פָּרָשַׁת וַיֵּרָא - הרב דוד איפרגן

"שלום לכולם פרשת וירא כל מהותה היא האמונה בעולם האלוקי ובמיוחד בניצוץ האלוקי שמאיר לאני המקורי שתפקידו ללמד אותנו לאחוז באמונה גם אם אנחנו לא רואים את התהליך בגלל עוביות המסך שלא מאפשר כניסה לניצוץ האלוקי פשוט סבלנות.

מקור-מעבר-מטרה

מקור-האנרגיה הראשית של אברהם אבינו אלהה התוודענו לראשונה בפסוקים האחרונים של פרשת ״נח״. ״וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּֽצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם״.(בראשית פרק יא פסוק לא)

מעבר-בפרשות ״לך-לך-וירא״ הן עיקר פרשת חייו ומפעליו ותולדותיו של אברהם-אבינו.

״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״ (בראשית פרק יב פסוק א)

מטרה-״בפרשת ״חיי שרה״, אנו פוגשים את אברהם אבינו בערוב ימיו: ושם אנו מתוודעים למותה של שרה, ונישואי בנו ופטירתו של אברהם אבינו מהעולם.

״וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃ ח וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו״(בראשית פרק כה פסוקים ו-ז)

פרשת וַיֵּרָא

פרשת ״וַיֵּרָא״ היא ההמשך הישיר של פרשת ״לך-לך״,והן עיקר פרשת חייו ומפעליו ותולדותיו של אברהם-אבינו

בראש ובראשונה היא פרשת ההמשכיות מאברהם אבינו אל זרעו- הבשורה המוקדמת בעניין יצחק אבינו – הולדת יצחק אבינו -פרשת העקידה- הקרע בין שני בניו של אברהם-אבינו- פרשת שילוחם של הגר וישמעאל מבית אברהם אבינו.

חטאת סדום ועמורה כי רבה, והדיון הגדול בין אברהם אבינו ואלוקים על הצדק והמשפט.

ודרכו האמונית של אברהם-אבינו, בה מגיע הוא אל התכלית שהיא האמונה השלמה, שלמות האדם המאמין.

בראשיתה ובסופה: אברהם אבינו עובר הדרך האמונה מ-"לך לך" הראשון שהמהות שלו היא להגיע לארץ המיועדת מ-״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״ (בראשית פרק יב פסוק ב)

עד-"לך לך" השני שמשמעותו היא ללכת לעקדה "וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ". (בראשית פרק כב פסוקים ב-ג-ד)

ב"לך לך" נאמר על אברהם אבינו – "הֶֽאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה" ואשר ממנו מתחילה הכרת אלוהים על-ידי האדם. (בראשית פרק טו פסוק ו)

בפרשת "וירא" נאמר: "עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה" כאן יש מקום להרהר: אם כבר בראשית דרכו של אברהם – כשעדיין הוא אברם – מעיד עליו הכתוב במלים הגדולות ״והאמין בה' ״, מה משמעות האמור אחר-כך ב"וירא" : ״וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִֽידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי״ מיד עולה שאלה ,לשם מה נסהו – הלא כבר העיד עליו הכתוב כי האמין בה' ! אלא האמונה שעליה מדובר ב"לך לך" קשורה לדברי אלהים: ״אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָֽנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָֽרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד״. (בראשית פרק טו פסוק א)

בהמשך הפסוקים אנחנו רואים שאברהם אבינו האמין בעולם האלוקות כפי שהתורה מעידה ״וְהֶֽאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה״.(בראשית פרק טו פסוק ו)

אנו שואלים: במה האמין אברהם? אם לדון לפי הפסוק הזה ״אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָֽנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָֽרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד״ ( בראשית פרק טו פסוק א)

הוא האמין בהגנת אלהים ובשכר שהובטח לו. אולם האם האמין באלוהים? ואלה הם שני דברים שונים מאוד זה מזה.

מהות האמונה לשמא אומרת שעל האדם להאמין בה' ולא בעזרת ה', מפני שברגע שאדם מתפלל או משתף את עולם האלוקות בבעיות שהאדם עובר במסע שלו בעולם , והוא לא מבין ש-נסתרות דרכי עולם האלוקות,ולאחר שבקשתו לא יצאה לפועל מיד אותה אמונה שפיתח יוצרת אכזבה בליבו מיד האדם אומר – ה' לא עזר. אז אני לא מאמין בו.

