פרשת וָאֵרָא התשפ"ד

אחדות שסופה להתקיים

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק. (ישעיה פרק מא פסוק ו)

כולם מכירים בחשיבותה של אחדות עם ישראל, אך יש להבין את ההבדל בין אחדות לאחידות. אחדות משמעה הסכמה על עקרונות וערכים בסיסיים, ונכונות לשתף פעולה עם אנשים אחרים, למרות קיומם של חילוקי דעות לגבי פרטים מסוימים, טקטיקות או תכונות אופי.

אחידות, לעומת זאת, תובעת הסכמה מלאה על הכל וקבלת סמכות חיצונית שמבטלת את היוזמה והביטוי של הפרט. אחידות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשפת היומיום, פירושה "כמו שאני רוצה או כלל לא".

נסביר את ההבדל בין אחדות לאחידות דרך ארבעת הרצונות – ארבע מידות.

ארבעת הרצונות – ארבע מידות

אנו חווים את המבנה האנרגטי של מהות ארבעת הרצונות שמתברר במשנתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב הלוי אשלג זצ״ל, שמבאר את הנתינה והקבלה כמסכים המבדילים את הנברא מהבורא.

היהדות מכירה את ה' בתוך הבורא, נותן המציאות, בעל החסד המוחלט. העולם, לעומת זאת, הוא הנברא, כלומר מי שכל עניינו לקבל מציאות מזולתו. 

ההפכיות הזו, המוסרית, המבדילה באופן מוחלט בין הנברא לבורא, מונעת את הדבקות, ומותירה את האדם בעולם אבסורדי, ללא מפגש עם האינסוף. התיקון יכול לבוא על ידי שיתהפך הרצון לקבל לרצון להשפיע, וזאת בארבעה שלבים המקבילים להתפתחות נפש האדם:

רצון לקבל על מנת לקבל

השלב הראשון מכונה רצון לקבל על מנת לקבל – כולו נמצא באחידות, זהו מצבו של התינוק. לתינוק אין שום רצון, רוצה לקבל נקודה. אם בוגר מחזיק ברצון הראשון, אותו רצון הופך לאגואיזם, שאומר הכל צריך לעבור דרכי, ואני עושה הכל ללא הזולת. 

רצון לתת על מנת לקבל 

השלב השני הוא כשהתינוק הופך לילד, ומתפתח רצון להשפיע על מנת לקבל. האחידות שהאדם נולד לתוכה מתחילה לבנות בתוכה את האחדות. אחדות זו באה מפני דרישת טובתו העצמית של כל יחיד, היא אחדות מקרית, ביסודה היא אהבה עצמית, ואין סופה להתקיים כי אין לה מרכז אמיתי. גם כשהאחדות לכאורה מתגדלת, סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו.

אומרים לילד: תקבל שעה לצפות בטלוויזיה (רצון לקבל על מנת לקבל) לאחר שתסדר את החדר ותכין שיעורי בית (רצון להשפיע על מנת לקבל). התהליך שהוא עובר ממצב של אחידות למצב של אחדות דורש מהילד לתת מעצמו ולשתף פעולה עם הזולת. הרצון של הילד, לקבל על מנת לקבל, נשאר, אבל נפשו מתחילה לעבור עידון. 

רצון לתת על מנת לתת

השלב השלישי מביא עימו את הרצון להשפיע על מנת להשפיע. שלב זה הוא פרי ההרגל. כאן כבר יש ביטוי לאחדות וחיסרון לאחידות. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו.

השאלה מה לימד אותו לרצות לתת? תשובה, זאת הנשמה שלו. הנשמה שלו מבחינת יש מיש מאירה יותר ויותר על הגוף, שכל רצונו הוא לקבל על מנת לקבל. נוצר בתוכו תהליך שהרצון לתת על מנת לתת גובר על הרצון לקבל על מנת לקבל, עד שהאדם מגיע לבגרותו המוסרית, אם הוא מצליח כמובן, ועובר לשלב הרביעי – רצון לקבל על מנת להשפיע.

