- בס"ד - י״ז באלול ה׳תשפ״ד
פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל פְּקוּדֵי
״את המאמר נחלק לשלושה חלקים: מקור-מעבר-מטרה.
פרשת ״ויקהל״ מראה לנו את ההבדל הרוחני בין תכנון מבנה אנרגטי לבין הביצוע שלו.
תוכנית בניית המשכן והתקנת כליו, האמורה באריכות בפרוטרוט כצו הוראה הניתנת למשה רבינו, ברוב פרשות ״תרומה-תצווה״ בחלק מפרשת ״כי-תשא״, חוזרת ונשנית בשלמותה, באריכות רבה ובפירוט, והפעם בצורת הצגת ביצוע המלאכה והוצאתה אל הפועל, מתקיימת בפרשת ״ויקהל- ובזו הבאה אחריה פרשת ״פקודי״, שבדרך כלל הם מחוברים לפרשה אחת, כמו שבת זו, מפני שהם בנויים על אותו תוכן אנרגטי שיש בו ביצוע המלאכה והוצאתה אל הפועל.
״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, ״כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ״ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת״. (שמות פרק לה פסוקים ד-ה)
״וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; ״כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ״ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה״. (שמות פרק לה פסוק כב )
המהר״ל מפראג מסביר את תופעת ההתנגדות לעולם הרוחני, וכך הוא אומר דע לך שיש מאבק תמידי בין הנבדל לבין הטבע. הטבע דורש אחידות, והנבדל דורש חריגה.
וכשאנו מגיעים להתבונן במעמד של אדם-עולם האנושות לפני ה'-עולם האלוהות, יש להבין מבחינת הכרתו את מעמדו זה איננו דבר הנתון בטבע, אלא האדם צריך לפתח בתוכו מבנה שיכול להכיל את הנבדל בתוך טבע ההרגל, מפני שאם הוא לא יפתח את טבע הרגל שיוכל להכיל את הנבדל, לצערי הוא באופן תהליכי נזרק לאנרגיית הקשר מחייב המציאות. ומשם תמיד הוא יטען שהחיים לא טובים והכל לא טוב והכל קשה, מפני שהוא לא מבין, שמשיכת ההקצאות לעולם האנושי עוברת דרך הנבדל. ומעניין רק לאחר שאנחנו חווים את תודעת החסר של מחייב המציאות שעוברות דרך הטראומות אנחנו מתעוררים וחוזרים לקשר של אפשר המציאות. וזאת הסיבה האמיתית שבגללה: ״תוכנית בניית המשכן והתקנת כליו״ הגיעה מתרומות של עם ישראל-אפשר המציאות ולא מכספים שניתנו בעל כורחם-מחייב המציאות, אף לא מאותה: ״זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים-מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַיהוָה״
עליה קראנו שבת שעברה בפרשת ״כי-תשא״ (שמות פרק ל פסוק י״ג ), אותה גובים מכל אדם בישראל: ״כֹּל, הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה-יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה״. (שמות פרק ל פסוק יד)
כבר ידוע שעל פי ההלכה גובים את ״מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל״, כצו-חובה המוטל עליו ואפילו בניגוד לרצונו, מה שאין כן כאשר מדובר בעבודת ה', לגביה צריך האדם להחליט מרצונו החופשי, מהחלטתו והכרעתו להתנדב לעבודת ה', והתורה מדגישה זאת באומרה: ״דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי״. (שמות פרק כה פסוק ב).
עכשיו אנחנו קצת מבינים שהיום שאין לנו בית מקדש ואין לנו ״בניית המשכן והתקנת כליו״, מי שממלא את חלל זה אלו הם חגי ומועדי ישראל לכן זאת הסיבה שאנחנו הופכים עולמות כדי לאפשר למשפחות לעשות את החג ברווח -אפשר המציאות ולא בצמצום-מחייב המציאות.
ומכאן אני שולח ברכה ענקית והודיה ענקית ל-שוש תמיר ולכל העוזרות שלה שמידי שנה בשנה שוש תמיר לוקחת עליה את חלוקות חג פורים ולא פשוט לחלק לבדה מתנות לאביונים בכל חלקי הארץ ועל זה אני אומר יהי חלקי עימך.
עכשיו נלמד את ההבדל בין נושא-תוכן- עצמי לבין האני המקורי ואז נבין איך באמת לפעול בעולם זה בהרמוניה. יש מדרש ב- ״הירושלמי״ על הפסוק : ״כל נדיב לב הביאו"
בתחילת מסכת ״שקלים״ בתלמוד ״הירושלמי״ שהוא המקור הראשוני, נאמר בנושא נדיבות הלב דבר נוקב ביותר, שיש לו משמעות לא רק לגבי עם-ישראל והקמת המשכן, אלא לעניין כלל-אנושי עמוק מאוד, המתייחס לפסיכולוגיה של האדם בכלל, וזאת בהקשר ללשון הפסוק:״וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים;״כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ״ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה״. (שמות פרק לה פסוק כב)
ואז המדרש מחליט לערוך השוואה, בין דברים הנעשים לטובה-שבתוך אפשר המציאות זורם רצון שמגיע מההווה האותנטי-בחירה-חופשית, לבין אותם הנעשים לרעה-שבתוך מחייב המציאות זורם רצון שמגיע מהווה קפוא, תוך ציטוט פסוקים כאסמכתא לכאן ולכאן.
כאשר נקרא העם לטובה, כגון מלאכת המשכן לצורך עבודת-ה', נאמר בו: ״כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ״ שאין משמעו כל אדם-אני מקורי, אלא נענו רק נדיבי הלב–אלו רצונות שעברו עיבוד אנרגטי בנבדל. משום שאילו מדובר היה בכל אדם-אני המקורי, יכולה היתה התורה לומר בפשטות: ״כל בני ישראל הביאו״ או ״ויביאו בני ישראל״; ואילו לרעה, כלומר כאשר נקרא העם לתרום זהב לעשיית תועבת העגל, אנו קוראים: ״וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן״. (שמות פרק לב פסוק ג); לכך – נמצאו המונים, כנאמר: ״כָּל-הָעָם״.
בהמשך המאמר, התלמוד מצביע גם על ההשוואה בין מעמד הר-סיני לבין פרשת המרגלים: לטובה – ״וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר״. ( פרק יט פסוק יז) כלומר, לקבלת התורה הוצרך משה רבינו להוציאם שהיא לשון כפייה-מחייב המציאות ; אבל לרעה –״וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן״, ״וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ –מעצמם״ (דברים, פרק א פסוק כב).
ועוד: לטובה – ״אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּֽאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר״ (שמות פרק טו פסוק א), אבל לרעה –״וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא״ (במידבר פרק יד פסוק א), וזה נאמר על תגובת העם לשמע סיפור המרגלים על שליחותם.
״נשיאת קול״ – לטובה וגם לרעה
פעמיים נושאים העם את קולם:
בראשונה : בעת השירה לה' לאחר נס קריעת ים-סוף: ״אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּֽאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר״ (שמות פרק טו פסוק א).
והשנייה: בעת השמעת תלונות על ה': ״וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא״ (במידבר פרק יד פסוק א).
במקרה הראשון, בעקבות הישועה הגדולה נאמר: ״אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה וַיֹּֽאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר״ (שמות פרק טו פסוק א).
כלומר, ישראל לא שרו מאליהם, וכמו-כן לשון הכתוב אמור ביחיד -ולא נאמר בלשון ריבוי – ״אז ישירו משה ובני ישראל״. המדרש מדגיש: ״צריך היה משה רבינו להָשׁיר את ישראל״: כאן דורשים חז"ל את המילה ״ישיר״ המשמעות הדקדוקית של פועל זה – בניין ״הפעיל״, כלומר משה רבינו צריך היה לעורר את העם ולהביאם לקראת אותה שירה, שהרי מן הסתם ראוי היה לומר: ״אז שר או שרו משה ובני ישראל״
במקרה השני לעומת זאת, למשמע דברי המרגלים הוצאת דיבת הארץ רעה, לא היה כל צורך לעורר את העם, וכלשון הפסוק: ״וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא״ (במידבר פרק יד פסוק א). ״כל העדה״ נקהלה לבכייה המונית ולהשמעת דברי נרגנות. בדברים אלה כאמור רוצים חז"ל לצייר בפנינו תמונה נוקבת וריאלית אודות הפסיכולוגיה של מבנה האנושות של עולם האנושות, ולאו דווקא לעם ישראל בלבד.
ולאור דברי חז״ל אנו נעשה מאמץ, לקשר את בריאת העולם שארכה במשך ששה הימים, וסיום בריאת העולם ארך יום אחד שזה היום השביעי, כפי שהתורה מעידה עליו: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״ (בראשית פרק ב פסוקים א-ג)
למהות התודעה של תוכנית בניית המשכן והתקנת כליו ואת כל זה נחבר לעץ הדעת טוב ורע.
תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לגבי דברי תורה: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים פרק יא פסוק יח). עולם האלוהות אמר לנשמת האומה: "בני, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". ואם אתם עוסקים בתורה-עבודת-ערכים אין אתם נמסרים בידו של היצר הרע, שנאמר: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". (בראשית פרק ד פסוק ז) — שאם אדם מיטיב דרכו על ידע עבודת-ערכים הוא מתרומם מעל היצר הרע, ואם אין אתם עושים עבודה עם העצמי שלכם, אתם נמסרים בידי יצר הרע שנאמר: "לפתח חטאת רובץ", ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו מה שעוסק בו היצר הרע הוא רק בך, שנאמר: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית פרק ד פסוק ז).