אולם המאמין בה' אינו קושר אמונה זו בעזרת ה' ואינו מצפה לעזרת ה' דווקא. הוא מאמין בה' מבחינת אלהותו, לא מבחינת הפונקציות שהוא מייחס לו לגבי האדם. וזוהי משמעות נסיון העקדה, שבו התגלה ה' לאברהם אבינו לא כמי שמגן עליו ולא כמי שמעניק לו שכר, אלא כמי שמציג לו דרישה קשה וחמורה ביותר, דרישה שאין אדם יכול למלאה אלא ע"י ביטול כל הצרכים, האינטרסים והערכים האנושיים – ביטולם למען עבודת ה'. ואברהם עומד בנסיון הזה, ולכן רק אז נאמר לו:-״וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִֽידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי״. (פרק כב פסוק יב)

לסיכום יש שני סוגים של יראת אלהים –

הראשונה:יראת אלהים המכוונת למה שהאדם מצפה או חושש למה שיעשה אלהים לגביו.

השניה:יראת אלהים שאינה אלא יראת הרוממות: האדם ירא את אלוהים מפני אלהותו ולא מבחינת פונקציה שהוא מייחס לו לגבי האדם. וזוהי המשמעות של פרשת חייו של אברם בשתי הפרשות "לך לך" ו"וירא": מאותו אדם אשר ירא את האלהים שהבטיח לו את הארץ והבטיח עתיד גדול ולזרעו, עד לאותו אדם אשר חובש את החמור ולוקח את בנו ואת האש ואת המאכלת והולך יחד עמו לקיים מצות עבודת ה', שיש בה משום ביטול כל ההבטחות האלוהיות.

הדרך הארוכה מ"לך לך" הראשון ועד "לך לך" השני היא פרשת חיים משופעת באירועים ("עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו"). זו פרשת חיים של הגירוֹת – מארם נהריים לארץ כנען, ומארץ כנען למצרים וחזרה ממצרים לארץ כנען ; ובארץ הוא ״הולך למסעיו…הלוך ונסוע״ ממקום למקום, אברהם אבינו מצוי בבית אל, מצוי בגרר, מצוי בבאר-שבע ומצוי בחברון. בדרכו הוא נתקל בכל אירועי חיי האדם, בחיים האישיים וחיים הציבוריים, ענייני רכוש וקנין, דברים שבינו לבינה, וגם עניינים חברתיים ופוליטיים – אברהם כורת ברית עם ידידים כנענים, אך גם עושה מלחמות וכורת ברית עם מלכים ועם שרים. ויש גם כשלונות בחייו. אבל כל הליכתו מ"לך לך" הראשון עד "לך לך" השני היא הליכה מתוך מוּדעות לצו ״התהלך לפני והיה תמים״. וה' כורת עמו שתי בריתות שהן אחת: ברית בין הבתרים שזאת אנרגיה מעורפלת , ברית מילה שהיא אנרגיה מוחשית.

אבל אין לשכוח שברית היא ענין דו-כיווני, או דו-סיטרי, וקיומה מותנה בנאמנותם של כל אחד משני הצדדים להתחייבותו או להבטחתו לגבי הברית האמורה. אנחנו יודעים שהצד האחד הוא זוכר הברית, אבל אנחנו – בני אברהם אבינו – הצד השני, וקיומה של הברית מותנה בנו, ואנו עשויים להפר אותה, גם אם מהימנותו של זוכר הברית אינה בגדר ערעור. עכשיו זה שיש לנו "זכות אבות" שקיימת לנו לעד, צריך לא לשכוח מדי פעם להטעין אותה באנרגיה, שהביטוי הוא אחדות והכי חשוב "ואהבת לרעך למרות שהוא לא כמוך״ וכך האחדות מטעינה את "זכות אבות לעד.

מדוע שרה מגרשת את הגר וישמעאל?

עלינו לזכור שישמעאל הוא האפשרות המקורית שהיתה לו לאברהם להמשך זרעו, זהו בנו בכורו. אברהם אוהב את ישמעאל, שנאמר: ״וירע הדבר מאוד לאברהם על אודות בנו״.(בראשית כ"א, יא)

״בנו״ במובן של ממשיך דרכו. בשלב זה עוד לא נאמר לנו שאברהם רואה את יצחק באותו האופן. ואילו שרה אומרת: ״לא יירש בן האמה הזה עם בני עם יצחק״. (בראשית פרק כ״א פסוק י)

כלומר, אברהם אבינו ושרה אמינו רואים באופן שונה לגמרי את המשך בית אברהם, הויכוח הוא מהותי. לבסוף, הקב"ה נגלה אל אברהם ומדגיש שיצחק הוא הנבחר להיות ממשיך דרכו של אברהם: ״אל ירע בעיניך על הנער כי ביצחק יקרא לך זרע, וגם את בן האמה לגוי אשימנו״.(בראשית כ"א, יב).

בהמשך נראה שההכרעה הסופית של הדילמה שהייתה לאברהם אבינו בשאלת ממשיך דרכו – תגיע רק לאחר עקידת יצחק.

מהות האמונה – השגת א-לוהים, המתבטאת ביראת אלוקים-שמיים. מתחילת פרשת בראשית אדם הראשון ועוברת דרך פרשת וירא אברהם אבינו

השגת א-לוהים דרך עבודה על ערפול חושים של שמיעה וראיה

שמיעה וראייה, שתי דרגות ושתי רמות הן בהשגת א-לקים.

