פָּרָשַׁת תְּרוּמָה

"פרשת "תרומה" מגיעה להסביר לנו את מהות קיבוע עבודת-ה' במקדש כנגד מעשה-העגל, ומהות עשיית המשכן כנגד בריאת העולם.

על מלאכת המשכן נאמר – ״וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם״.

בפרשת ״תרומה״ אנו נחשפים לתודעה רוחנית – המתלבשת במלאכת המשכן, אותה תודעה רוחנית הגיעה  במיוחד בגלל תודעה רוחנית ששכנה שנים רבות במצריים ועקב כך נעשה חטא העגל, בהמשך נסביר את המשמעות של דבר זה. אותה תודעה רוחנית המתלבשת בתוך מלאכת המשכן, היא זאת  שמאפשרת לנשמת האומה למשוך מאותה תודעה רוחנית את האנרגיה לעם ישראל כפי שהנביא ירמיה אומר לנו: ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״. ולאחר מכן לכל אומות העולם כפי שהנביא ישעיה אומר לנו: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי-עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים״. (שמות פרק נו פסוק ז)

אותה תודעה רוחנית מקבלת את ההקצאות שהיא צריכה כדי להתמודד בעולם האנושי מהלבוש המבנה הרוחני-אנרגטי של מלאכת המשכן וכליו, בגדי-כהונה, הנהגת הכהונה ולבסוף העבודה במשכן בפועל, אותה תודעה רוחנית משתרעת לאורך חמש פרשות שהם תרומה, תְּצַוֶּה, כי תישא, ויקהל, פקודי. ובפרשת כי תשא אנו נפגש עם תודעות רוחניות שיונקות  מעולם האלילות ובעקבות זאת אנו חווים עד היום את הטראומה הנוראית של התודעה הרוחנית ששגתה במיוחד במעמד הכי קדוש שם  עם ישראל עשה את חטא עגל: ״וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וקראו לו אלה אלוהך ישראל אשר הוצאת ממצרים״ (שמות פרק לד פסוק ד) שעד היום ביום כיפור אנו מבקשים מעולם האלוהות לבטל את אותה תודעה רוחנית ששכנה במצרים ולאחר מכן עשתה תשובה עזבה את עולם האלילות ושבה אל עולם האלוהות.

נושא המשכן והקמתו הַיְנוּ מרחב עצום מבחינת כמות הפסוקים, בכל זאת משום היות המשכן נועד לשמש מקום עבודת ה', נושא שמשמעותו חמורה ביותר.

מלאכת המשכן נחלקת לשני מבנים:

הראשון מתקיים בפרשות ״תרומה–תְּצַוֶּה״ – בהן מוצגת מלאכת המשכן שניתנה למשה רבינו כתוכנית כללית.

השני: מתקיים בפרשות ״ויקהל-פקודי״ – בה תיאור מפורט של ביצוע התוכנית הכללית, תוך חזרה על כל הפרטים ופרטי הפרטים.

״תרומה״ – את תרומתי

פרשת ״מצוות הקמת המשכן״ פותחת בַּפָּסוק רב המשמעות: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי״. (שמות פרק פסוק כה) הפסוק פותח באנרגיה של גן הקשר של אפשר המציאות כלומר תרומה שמגיעה מארבע הרצונות גם יחד: 

א: רצון לקבל על מנת לקבל.

ב: רצון להשפיע על מנת לקבל.

ג: רצון להשפיע על מנת להשפיע.

ד: רצון לקבל על מנת להשפיע.

הפסוק מתחיל :״וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה״, וסופו: ״תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי״ .

אין כופין את התרומה לבניין המשכן אלא באשר היא באה מן האדם, ורק באשר היא באה מתוך נדבת לב-האדם הנותן אותה, הופכת תרומת-האדם להיות תרומת-ה', כנאמר: ״תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי״.

