גיא עטיה היקר והאהוב מלמעלה ומלמטה, ראשית הרבה מזל טוב, חיפשתי ברכה לברך אותך ולא מצאתי כי אתה מבורך ומקודד בכל השערים שאתה נכנס בהם, אז ברשותך אני מביא קטע מהתלמוד הבבלי שמזכיר אותך:

משל לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין! – שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה! – שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך! אלא יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך (מסכת תענית דף ה׳ עמוד ב׳).

אף אתה גיא, במה אברכך? אם בלהחזיק תלמידי חכמים – הרי אתה עושה את זה הכי טוב, אם בלעזור לכוחות הביטחון, לנזקקים ולצדקה, הרי אתה עושה את זה הכי טוב, אני אברך אותך בבריאות איתנה ושפע גדול, שיוכל לאפשר לך למשפחתך ולכל האנשים שאתה מקיים, שמחה גדולה. אז גיא היקר הצלחה גדולה בכל מה שאתה עושה, מעריך עד בלי די. 

לאיילת מזל טוב ענק ליום ההולדת שלך. 

פרשת תולדות

״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם, אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק״. יותר משהיא פרשת תולדות יצחק אבינו, היא מהווה ראשית פרשתם הגדולה של תולדות בניו – עשיו, יעקב וזרעם.

פרשה זו היא השלב הראשון של פרשת חיים עצומה, ועיקרה כאן כמו גם בשלב מאוחר יותר, העימות בין שני האחים התאומים, שראשיתו מהיותם ברחם אימם: ״וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה-וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גיים[גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״. זהו עימות הנמשך כל ימי חייהם. 

נושא יעקב אבינו וְעַשָׂו הפך בתודעה ההיסטורית של עם-ישראל לסמל המפגש והעימות המתמידים בין ישראל לבין מה שאיננו ישראל, וכל אירוע בו וכל האישים המעורבים בו מתפרשים בכיוונים שונים, אשר רבים מהם אינם אלא כיסוי התייחסות למאורעות היסטוריים, או למציאות היסטורית מסוימת. השיפוט על האישים עצמם הרי הוא שונה במקורות שונים, אך כולם מתכוונים לאותו נושא גדול ועצום של עם ישראל ואומות העולם, נאמר בפרשה: ״וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב״. אהבתו של יצחק אבינו לעשיו, ואהבתה של רבקה ליעקב אבינו לא נבעו מרגשות פשוטים, אלא מתפיסה מעמיקה וערכית של הייעוד הגדול שהוטל על אברהם אבינו ושרה אמנו ,שזכו להבטחה שייצא מהם עַם, שעליו תוטל משימה לשאת את דגל הערך והמוסר אותו הניף אברהם אבינו אבי האומה: ״וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״.

כאשר נולדו התאומים יעקב ועשיו, היה ברור לכולם שאחד מהם יהיה הממשיך, היורש הערכי של דרך ה', זה שישא את הדגל, זה שממנו ייצא עַם. השאלה, מי מהם? מי מתאים יותר ומי ראוי יותר? ובזה לא שררה הסכמה בין יצחק לרבקה. יצחק אבינו שלמד מאביו שכדי ליצור עַם יש צורך בעוצמה, ביכולת לפעול, ליצור, לכבוש ולהקים. רבקה הבינה שכדי ליצור עַם יש צורך ברוח, בעומק, ביכולת להתבונן, לחלום, להאמין ולקוות. הקושי היה שאף אחד מהתאומים לא זכה בכל התכונות הללו. יצחק ראה את עשיו כמי שבידו היכולת ליצור עַם; רבקה ראתה את יעקב כמי שברוחו היכולת להעניק משמעות ותוכן רוחני לעַם.
לבסוף נפלה ההכרעה. יצחק עמד לברך את עשיו, אך יעקב, בשליחות רבקה אמו, פעל בערמה וקיבל את הברכות מיצחק. הברכות לא היו רק דרך להביע אהבה, אלא נבואה עתידית וקביעת הממשיך של נשיאת לפיד האש והנחלתו. והעובדה שיעקב קיבל לבסוף את הברכות, לימדה את יצחק שהוא טעה, שהקב״ה איננו מעוניין בעשיו כממשיך דרך אברהם, אלא ביעקב. יצחק אבינו הפנים את המסר ובירך שוב את יעקב, הפעם מרצונו: ״וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ-וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם״.