השומע את קול ה' זוכה להשגת "חפץ ה' ורצונו" זהו לא דבר של מה בכך, ולא כל אחד זוכה לכך. יחידי סגולה זוכים למעלה גבוהה ונשגבה יותר: 'ראות כבוד א-לקים'. מעלה זו של ראיית כבוד ה', היא השגה עליונה של דעת ה' ומשקפת דרגה רוחנית ושכלית גבוהה יותר. אדם הראשון, לפני החטא, הגיע למעלה זו. מהו התנאי הנחוץ למעלה זו שהתקיים באדם הראשון לפני שחטא: "אדם הראשון קודם החטא היה חומר זך ובהיר ודק, אשר לא חצץ מאומה בינו למראה כבוד ה' ". עד כדי כך הגיע זיכוך החומר של אדם הראשון, שלא התבושש להתהלך עירום.

אולם, משחטא אדם הראשון אכל מעץ הדעת, "נתהפך לחומר גס מובדל מאמיתת השגתו והתקרבות א-לקים, וחומרו חוצץ בכוחות רעים, מולידים התאווה והכעס, נקמה ודמיונות כוזבים." מעתה אינו יכול אדם הראשון לראות כבוד ה' כבראשונה. לכן מעתה: ״וישמעו את קול ה' א-לקים מתהלך בגן לרוח היום״. (בראשית פרק ג פסוק ח )ולכן: ״את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא״. (פרק ג פסוק י ) שמעתי, אך לא ראיתי את כבודך. כי מעתה ״עירום אנכי״, ״היינו, כי חומרי חוצץ ביני לבינך, אבי שבשמים״.

מצב זה נמשך מחטאו של אדם הראשון עד אברהם אבינו. כל אותה תקופה של עשרים דורות, לא ״נראה״ ה’ אל אדם כלשהו. מאז, לא מצאנו את הביטוי 'וירא ה'. הביטוי שבו התורה מתארת את ההשגה בה נפגש האדם עם א-לוקים הוא ״ויאמר ה' ״.

אולם, בואו של אברהם אבינו לארץ ישראל משנה את תמונת המצב שינוי דרמטי: "״ירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו״.

(בראשית פרק יב פסוק ז) כאן, עינינו הרואות, מתחדשת השגת הראייה והנראות השייכת לאותם יחידי סגולה. סגולתה של ארץ ישראל וקדושתה גרמו לו לאברהם אבינו ויצחק ויעקב אחריו להשיג את השגת הראייה. ״רק כשבא אברהם לארץ ישראל, אז הזדכך חומרו עד כי שב כאדם קודם החטא״.

מבחינה זו של ״זיכוך החומר״ ומעלתם הרוחנית והשכלית של אנשי המעלה, כניסתו של אברהם אבינו לארץ ישראל הייתה תיקון ליציאתו וגרושו של אדם הראשון מגן עדן. עלייתו של אברהם אבינו לארץ, העלתה את אבות האומה למעלה העליונה שלפני החטא.

אב המון גויים- אברהם מפרסם האמונה

מסירות הנפש שגילה אברהם אבינו באור כשדים, יותר משהייתה חיוב על פי דין, הייתה למען ״פרסום דעותיו בכפירה בעבודה זרה ובטול האלילים״. מאבקו הבלתי מתפשר של אברהם והשלכותיו הצבוריות, גרמו לפרסום אמונת הייחוד אותה בקש אברהם אבינו להפיץ בעולם. אולם, אמונתו של אברהם אבינו אינה מונותאיסטית בלבד. אברהם נושא עמו בשורה חדשה הבוערת בעצמותיו: ״מה שנתאמת אצלו שהשם יתברך משגיח בפרטיות, ומתראה לבחיריו בשפע נבואה פרטית. להשגיח בפרט, ולצוות האדם על מצווה פרטית חוקית״ א-ל עליון בלתי מוחש ומושג, הפונה לאדם ומצווה עליו, הוא החידוש אותו רוצה אברהם להנחיל לעולם. מצוות המילה אותה קיים אברהם כאשר מל את עצמו ואת כל אנשי ביתו, היוותה ציון דרך במסע פרסום אמונת האמת של אברהם. נכונותו של אברהם בגילו המתקדם, לקיום המצווה הכואבת ״הראה שמאומת אצלו בלא פקפוק הנבואה שבה קיבל את הציווי על ידי ההשגחה בפרט״. בלא להזכיר במפורש, משווה את נסיון המילה לניסיון העקדה

כמו במעשה העקדה הוא שיא הניסיונות, כך גם במעשה ברית המילה שלפניו, מפרסם אברהם אבינו את ערכי האמונה. זוכה אברהם לתואר ״אב המון גויים״ (בראשית-פרק יז פסוק ד).בסמוך לצווי על המילה: ״לכן אמר כי עכשיו, על ידי הימולו את עצמו ובניו, יהיה לאב המון גויים, התאמת שיטתו בא-לוקות לכל היודעים שמו, בלי שום פקפוק הוא עושה ויהיה לרב המון גויים.