תנו רבנן [שנו חכמים]: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם".על מילה "עַל לְבַבְכֶם" זאת דורשים חז"ל את המשפט:"וַיָּרַח יְהוָה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". (בראשית פרק ח פסוק כא)
אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: "וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם" (בראשית פרק ו פסוק ה).
ואמר ר' שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להשאיר אותו במוכר והידוע ששייך לעבר, שלא מאפשר לאדם לחוות את ההווה האותנטי, לכן שאדם עושה עבודה על הערכים שהוא מקבל הקצאות שעוזרות לו יכול להתגבר על היצר הרע, שהפך את החיים של האדם להווה קפוא ועל זה הנביא ישעיה אומר: "ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם". (ישעיה פרק נה פסוק א) ואומר: "אֲבָנִים, שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב פרק יד פסוק יט), כלומר, שכוח המים-מערכת רגשית יפה מכוח האבן-הווה קפוא שהרי האבן נשחקת על ידי המים. (קידושין דף ל עמוד ב)
המשכן – יום כיפור – כנגד חטא העגל
חז"ל מסבירים את הפסוק: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל-וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (שמות פרק לה פסוק א). רמז כנגד מעשה העגל בו נאמר: "וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים" (שמות, פרק לב פסוק א), ואומר המדרש: "כל מלאכת המשכן לא באה אלא כנגד מעשה העגל "; הוי אומר מעשה המשכן בא לתקן את חטא העגל. והיום שאין לנו בית המקדש, אומר לנו הנביא הושע בארי:"קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (פרק יד פסוק ג). כלומר אותו משכן-בית המקדש, לאחר שנחרב ,הוא עשה טרנספורמציה, לתפילה של יום הכיפורים ,כפי שנאמר בתורה: ״בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ״. (ויקרא פרק טז פסוק ל)
חז״ל עושים השוואה מכוונת בין ״בניית המשכן והתקנת כליו, כסובלימציה- ל-"וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים".
דרך ההשוואה הזאת חז״ל מראים לנו את מגבלות האדם להגיע להכרת-ה' במובן הטהור. הנטייה והדחף לעבודת אלילים מוחשית, חזקה לאין שיעור מן המאמץ התודעתי והכרתי הנדרש בהכרת אלוהים שאינה במוחש, ומבחינה זו אין כל הבדל בין אבותינו עושי העגל בעבר לבינינו אנו כיום.
עבודת-ה' בצורתה המוחשית במשכן, באה משום חולשה חוסר יכולתו של העם להתנתק מהנטייה האנושית לעבודת אלילים. עבודת ה' ברמה התודעתית הטהורה לא התאימה לעם-עבדים שלא הכשיר עצמו לסגולה.
בפרשת העגל הוכח כי העם איננו מסוגל לעבוד את ה' על סמך התודעה המתגלמת ב״נעשה ונשמע״, אלא הוא זקוק להמחשה, וכאשר דבר זה לא ניתן לו, הולך העם לבקש אלוהים בדמות עגל הזהב. לכן ניתנה לעם מתכונת חדשה של עבודת-ה', הוי אומר צורת עבודה מוחשית באמצעות הקמת המשכן וכליו, לרבות בגדי-עבודה תקניים וקביעת סדרי עבודה, וכל זאת מתוך המגמה להרגילו לִרְחַק מעבודה-זרה.
חוכמה – לחכמים
התורה מאפשרת לנו תודעה חדשה בפרשת כי תישא: ״וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וָֽאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה״ (שמות פרק לא פסוקים א-ג). מכאן אנו מבינים על בְּצַלְאֵ֛ל שהוא אדריכל המשכן, חוזרת התורה על כך פעם נוספת בסיפור ביצוע התוכנית בפרשת ויקהל: ״וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת״. (שמות פרק לה פסוקים ל-לג)
הביטוי ״חוכמה״ משמש במקורותינו כשם-נרדף להכרת-ה' וליראתו, כלשון הפסוק: ״רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה״ (תהילים פרק קיא פסוק י). וכאן חז״ל מחדשים חידוש ענק על ידי משה רבינו, בשעה שאמר: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״. (שמות פרק י"א פסוק ד ) ״אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה״. (פרק ה פסוק ב)
על פסוקים אלו אומר רבי יסא: אמר הקב"ה לישראל: בני! "פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם". וכאן חז״ל מסבירים לנו את המסקנה המתבקשת מדיאלוג זה , שהאדם עצמו צריך תחילה בכוחותיו-הוא להגיע לאותה חוכמה או יראת-ה', ובמעמדו זה כאדם שבחר בחוכמה, זוכה הוא גם לתוספת מאת-ה'.
חוכמת האדם – homo sapiens – האדם החושב
יש להטעים כי בפסוקים בהם מדובר על ״חכמה״, נסמכת היא למלאכה שהאנשים מבצעים, וסמיכות זו קשורה גם במחשבה, כגון בביטויים: ״וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת״ (שמות, פרק לה פסוק לב ).
״מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַֽעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹֽשְׁבֵ֖י מַֽחֲשָׁבֹֽת״ (שמות פרק לה פסוק לה). הוי אומר מחשבת-האדם צמודה אל המלאכה, שילוב שהוא מעניין ביותר. הניסוח ״חושבי מחשבות״ מהווה לכאורה ביטוי למה שמתארע בתודעתו של האדם ופנימיותו, אולם דברים אלה סמוכים וקשורים בפועל במלאכה עצמה, כנאמר: ״עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות״.
חוכמת האדם מתגלית כאמור במלאכה שהוא עושה, שהיא הניתנת להיתפס בצורה אובייקטיבית, ולא כתוכן סובייקטיבי של האדם, ועובדה זו מבוטאת בלשון התורה בניסוח: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ–כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ״. (שמות פרק לו פסוק ב).
אין חוכמת חכמים אלה, מתבטאת בהיותם הוגים או מעמיקים בעיון, אלא בהיותם חכמים ההופכים את ההתבוננות למלאכת הקודש-נשמת האומה עבודת המידות .
על החוכמה בספר "איוב"
מעניין הדבר כי כ-1200 שנה לאחר שנאמרו דברים אלה בתורה מוצאים אנו את פרק-כח בספר ״איוב״, הדן גם הוא בחוכמה. גם כאן מיוצגת חוכמת האדם ביכולתו הטכנולוגית, במֶטָלוּרגיה (תורת המתכות), בחקלאות, הפרחת שממות ועוד תהליכים הקשורים בטבע, ולא זו בלבד אלא שהיא אף מוצגת כאנלוגיה לחוכמת הבורא כביכול.
הטכנולוגיה מוצגת בספר "איוב" "מותר האדם מן הבהמה איין", ואכן האדם נבדל מכל יצור חי אחר בטבע בכך שבחייו אין הוא עושה שימוש בנתוני הטבע בלבד, אלא מפיק מן הטבע כלים, מכשירים ומוצרים, שהטבע כשלעצמו אינו יוצר אותם.
חוכמת האדם מתגלמת במלאכה, וכפי שראינו התורה משתמשת לכך בביטוי – ״וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת״. (שמות פרק לה פסוק לג), שהוא ביטוי למדע השימושי. ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״ (בראשית פרק א פסוק כז).
אם נתבונן בפסוק במונחים שאנחנו יכולים להכיל, נראה: בו בשעה שהמדע כשלעצמו מהווה את תוכן תודעת האדם, והמדע השימושי מתבטא ביכולתו הטכנית ויצירתו האמנותית של האדם, המציגות בפנינו באופן מוחשי את העובדה, שהאדם נברא בצלם אלוהים, יוצר ומעצב מבנים וצורות.
נדבת בנות ישראל למלאכת המשכן
כדבר מעניין בנושא התרומות למשכן, מובא במדרשים וגם בגמרא עצמה, שההתנדבות הגדולה באה בראש ובראשונה דווקא מהנשים, וכלשון המדרש: ״קדמו במצווה זאת הנשים לאנשים״.
חלקן של הנשים בהתנדבות ונכונותן ומסירותן לסייע במלאכת המשכן, מוזכרים בפרשה זו במפורש ואפילו פעמיים: ״וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ וְכָל-הַנָּשִׁים-אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה טָווּ, אֶת-הָעִזִּים. (שמות פרק לה פסוקים כה-כו). חז״ל מצביעים על בידול נסתר בין גברים לנשים, דרך פרשת תרומה: ״דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי״. (שמות פרק כה פסוק ב), חז״ל משתמשים בניסוח: ״כָּל-אִישׁ״ כדי לספר לנו, שהיה בזה יתרון לנשים, כי על הגברים היה צריך להפעיל מה שנוהגים לכנות כיום לחץ מוסרי–אחי מה קורא איתך פסח מגיע אנשים רעבים יאללה תתחיל לתרום כדי שיימצאו ביניהם כאלה אשר ידבם לבם לתרום, ואילו הנשים התנדבו מרצונן. תם ונשלם פרשת ויקהל, שבח לאל בורא עולם.