יצחק אבינו – המשכיות מתוך אמון

אחד המאפיינים המאוד בולטים, שכבר עמדנו עליו, היא העובדה שיצחק אבינו באמת לא מחדש הרבה, הוא בדרך כלל ממשיך את דרכו של אברהם אבינו בצורה מאוד מאוד ברורה, יש את הפסוק: ״וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו״. יצחק אבינו בעצם חוזר ממשיך את פועלו של אברהם ולא משנה אותו.

אחרי שאברהם חידש את החידוש הגדול שפרץ את הדרך לאמונה בשם, בפרסום שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, יצחק לא רואה צורך לחדש חידושים, הוא רואה בסך הכל את התפקיד שלו כממשיך את דרכו של אברהם, והעובדה שהקדוש ברוך הוא שומר איתו קשר כהמשך לברית עם אברהם, זה מבחינתו הדבר הנכון והמעולה ביותר. 

אין למחוק את העבר האנושי רק משום שהוא לא מתאים להווה האנושי 

אברהם הוא נמצא הרבה בתנועה, הקשר של הקדוש ברוך הוא עם אברהם אבינו נפתח ב׳לך לך׳ אל ארץ ישראל. גם כשהוא בארץ ישראל הוא לא קבוע בצורה מוחלטת, כשיש רעב הוא יורד למצרים וחוזר וכו', הוא באמת מאוד דינמי. לעומת יצחק, אחד המאפיינים הבולטים שלו שהוא האב היחיד שלא יוצא אף פעם מארץ ישראל, הוא לא מגיע אל הארץ, הוא לא יוצא מהארץ, יש לו את המקום הקבוע שלו ושם הוא נמצא כל העת. באמת הנקודה הזאת באישיות של יצחק פותחת לנו נקודה למחשבה, בהקשר הזה בכלל של הכוח השימור לעומת הכוח של החידוש. 

אברהם מייצג את הכוח של החידוש ויצחק את הכוח של השימור. ופה צריך להבין ששני הכוחות הללו נצרכים, מצד אחד ברור שנצרך כוח של חידוש, אם אברהם לא היה מחדש את החידוש שלו, אז מה האם היה עניין לשמר את המורשת של תרח? בוודאי שלא, כאשר יש מורשת בעייתית וכו' לא אמורים לשמר אותה, ואברהם פורץ דרך וסולל נתיב חדש. אולם, כאשר נמצאים במקום של דרך טובה, הרי אברהם כבר סלל דרך טובה, אז אין צורך בהכרח לחדש, יש בהחלט לשמר, ויש בזה ערך גדול מאוד. 

מתי זקוקים לחידוש? או כאשר הדרך הישנה מוטעית לגמרי, כמו במקרה של אברהם לעומת תרח, או כאשר באמת מגלים טעות קטנה פה ושם ואז מתקנים ועושים איזה שהוא חידוש. יכול גם להיות מצב שהדרך הישנה אינה מוטעית, אך היא הייתה נכונה לשעתה, ועתה כשהשתנו הזמנים ויש מציאות חדשה, מתאימה דרך אחרת ואז בהחלט יכול להיות מצב שלמרות שהדרך של הדור הקודם הייתה נכונה וטובה לשעתה, הדור הנוכחי צריך לקום ולחדש. אז יש בהחלט מקום גם לחידוש. 

החידוש לא אמור להיות חידוש לשמו, לפעמים יש תחושה שאנשים מרגישים צורך לחדש רק כדי לחדש, ברור שאם יש דברים שלא עובדים טוב צריך לתקן אותם אבל לפעמים התחושה היא שיש חידוש בשם החידוש ותו לא. יצחק מלמד אותנו לימוד מאוד גדול לעמוד בענווה, לשמר, לאו דווקא חייבים לחדש, אני לא חייב להביא את האישיות שלי לידי ביטוי ייחודי, אני ממשיך את הדרך שסלל אבי, זה בסדר גמור וזו האישיות המיוחדת של יצחק. דווקא הביטוי של האישיות שלו טמון בעובדה שהוא מצליח, וזו לא משימה קלה, לשמר את הדרך של אביו, וזו תרומתו הגדולה לעולם. 