אברם העברי

בסופה של פרשת לך לך:מקבל ״אַבְרָם״ את השם ״אברהם״בהקשר של ברית המילה,

״וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים,וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיך

(בראשית פרק יז פסוקים א-ה).

הגמרא מפרשת את שינוי השם של אברם, המייסד הראשון של זהות ישראל, כאות למעבר למימד האוניברסלי. לגבי הפסוק ״אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם״, אומרת הגמרא: ״בתחילה אברם נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו״

חז"ל מצביעים כאן בבירור על שני מאפיינים שונים של דמות אחת. בתחילה נושא אברהם זהות גלותית: ארם. הוא ״אב לארם״. רק מאוחר יותר, במיוחד אחרי פרידתו מלוט, ואחרי שחזר אל זהותו העברית, הוא הופך ליסוד שעליו מושתת הברית, שהיא בעלת משמעות אוניברסלית, ושאליה מתמסר ישראל בן יצחק בן אברהם.כאן ראוי לציין שישמעאל נולד מאברם, ולא מאברהם.

שני השמות אברם – אברהם

"וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם״.

(בראשית פרק יד פסוק י״ג)

הפסוק מופיע בהקשר של ״מלחמת המלכים״ בעֵמֶק הַשִּׂדִּים (היום באזור ים המלח), מלחמה שבה התערב אברם כדי לשחרר את לוט בן אחיו. אברם מכונה כאן עברי, עוד לפני שהוא עובר את השינוי הפנימי שהשם ״אברהם״יגלה אותו.

ביטוי זה – אברם העברי – מצביע קודם כל על ייחוסו המשפחתי. אברם הוא מצאצאי עֵבֶר, שהוא מבני בניו של שֵׁם. הוא מזוהה כ-״עברי״, גם בזמן שהוא עדיין נושא את השם ארם (״אב לארם״). זהות זו של ארם תישמר במשפחתו של אחיו נחור, שינחיל אותה לצאצאיו: בתואל, ולבן אחריו.

מכל הפרטים האלה אנו למדים שמשפחת אברהם היא משפחה של עברים נמצאים בגלות בציוויליזציה של אור כשדים. למשפחה זו היה קשר מיוחד לארם, שהוא מצאצאי שֵׁם.

רק חלק אחד ממשפחה זו שב ל-״ארץ העברים״. ולאחר ״ברירת הזהות״ המתוארת בפרוטרוט בספר בראשית, יעקב הוא שיקרא בשם ״ישראל״

אם כן, בגלות, הזהות העברית הפכה למזוהה עם ארם. בכך היא נעשתה "ייחודית" מדי, משועבדת לדרך אחת מדרכי האדם, או בלשון התורה, למשפחה אחת מתוך ״משפחות האדמה״.

מעמדו של האדם העברי

הביטוי ״אברם העברי״, מגדיר היטב את מצבו הקיומי של אברם העברי בזמן שהוא החליט לעזוב את הגלות באור כשדים. הוא היחיד מבין צאצאי עֵבֶר שעדיין דובר את שפת הנבואה שקדמה ל-״בלילת הלשונות״ .״עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ״ (בראשית פרק יא פסוק ט).

בתורה נאמר: וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ...

(בראשית פרק י פסוק כה).

מכאן עולה בבירור הזהות העברית נושאת מימד אוניברסלי, שקדם להתפלגות האנושות ״לגויים, ללשונות ולמשפחות עמים״.

מהות האמונה והיראה בקרב עם ישראל ובקרב אומות העולם

יראת אלוקים תמיד תעבור דרך שני מסלולים שמחברים את האדם לעולם האלוקות.:

במסלול הראשון :יראת אלוהים- מנטרלת את ״גן המין״.

בויכוח בין אברהם אבינו לבין אבימלך מלך- גרר שטוף הזימה ,לאחר שמלך לקח אליו את שרה אמנו ,עליה הודיע אברהם אבינו שהיא אחותו. על טענת אבימלך כנגד אברהם על אמירתו זו, זוכה הוא לתשובה : ״וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי״.(בראשית פרק כ פסוק יא) .

במסלול השני:יראת אלוהים -מנטרלת את ״גן הרוח.

והפעם יראת אלוקים מופיעה כשם-תואר וגם כן לראשונה בתורה, במעמד הגדול

בארץ-המוריה, בה נאמר לאברהם אבינו:

״וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי״.

(בראשית פרק כב פסוק יב)

בין המסלול הראשון למסלול השני המרחק ביניהן הוא אינסופי, והעימות בין שתי ״יראות אלוהים״ אלה מציג בפנינו את

שתי הבחינות הגדולות ואת שתי הפנים באמונה. לפני שננסה לעמוד על ההבדלים ביניהן, ראוי שנתעכב מעט על עצם משמעות מונח זה, ונקשור אותו בבירור שגם הוא יסודי ביותר.