רצון לקבל על מנת לתת

בשלב הרביעי מתפתח הרצון לקבל על מנת להשפיע. האחדות נובעת מתוך ההכרה בערך העליון שבא רק בזכות שלום הבריות, ויסודה באהבת הכלל. אחדות שסופה להתקיים, וכרבות ימיה כן תוסיף לגדול ולהתחזק.

זהו מקור האחדות וזהו מצב הבגרות המוסרית והנפשית המהווה את האידיאל ההתנהגותי על פי היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנום ונוצרת ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא עדיין קיים, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא. הקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

עכשיו אנחנו בבעיה, שכן קיימות שתי אפשרויות שבשתיהן גם מקבלים וגם נותנים. האחד נותן על מנת לקבל, והשני מקבל על מנת לתת. אלה שנותנים על מנת לקבל מאמינים שהאידיאליסטים משקרים. הם טוענים שהאידיאל הוא מסווה, ובטוח שהאידיאליסטים מקבלים מזה משהו. אז הם אומרים. הם לא מאמינים באהבה. האהבה היא הראייה לכך שאפשר לקבל על מנת לתת. אט אט, האדם חווה דרך ארבעת הרצונות את מהות האהבה.

ואהבת לרעך כמוך

״נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן״. (משלי פרק כ פסוק כז)

כדי להתחיל בתהליך מעבר מאחידות לאחדות, "צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו" (הראי"ה קוק).

ואז אותו האדם יהיה מסוגל להתחבר לקב״ה ולזולת באמצעות ערכים, מצוות וחסד, כפי שנאמר בתורה: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה״. (ויקרא פרק י״ט פסוק יח).

רוב האנשים מתחילים לעבור תהליך שמביא אותם מאחידות לאחדות.

בימי המלחמה הקשים, ילדינו, נשינו וטפנו, נחשפים למציאות לא פשוטה שמציפה מנעד רגשות ומחשבות. החשיפה למציאות מתקיימת באופן ישיר, דרך אמצעי התקשורת, בשיח המשפחתי ובדרכים שונות של מעורבות שהם עצמם נוקטים. 

כדי לעבד את המצב ולהתמודד איתו, חשוב ליצור מרחב שיח שיעזור לנו ולילדנו להכיל את העוצמות הרגשיות, ולפתח בילדנו תודעה חדשה שתסייע להם לחדד מודעות לכוחות שלהם. עלינו להיות עבורם עוגן של מוגנות, יציבות וקשר, ולאפשר להם לשמוע, להבין ולהטמיע את הבידול, ומתוך כך לחזק לכידות חברתית, ולהביא אותם לאחדות. על ידי שמכניסים בהם תודעה של תחושת שייכות וערבות הדדית הן בבית, הן בכיתה, הן בקהילה והן במדינת ישראל כולה.

מעשה אבות סימן לבנים

לאחר שהסברנו טיפה מן הים על אחידות ואחדות, נוכל לגשת לפרשת השבוע ולחוות דרכה את כוח האחדות.

עוצמת האחדות נטענת בתפילה, עבודת על ערכים ועשיית חסד. הפרשה נפתחת במשפחה אחדות שאומר: ״וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב״. (שמות פרק ו פסוק  ג)

תפילתם של אבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב יחד – היה בכוחה להביא את הגאולה. בעזרת השם נתחזק בתפילה, ונדבוק במידותיהם של שלושת אבותינו, ונוכל לזכות לגאולה ולראות נפלאות.

הגמרא במסכת בבא מציעא מסבירה, שתפילת שלושת האבות ביחד עשויה להביא גאולה.

הגמרא מביאה מעשה של אליהו הנביא שהיה רגיל ללמוד בבית המדרש של רבי, וביום ראש חודש אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא. אמר רבי לאליהו הנביא: מדוע התעכבת מלבוא? אמר לו אליהו הנביא: הלכתי למערת המכפלה, הערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואחר כך השכבתי אותו . וכן עשיתי ליצחק אבינו וכן ליעקב אבינו . שאל אותו רבי: מדוע לא הערת את שלושתם ביחד? ענה לו אליהו הנביא: אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן לא ניתנה לי הרשות להעמידם יחד״. (מסכת בבא מציעא פרק פה עמוד ב).