את פרשת פקודי אני מקדיש לרפואה שלמה וחזרה להכרה למאור בין פיני ועדי ואי אפשר בלעדיה שהיא האחת והיחידה איניס שהקדוש ברוך הוא יברך אותך ואת בעלך היקר ואת הילדים בהצלחה גדולה ויהיה ביתכם כמו של אברהם אבינו פתוח לכולם, רק בסוגריים גם אברהם אבינו שבר הרבה תפיסות מציאות שהוא האמין בהם.
״פרשת פקודי״ מסמלת את גמר בניית המשכן והתקנת כליו, ומיד לאחר מכן ,מגיש משה-רבנו דין-וחשבון מפורט על כל התרומות שנאספו על הוצאות הקמתו. מיד לאחר מכן מגיעה הוראת ה' למשה רבינו בדבר חנוכת המשכן והקמתו ביום ראש-חודש ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים, עם הסיום הגדול: ״וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן״. (שמות פרק מ פסוק לד).
כל ספר שמות, המתחיל במשפט: ״ואלה שמות בני ישראל, עד ואלה פקודי המשכן״ המסיים את ספר שמות, עוסק במשפט: ״והייתם נקיים מאלוהים ואדם״. לאפשר לנו לראות את זה דרך הפסוק: ״וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ-וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה–לִפְנֵי יְהוָה״. (במדבר פרק לב פסוק כב).
הקושי שמתקיים בעולם האנושות הוא איך ליצור הרגלים בעלי גמישות רוחנית- רגשית המאפשרים לאדם לחיות, בשתי קומות:
הראשונה: מאפשרת לצאת ידי חובת שמים- עולם האלוהות.
השנייה: מאפשרת לצאת ידי חובת-הבריות –עולם האנושות והרגלים שעוזרים לנו לאחד אותם.
משה רבינו מלמד אותם כלל חשוב ביחסי אנוש, שניתן לראות אותו מיד שהושלמה בניית המשכן והתקנת כליו, משה רבינו נותן דין וחשבון לעם ישראל, ואומר להם ״אלה פקודי המשכן״. מכאן אפשר לקחת שיעור בעולם הערכים שאומר שלא נכון לנו לצאת ידי חובת-שמים, אלא צריכים לעשות מאמץ כדי לצאת גם ידי חובת-הבריות.
ומשה רבינו מצא לנכון ונחוץ למסור דין-וחשבון מפורט בפני עם-ישראל, על כל הוצאות מלאכת המשכן, ומכאן תודעת השפע של ספירת הנצח משה רבינו שמסבירה את התהליך הזה שאדם ירא שמים ועושה חסדים זה לא פוטר אותו מן האחריות לגבי ממונם ונכסיהם של בני אדם אחרים.
דוד המלך בתהילים משבח את בריאת העולם (תהילים פרק כד פסוקים א-ג).
״לְדָוִד, מִזְמוֹר: לַיהוָה, הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ; תֵּבֵל, וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי-הוּא, עַל-יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל-נְהָרוֹת, יְכוֹנְנֶהָ״. ואז הוא ממשיך; ״מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה; וּמִי-יָקוּם, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב: אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי; וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה״. (תהילים פרק כד פסוקים ד-ה)
עכשיו נצטרך להסביר את עדיפות בניית המשכן והתקנת כליו, על בריאת תבל ומלואה. וכבר עמדנו על כך משום היותם עובדות נתונות, השמים והארץ וכל צבאם הם למעשה אִינְדִיפֵרֶנְטִיים -הם אדישות וחסרי משמעות. אדרבא, כל משמעותם אינה אלא בכך שבמסגרתם התאפשרה בניית המשכן והתקנת כליו, מקום בו בני אדם עובדים את-ה'.
״שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: אַשְׁרֵי, כָּל-יְרֵא יְהוָה– הַהֹלֵךְ, בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ, כִּי תֹאכֵל; אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ.
אֶשְׁתְּךָ, כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה–בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ: בָּנֶיךָ, כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים– סָבִיב, לְשֻׁלְחָנֶךָ.
הִנֵּה כִי-כֵן, יְבֹרַךְ גָּבֶר–יְרֵא יְהוָה. יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן: וּרְאֵה, בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם–כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה-בָנִים לְבָנֶיךָ: שָׁלוֹם, עַל-יִשְׂרָאֵל״. (תהילים פרק קכח)
רעיון זה נאמר בצורה נוקבת על ידי ר' שמעון בן-לקיש: ״חביב בניית המשכן והתקנת כליו יותר ממעשה בראשית ובהמשך באה הנמקתו של אמורא זה: ״שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה- מושגים שאינם חלים כי אם על האדם ולא סייעה בו במעשה בראשית כל בריה, אלא: ״בִּדְבַר יְהוָה, שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. וּבְרוּחַ פִּיו, כָּל-צְבָאָם״. (תהילים, פרק לג פסוק ו); אבל בניית המשכן והתקנת כליו –משה רבינו ועם ישראל נתעסקו בו, בצלאל ותלמידיו, אהליאב ותלמידיו נתעסקו בו, כפי שכתוב בתורה: ״וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ״ (שמות פרק לט פסוק לב); ומנין שאף משה רבינו נתעסק בו? תלמוד לומר: ״אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ״, ומנין שאפילו שכינה סייעה בו? תלמוד לומר: ״תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֨מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן
לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהוָ֑ה מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּֽוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ״ (שמות פרק טו פסוק יז), משמע, מעשי האדם בעבודת-ה' הם העיקר, מה שאין כן מעשי-ה' הקיימים ועומדים מצד עצמם, שאין להם משמעות לגבי בעיות האדם, משימותיו, חובותיו ותכליתו.
אין לתורה ענין לספר לנו על מעשי-ה' בעולם, אלא להעמיד את האדם על הכרת מעמדו בפני ה', ולהביאו לבטא הכרה זו בעבודת-ה'.
עכשיו שאנו מתחילים להבין את מבנה האנרגטי ,נוכל לערוך מספר הקבלות בין פסוקי: ״בראשית״ ל״פקודי״.
כבר דיברנו על הסימבוליקה שבמשכן המכוון על כל פרטיו כנגד העולם, אולם אותה סמליות באה לידי ביטוי נמרץ ביותר גם בסיום מלאכת המשכן.
פרשת ״פקודי״ היא פרשת סיום מלאכת המשכן כנאמר בה: ״וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ״ (שמות פרק לט פסוק לב). ואי אפשר להימנע מן הרושם, כי ניסוח זה הריהו בנוי על משקל הפסוק האמור בגמר מלאכת שמים וארץ: ״וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם״. (בראשית פרק ב פסוק א), המשלים את סיפור מעשה בראשית.
כיוצא בו: ״וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה״ (שמות פרק ב פסוק ב), ובמקביל נאמר במשכן: ״וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן״, (במידבר פרק ז פסוק א); לאחר ששת ימי הבריאה ויצירת האדם נאמר: ״וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒״ (בראשית פרק א פסוק כח), וגם כאשר מובא המשכן המוגמר אל משה נאמר:״וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ״וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה״ (שמות פרק לט פסוק מ״ג).
קדושת השבת המסיימת את הבריאה נאמר: ״וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֽׂוֹת״. (בראשית פרק ב פסוק ג), ואותן המילים עצמן חוזרות גם בפרשת ״נשא״ בה מובא שנית סיפור סיום מלאכת המשכן וחגיגת חנוכת המזבח, ואנו קוראים בו: ״וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם״ (במדבר פרק ז פסוק א), וכל זה איננו מקרי כפי שכבר הצבענו על כך. הקבלה זו מאלפת ביותר, נוכח ההבדל העצום בממדים בין הקוסמוס האינסופי, לבין המבנה הזעיר המוגדר הקרוי משכן, וכל כך למה? משום היות המשכן כאמור, מציאות בעלת משמעות, לעומת מעשה בראשית חסר כל משמעות מצד עצמו.
תם ונשלם פרשת פקודי שבח לאל בורא עולם.
את אנרגיית המעבר אני רוצה להקדיש לבתי מעיין שהיום הוא יום הולדתה, וזה היום שבזכותו הבנתי את מהות האושר וזה קרה בדיוק לפני 12 שנים, ואני מכאן מברך את מירב -מעיין- אודל- ארי שלום, שהקדוש ברוך הוא ייתן לכם כל אשר תחפצו ותרצו להשיג.
והשני במעלה שמעון שלום אמסטרדם שהייתה לו יום הולדת שמחה וטובה.
והשלישי במעלה הם עידו וסאן שהיום בלילה הגיחה לעולמנו נשמה של ילד מדהים וההורים המאושרים סאן, שהבטיחה לי שתזמין אותי לכוס קפה, אני מחכה מאתמול בלילה… ועידו אז מזל טוב לשני סבים ושתי סבתות וכל הדודים והדודות. ניפגש כשניפגש, בינתיים נחזור למאמר.