מהי יראת אלוהים-שמים:

יראת אלוהים– היא המונח המקראי. למה שבעברית המתחילה לאחר המקרא

נקרא אמונה, שהוא גם המושג המרכזי למעמדו הדתי של האדם, אולם יש להביא בחשבון כי במקרא אין המילה אמונה מופיעה במשמעות זו כלל, אלא היא תמיד שם נרדף למושגים ״אמת נאמנות״ ניתן לבדוק בעזרת קוֹנְקוֹרְדַּנְצְיָה (היא רשימה אלפביתית של כל המילים שבשימוש ביצירה מסוימת בצירוף מראה מקום של כל מילה).

את כל האמונות שבמקרא ,ולא נמצא אף לא אחת מהן,שהיא מכוונת למה שכבר מימי חז״ל עד ימנו היום י״ח בחשוון

תשפ״ג,נוהגים אנו לכנות בכינוי זה,ובנין אב לכולם הוא הפסוק ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא״. (דברים פרק לב פסוק ד)

או כגון: ״יְהוָה, עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה-הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא-חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר; חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע, מֵאֲנוּ לָשׁוּב״. (ירמיה, פרק ה פסוק ג),

ובתקופה מאוחרת יותר, בסידור התפילה המשקף אמנם כבר עברית בָּתַר־מִקְרָאִי-

שלאחר תקופת המקרא .אולם עם כל היסודות המקראיים העצומים המהווים את רובו, אנו מוצאים את הניסוח:״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל זֹאת וְקַיָּם עָלֵינוּ״

האמונה באותו מובן שמונח זה משמש כיום, היא למעשה העניין העיקרי בתורה,

בנביאים, בפרקי תהילים ובספר איוב, ומופיעה בכינויים כגון, יראת-ה’-אהבת ה’ -וְיִרְאַת שַׁדַּי. (איוב פרק ו פסוק יד) מכאן רשאים אנו לומר, כי משמעו של הפסוק שנאמר לאברהם לאחר מעשה העקידה.״ וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי״. (בראשית פרק כב פסוק יב )

שווה בעברית של ימים למקבילה – כי עתה ידעתי כי אדם מאמין אתה, וכאן לפנינו הפתח הגדול להבנת מהות האמונה בה’.

תפיסת האמונה בשתי משמעויותיה

האמונה בה’ מקבלת ביטויה בתודעת בני אדם בשתי משמעויות שונות.

המשמעות הראשונה: לפיה האדם מאמין בפונקציות של אלוקים לגבי האדם ולגבי העולם כולו שהאדם הוא חלק ממנו,ומתוך החשיבות שהאדם מייחס לפונקציות אלה,הריהו מגיע לאותו יחס ידוע כלפי אלוקים,ולזה הוא קורא אמונה.

המשמעות השנייה: היא שהאדם תופס מלכתחילה ,וגם מבין ומודע להיותו עומד נוכח אלוקים ,ורק לאחר מכן מתעוררות הבעיות כיצד מתבטא מעמדו זה מבחינת גורל האדם בעולם.

שתי גישות אלה בתפיסת המציאות לגבי האמונה, הן אותן שהיהדות במסורת הרעיונית מבחינה ביניהן במושגים הידועים של אמונה לִשְׁמָהּ, לעומת האמונה שלא-לשְׁמָהּ.

הצגת יראת-אלוהים-שמיים כאמצעי

כאשר טוען אבימלך מלך גרר באוזני אברהם: ״וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם: מָה רָאִיתָ, כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה״.(בראשית פרק כ פסוק י)

באומרו על שרה אשתו שהיא אחותו, נאלץ אברהם אבינו להציג בפניו את יראת אלוהים במושגים המובנים לאותו גוי מגושם השקוע בעריות, והוא משיב. לו:״וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי״. (בראשית פרק כ פסוק יא )

בפסוק זה מוצגת יראת-אלוהים כאמצעי לתיקון העולם, האדם והחברה כולה, וכאן אלוהים הוא בערך כמו ראש משטרה רעיונית עילאית, המבטיחה סיפוק צרכים אנושיים חיוניים, מעניקה לאדם ביטחון קיומי, מונעת עוולות מגינה עליו ודואגת לשלומו טובתו ורווחתו, שאם לא כן הופך האדם לחיה רעה ומסוכנת.

מעמדו של האדם בפני אלוהים נערך, נמדד ונשקל, מבחינת מה שמעמד זה מקנה לאדם ולחברה, ואין קיום אנושי ראוי להיקרא כזה אלא אם יש בו יראת-אלוהים שהיא תקנה גדולה לאדם, והיא נדרשת ואף מתבקשת ונתבעת, ומדברי אברהם אבינו אלה משתמע לכאורה, כי המושג יראת אלוהים הוא בגדר, מערך רעיוני ומעשי, המהווה גורם המונע שאדם יהרוג את זולתו.