פרטי התרומה כסמלים

לצורך הכנת המשכן דרושים היו חומרים שונים, והתורה מפרטת אותם: ״וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן״. (שמות פרק כה פסוקים ג-ז)

תכלת –אריג צבע זה

ארגמן -חוטים ואריגים צבועים אדום כהה

תולעת שָׁנִי -ממנה היו מפיקים צבע אדום

שש -אריג צמר לבן משובח

עורות אַילים ועורות תחשים, ועצי-שטים ושמן עבור נרות המנורה

יש מדרש יפה המכונה  ״מדרש הגדול״ 

המאפשר כניסה פנימה וחיבור מלאכת המשכן לכל התהליכים שעם ישראל אמור לעבור בארבעים ותשע המסעות:

״זָהָב״ – כנגד מלכות בבל:

״כֶסֶף״ – כנגד מלכות מָדַי: אותה מלכות פרס שבאה אחרי בבל: בעיקר קיימת האסוציאציה בין כסף לבין פרס, כפי שרואים זאת במגילה.

״אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ״ (אסתר פרק ג פסוק ט), כאן רואים איך המן האגגי מבטיח לראש ממשלת פרס, להעביר לאוצר המלך אחשוורוש כדי לפגוע ביהודים;

״נְחֹשֶׁת״– כנגד מלכות יוון.

״וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים״ – כנגד מלכות רומי שהיא כמובן  מלכות אֲדום- וידוע הדבר כי מלכות-אדום במסורת ישראל היא ביטוי סמלי לעשו הרשע עליו נאמר בתורה: ״וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו״ (בראשית פרק כה פסוק כה).

״שֶׁמֶן, לַמָּאֹר״ – זוהי מלכות המלך-המשיח מהרה יגלה, כמו שנאמר: ״שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד; עָרַכְתִּי נֵר, לִמְשִׁיחִי״. (תהילים פרק קלב פסוק י״ז).

מצוות הקמת המשכן – לפני או אחרי מתן תורה

אם אנו נקבל את סדר הכתובים כביטוי לכרונולוגיה, נמצא כי כל אותן מצוות המתייחסות במשכן וכליו, ניתנו לכאורה באותם ארבעים הימים בהם לא היה משה רבנו  מצוי עם עם-ישראל; אולם דבר זה קשה מכמה בחינות. אם נלך לפי הדעה שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הוי אומר סדר פרשיות התורה אינו מעיד על סדרי הזמנים של האירועים השונים המסופרים בתורה, יתכן שלא ניתנו מצוות המשכן אלא לאחר מעשה העגל.

הסבר זה אם אמנם נכון הוא, הריהו מיישב ענין אחר המעורר מחשבה, שהרי בתום מעמד הר סיני נאמר לישראל:״מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.   וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ.   וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי:  אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו״. (שמות פרק כ פסוקים כ- כ״א ); ואם להבין את הדברים לפי פשוטם, משמע שלא נקבע מקום מסוים לעבודת-ה'.

יתר על כן, אותה עבודת-ה' לא נקבעה בצורת המערך המורכב והמפואר של המשכן, אלא הפסוק מדבר על: ״מִזְבַּח אֲדָמָה״, פשוט שיש להקימו בכל מקום אשר יזכיר ה' את שמו שם, ונשאלת השאלה האם אין כאן לכאורה משום סתירה?

קיבוע עבודת-ה' במקדש כנגד מעשה-העגל

את העניין הזה מישב בדיון ממושך ומעניין מאוד רבנו עובדיה ״ספוֹרנוֹ״ העומד בכל תוקף על כך כי בהתאם לכלל ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״, לא ניתנו מצוות המשכן, סידורי העבודה וקביעת הכהונה וכל הכרוך בה אלא לאחר מעשה העגל, יתרה מזאת, מצוות אלה ניתנו לישראל בגלל מעשה העגל.

כלומר, מלכתחילה במתן-תורה כאשר הכריז עם-ישראל: ״כל  אשר-דבַּר ה' נעשה ונשמע״ (שמות, פרק  כד פסוק ז), לא היה כל צורך במיסוד עבודת-ה', אולם לאחר כשלון מעשה העגל, נתברר, שהעם אינו מסוגל לקבל עליו עול מלכות-שמים ועול תורה ומצוות, אלא אם כן עבודה זו מוצגת בפניו ולעיניו במתכונת מוחשית סדורה וקבועה, אשר בלעדיה עלול העם להיכשל שוב בעבודה-זרה, ולכן ניתנה לישראל מצוות המשכן וכל הכרוך בה, כדי לכוון באמצעותם בדרך הסובלימציה את הדחפים והנטיות הדתיים של העם לכיוון ערוץ עבודת-ה'.

נמצא המשכן לא בא להטיל על ישראל עבודת-ה' ממוסדת, אלא בדיוק ההיפך, על-ידי הגדרתה המדויקת והמוכתבת, למנוע מעבודת-ה' את סכנת הפיכתה שלא לשם-שמים, כפי שניתן להיווכח מכשלון חטא העגל.

ישנם שתי תודעות מפליאות אשר מתלבשות בשני מבנים: 

הראשון – מתקיים בספר בראשית והוא כולל בתוכו את בריאת העולם והוא מסתכם בשלושים וארבעה פסוקים בלבד. 

השני – מתקיים בספר שמות והוא כולל בתוכו את בניית מלאכת המשכן והוא מסתכם בארבע מאות וחמישים פסוקים  

המשכן אינו אלא מעין צריף-עץ, מבנה שאינו אלא עשרים קרשים עשויים עצי-שיטים לאורכו, ושמונה קרשים לרוחבו, והוא איננו אפילו בגדר בית שהרי אין לו גג, וכיסויו אינו אלא יריעות עשויות עורות-עיזים בדומה לאוהל.

כלי המשכן המרכזיים כוללים את ארון-העדות ובו לוחות-הברית, מנורת-הזהב בעלת שמונה קנים, שולחן הפָּנים, מזבח הזהב לקטורת, ואם נכלול במבנה זה גם את חצר-המשכן, לא נמצא בו אלא את מזבח הנחושת לקורבנות, ואת כיור הנחושת וְכָנּוֹ ותו לא, ולכל אלה ניתווספו אביזרים שונים, לרבות בגדי-כהונה לעבודת הכוהנים.

כל החומרים לעשיית המשכן וכליו התקבלו התרומות מאת בני ישראל, והקמתו הוטלה על בצלאל בן אורי למטה יהודה, ואיתו על המלאכה אהליאב בן אחיסמך למטה דן, והם מסתייעים: ב״כל איש חכם-לב״ לרבות ״כל אשה חכמת-לב״ לצורך מלאכת הטווייה.

לעומת זאת יש בתורה סיפור על בנייה אחרת, והפעם אין זו בנייה קטנה, אלא הסיפור על בניית העולם ומלואו, השמים והארץ וכל צבאם מה שנקרא מעשה בראשית, לרבות כל הצומח והחי הרוחש על פני האדמה, מן האזוב אשר בקיר עד הארז בלבנון, וכל מיני בעלי-החיים מקרני-ראמים עד ביצי-כינים, ובכלל זה האדם.

עשיית המשכן כנגד בריאת העולם

מה שמדהים ביותר היא העובדה, כי למבנה זה אינו כי אם שלד, שמצדו האחד איננו סגור בכותל אלא במסך, ואין ספק כי משפחת עולים כיום היתה מן הסתם מסרבת לקבל כבית-דירה; לכך מקדישה התורה ארבע-מאות וחמישים פסוקים.

לעומת זאת אנו מוצאים כי לכל סיפור בריאת שמים וארץ וכל צבאם לרבות האדם, ״והיום השביעי״ שהוא  ״יום-השבת״, שגם הוא חלק מן הבריאה ואפילו 'נזר הבריאה', מקדישה התורה אך ורק שלושים-וארבעה פסוקים בלבד.

נמצא שלא זו בלבד שהמשכן שקול כנגד עולם ומלואו, אלא שחשיבותו גדולה לאין ערוך מן הקוסמוס כולו.

משמעות המשכן לעומת הקוסמוס

מתוך גישה אנתרופוצנטרית מעמיקה-הכוונה שהאדם הוא המרכז, ניתן לומר, שאין העולם ומלואו אלא מיתקן לצורך קיום האדם, כפי שנאמר:

״וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ״. (בראשית פרק א פסוק כח), מה שאין כן המשכן שאיננו למען האדם או לסיפוק צרכיו, אלא הוא למען עבודת-ה' על-ידי האדם, ומכאן חשיבות המשכן יותר מאשר העולם ומלואו.