נעשה אתנחתא נהיה קשובים למילים המדהימות של אביתר בנאי בשיר עד מחר-לילה כיום יאיר
אסור לך לחשוב
כשאת כל כך עייפה
צאי לטיול לאור זריחה
רחוקה מהבית
השביל לחזור נמחק
הולכת על חבל דק
הלילות ארוכים
בלי לדעת למה
בורחת ואין רודף
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
נקיף את הפארק
רק להפסיק לחשוב
אנשים עייפים רצים ברחוב
היינו פה כבר קודם
בתפקיד הפוך
הליכה מהירה, להתיש את הגוף
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
יש פרצה בגדר
בין הגפנים, בין ענבי הכרם
שועלים מחבלים, מייללים
ונעלמים…
לאחר שקראנו את הפרשה ושתינו כוס קפה, ניקח אוויר, ונקשיב לדבריו המהממים של מורנו ורבינו הנשר הגדול רבי משה בין מימון הרמב״ם, דרך אגב שאני משתחרר מהגוף ולובש בגדים שייכים לגוף המטאפיסי שמי יהיה לעולמי עד רק דוד בן אסתר. אבל בינתיים עדיף להקשיב למקור התהליך הלא הוא -הרמב״ם.
הרמב״ם מביא פירוש מדהים על הפסוק שנאמר בתום מלאכת המשכן והקמתו: ״וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן״ (שמות פרק מ פסוק לד). מושג זה של: ״וּכְבוֹד יְהוָה״ הממלא את המשכן, מעורר בעיות רבות מבחינת החשיבה התאולוגית -תוֹרַת הַאֶמוּנָה וראוי שניתן דעתנו על משמעות מושג זה, שהוא אחד מאותם עניינים רבי המשמעות ומפוקפקי המשמעות בכל האמור לגבי התגלות ה' לבני אדם.
אנו מבינים כי המשכן הריהו נפח מסוים בחלל, ומילוי חלל יש בו משום התייחסות לדבר גשמי, ומכאן הקושי בהבנת משמעות המושג: ״וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן״. בנושא מורכב זה מביא הרמב״ם בהתיחסו ב״מורה נבוכים״ (חלק-א פרק-יט) לתואר ״וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן״, בו רואה הוא שם-משותף, כלומר, מלה בעלת משמעויות משתתפות ושונות.
המשמעות הראשונה: היא במובן המוחשי והגשמי של: ״מָלֵא״, אולם מאידך הוא חל גם על ענין השלמות בחשיבות והתכלית בָּה, והרמב״ם מדגים זאת בפסוקים: כגון:”וּלְנַפְתָּלִי אָמַר-נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן, וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָה; יָם וְדָרוֹם, יְרָשָׁה”. (דברים פרק לג פסוק כג), או כאמור בבצלאל ואהליאב בעבודת המשכן: ״מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת״. (שמות פרק לה פסוק לה), וכן: ״וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה״ (שמות פרק לא פסוק ג), הרמב״ם מוסיף פסוק מישעיה: ״וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ״. (ישעיה פרק ו פסוק ג) ענינו, כל הארץ תעיד על שלמותו, כלומר תורה עליו, כגון בפסוק: ״הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל; וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ״. (תהילים פרק יט פסוק ב), וכן אומרו: ״וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן״. (שמות פרק פסוק לד); כלומר, המשכן שנבנה בידי ישראל לשם עבודת-ה' מעיד על ה' ועל הכרת ה' על-ידי האדם, וזהו כבוד-ה', ואין כאן שום עניין מוחשי ושום אובייקט הממלא את המשכן.
קיים הבדל עצום. בן המונח פילוסוף-שהוא אדם השואף להכרה, ובין המונח אדם מאמין- השואף להכרת אלוהים, והבעיה של הכרת אלוהים, שהיא אינה פרט בהכרה האנושית הכללית אלא היא דבר מיוחד: אדם המאמין אינו שואף להכרת המציאות שאדם מסוגל לגלות בעולם, משום שאין הוא מוצא בעולם כשלעצמו משהו שראוי להכרה באמת. בכל העולם הנברא, הגשמי והרוחני כאחד, הכולל את האדם על כל ערכיו והישגיו המטריאליים, המוסריים והאינטלקטואליים גם יחד – אין הוא רואה משמעות תכליתית. כל אלה, מציאותם תלויה בקיום תנאי כלשהו. אין הם קיימים מכוח עצמם, ולפיכך מציאותם אינה אמת. רק אלוהים הוא מצוי אמת. נוכח אמיתות הימצאו מה ערך ומה טעם יש בכל דבר אחר, שאינו בגדר מצוי אמת משום שקיומו מותנה בדבר שהביא לקיומו ואין הוא קיים בכוח עצמו.
רק אלוהים הוא מצוי אמת, והכרתו, יראתו ואהבתו הן תכלית האדם. לי זה לקח עשר שנים של מדיטציה טרנסנדנטלית רוחנית, הן במנזר והם בצפת כדי להבין שמה שכתוב כאן הוא אמת לאמיתה.
המונחים יראת ה' ואהבת ה' – אלה הם מושגי המפתח, המופיעים בספר המדע שב״משנה תורה״ וב״מורה נבוכים״, שהיא כולה אמונה באלוהים. נוכח הכרת גדולתו של האל מתבטלים כל ערכי האדם וכל בעיותיו ונשארת התכלית – הכרת ה', עבודתו, יראתו ואהבתו.
והעיסוק בתורה, ומצוותיה היא הדרך להגיע להכרת ה' וגם לעבודת ה', המתרחשת לאחר שהאדם הגיע להכרה שלמה. מהי ההכרה השלמה? שלא תהיה עבודת אלוהים בעיניו אמצעי ותחבולה לזכות במשהו, בשכר כלשהו במובן מן המובנים, או כדי להימנע מעונש. זוהי הליכתו של אדם אל אלוהים, ולא אל מה שנדמה לו כאלוהים.
המונח ״זולתו״, הוא כל דבר שמצורף לאלוהים בדמיונו של האדם. האדם נוטה מלכתחילה להתייחס לדברים שהוא תופס באמצעות חושיו או בעזרת דימויים, ואם הוא מתייחס כך לאלוהים הרי שהוא עובד ליציר דמיונו. ייתכן שאדם יעבוד את מה שהרמב"ם מכנה ״זולת ה'״ ולא יהיה מודע לכך: האדם נוטה לייחס לאלוהים פונקציות או תארים שונים. אולם כל פונקציה שהאדם יכול לייחס לאלוהים נלקחת ממה שהאדם מכיר ומבין במציאות שלו, ולאמיתו של דבר היא מתייחסת למה שהוא מצפה לקבל מאלוהים.
לפי זה, האמונה המושתתת על תקוות השכר ועל יראת העונש יכולה, מבחינה סובייקטיבית, להיות כנה מאוד ואפילו מוכרת כלגיטימית בעולמה של היהדות. עם זאת, יש להבין שאם נתעמק בדבר ניווכח שאמונה זאת בנויה משני צדדים הראשון דאגת האדם לעצמו, השני עבודת האלוהים לבדו, שהיא עבודת אלוהים לשם עבודת אלוהים ("לשמה"), דורשת הסתייגות מתפיסת אלוהים בקטגוריות הנובעות מן התודעה האנושית.
הרמב"ם מבחין אפוא בין שתי תפיסות של אמונה – אותן שתי התפיסות שהוצגו בקשר לאמונתם של אברהם אבינו, איוב וקוהלת. הרמב״ם מבחין בין קבלת עול תורה ומצוות מפני שהיא-היא הערך עצמו (״לשמה״), ובין קבלת עול תורה ומצוות כאמצעי להשגת דברים שהאדם תופס אותם כערכים מבחינת האינטרס שיש לו בהם (״שלא לשמה״). ההבחנה הזאת, בין ״לשמה״ ל- ״שלא לשמה״, תלויה במבנה התודעתי שאדם מתקיים בתוכו. כפי שראינו אפוא עניינה של האמונה הוא עניין מעמדו של האדם בפני האלוהים, המתבטא בכך שהוא מקבל עליו את עבודת האלוהים. אולם לאדם קשה מאוד לחשוב על עצמו רק מבחינת מעמדו לפני אלוהים ועל התייחסותו שלו אל אלוהים, ולהימנע כליל מלחשוב על יחסו של אלוהים אליו. האדם יודע, כפי שאמרנו, שאין לייחס לאלוהים שום דימוי ("שלילת התארים"), או כפי שהדבר מנוסח בפסוקים הנקראים ״שלושה עשר עיקרים של הרמב״ם״ : ״שהאל יתברך אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל״ כלומר האמונה אינה קשורה בשום דימוי או אסוציאציה שיש לאדם. אף על פי כן האדם כמעט אינו יכול שלא לשאול את עצמו : ״נו, בכל זאת, ואיך אלוהים מתייחס אלי, אל האדם?״
בעולמה של ההגות היהודית הדתית – שאלה זו באה לידי ביטוי במושג הידוע מאוד ״ההשגחה האלוהית״. אפשר לומר שכל המאמינים מקבלים את האמונה בקיומה של השגחה אלוהית. הבעיה היא לעמוד על משמעותה של ההשגחה האלוהית.