לפי גישה זו נמצא כי אלוהים הוא למען האדם ,שכן העדרה של יראת אלוהים זו, מסכן את שלום החברה האנושית.

מכל מה שהבאנו רשאים אנו להסיק, כי משמעותה של יראת אלוהים- כפי שהוצגה לאבימלך היא אינסטרומנטלית מיכשורית-אין עולם האלוקי כי אם כלי מכשיר ואמצעי להגשמת מטרות שיש בהן- הוי אומר אלוקים הוא למען האדם והעולם, ואלמלא ערובה זו עלול הקיבוץ האנושי כולן להפוך תוהו ובוהו, וזה למעשה הביטוי הנמרץ ביותר למה שנקרא בלשון חכמים ״שלא-לִשְׁמָהּ״, כאשר האדם מכיר את אלוהים וירא מפניו, משום שדבר זה מהווה צורך הכרחי לעצם קיומו התקין. במילים אחרות, קיומו ושלומו של האדם הם-הם התכלית, והאלוהים הוא האמצעי.

אבימלך והצדק האלוהי

שמתבוננים בפסוקים בפרשה המשויכים לאבימלך אנו מתרשמים, כי אבימלך עצמו מכיר מושג זה של ״הצדק האלוהי״, שכן בעת היפקד עליו חטאו על לקיחת שרה, הוא חש עצמו צדיק ונקי-כפיים ,ואף יודע לתבוע צידקתו בפועל בקוראו אל אלוהים:

״וַאֲבִימֶלֶךְ, לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר–אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג.הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת״. (בראשית פרק כ פסוק ד )

״אָדֹנָי, הגוי גם צדיק תהרג?״, והוא גם זוכה למענה אלוהים: "גם אנכי ידעתי כי

בתם-לבבך עשית זאת, ואחשך גם-אנכי אותך מַחֲטוֹ-לי" (בראשית פרק כ פסוק ו).

כלומר, אע"פ שאבימלך רחוק מאוד מאותה הכרת אלוהים של אברהם אבינו , אנו

מופתעים עד כמה גוי זה טוען ממש את טענת אברהם בסדום:״וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ-הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט״. (בראשית פרק י״ח פסוקים כג-כה)

משמעם של דברים אלה היא, כי בתודעה האמונית האנושית, אין מרכיב שיש בו משמעויות כה שונות ומנוגדות, כפי שיש למושג האמונה הניתנת להתפרש בכיוונים שונים, בפרשת "וירא" היא גם מתגלמת בצורות שונות.

ושמא יעלה על דעתנו לחשוב כי אמונת אבימלך היא אולי כאמונתו של אברהם-אבינו?! לכן מן ההכרח היה להראות בהמשך מה טיב אמונתו, ואמנם כמה עשרות פסוקים לאחר מכן, באה פרשת-העקידה ומציגה בפנינו מהי אמונת

אברהם אבינו לאמיתה, כשהפעם ללא כל קשר עם הבטחות שכר והגנה, נמצא אברהם אבינו כביכול במעמד מול השם יתברך, בסיטואציה בה יראת-אלהים לא זו בלבד שאינה מעניקה מאומה, אלא היא היפוכה המנוגד בתכלית ,והיא דורשת ממנו את ״ את הַכֹּל בַּכּל מִכֹּל כל ״, וזוהי המשמעות העמוקה של הביטוי: ״ וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי״. (בראשית פרק כ״ב פסוק א) שהוא הניסיון הגדול של האמונה הדתית, האם מסוגל האדם להאמין בה’ מבחינת אלוהותו, ולא מבחינת היותו אלוהים למען האדם.

הדברים אמורים לא רק על אברהם אבינו -המאמין הגדול, אלא גם על כל אלה שיבואו אחריו ,כפי שנאמר עליו: ״כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט-לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו״. (בראשית פרק י״ח פסוק י״ט).

על -ידי סיפור העקידה ניתנת ההכרעה בין האמונה –לשמה לבין כל אותן אמונות שאינן-לִשְׁמַן, ולעניינו מתגלית האמונה השונה במהותה לא רק מזו בקרב רבים אחרים ,הנראים בעיני עצמם וגם בעיני רואיהם כמאמינים כנים. של אבימלך ,אלא מכל מה שאנחנו מכירים בקרב רבים אחרים,הנראים בעיני עצמם וגם בעיני רואיהם כמאמינים כנים.

חטאם של אנשי סדום ועמורה

איזה עוון גדול עשו אנשי סדום ועמורה שלמרות שעולם האלוהות החליט שלא יהיה מבול יותר בעולם,כפי שהתורה אומרת לנו : ״וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃ כב עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃״ (בראשית פרק ח פסוקים כ״א-כב)

ולמרות ההבטחה שלא להביא מבול לעולם אנו רואים מהפסוקים כאן שעולם האלוקות סטה מהמסלול והביא את המבול עוד פעם לעולם״הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃ וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹֽשְׁבֵ֣י הֶֽעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָֽאֲדָמָֽה״ (בראשית פרק י״ט פסוקים כג-כד-כה)

עכשיו כדי לתת תשובה נצטרך לחזור לדור הפלגה ונראה איזה דבר טוב ימה ממנה,ואיזה דבר רע.