משמעות המעשה הזה הוא, שרק צירוף הכוחות של שלושת האבות ביחד יכול להביא גאולה לעולם.

את הדבר הזה צריך משה רבנו ללמוד כשהוא רוצה למלא את ציווי ה' להוציא את ישראל ממצרים ולהביא גאולה לעולם. לכן, בפרשה הזאת ובפרשה הקודמת העוסקות בגאולה, מוזכרים שלושת האבות ביחד פעמים רבות.

גם בימינו צריכים אנו להחזיק במעשי אבות סימן לבנים, להתחזק גם בתורה וגם בתפילה. גם בחסד ובמידות טובות, גם באמונה חזקה, וגם בדרך ארץ. חייבים אנו להביא גאולה לעולם. כמו שנאמר: ״כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת״. (מיכה פרק ז פסוק טז)

ארבע לשונות גאולה 

על ארבע לשונות של גאולה דיברה התורה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי

״וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם – וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם – וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים – וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם״. (שמות פרק ו פסוקים ו-ז) 

שני שלבים תודעתיים מתקיימים דרך היציאה מגלות מצרים, יש כאן בעצם שתי דרגות כלליות ביציאה ממצרים. 

הדרגה הראשונה – עצם היציאה מהגלות. בני ישראל, מצד עצמם, עדיין לא היו ראויים לגאולה. הם היו שקועים עמוק בתוך הערך הנמוך של נשמת האומה ,שנוצר בגלל שקיעת בני ישראל בטומאת מצרים.

הדרגה השנייה – כשהחלו בני ישראל להתעלות ולהתקדש בכוח עצמם. כאן כבר הופיעה עבודה עצמית שלהם. על ידי עבודה על הערך העצמי נעשו ראויים לקבלת התורה. והקב"ה נגלה עליהם ברגע האחרון וגאלם. לזה רומזת הלשון הרביעית – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים".

צריך להבין שאין כאן כפל לשון בעלמא, דהיינו ארבעה ביטויים שונים לאותו הדבר, אלא כל לשון ולשון היא כנגד חלק אחר של הגאולה, כאשר תכלית הגאולה היא ידיעת הקב״ה: ״וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה״ – ״וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ״. (שמות פרק ו פסוקים ז-ח)

וביאור הדברים: לשון הגאולה הראשונה שאמרה התורה היא: ״וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם״ – עם ישראל היה משועבד במצרים, ושעבוד זה כלל, השפלה וסבל נפשי, ולכן בתחילה הקדוש ברוך הוא מוציא את בני ישראל מסבלותם – הסבל הנפשי.

אחר-כך: ״וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם״ – הצלה מהעבודה הקשה, עבודת הפרך.

למעשה די היה בשני שלבים אלו לגאולה, אך מכיון שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו: ״וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי״. (שמות פרק ט״ו פסוק יד), היה צורך גם בשני השלבים הבאים, משום שהקב"ה לא רצה לגאול את עמו בהסתר כעבד הבורח מפני רבו.

ולזאת רומזת לשון הגאולה השלישית – וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים – עם ישראל יראו את הניסים הגדולים שעושה להם הקב"ה במצרים, ועל-ידי זה יכול הקדוש ברוך הוא לקחת את עם ישראל להיות לו לעם סגולה כלשון הגאולה הרביעית: ״וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם והייתי לכם לאלקים״.

מכאן באים אנו לתכלית הגאולה: ״וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה המוציא אתכם״ – צריך לדעת שה' הוא הגואל, הפודה, והמציל והלוקח את עם ישראל להיות לו לעם סגולה.

והתכלית השניה היא: ״והבאתי אתכם״ – הכניסה לארץ ישראל ששייכת לעם ישראל מאת הקב״ה יתברך שמו.

נמצאנו למדים כי כל יציאת מצרים הינה אמצעי, אך התכלית היא התחברות לקב״ה על ידי תפילה, עבודה על הערכים ועשיית חסד.

ועוד דבר, ארץ ישראל והתורה, שתיהן ירושה לנו מאבותינו ושתיהן ניתנו לנו על ידי הקב"ה בזכות אבותינו הקדושים. ״