בעולמה של המסורת האמונית היהודית מבחינים בין ״השגחה כללית-והשגחה פרטית״: הגישה הפשטנית אומרת שהעולם בכללותו, לפי סידוריו, מונהג בידי האלוהים. ״הנהגה״ זו נתפסת בערך באותו מובן שבו אנו אומרים, שראש הממשלה מנהיג את המדינה. בכך כאילו אמרנו שראש הממשלה קיים למען המדינה: הם קובע את החוקים שעל פיהם קיימים מוסדות הדואגים לצרכי ציבור. לפי הבנה זו, ההשגחה האלוהית קולעת את הכללים והחוקים שעל פיהם נוהג העולם; זוהי ההשגחה הכללית. לעומת זאת, המושג ״השגחה פרטית״ מתייחס להשגחה הקובעת את גורלו, מקומו בחייו של האדם. כך בתודעתם של מאמינים רבים – מאמינים כנים בכל עומקה של האמונה – אלוהים נתפס משגיח עליהם.
אחד הסמלים של הגישה הפשטנית הזאת להשגחה הפרטית הוא ראש-השנה כפי שהוא נתפס בתודעה הדתית הרווחת: לפי תפיסה אחת, המעוגנת בדברים קצרים המושמעים מפי תנאים אחדים, הרי ש- ״הכול נידונים בראש-השנה״ (ראש השנה דף טז). למעשה זו משמעותו של ראש-השנה, ״יום הזיכרון״ הוא היום שבו ה' זוכר את האדם.
אולם באותו מקום במסכת ראש-השנה שבו נאמר ש- ״הכול נידונים בראש-השנה״ מובאים דבריהם של תנאים אחרים החולקים על כך: ״ר' יוסי אומר : אדם נידון בכל יום, ור' נתן אומר: אדם נידון בכל שעה״. זאת אומרת שאדם עומד לדין בכל רגע ורגע בחייו. לפי זה משמעותו של ראש-השנה כיום זיכרון היא להזכיר לאדם את הדבר הזה. ראש-השנה הוא היום שהעולם האלוהות מוריד לעולם האנושות, הקצאות-עֲשָׂרָה קַבִּין חָכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, וחוץ מזה הוא יום ככל הימים ומעמדו של האדם לפני האלוהים באותו יום אינו שונה ממעמדו בכל יום אחר, אולם מכיוון שהאדם אינו מסוגל לזכור שהוא נידון בכל שעה ושעה, נקבע יום זיכרון שיכוון אותו לזכור את הדבר הזה. ראש-השנה אינו יום מיוחד בזה שה' מתייחס בו אל האדם בצורה מיוחדת, אלא זהו יום מיוחד שבו האדם מתייחס לה' בצורה מיוחדת. בהתאם לזה יש להבין את משמעותו של המאמר: ״בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם. (תהילים פרק לג פסוק טו) – (משנה ראש השנה פרק א משנה ב).
לא במשמעות הפשטנית, שלפיה גורלו של האדם נקבע ביום זה לבריאות ופרנסה ולחיים -״מלמעלה למטה״, אלא במשמעות האמונית, שלפיה גורלו של האדם נקבע ביום זה ביחס שהוא מתייחס לאלוהים ״מלמטה למעלה״. משמעותן של המילים ״האדם נידון״ היא שהאדם מודע לכך שהוא נידון, וגורלו הוא לא היחס של אלוהים אליו אלא היחס שלו לאלוהים.
פירוש כל ההקצאות יורדים לפי התוכנית שאדם עושה במשך הזמן הקודם לאירוע שהוא עובר בהווה הממשי עכשיו. לפי הגישה הפשטנית, ההבחנה בין השגחה כללית ובין השגחה פרטית היא לכאורה דבר קשה מאוד: אם קיימת השגחה כללית במובן זה קיימים חוקי טבע נקבעים על- ידי האלוהים והאדם הוא חלק מן הטבע, הרי שלא יוכל להתקיים מעמד אינדיווידואלי מיוחד לכל אדם ואדם, ואם כן מה משמעותה של ההשגחה הפרטית? ואם קיימת השגחה פרטית הקובעת את גורלו של כל אדם ואדם, כי אז לא ייתכן קיומה של השגחה כללית הבאה לידי ביטוי בחוקי טבע כלליים. לכן הבחנה בין שני המושגים האלה של השגחה: ההשגחה הכללית אמנם חלה על האדם באשר הוא חלק מן הכלל הטבעי שקבע אלוהים – אבל כל אדם יכול להגיע לידי השגחה אינדיווידואלית בכך שיגיע להכרת אלוהים. ההשגחה הכללית היא באמת שפע שיורד מאלוהים על העולם כמות שהוא, שפע שנכלל בו גם האדם, שפע שהוא עצם קיום העולם, על החוקיות שבו. ואילו ההשגחה הפרטית היא מה שהאדם עצמו מסוגל להשיג – על-ידי שהוא מכיר את אלוהים. אם כך, שני המושגים האלה לא זו בלבד שאין הם סותרים זה את זה אלא הם משלימים זה את זה, באשר הם מבטאים שני מישורים של האמונה: אמונה בדרך שאלוהים מתייחס לאדם – במובן שאלוהים הוא יוצר העולם, ואמונה בחובתו של האדם להתייחס לאלוהים בדרך הכרתו האמיתית.
לפי זה, ההשגחה הכללית היא מהות העולם. אין היא תלויה באדם ולא בשום דבר בעולם. ההשגחה הכללית היא החסד האלוהי המקיים את העולם, בין שאני מודע לכך ובין שאינני מודע לכך. ולעומתה, ההשגחה הפרטית איננה דבר שישנו: היא ההכרה שהאדם מכיר את ה' והיא תלויה באדם.
הרמב"ם מביא את דברי הנביא: ״אִם־יִסָּתֵ֨ר אִ֧ישׁ בַּמִּסְתָּרִ֛ים וַֽאֲנִ֥י לֹֽא־אֶרְאֶ֖נּוּ נְאֻם־יְהוָ֑ה הֲל֨וֹא אֶת־הַשָּׁמַ֧יִם וְאֶת־הָאָ֛רֶץ אֲנִ֥י מָלֵ֖א נְאֻם־יְהוָֽה״. (ירמיה פרק כג פסוק כד) (מורה נבוכים חלק שלישי, פרק נב), לפי הפשט זוהי שאלה רטורית שה' שואל: ״אִם־יִסָּתֵ֨ר אִ֧ישׁ בַּמִּסְתָּרִ֛ים וַֽאֲנִ֥י לֹֽא־אֶרְאֶ֖נּוּ? ואז מגיע הרמב״ם, ונותן פירוש אחר לפסוק, והוא אינו קורא זאת כשאלה רטורית אלא כקביעה: ״אִם־יִסָּתֵ֨ר אִ֧ישׁ בַּמִּסְתָּרִ֛ים וַֽאֲנִ֥י לֹֽא־אֶרְאֶ֖נּוּ״ כלומר: אם אדם אינו דבק באלוהים – אלוהים אינו רואה אותו. זוהי ההשגחה הפרטית. וזוהי גם מסקנת המזמור הראשון בתהילים: ״כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד״ (תהילים פרק א פסוק ו). אם כן לפי הרמב״ם משמעותה של ההשגחה הפרטית היא שהקשר בין האדם ובין האלוהים איננו דבר היורד מן האלוהים אל האדם, אלא הוא דבר העולה מן האדם אל האלוהים ומשמעו הכרת החיוב בעבודת ה'. כאן המפתח להבנת המשמעות שהרמב״ם מתייחס לתהליכים של עבודת הערכים המתקיימים בהלכה, שהיא תורת עבודת ה'. לכאורה ההלכה, שהיא מכלול הפירוט של מקצועות עבודת ה', נראית בצד החיצוני של התורה, וכך רואים אותה רבים שאינם מעורים בעולמה של האמונה ואינם תופסים את משמעותה. הם רואים בה מעין קליפה המחפה על הגרעין, שהוא התוכן האמוני כשלעצמו. ואכן בדרג התחתון של הסברת התורה והאמונה נראה שהרמב"ם מקבל את התפיסה הזאת. אולם בדרג העליון, כשאדם חודר דרך הקליפה אל הגרעין ומגיע אל אותה אמונה באלוהים שיש בה כפירה גמורה בכל עבודה זרה, נפקחות עיניו לראות שאותו דבר שלא נראה תחילה אלא קליפה חיצונית של הדת הוא-הוא תוכנה האמיתי:
בעשרות פרקים בחלק השלישי של ״מורה נבוכים״ הרמב"ם מציג מעין רציונליזציה של המצוות. שם הרמב״ם מסביר שהן תורמות לתיקון החברה האנושית, וזיכוך נפשו של האדם, ואז ממילא האדם רוצה לתקן את מידותיו.
זוהי הדיאלקטיקה הנפלאה שבדבר: המצוות המעשיות, שהן התגלמותה של דת ישראל בהלכה, הן תחילה אמצעי לחנך את האדם ולהביא אותו לאמונה, אבל שהגיע לאמונה – האמונה הפילוסופית של הכרת ה' – הוא מגלה שאמונה זו אין לה בפועל ביטוי אחר מאשר עבודת ה' בקיום אותן המצוות עצמן.
תם ונשלם החלק האמוני בנשמת האומה שמשם הוא שולח אור לאני המקורי, שבח לאל בורא עולם.
התחלנו את אנרגיית המקור דרך פרשת ויקהל פקודי עצרנו לאתנחתא באנרגיית המעבר והגענו בשלום לאנרגיית המטרה שזאת האחדות בעם ישראל ״אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק״. (ישעיהו פרק מא פסוק ו) הנביא ישעיהו מבקש מאיתנו שנהיה בעולם של אחדות ולא בעולם של אחידות.
את מאמר האחדות אני מקדיש ל-נשמה זכה וטהורה שחר גינוסר הבן של יוסי גינוסר ולצערי לא הכרתי אותו בעולם האנושות שהוא התקיים בתוכו ולשמחתי זכיתי לראות את הגוף המטאפיזי שלו. אז שחר היקר והאהוב קח את המאמר הזה כצידה לדרך לעזור לנשמת האומה שצריכה עזרה ממשית בזמנים אלו כפי שאביך יוסי גינוסר ועוד הרבה נשמות יורדות ממש בזמן זה לעולם האנושות של נשמת האומה לעזור לאחד את העם מחדש.
שחר גנוסר
שחר נולד בשנת 1972, בירושלים.
"שחור תלתלים ונבון" כפי שכתבה רחל המשוררת.
אהבת הארץ זרמה בעורקיו ומגיל צעיר הצטרף לחברה להגנת הטבע ויצא לטיולים רגליים בכל רחבי הארץ. הוא שמע רוק כבד, שיחק כדורסל במגרש בכוכב יאיר, ואהב לבלות עם המשפחה.
לא טרח להכין שיעורים בתיכון ואיש לא זוכר שהיו לו מחברות, אבל סיים את הלימודים בהצטיינות.
בחדרו, על הקיר, תלה רק תמונה אחת – את מגילת העצמאות!
התגייס לצה"ל כשהוא מיועד לסיירת מטכ"ל בסוף שנת 1990. במסגרת קורס מ"כים, במהלך סיור לילי בעזה, נהרג.
היה בן 18 וחצי בסך הכל. ההחמצה גדולה, הן למשפחה והן לחברה ולמדינת ישראל. ללא ספק היה תורם רבות לכולנו.
יהי זכרו ברוך!
לאחר דברים מהממים אלו שיוצאים מלב ליבה של ניצה גינוסר מלכת העמותה והאחת והיחידה ונכנסים ללב של מבנה האישיות של עולם חסד, אז בהזדמנות זאת אני מברך בראש ובראשונה את רינה שהקדוש ברוך הוא ישלח לה רפואה שלמה, את צור- אמילי- גיל- שי-לי- מתן- טל- יערה- יונתן- אמיר- ליהי- יובל- שירה- דוד.
״תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ״. (תהילים פרק מב פסוק ח)
נפתח את המאמר דווקא דרך דבריו של דוד המלך שידע הרבה מלחמות , הן בין אחים, כדוגמת דוד ויונתן, והן שסעים בממלכה שלו, אז עם ישראל, נראה לי שאנחנו צריכים עזרה מעולם האלוהות, בדיוק כפי שקרה בזמן הקורונה.
״יהדות בעתות משבר״
ישנם זמנים וסיבות מסוימות, אשר יש בכוחן לעורר בעם ישראל בעיות ספציפיות ביהדות, ובעיקר, בעולם האמונה המתגלמת בתורה ובמצוות ועבודה על הערכים והמידות. וכמובן מבחינת אמונה זו כל הזמנים שווים וכל הסיטואציות שוות.
המשבר נחלק תמיד לשני מישורים בעלי משמעויות שונות.
המשמעות הראשונה: מתייחסת למישור אובייקטיבי -סיטואציה מסוימת שבה האדם נתון, ושבה מתערער משהו שהיה, או מתהווה דבר חדש שלא היה.
המשמעות השנייה: מכוונת למישור סובייקטיבי, למשהו שמתרחש בתודעתו של האדם, שלגביו מתערערות הנחות או דעות, והשקפות או תחושות מסוימות, או מתעוררים ומתחדשים תחושות ותכנים תודעתיים ומצבים אמוציונאליים שלא היו קיימים מקודם.
לכאורה קיים במציאות האנושית קשר עמוק מאד בין שני המישורים אלו. אין ספק שעולם התודעה, בעל התחושה, השאיפה, המגמה של האדם מותנה במידה מכרעת בסיטואציה שבה הוא נמצא. במה דברים אמורים? במכלול הבעיות, השאיפות, המגמות והאינטרסים האנושיים. יוצא מכלל זה המציאות האמונית-ערכית-דתית של האדם, זאת אומרת: עניין מעמדו לפני השם. את החוויה הדתית של האדם אנחנו מגדירים כתודעת מעמדו לפני השם. תודעת מעמדו זה, להבדיל מכל התכנים האחרים של התודעה האנושית, איננה מותנית בסיטואציה שבה נמצא האדם, ואינה מושפעת ממנה. או נדייק – איננה מושפעת ממנה אם האדם הוא בעל אמונה; ואם היא מושפעת ממנה, סימן שאין האדם בעל אמונה.
בתפילת נעילה של יום כיפור: אנו מדגישים שני מבנים, המבנה הראשון: מגיע מקהלת פרק ג פסוק יט: ״וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל״. המבנה השני: מחזיר אותנו לתודעות רוחניות –״אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך״
המבנה הראשון: שולח אותנו למישור האובייקטיבי של המעמד האנושי. המבנה השני: שולח אותנו למישור הסובייקטיבי של תודעת האדם על מעמדו לפני אלוהים.
ומעניין ששני פסוקים אלו יחד מסיימים את תפילת הנעילה של יום כיפור, ולמרות שהם מגיעים יחד, באמת שאין שום קשר בין שני המישורים האלה. המציאות האובייקטיבית של האדם – והאדם כאן מייצג גם את הפרט וגם הכלל – שהוא אינדיפרנטי-אדיש מבחינה דתית: ״כִּי הַכֹּל הָבֶל״
מפני שאם אדם מתקיים דרך חוויה דתית, שהיא תודעת האדם: ״ותכירהו לעמוד לפניך, הרי בהכרח שהיא תודעה אוטונומית הקיימת בזכות עצמה מכוח עצמה איננה מותנית במציאות האובייקטיבית של האדם הכלול בתוך חברה, שבה הוא מתקיים.
מכאן מבינים טוב מאוד ,שאין עתות משבר ביהדות, ולצערי מה שאנו חווים בתקופה זו אנו רואים בוודאות, שיש עתות משבר בעם היהודי, שלא נתבלבל אותו משבר שעם היהודי חווה, גם לעמים אחרים יש עתות משבר, כגון רוסיה אוקראינה, ארצות הברית-סין, וכמובן שיש עתות משבר בחייו של האדם כאדם, משברים הקשורים במציאותו הביולוגית ובמציאותו החברתית. עכשיו תצחקו אבל ביהדות, כמערך של האמונה ושל קיום תורה ומצוות, אין משבר, משום שעצם החוויה הדתית היא המשבר של האדם, דוגמאות אין ספור לא חסרות והמבין יבין.
בכך נגענו ביסודות האמונה. האמונה היא הניגוד להרמוניה האנושית. מבחינת האמונה האדם איננו משלים ואיננו יכול להשלים עם המציאות הטבעית, אעפ"י שהוא חלק ממנה ואיננו יכול לחרוג ממנה, בין אם הוא מאמין ובין אם הוא כופר, בין אם הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ובין אם איננו מכיר בעול מלכות שמים ופורקו מעליו. אבל האדם הדתי נבדל מן האדם שלא קיבל עליו עול מלכות שמים, או שפרק מעליו עול זה, בכך שאין הוא משלים עם העובדה שהוא חלק של המציאות הטבעית ושאיננו יכול לחרוג ממנה. האמונה המהווה את החוויה הנפשית שלו איננה תואמת את המציאות האובייקטיבית שבה הוא נתון, ולעולם לא תתאים לה. הדבר הזה מודגם בעיון במקורות אמונתנו ובמעמדנו הדתיים.
ברור לי כשמש שאין ברירה זו מחויב ההגיון – מחויב המציאות.
ישנם חמישה ״ספרי אמונה״ שעליהם מושתתת האמונה הישראלית: חומש בראשית- ספר איוב– מגילת קהלת– מורה נבוכים לרמב"ם- ו״מסילת ישרים״ לרמח״ל. יש דבר משותף לכל חמשת ״ספרי אמונה״ המכסים פרק זמן של 3500 שנה ובאים ממקורות שונים מאוד- מעולמות שונים מאוד: המשותף להם הוא עניין האמונה, אמונה המתגלמת בכולם במשבר, משבר קבוע של החוויה הדתית, לא מקרה חריג או מיוחד.
נתחיל בחומש בראשית שהוא איננו ספר מצוות; חומש בראשית הוא ספר המספר את סיפורו של אברהם אבינו, שהאמין בקדוש ברוך הוא, ועליו נאמר: ״וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה״. (בראשית פרק טו פסוק ו). וכמובן שאמונתו של אברהם מתגלמת בעקדה; ובתודעה הדתית ההיסטורית של העם היהודי – שהפכה לסמל עליון של האמונה.
מהי העקדה? העקדה היא היא המשבר הדתי. כאן הקדוש ברוך הוא, מופיע לפני האדם לא כאלוהים למענו, אלא כאלוהים התובע ממנו את הכל: לא כאלוהים של המציאות האנושית הטבעית, שבה נכללים הרגשות הטבעיים של האדם, השאיפות האנושיות הלגיטימיות, וגם החזון האנושי והיעודים לאנושות, אלא כאלוהים התובע מן האדם את עבודת השם גם כשהיא כרוכה בוויתור על כל הערכים האנושיים. הניסיון שבו עמד אברהם אבינו אינו הוויתור על רגשות אנושיים בלבד אלא גם על ערכים אנושיים קולקטיביים: לא רק יחסי אב ובן זקוניו, בנו יחידו, אלא גם היעודים של ברית בין הבתרים הקשורה ליצחק. כל האלמנטים של התודעה האנושית, בין אם הם מתייחסים לאדם כפרט או לבעיות האנושות כולה – הכל נדחה מפני עבודת השם. ואין משבר גדול מזה: הקונפליקט בין מציאות האדם – ובזה נכללת הן מציאותו המטריאלית והן המציאותו הנפשית – ובין מעמדו לפני השם. על עמידה בנסיון זה נאמר לאברהם: ״וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי״. (בראשית פרק כב פסוק יב). זאת אומרת: משבר איננו מאורע או מצב מיוחד שעושה את האמונה פרובלמטית, אלא הוא מהוה את האמונה הדתית, שהיא מהות יראת-אלהים. היא שוללת את האמונה התפלה בהרמוניה של: אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם אנושית קיומית- existents-forhold– לפיה הכל מתחיל באדם הפרטי, אשר חי- מרגיש- והפועל.
וכמובן שהיא חושפת ניגוד בין מעמדו של האדם בטבע – טבעו הפיסי והפסיכי – ובין מעמדו לפני אלוהים. למותר להסביר שספר איוב אינו דן אלא באותה שאלה עצמה. מחבר ספר איוב נתן לנו רמז ברור שכל כוונתו לא היתה אלא להמשיך בפרשת העקדה. לא במקרה הוא פותח: ״אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע״. (איוב פרק א פסוק א). למה המציא את: "אֶרֶץ עוּץ" ,שאינה נזכרת בתנ"ך אלא דרך אגב בלבד ואין רישומה ניכר כלל בעולם המקרא? למה הכניס את איוב – שלא היה ולא נברא אלא משל היה – לארץ עוץ דווקא? כל היודע חומש בראשית ידע לענות: משום ש״עוּץ״ נזכר בפסוק הראשון שאחרי העקדה: ״וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם-הִוא, בָּנִים–לְנָחוֹר אָחִיךָ. אֶת-עוּץ בְּכֹרוֹ, וְאֶת-בּוּז אָחִיו, וְאֶת-קְמוּאֵל, אֲבִי אֲרָם״. (בראשית פרק כב פסוקים כ-כא). ולכן נאמר על איוב :״אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ״ שזהו למעשה המשך ניסיון העקדה. הניסיון של איוב הוא הוא הניסיון של אברהם אבינו: אלוהים מתגלה לא כאלוהים למען האדם, אלא כמנסה האדם להיות למענו. את המשמעות של ספר איוב הכיר בכל עמקו גדול המאמינים שעמד לעם ישראל אחרי המקרא, אדוננו הרמב"ם בדבריו על ספר איוב (בספר מורה נבוכים ,חלק ג פרקים ב-ג), שמסביר לנו בתוך התהליך שאיוב עובר אין האדם נזכר כלל, ואין התייחסות לבעיות גורלו של האדם, לבעיות הצדק והמשפט, הגמול והעונש, שהן תוכנם של כל הדיונים והוויכוחים בין איוב ורעיו ב-35 הפרקים הקודמים. ואעפ"כ אומר איוב שתשובה זו מספקת אותו ומבטלת את טענותיו.
מכאן אנו למדים שאיוב חווה את אותו ניסיון שאברהם אבינו חווה בעקדה, האם אתה מוכן לעבוד את השם בעולם כמות שהוא? ואיוב עומד בניסיון הזה. זאת אומרת: אמונתו מזדהה עם המשבר של הכרת המרחק שבין ראיית עצמו כחלק של העולם כמות שהוא ובין ראייתו את עצמו כעומד לפני אלוהים. שני הדברים האלה שונים לגמרי זה מזה. אין בנוהג של העולם שום דבר המעיד על השם ית' במשמעות של מפקח על צרכי האדם. ״אין עניין השגחתו עניין השגחתנו, ולא עניין הנהגתו לבריותיו ענין הנהגתו למה שאנו מנהיגים…שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהא ידיעתו כידיעתנו או כוונתו השגחתו והנהגתו ככוונתנו השגחתו והנהגתו. וכאשר ידע האדם את זאת יקלו בעיניו כל המקרים, ולא יוסיפו בו המקרים ספקות על ה', והאם הוא יודע או לא יודע, או משגיח או הזניח – אלא יוסיפו בו אהבה״ (רמב"ם)׳
ושאנו מגיעים לספר קהלת, אשר בניגוד לדעתם של קוראים או מעיינים שטחיים איננו ספר הספקנות אלא הוא דווקא ספר האמונה העמוקה ביותר. מה הוא תוכנו? משבר גדול של האדם הדתי. המשבר שבו מתגלמת אמונתו. הדבר שהוא ודאי לספקן הגדול הזה, המטיל ספק בכל דבר אחר, הדבר שבו אין הוא מטיל ספק ואף איננו מעלה על דעתו שייתכן להטיל בו ספק – הוא העובדה שקיומו הוא קיום לפני השם. התודעה שהוא קיים לפני השם היא הדבר שעובר כחוט השני כל פרקי הספר הזה: התודעה של השגחת השם. אבל קהלת קובע שהשגחה זו אינה מתבטאת במציאות האובייקטיבית, בגורלו של האדם בעולמו. במציאות האובייקטיבית הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, כמות זה כן מות זה. אין דבר במציאות הטבעית המעיד על כוונה או הכוונה – עולם כמנהגו נוהג, וכל באי עולם, כצדיק כרשע, כפופים לאותו מנהג. אולם דבר זה אינו מערער את תודעתו של קהלת על מעמדו הוא ומעמד כל אדם לפני אלוהים. המעמד לפני אלוהים איננו משתקף במציאות האובייקטיבית; הוא מעל למציאות האובייקטיבית ומעבר לה. אין יחס הרמוני בין המעמד הדתי של האדם לבין מעמדו הטבעי. הכרת הדבר הזה היא היא האמונה.
אלה הם שלושת ספרי המקרא שהם ספרי האמונה. שאנו מגיעים לספר הרביעי מורה נבוכים לא נרחיב כאן את הדיבור על הספר מפני שכול חברי העמותה וכל דורשי שלומי בין בארץ ובין בחול עושים עבודה על הערך העצמי דרך הספר מורה נבוכים, שבו אפשר למצוא את הניסוח המקורי לאמונה הרמה אשר במקרא. ועתה נגיע לספר החמישי, ל״מסילת ישרים״, אשר הוא בעולמה של הספרות הדתית הישראלית אחד הספרים האחרונים שיהודים מאמינים רבים מתייחסים אליו ברטט של קדושה. הספר הקטן הזה תכנו מוגדר במילות הפתיחה שלו: ״יסוד היסודות ושורש העבודה התמימה שיתברר לאדם מה חובתו בעולמו״ – זאת ללא תלות בשאלה מהו העולם ואיך הוא. בספר הקטן הזה, אחת התעודות הגדולות של אמונת ישראל, לא מדובר כלל בעולם, ולא זו בלבד אלא שגם לא מדובר בו בשם יתברך. מדובר בו רק בחובות האדם בעולמו: האמונה מתבטאת בדרישה המוצגת לאדם לעשות את חובתו. הדרישה הזאת אינה נובעת מן המציאות הטבעית של האדם ואינה מתקשרת בה. מהותה היא משבר. ועל זה אומר לנו דון יצחק אברבנאל, בפירושו לתורה, על פרשת העקדה: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים״ (בראשית פרק כב פסוק ג). ״וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ״ – כבש את החומריות שבו, כלומר, את מציאותו הטבעית, את הגיגי לבו והלכי רוחו המתייחסים לבעיות האדם ולאינטרסים של האדם. אין משבר עמוק מניתוק הקשר שבין המציאות הטבעית של האדם ובין מעמדו לפני אלהים. כדרך אגב מוסיף אברבנאל הערה על האגדה המפורסמת אודות אותו ״חמור״: ״והוא החמור שעתיד לרכוב עליו המלך המשיח״. זאת אומרת: גם מהותה של הגאולה המשיחית אינה אלא נצחון האדם על טבעו האנושי. היא ניתקת מן המציאות הטבעית של האדם ומתייחסת לכיבוש מציאות זו על ידי תודעת חובתו לעבוד את השם.
במובן זה יש לראות את ״המשבר״ כמהותה של האמונה ביהדות. לא מאורע מסויים או מצב מסויים מהווה משבר, אלא עצם החוויה הדתית היא משבר. מכאן השלכות על הדיונים המרובים המתעוררים היום בעקבות מאורעות תקופתנו: האם יש לאירועי ההיסטוריה, ובכללם אירועי ההיסטוריה של עם ישראל, משמעות דתית? מן ההנחות שהנחנו מתחייבת תשובה מסתייגת על השאלה הזאת. כשם שהטבע הוא אינדיפרנטי-אדיש מבחינה דתית – עולם כמנהגו נוהג -, והאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד את השם בעולם כמות שהוא זאת המשמעות המונח עבודה על הערכים המשנה הרגלים המתקיימים בעולם הטבע של האדם עצמו. – אף עולם ההיסטוריה כמנהגו נוהג, והאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד את השם ללא תלות במה שמתרחש בהיסטוריה. אמונה הכרוכה בהיסטוריה הריהי ״אהבה התלויה בדבר״.