דור הפלגה -מגדל בבל -אחריות לאומית

וכך התורה אומרת לנו על בעיית האחידות.

״וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים, הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם-אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ״. (בראשית יא, פסוקים א, ז, ח, ט),

סיפור מגדל בבל הוא סיפור על היחסים בין שמיים לארץ – אותם שניים האמורים בפסוק הפותח את התורה, ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ״ . וכידוע, ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם, לַיהוָה; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם״. (תהילים פרק קטו פסוק טז),

אין לערבב בין התחומים. הניסיון לבנות מגדל ״וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״,הוא ניסיונם של בני אדם להיות כאלוהים

״אחריות״ נגזרת מהמילה ״אחר״. אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגותנו , שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם, האחריות היא תמיד היענות למשהו אחר או למישהו אחד, אחריות בעולם האלוהות , פירושה הוא קודם כל היענות למצוות אלוהים. בניסיונם להגיע לשמים, בוני מגדל בבל בעצם אמרו : אנחנו לא מקבלים את אחריותו המוחלטת של עולם האלוהות .

מגדל בבל הוא אפוא כישלונה של האחריות האונטולוגית- תורת ההוויה -תורת היש: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או למישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו. מבחינת דור הפלגה זה משהו שנוגד את כל תפיסת המציאות שהן התקיימו בתוכה.

אבל עקב האחידות עולם האלוקות חילק את העולם האנושות לשבעים אומות ואת עם ישראל הוא שמור אצלו ,עכשיו שחטאם של הערים סדום ועמורה הייתה בדיוק כמו דור המבול ,עולם האלוקות יצר הפרדה מוחלטת והמטיר את המבול בצורת גופרית ועופרת לערים הללו .

לאחר דור המבול כל פעם שהייתה אחידות ולא אחדות ,עולם האלוקות התערב והוציא אותם לחופשה דרך אנרגיית מחויב במציאות כדוגמת. ״מצרים עמוני ומואבי״ לכן סדום ועמורה זכו למוניטין כל כך גבוהה עד היום בביטוי ״תקשיבו מה הולך פה זה כמו ״סדום ועמורה״

התשובה מגיעה מתודעת חוסר שאנרגיית האחידות יצרה בעולם .

בפרשת וירא התודעות שבאות לידי חסר והגן של התודעות שולט ״גן המין וגן החומר״. התורה מדגישה את זה בשני פסוקים:

״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה״ ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ״.

עכשיו ברגע שאנשי סדום הורידו את מבנה התודעתי של המין ושל החומר כלומר לא אפשרו לעולם האלוקות להיכנס פנימה והשאירו אותו רק –בגן המין וגן החומר– התחיל להיבנות מסך בתודעה הקולקטיבית של העיר סדום

עד כדי כך שעולם האלוקות החליט להרוס מהיסוד את הערים הללו .

התשובה מגיעה מעולם האידיאולוגיה, שהוא מגיע ללא עולם האלוקות ,הוא מתחיל ליצור עיוות בהסתכלות על עולם האנושות.

במה שעולה מן הפרשה אנו למדים שהיתה בסדום התנגדות אידיאולוגית-למעשה הצדקה: יש חוק בסדום האוסר לתת צדקה. השאלה היא: כיצד חברה מגיעה למצב כזה? אין זה אלא מפני שאנו רואים שסדום היתה כולה עשירה, ללא הכנסת עולם האלוקות לתוכה. שנאמר: "וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו,וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ,מַשְׁקֶה-לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית פרק יג פסוק י ) בסדום הופיע לראשונה באנושות הרעיון לבנות חברה שבה לא חסר דבר. למעשה, זוהי הטרמה של הרעיון של עולם בעל אידיליה מושלמת. על רקע זה מובן כי בחברה שכזו, ברגע שאדם נותן צדקה הוא חושף את העובדה שיש עדיין חסרון בעולם. אנשי סדום הגיעו להחלטה ואמרו , הואיל והם הגיעו לעולם מושלם מבחינה מסוימת, עליהם להתנתק משאר העולם (כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ שבו עדיין קיים החסרון). זו הייתה הבעיה המוסרית השורשית שלהם. אחת מהגזרות של הגישה הזו היתה שהם סברו הואיל והעולם מושלם מבחינתם, אין צורך להביא ילדים לעולם. בפועל, היצרים עדיין היו קיימים אצלם – ובעקבות כך הם הגיעו לקלקול של משכב זכור, של ההִמשכות אחר הדומה ולא אחר השונה, של ההישארות בתוך המסגרת האישית.

״וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה–לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו״. (בראשית פרק י״ג פסוקים ח-יא)

אם כן, מה מחפש לוט בסדום? מדוע אברהם מתפלל להצלתה?

לוט רצה לתקן את סדום, הוא האמין בכל ליבו שהוא מסוגל להמשיך את שליחותו של אברהם אבינו שבא לתקן את העולם כולו. ואף על פי שהוא נכשל במשימתו, בכל זאת אנו רואים שמתוך התהליך הזה יצאה אישיות חיובית – הלא היא דוד המלך: כזכור סבתא רבא של דוד המלך היא רות המואביה הקדוש ברוך הוא אומר בספר תהילים לנשמת האומה-כנסת ישראל. ״מָצָאתִי,דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו״ (תהילים פרק פ״ט פסוק כ״א)

התורה שואלת היכן מצאתיו?התשובה בסדום! בעולם מואר שעקב עוונות הוא הפך להיות עולם חשוך מתוכן. "כְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: "קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת–פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲו‍ֹן הָעִיר" (בבראשית פרק י"ט פסוק טו) .השחר בלשון חז"ל מסמל את הגאולה. כלומר, הרעיון שאפשר להגיע לגאולה שלמה, לחברה המושלמת – התחיל בסדום. סדום זהו אמנם המקום הנמוך בעולם – מבחינה גיאוגרפית ומוסרית כאחד, אך דווקא משם הועלה איזשהו ניצוץ דרך בנותיו של לוט. וזהו האתגר, להעלות את הניצוצות דווקא מן הקצוות היותר נמוכים.

גם אברהם הרגיש שיש משהו שאפשר להציל מתוך סדום. אלא שאצלו זה עוד יותר קיצוני; המדרש שם בפיו של אברהם ביטוי קשה ביותר:

״השופט כל הארץ לא יעשה משפט״?!' – א"ר יצחק: אם עולם אתה מבקש – אין דין. ואם דין אתה מבקש – אין עולם!". כלומר, אברהם אבינו מתנגד בשלב הראשון לעצם הרעיון של עשיית דין ברשעים. לנו זה נראה תמוה, שכן סדום היא חברה מושחתת ביותר שאם לא תושמד – היא תמשיך להזיק. האם אברהם מוכן לקחת על עצמו את האחריות לכל הרשע שיתפשט בעולם? ודאי שלא. אלא, אברהם מחפש מה כן אפשר להציל מסדום, כדי לשכנע את מידת הדין שלא לצאת בכל תוקפה. בסופו של התהליך, אל לנו לשכוח שאברהם קיבל את הדין ושב למקומו.

הפטרה השייכת לפרשת וירא

מדוע עשה אלישע את הניסים המסופרים בהפטרה, ריבוי השמן והחייאת בן השונמית? הלוא אף על פי שיש בכוחם של צדיקים ונביאים לחולל פלאות, הן על ידי תפילתם והן מכוח קדושתם, עדיין אין זה ראוי לשנות את סדרי בראשית עבור מטרה פרטית, פרנסה או רפואה של יחיד.

נראה שכוונת נס השמן שעשה אלישע הייתה להוות מחאה נגד סדרי החברה המקולקלים שאפשרו לנושים לאיים בלקיחת שני הבנים של האלמנה לעבדים, בלא פוצה פה. השכנים מוכנים להשאיל לאלמנה את כליהם הריקים, אבל אין מי שימלא את הכלים במזון או בכסף. במצב של ריקבון חברתי כל כך גדול, העשוי לפורר את הממלכה כולה, מודיע אלישע על ידי מעשה מרעיש, שה' דורש את טובתם של המסכנים וחורג לשם כך מחוקות הטבע, כשבני אדם אינם ממלאים את חובתם כלפיהם.

אלישע אינו פועל כאדם פרטי, במסגרת הכפר שלו. מעשיו מכוונים תמיד כלפי המערכת השלטונית:״וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר-נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת״.(מלכים ב פרק ד פסוק י״ג)

אומר הנביא אל השונמית. גם כשהוא מבשר לה שתיפקד מעקרותה, המטרה היא להביא לעולם את הנביא של הדור הבא, שהוא לפי חז"ל חבקוק הנביא.

לפי זה מובנת הסמיכות בין נס השמן לבין מעשה בן השונמית. בעולם שהפך לגיהנום, היה מקום לייאוש שיתגבר בלב בני האדם. שמא אין לעולם תקנה? כשמגיעים למידה זו, יש לזכור שסוף הטובה לבוא לעולם, גם אם מדובר ביעד רחוק. משום כך פעל אלישע את נס החייאת בן השונמית, להורות שיש תקווה לאחריתנו, ושאפילו המוות, המהווה לפי שעה האויב הגדול ביותר לשלימות העולם, האף הוא ינוצח בבוא הזמן, בתחיית המתים״."

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי