פרשת וַיְחִי התשפ"ה

ליהודה היקר מזל טוב גדול, השבת פרשת ויחי היא הפרשה שלך ואחד הפסוקים מדבר עליך: ״יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ״. מזל טוב גדול ומועיל.

״פרשת ויחי יעקב מסיימת את עידן הראשית, שטומן בחובו את כל ההכנות עבור זמן העתיד, שזאת ההיסטוריה האנושית שעם ישראל פועל בתוכה.

ימיו של יעקב אבינו קרבים לסוף והוא משביע את יוסף שלא לקבור אותו במצרים אלא בארץ אבותיו, ארץ ישראל. לפני מותו הוא מכנס את כל בניו לפרידה ומעניק להם ברכות. תחילה מתברכים בניו של יוסף, מנשה ואפרים, העתידים לקבל נחלה בארץ. בברכתו משנה יעקב את סדר הלידה ונותן קדימות לאח הצעיר. 

יעקב אבינו מספר ליוסף הצדיק על קבורתה של רחל אמנו ואומר לו שדרך רחל אמנו אפשר לראות את סיום הגלות: ״וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם״. יעקב אבינו מסביר ליוסף בנו שלא ניתן להתחיל את תקופת הגלות ללא בטחון ואמונה בקב״ה שיש לגלות סיומת, כלומר בני ישראל הנמצאים בגלות עתידים בעזרת השם לשוב אל ארץ האבות. רחל אמנו מייצגת את האמונה בדבר חזרת עם ישראל מהגלות לארץ ישראל דרך קבר רחל אימנו, משום שהיא נקברה בדרך. ״הדרך היא המעבר ממקום למקום ממצב למצב״. כשם שאפשר לצאת מישיבה בארץ אל הגלות, כך אפשר לשוב מהגולה לארץ ישראל.

״וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. יט וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי–גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם״. מדוע יעקב אבינו מאפשר מצב שהבן הצעיר, אפרים, מקבל את הבכורה על פני הבכור הביולוגי, מנשה?

מה שהוביל את יעקב אבינו לבחור בצעיר, אפרים, על פני הגדול, מנשה, הוא הקידוד. בשמות בניו קודד יוסף את סיפור גלותו מבית יעקב אבינו. כזכור, ליוסף נולדו לו שני בנים מאסנת בת פוטי פרע לאחר שהתמנה משנה למלך, לפני שנות הרעב. במהלך זה יוסף מעלה את זיכרון חוויית הגלות בשני שלבים שעברו על יוסף בהיותו משנה למלך. תחילה, הוא חש הקלה. הוא כבר אינו עֶבֶד ואינו אסיר. הוא עלה לגדולה. בארץ כנען הוא היה צעיר הבנים במשפחת רועים נוודים, והנה הוא גדול האומה החזקה בעולם, שני רק לפרעה בדרגה ובכוח. אין בארמון מי שיזכיר לו מאין בא. עברו נשתכח ממנו וצלל בתהום הנשיה. זה פירוש שמו של מנשה: ״וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי״.

בחלוף העתים התדפקו רגשות חדשים על לוח לבו של יוסף. נכון, הוא נסיך והוא הגשים את חלום חלום נעוריו. אבל העם המצרי אינו עַמּוֹ ותרבות מצרים אינה תרבותו. משפחתו, העוסקת במקצוע רעיית צאן, היא בכל זאת משפחתו וצור מחצבתו. ולכאורה, דווקא אליה דיבר הקב״ה השוכן בלב האדם, ומשם הקב״ה מדבר באוזניו ומרומם משפחה פשוטה אל פסגות הרוח. 

תמורה חלה ביוסף. שינוי עומק. הצלחתו החומרית עוד הייתה בשיאה – ״הפרני אלוהים״, אך מצרים הייתה בעיניו לארץ עוניו. למה? כי היא גלות. עוד לפני הולדת בנו השני כשקרא לו בשם אפרים: ״וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי״. ודאי שהוא זכר אך לא מכבר בהולדת מנשה ניסה לשכוח מי הוא, מאין בא ולאן הוא שייך, עכשיו הוא רוצה לזכור. עכשיו נוכל להבין יותר את המניע שגרם ליעקב אבינו לברך תחילה את הבן הקטן של יוסף – אפרים, ורק לאחר מכן את הבן הגדול – מנשה. ואם כך, העדפתו של ישראל כלפי אפרים אינה קשורה לגיל, כי אם לשמות. יוסף אמנם רצה את מנשה בתור הבכור, אלא שיעקב תיקן אותו. זאת משום ששם מנשה קרוי על שם השכחה: ״נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי״, ואילו אפרים קרוי על שם ההצלחה בגלות: ״כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי״.

מכאן נוכל להבין את הקונפליקט הגורלי שנע בין התשוקה לשכוח לבין התכרבלות בחיק הזיכרון: בין הרצון לאלחש את תקוות השיבה – לבין הידיעה שזוהי ״גלות״, שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר, בסוף הדרך מחכה לנו ארץ ישראל מקור מולדתנו. ברור שיש ברכה בנשייה של מנשה, אך גדולה ממנה ברכת הזיכרון של אפרים, זיכרון העבר הרחוק והעתיד המתקרב.

מסר של יוסף לאחיו

רק כשאנו מפנים מהלב את העבר ומאפשרים מקום להווה, רק אז אפשר להתחיל לגאול את העבר ולהטמיע אותו בהווה. ידוע שניתן לשנות את העתיד, אך לא את העבר. אפשר לבחור את אשר יהיה, אבל מה שהיה היה ולא ניתן לשנותו אלא לקבל אותו. יוסף מלמד אותנו שישנם שני מושגים של "עבר", שתי דרכים להבינו. העבר הוא מה שקרה. אותו אין אנו יכולים לשנות. אך העבר הוא גם הפשר, המשמעות, של מה שקרה. ואותו אנו דווקא כן יכולים לשנות.

הזמן בחיינו הוא חד כיווני רק במובן מסוים. האמת היא שאנחנו חיים את חיינו קדימה, אבל מבינים אותם רק במבט לאחור. ישנה אימרה בתלמוד שאומרת: ״היכן שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו״. אפשר לקחת מקרא אחד שחל על שני סוגי אנשים ואישיותם, אפשר לראות איך ילדות עשוקה מצמיחה את אישיות האדם לגבהים ולוקחת את כישלון העבר והופכת אותו לצמיחה בכל המישורים הלא מפותחים באותה אישיות. ומצד שני אותה ילדות עשוקה יכולה להעלות את האדם על מסלול חיים של ייאוש וחוסר אונים. השאלה לאיזה מין בני אדם אנו נעשים תלויה בבחירות שלנו, ובמקרים רבים אנו חופשיים לבחור באיזו דרך נלך. ונזכור שכל תהליך שאנו עושים או כל תהליך שעברנו הוא הדבר המעצב את סיפור החיים שלנו, ורק במבט לאחור, בדיעבד, אנחנו רואים את העָבָר בתוך הקשר, כחלק מסיפור שאת סופו אנחנו יודעים עכשיו. בסיפור החיים, אירועים מאוחרים משנים את משמעותם של אירועים מוקדמים מהם. את זאת מלמדנו סיפור יוסף ואחיו.

לאחר שיעקב אבינו מסיים ללבן דברים הדורשים בירור עם בנו יוסף, הוא קורא לשנים עשר השבטים ומברך אותם, ותוך כדי הברכות מתבהרות להן מי השבט שראוי לכהונה ומי השבט הראוי למלכות ומי השבט שאפשר לסמוך עליו שידע להצמיח מתוכו אנשים שיודעים להוביל ולהנהיג את עם ישראל גם בטוב וגם ברע, גם כשהוא שרוי בגלות וגם כשהוא שוכן בארצו, ארץ ישראל.

יעקב אבינו מבהיר לבניו שמה שחשוב הוא שכל שבט יפתח בתוכו את הכוחות האישיים שלו, את המאפיינים שלו, ואת החזון שלו. האחדות בעם ישראל תושג דווקא כאשר יהיה מקום לכל שבט ושבט לפי כוחותיו. לפעמים אנשים חושבים שאחדות תהיה כאשר כולם יסכימו אחד עם השני. ואז התנועה היא של שכנוע בוויכוח. מדברי יעקב אבינו לבניו בפרשה שלנו אנחנו לומדים שהוא סבור שהאחדות תבוא לידי ביטוי דווקא כאשר כל אחד יהיה מי שהוא ויהיה לו מקום בתוך המשפחה והעם. לכן כל מה שעמד לפני יעקב אבינו היא תמונה של עם המורכב משבטים שונים, כאשר כל שבט שונה ומיוחד. וכל שבט יהיה נאמן לאופי המיוחד וכוחותיו הייחודיים. ואפילו כאשר הם עשויים להופיע בצורה שלילית, כמו אצל ראובן, שמעון ולוי.

לאחר פתיחה זו נוכל להבין יותר את מהות הברכות של יעקב אבינו לבניו: ״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ,הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם״.

יעקב אבינו מתחיל בתהליך הבירור עם בנו הבכור ראובן: ״רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה״. יעקב אבינו לוקח מראובן את הכהונה, את המלכות, את המנהיגות. וכל זה למה? דווקא משום העוצמה הראשונית הגדולה שבו – עוצמה שאין הוא שולט בה. ראובן הוא: ״רֵאשִׁית אוֹנִי״ – הכח הראשון של יעקב אבינו. הכח הראשון הוא תמיד חזק מדי. יש בראובן ״פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר״, פחזות, שיקול דעת שהוא עדין בוסרי שמביא ליכולת השגה של כל היעדים מבלי לעכל ולעבד את המהלך שמתקיימים בו, ולכן אותן יעדים מתקיימים ברמת הפוטנציאל ולא מצליחים להגיע למימוש הרצון.