אין מאורעות שהם אצבע אלהים, מפני שהכל הוא אצבע אלהים. רק מבחינתנו אנו יש הבדל בין אירועים טריביאליים ובין אירועים ״היסטוריים״ גדולים. כפי שדוד המלך אומר לנו בתהילים: ״לְדָוִד, מִזְמוֹר: לַיהוָה, הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ; תֵּבֵל, וְיֹשְׁבֵי בָהּ״. (תהילים פרק כד פסוקים א-ב ). לפיכך אין הבדל משמעותי (במובן הדתי) בין מאורע אחד למאורע אחר. ההבדל אינו קיים אלא מבחינתנו האנושית. בשבילי כאדם יש חשיבות לכך אם אני מצליח בחיי או נכשל בחיי, ובשבילי כיהודי יש חשיבות לכך אם עם ישראל עולה מעלה מעלה או יורד מטה מטה. לכן תבורך הצדקת מיה אוחנה מורנו, שלקחה עליה את עול הגלות של האחידות ועושה מאמץ כביר להפוך את עם ישראל לגאולה לאחדות, שמאחדת את מעמדו של האדם היהודי – לפני אלוהים.
כשם שהשם איננו מתגלה בטבע, כך איננו מתגלה בהיסטוריה. אילו נתגלה בהיסטוריה, מה היתה המשמעות באמונה בשם? האמונה היא המשבר בתודעתו של האדם, שאיננו מגלה את השם בהיסטוריה, והוא מקבל על עצמו לעבוד את השם אעפ"י שהשם ית' איננו מתגלה בהיסטוריה,. המאמין בשם ית' חייב לשחרר את עצמו מכל תלות של תודעתו הדתית באירועי ההיסטוריה. השם ית' איננו פונקציונר של החברה האנושית, הוא איננו שוטר התנועה של ההיסטוריה, ולכן לגבי התודעה הדתית אין הבדל בין הצלחות ובין כשלונות בהיסטוריה. כל מאורע היסטורי סתם הוא אינדיפרנטי-אדיש מבחינה דתית. יש משמעות דתית למאורעות היסטוריים רק במידה שהם מעשים שהאדם עשה אותם לשם שמים, מתוך הכוונה של עבודת השם. כמו כן יש משמעות לאירוע היסטורי אם הוא סבל שבני אדם סובלים אותו מפני שהתכוונו לשמים. במובן זו היתה משמעות דתית למלחמת החשמונאים, מפני שהם לחמו למען התורה: לא לעובדת ניצחונם במלחמה.
צאו וראו, כל האותות והמופתים הניסים והנפלאות שנעשו לעיני כל ישראל ביציאת מצרים לא הביאו את רואיהם לאמונה. אפילו גילוי שכינה במעמד הר סיני לא הועיל, שהרי הזוכים למעמד הזה, שהכריזו ״נעשה ונשמע״, עשו את העגל 40 יום לאחר מכן, כאילו לא קרה כלום.
כל הנביאים שעמדו לישראל – לפי הסטטיסטיקה המדרשית מ״ח נביאים וז' נביאות – לא החזירו למוטב אפילו נפש אחת, אעפ״י שהשכינה דיברה מגרונם. מה היא כל ההיסטוריה התנ״כית אם לא תיאור העובדה שכל הנביאים שעמדו לעם ישראל נכשלו בשליחותם? אולם היו עשרות דורות בישראל, שבהם המוני יהודים, גדולים וקטנים, תלמידי חכמים ופשוטי עם, אנשים ונשים ואפילו טף שהם קדושי עליון – מסרו נפשם על קידוש השם, ואלה היו דורות שלא נתגלתה להם שכינה, ולא נעשו להם ניסים, ולא נראתה להם אצבע אלוהים, ולא עמדו להם נביאים שהשכינה דיברה מגרונם – והם שקידשו את השם. נמצאנו למדים, שאין קורלציה בין האמונה לבין המציאות ההיסטורית האובייקטיבית.
אולם, אם אין האמונה נובעת ממה שהאדם למד מן הטבע ואף לא מן ההיסטוריה – יש ונשאלת השאלה: מהי ההנמקה לעמדה הדתית? – שאלה המחייבת בירור וליבון של מושגי יסוד.
העמדה הדתית היא החלטתו של אדם לעבוד את ה' בקיום תורה ומצוות, משום שבזה הוא רואה את תכלית האדם. זוהי הכרעה ערכית – וככל הכרעה ערכית אין היא כפויה על האדם בתוקף המציאות. הנתונים האובייקטיביים – שווים הם לגבי כל אדם; אעפ״כ מחליט זה לקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, ואילו זה טוען ״לא ידעתי את ה'״, והשלישי ״יודע את ריבונו של עולם ומתכוון למרוד בו״. והוא הדין בכל הכרעה ערכית: מול האדם הרואה את התכלית בעבודת ה' שמסייעת לו לחוות את תפיסת המציאות האנושית בשלוש רמות רוחנית-רגשית-ממשית. ועל זה אנו מתפללים בסיום תפילת יום כיפור ״אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך״, ניצב האדם הרואה את התכלית בהשגת רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה, או אדם הרואה בשלטון או בכבוד ובתהילה ערכים עליונים, או אדם הבוחר לו כתכלית בחייו מקסימום של הנאה מינית, או אדם הרואה את התכלית או את הערך בחיים ובמוות למען האומה והמולדת – וכיו"ב הרבה. הכרעה ערכית אינה נובעת מנתונים אובייקטיביים, ולפיכך אינה ניתנת להנמקה; מה שמתחייב מנתונים אובייקטיביים כפוי על האדם ואינו בגדר ברירה, הכרעה והחלטה – לפיכך הוא חסר משמעות ערכית. על סמך נתונים אובייקטיביים לא ניתן לנמק אלא החלטות בדבר האמצעים הנאותים להשגת תכלית אשר עליה החליט האדם, אבל לא ניתן לנמק את ההכרעה הערכית לצד תכלית מסוימת.
כל אדם באשר הוא כדי לחיות בעולם האנושות, זה מצריך ממנו לעשות פעולות יזומות כגון אכילה שתיה התרוקנות בשירותים ולא ראיתי שיש בכניסה של האוכל-והמים, וביציאה של האוכל והשתייה בשירותים ערך כלשהו. אפילו שאדם חי בעולם האנושות ואין לו עניין להיות הגון: הוא יכול להיות גם חסר תועלת, וזאת במסגרת כל חברה וכל משטר וכל תרבות – חסר תועלת מבחינת חוסר אחריות זדוני במילוי תפקידו, או מבחינת מעילה באמון שנותנים בו חבריו, או מבחינת היחס לאשה, ועוד כהנה וכהנה. לפיכך, אם נמצא אדם אשר בכל מצב שבו יש ברירה – ז.א. שבו נתן לו להכריע בין אפשרויות שונות של פעולה או של התנהגות – הוא מכריע לצד ההגינות, עליו יש לומר שלאדם הזה ההגינות היא ערך. והוא הדין בהכרעה לצד ההנאה החושית, או לצד הכבוד והשררה, או לצד ההתנדבותי – לצד האמונה הדתית.
ועוד יש שואלים: אם עולם כמנהגו נוהג – מה טעם ומה תועלת במצוות מעשיות, ובפרט בתפילה? התשובה כבר כלולה כאמור לעיל על ״ערכים״: אילו היה במצוות ובתפילה משום סיפוק צורך – לשון אחר: אילו היו אמצעים להשגת משהו, היו חסרות משמעות דתית. משמעותן – שהן עבודת ה', אשר בה רואה האדם המאמין ערך.
ניקח לדוגמא את השיעורים והתפילה בעמותה בבוקר, ואם ישאלו את משכימי הקום לתפילה למה הם משכימים להגיע מוקדם בבוקר לעמותה, לא יענה אף אחד מהם שהוא צריך או חייב למסור אינפורמציה לשי"ת על צרכיו או על צורכי עם ישראל; וכן ספק הוא אם מישהו מהם סבור שהוא, בשר ודם, יכול לברך, לשבח ולהלל את האל. ואני נוטה לחשוב שרובם, ואולי כולם, אף אינם תולים את גורלם באותו יום בתפילתם בבוקר: וראיה לדבר, שאם יחלה אחד מהם או יחלה אחד מילדיו באותו יום, יפנה לקופת חולים – ככל אתיאיסט; ואם הוא צריך פרנסה, יעבוד – ככל אתאיסט; ואם הוא דואג לשלומה ובטחונה של מדינת ישראל, אותו אדם מתעניין מתגייס לעזור – ככל אתאיסט. תשובת כולם על השאלה לטעם הליכתם לשמוע שיעורים בעמותה מראש חודש ניסן עד י"ב בסיון ,האדם יבין שהוא מגיע לעמותה כדי לקיים מצות תפילה בציבור. תוכנה של תשובה זו הוא הוא האמונה הדתית! – ודבר אין לו ולקורות האדם או העולם, ושום דבר בקורות אלו איננו עשוי לחולל ״משבר״ באמונה זו.״