מעמדו של האדם לפני ה' מתבטא בהכרת האדם את חובתו לעבוד את ה' על ידי כך שברגע שאדם עושה עבודה על הערך, ולא בידע או באינפורמציה שהאדם משיג על אודות העולם אלא עבודה ערכית ממש, ולכן ממעטת התורה בסיפור בריאת העולם, ומרבה דברים בסיפור בניית המשכן, עובדה המעידה על כך שהתורה איננה אמצעי לסיפוק מידע, אלא היא הפרוגרמה של עבודת ה'. אם אדם רוצה מידע יש מספיק מידע מחוץ לכותלי בית המדרש.

אם נמדוד את הדברים מבחינה כמותית, המשכן נחשב אפס לעומת הקוסמוס, אולם כאשר מודדים את הדברים מבחינת המשמעות, משתנה היחס מן הקצה אל הקצה.

השמים והארץ וכל צבאם הם מציאות נתונה, וכל המציאות היא אִינְדִּיפֵרֶנְטִית -מבחינה ערכית. הכוונה אחי היקר אתה אדיש לתהליך,  ולכן כל מידע המספק את סקרנותו המדעית של האדם הריהו אינדיפרנטי מבחינת הערך הדתי.

כל מעשה של עולם האלוהות המסופרים באותם שלושים-וארבעה פסוקי התורה הראשונים הריהם מה שנקרא ״כַבְשִׁי דרַחֲמָנָא״ – נסתרות  דרכי האל. ואין לאדם עסק בהן, ולכן מבחינת עומק הדברים, אין מעשי-ה' ענין לאמונה כלל; ואם אדם מקבל עליו עול מלכות שמים, והוא מכיר בכך שה' הוא האלוהים, אין זה אכפת לו כלל אם העולם נברא במאמר ה' בששה ימים דווקא, ואין זה עניינו כיצד ואימתי נברא העולם, וכל זה איננו משמעותי לגבי האדם המתחייב לעבוד את ה'.

לעומת זאת המשכן הוא משימה ותפקיד. הוא איננו חלק של הבריאה, וגם לא בא בדרך נס מידי הבורא. אין בו מממדי העולם או ממה שנמצא בו, אלא הוא מילוי צו ה', שנעשה בידי אמנים מקצועיים בעלי כשרון שהם בני-אדם בשר-ודם, במימונו של כל עם-ישראל המתנדב לתרום להקמתו. כשלעצמו אין למשתכן משמעות מבחינת מציאותו, אולם יש לו משמעות עצומה, באשר הוא נועד לעבודת-ה' בידי ישראל, ומכאן חשיבותו הערכית.

משמעות דיספרופורציה מדהימה זו, בין המקום שהתורה מיחדת לעולם ומלואו, לבין המקום שהיא מיחדת למלאכת המשכן נעשית ברורה, שהרי לא ניתנה תורה כדי ללמדנו פרק בקוסמולוגיה -תורת העולם, או להגיד לאדם משהו על אודות העולם, ומכאן רואים אנו מה המשמעות שהתורה מתייחסת לעצמה – לא כמקור אינפורמציה על הקוסמוס, אלא כדרישה המוצגת לאדם  לעשות עבודה עם עצמו כדי שתהיה לו היכולת להגיע להכרת ה', ולבטא הכרתו זו בעבודת ה'.

״וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם״.

מסגרת החלק הראשון של מלאכת המשכן שענינה הצו על הכנתו, מסומנת בלשון התורה כַּנָּאמר: ״וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם״. (שמות פרק כה פסוק ח), והיא מסתיימת בסוף ״פרשת תְּצַוֶּה״. באותן המילים אם כי במתכונת שונה במקצת:

״וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים״ (שמות פרק כט פסוק כה).

כאן יש מקום לשאול האם מחציתו הראשונה של הפסוק שמתקיים ״בפרשת תרומה״, מהווה תנאי למחציתו השנייה, כלומר אם תעשו לי מקדש -ואשכון בתוככם?

אנו רואים כי בהתחלה וגם בסוף מוטעם ומודגש, וכנראה מתוך כוונה תחילה, שהשם-יתברך שוכן בתוך עם-ישראל -וכמובן לא בתוך אותו מבנה, ומכאן משמע שאין המקדש אלא כלי ואמצעי להיות שכינה מצויה בתוך עם-ישראל; ובאיזה מובן הוא אמצעי לכך? הוי אומר, המקדש הוא הכלי של עבודת-ה' בידי ישראל, ועבודה זו היא- היא המביאה לכך שהשכינה שורה בישראל, ואילו המבנה כשלעצמו אינו ולא כלום.

המקדש איננו הארכיטקטורה המשמשת מעון לשכינה, אלא שהמעון לשכינה היא העבודה שישראל עובדים את ה', והמקדש אינו אלא הדת והאמונה, ומכאן שמחציתו השנייה של הפסוק הנ"ל אינו אלא ניסוח אחר של מחציתו הראשונה, הוי אומר, שכינה המצויה בישראל בהיותם עובדים את ה', משמעה – עשיית עם-ישראל מקדש לה'.

משה רבנו  מתמיה להוראה בדבר עשיית מקדש לה'

המדרש ״ילקוט שמעוני״ סימן-שס"ה, מסביר לנו: ״שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש אמר משה לפני הקב"ה ריבונו של עולם כתיב: ״הנה השמַיִם וּשְׁמַי השמַיִם לא יכלכלוך״ (מלכים א, פרק ח) ואתה אומר ועשו לי מקדש אמר ליה הקב"ה משה לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה דכתיב: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. (שמות פרק  כה פסוק כב)

מבחינה פסיכולוגית לפנינו כאן דבר מעניין; את מילות הפסוק ב"מלכים-א" אמר שלמה-המלך קרוב ל-500 שנה אחרי משה-רבנו והקמת המשכן, אולם כאן ניתן לומר – ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״ לא במובן הכרונולוגי, אלא במובן שהתוכן והמשמעות של דברי המקרא אינם דברים התלויים ומותנים בעיתויים כרונולוגיים, אלא הם קיימים ועומדים בכל הזמנים והתקופות, ואפילו לפני שהם נאמרו, ולכן מאפשר המדרש למשה-רבנו להצביע על הפסוק שנאמר בפועל על-ידי שלמה-המלך, משום שתוֹכְנו כאמור שריר וקיים עולמית.

תיאור זה מלמדנו שהאדם יכול לעבוד את ה' מעבר למושגים של שטח, משום שהתכוון לעבוד את ה' באמת, נמצא בקרבתו של זה אשר השמַיִם ושמי-השמים לא יכלכלוהו, ואם אין אדם מתכוון לעבוד את ה' באמת, הרי גם השמים והארץ אינם מספיקים.

המשכן לא הוקם כדי להיות משכן לה', אלא כדי להיות משכן לישראל המקבלים עליהם את דבר ה', ודבר זה איננו מותנה כלל בממדים.

ונשלמה פרים שפתינו ״מצוות -תפילה״ במקום עבודת הקורבנות

עבודת ה' עבור עם-ישראל בכללו מקבלת ביטוי בקיום המצוות, ואחת מהן היא מצוות תפילה. התפילה אינה היגד על ה', אלא היא ביטוי התייחסות האדם אל השם-יתברך.

הזכרנו את דברי המדרש, בו אומר הקדוש ברוך-הוא למשה, שאם ישראל מקיימים את עבודת ה' במשכן, הרי שהוא מצמצם שכינתו בתוך ״אמה על אמה״, אם אדם מתכוון לעבוד את ה' הריהו נמצא בתחום אותה אַמָּה, ובקרבת ה' אשר השמים ושמי-השמים לא יכלכלוהו; ואם אין האדם מתכוון לעבודת ה', הרי גם השמים והארץ וכל צבאם ריקים לגביו מכל תוכן ואיך השכינה מתגלמת בהם, ולכן אומר הנביא המאוחר: ״וישכח ישראל את-עשהוּ וַיִּבֶן הֵיכָלות״ (הושע, פרק ח פסוק יד), ללמדנו כי בניית היכלות איננה בהכרח עדות להשכנת שכינה בישראל.

מכאן אנו מבינים את מה שתמיד אני אומר אין כלום מלבד האדם עצמו שעושה עבודה על הערכים. "