השניים במעלה הם האחים הלוחמים בעולם של אי צדק, שמעון ולוי: ״שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״. המילים שיעקב אבינו אומר לבניו שמעון ולוי נשמעים כדברי קללה ולא ברכה, אבל אם נתאזר בסבלנות נראה שבסיום דברי יעקב אבינו נאמר: ״וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם״. משמע שגם הדברים הקשים הנאמרים כאן הם ברכה עבור שמעון ולוי. 

הבה נראה כיצד הדברים מתיישבים – שמעון ולוי הם אנשים חזקים מאוד: ״כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם״, מצוין, אפשר להשתמש בהם במבצעים מיוחדים שדורשים תהליכים קיצוניים כפי שקרה במעשה שכם ששם פגעו בדינה אחותם. הבעיה היא שהנהגה כזו אינה רצויה לאורך זמן. מצבים קיצוניים בהיסטוריה הם מצבים נדירים ולא ניתן להפקיר את המלכות בידי אנשים שהם מומחים לתהליכים קיצוניים כדבר של קבע. 

הבעיה האמיתית היא שכשאותם אנשים מרוכזים במשימה, הם מפסיקים לראות את מרחב התודעתי של כלל ישראל, כפי שנאמר עליהם: ״בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִ״. כאשר הם מסתודדים ומתגודדים ביניהם יש סכנה של קיצוניות שרק תלך ותתעצם. אם כן, מהו הפתרון אותו מציע יעקב אבינו? ״אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״. כאשר הם מפוזרים בתוך העם הם הופכים מקללה לברכה, מאיום לגורם מזרז בעת הצורך. וכך באמת שבט לוי הוא שבט ללא נחלה המפוזר בארץ ישראל כולה, ונחלת שבט שמעון נבלעת בתוך נחלת שבט יהודה.

על יהודה נאמר: ״יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ״. התכונה הראשונה של המנהיג היא שהוא צריך למשוך אהדה מאחיו, שכולם מכירים בו בתור המנהיג ונותנים לו את הלגיטימציה לכך. בנוסף, עליו לדעת להלחם. איזו עוד תכונה צריכה להיות לו למנהיג?: ״גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ״. ראשית כל גור, אח״כ אריה, ולבסוף אריה ולביא גם יחד. כאן מגלה לנו יעקב אבינו את הסוד שטמון בשבט יהודה, שהוא כנראה זה שמכשיר אותו להנהגה: סוד הגאולה. יהודה הוא זה שמבחין מתי עליו להיות בקטנות – ״גור״, ומתי להיות בגדלות – ״אריה״, יעקב אבינו מאיר על שבט יהודה ומסביר שבשבט זה קיימת המסוגלות לאחד קצוות – לאחד את מידת הדין ומידת החסד, וזוהי המלכות האמיתית.

על זבולון נאמר: ״זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן״. זבולון עוסק בסחר בינלאומי, הוא היהודי הסוחר שמביא עושר למדינה ומרחיב את גבולותיה ועושה צדקה וחסד עם שבט יששכר. למרות זאת אי אפשר לתת בידי אדם שכזה את השלטון, משום שהוא יפעיל שיקולים אזוריים, מסחריים, החשוב בעיניו הוא הכלכלה האזורית כולה, ולמסור בידיו את השלטון יהיה מסוכן, הוא עלול לפעול שלא למען טובת אומתו.

על יששכר נאמר: ״יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד״, הוא מיצג את הרוחניות חסרת הממשות שיודעת לנסוע למרחקים גדולים בתוך רצונות יעודיים שאין להם יכולת להפוך לתהליכים שבתוכם יש ממשיות. אדם כזה איננו יכול להיות בשלטון מפני שהוא לא בהכרח יכיר בערך של העצמאות המדינית, אם אתה נותן את ההנהגה בידי אנשים שכל עניינם הוא הרוח בלבד, אזי כל הערכים של המדינה, כל האתגרים של החיים המדיניים נראים בעיניהם כמטלה מיותרת. מסיבה זו, יששכר לא יכול להיות בשלטון.

דן: ״דָּן, יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה״. הנחש נתפס בעיננו כגורם שלילי, אך הוא יכול להיות גם המושיע, והנחש הוא כח אדיר של המתנה, מזכיר לנו את הכח שמצאנו ביהודה, והוא גם כח מפתיע, תפקידיו של דן יהיו בתחום המשפט והדין, כלומר להילחם, וממנו יצא שמשון שהושיע את ישראל מיד פלשתים, הוא היווה כוח של המתנה והפתעה כאחד. 

אלא, שדרך הפעולה של דן היא של מלחמת גרילה – זוהי דרך של יחיד ולא דרך לרבים. וכך, זוהי אם כן מלחמת יחיד – שהיא מצוינת כאשר אתה חי בתקופה בה צריך לשחרר את האומה מעולם של זרים, בתקופה של מחתרות. ברם, כח כזה הוא לא יכול להתקיים בשילטון לבד, הוא צריך כוח של השפעה שמסתכל רחב על כל האפשרויות, לכן דן ואיננו ראוי לשלטון. יעקב אבינו מסיים את הברכה לדן ב״לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה״. כלומר תמיד להכניס את הקב״ה בכל מלחמה שאנו מקיימים הן ברמה הרוחנית והן ברמה הרגשית והן ברמה הלאומית.

גד: ״גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב״. שבט גד הוא ההפך משבט דן, הוא מסודר בגדודים, יש בו פיקוד והיררכיה. זוהי מעלתו וזהו חסרונו – כל דבר הוא רואה באופן מסודר וסכמתי, אבל מדינה לא בנויה כך.

אשר: ״מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ״. אשר במהותו הוא שר אוצר מצוין הוא מבין שכל הצלחתו ורכושו מגיעים מהשפע של הקב״ה ויעקב אבינו יחד ולכן הוא תמיד מקפיד לתת לאנשים מעשר ואוכל בשפע כפי שכתוב עליו: ״וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ״. ולמרות הצדקה אין לו את היכולת לראות את כל התמונה הסביבתית של עולם ההנהגה לכן גם הוא לא מתאים לנהל את המדינה.

על שבט נפתלי נאמר זריזים במלאכתם: ״נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה–הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר״. שבט נפתלי הם המורים שיש להם את היכולת להכיל את כל חסרי היכולת ללמוד, ולחזק את האמונה בעצמם ולפתח את היכולת ללמוד ולהבין מה המטרה? מתי אתה איטי ומתי אתה מהיר. נפתלי זריז ומהיר, מדלג ורץ כאיילה לדברים טובים, ל״אמרי שפר״. הכל נעשה באמצעות מדע המגיע מן האמנות, הם יכולים להיות הוא שרי תרבות מצוינים אבל הם לא מתאימים להנהיג את המדינה.

יוסף: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר״. יוסף מזוהה כאדם המסוגל להתמודד עם הרוע האנושי – הוא הבין שהמכירה שלו לישמעאלים היא חלק מתוכנית אלוקית, יוסף בוחר להתמקד בתוצאה החיובית הסופית של המעשה (הפיכתו למשנה מלך מצרים) ולוותר על הבחירה במניע השלילי (הרגשת המציאות שאחיו ואביו ויתרו עליו). מיוסף אנו למדים: ״כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד״ כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה. הכוח להנהגה זו, שיש בכל אחד ואחד מישראל, לשלם טובה תחת רעה – בא מיוסף. רובנו עברנו חוויות שיש עימם רוע אנושי ולא אפשרנו לעצמנו לעבד את החוויה ולהכניס אותה לתנועה בסדר חיינו בהווה ולא להשאיר אותה בעבר הרחוק אלא לחבק אותה, אם נבין שאנחנו חלק מתוכנית אלוקית ונשחרר את הכאב אז גם אנחנו נגיע באמצעות הטראומה לגדולה אנושית לכן מומלץ לעשות כך בעצמנו: לראות בעין טובה את חטאי הזולת, ויותר מכך – להשתמש ברוע שיש במציאות כמנוף לתיקון עצמי.

בנימין: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל״. מדוע שלא בנימין יהיה המנהיג? יעקב אבינו צפה את כל האירועים הקשים ששבט בנימין אמור לעבור במסע שלו. הראשון, שאול שהפך למלך אך לא הצליח להחזיק במלכות, השני, מרדכי ואסתר משבט בנימין שהם אלו שהצילו את יהודי פרס מהשמדה קולקטיבית של המן הרשע, השלישי, הטראומה הקשה של פילגש בגבעה שבגללה שבט בנימין הוחרם והיה אסור לבוא בקהל השבטים עד שבסוף הוא חזרו להיות כשאר השבטים וזאת לאחר שהבינו שהכל צפוי, והרשות נתונה. צריכים לקחת החלטה, האם להיות בצד של הבעיה או של הפתרון, האם לדבוק בדרך בכל המבחנים העליות והמורדות, לתקן, ולעשות תשובה שלמה על העבר. 

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר. שנזכה לקחת מכול שבט את הדבר המועיל לנו להתפתחות. שבת שלום.״