שני הצדדים הללו נצרכים ומשלימים אחד את השני, כמו שאמרתי, מצד אחד נצרך החידוש, כי אם לא חידשו אז אין מה לשמר, אל תשמר דברים בעייתיים ופגומים, אבל מצד שני גם החידוש, ללא השימור שאחריו, יעלם. למשל, אומרים המפרשים על שמה של העיר באר שבע, מצויין שאברהם קרא לה ׳באר שבע׳ ויצחק שוב קורא לה באר שבע, אז לכאורה זה קשה, למה צריך לקרוא לה שוב באר שבע? הרי כבר אברהם קרא לה באר שבע. אז בלשון הפסוק צריך לשים לב שלגבי יצחק מופיע ויקרא שם העיר באר שבע "וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה" עד ליום הזה. כלומר נכון שאברהם קרא למקום באר שבע, אבל זה לא החזיק, אברהם הלך משם והשם השתכח. כאשר יצחק בא ושימר את דרכו של אביו, זה השתמר עד היום הזה, כלומר, כוח החידוש, אם לא יהיה אחריו כוח שימור, לא יחזיק מעמד, הוא יישכח.

מהותו של יצחק אבינו כפי שמשתקפת בברכות לבניו

ישנן שתי דרכים בביתו של יצחק אבינו, דרכו של יעקב אבינו, ודרך השניה היא השפעתה של תורת אברהם על אומות העולם. פה נמצא שני אופנים כיצד לקלוט את הקדושה הבאה מן השמים. בעשו נאמר: ״וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל. וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ״, ואילו ביעקב אבינו נאמר: ״וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ–וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ״. לכאורה אין הבדל. אם כי אחד מן ההבדלים בולט לעין. אצל עשו נאמר בברכה: ״מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ״ שהם קודמים: ל״וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם״. אנו רואים שיצחק אבינו מסביר לבניו שארציות ללא רוחניות אינה יכולה להתקיים בעולמו של הקב״ה, ורוחניות ללא ארציות גם לא יכולה להתקיים בעולמו של הקב״ה. כפי שנאמר בפרקי אבות: ״רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָהאִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח״.

מעניין שאצל עשיו אנו רואים שהארציות היא העיקר והרוחניות זה טפל: ״מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, מתחיל ואחר כך וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם״. ואילו אצל יעקב אבינו, אנו רואים שהרוחניות היא העיקר – ״מִטַּל הַשָּׁמַיִם״, ואחר כך״מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ״. אבל אעפ"כ עדיין נראה שלכאורה יש לפנינו את אותו הדבר, אלא שהפעלים כאן הם השונים. בעשו נאמר: ״מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ״. כלומר אחרי שעשו מקבל את המתנה, אין צורך עוד לקבל שום דבר. בבת אחת הוא מקבל את הכל, ומכאן והילך כבר אינו מטריד את הנותן ״בבחינת אדם הנותן מתנה לחבירו, ואמר לו: קח את זה ועזוב אותי. אינני מעוניין לפגוש אותך יותר״. ואפשר לומר שעשו הוא גם כן עזוב מאת ה'. הוא חי בשלום בעולם הזה. העולם הזה מספיק לו, הוא שלם בבחינת העולם הזה. הוא גם כופה את השלום איפה שהוא מעוניין בעולם הזה. ״וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט. מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ״. מה שאין כן יעקב אבינו, נאמר בו: ״וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים״, כביכול הנתינה מעולם לא נגמרה, כלומר מעשה הנתינה מעולם לא הסתיים אצל יעקב אבינו. הוא מעולם לא מקבל את כל הברכה, ואז מתחדשת אצלו הכרה חדשה, במקום להרגיש שלמות, הוא כל הזמן בהשתלמות, ומתוך כך הוא יכול להגיע למדרגות אין סופיות, מכיוון שאיננו פוסק מלהשתלם בעולם. הוא עוקב אינו עשוי כעשו, כי אם עוקב אחרי השלמות כיעקב. זאת היא מדרגה מיוחדת, שבה האדם חי בדיאלוג מתמיד עם האין סוף, ואיננו עזוב ממנו לעולם.

המסר ברור: הרוח שגברה על הכוח. הקב״ה אינו חפץ בעַם חזק ומצליחן נטול ערכים, אלא בעם חזק ומצליח, עַם ערכי ומאמין,  גם אם בזמן מסוים הוא נטול עוצמה. ייתכן שהדרך תהיה קשה יותר, שהמסלול יהיה מפותל יותר, אך המטרה תושג: מיעקב אבינו ייצא עַם שהאמונה מהווה את חוט השדרה שלו, ועל בסיסו תבנה דרך חיים ועוצמה פנימית. במשך אלפי שנים ינצור העַם היהודי את ערכיו של אברהם אבינו, את ברכותיו של יצחק אבינו ואת רוחו של יעקב אבינו.״