- בס"ד - י״ח בניסן ה׳תשפ״ה
פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה
"פרשת תצווה", פותחת בציווי: ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר–לִפְנֵי יְהוָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. (שמות פרק כז פסוקים כ-כא)
אנחנו נפגשים עם מהדורה שנייה של מלאכת המשכן. בפרשה הקודמת, פרשת תרומה, מלאכת המשכן הסתמכה על הספונטניות של העם, על הנדיבות של כל אחד ואחד מישראל, לכן לא הוזכרה בה הכהונה. כי מי שטהור בנפשו, מי ששכלו שלם, איננו זקוק לאמצעי כדי לגשת אל האלוהים. אבל בפרשתנו הפנייה היא אל האדם שיכול לחטוא, וזקוק לאמצעים דידקטיים כדי שגישתו אל האלוהים תהיה שלמה. הוא נצרך לפעולה גדולה על הכוח המדמה. בגדי הכהונה שבאים: ״וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת״. (שמות פרק כח פסוק ב) נועדו לפעול על כוח המדמה של אנרגיית מחוייב המציאות הרע, לטהרו ולהפוך אותו לדמיון טהור.
בתחילת פרשת כי תישא: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת-לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם״. (שמות פרק ל פסוקים יז-י״ח) אנו מזכירים לעצמנו את כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, כהמשך לפרשתנו שבה מופיע הציווי על מזבח הקטורת (וששניהם אינם מוזכרים בפרשת תרומה) שבעשייתם יש זכר לעבודת יום הכיפורים הבנויה על האפשרות שאדם יחטא.
מלאכת המשכן בפרשת תצווה כאמור שונה מזו של פרשת תרומה. היא פונה אל האדם שאיבד הספונטניות של הפנייה אל הקודש, ושניתן לחזקו על ידי ציווים. הפרשה באה ללמדנו שגם האדם שיכול לחטוא נכלל בתוך המערך של הקדושה, ושאל לו מלהתייאש אם איבד את הפנייה הבלתי אמצעית אל הקודש. האפשרות לגשת אל הקודש בעינה עומדת עבורו, אלא שהוא זקוק לאמצעים שהכהונה הוכשרה לספק.
קורבן התמיד מופיע לראשונה בפרשתנו. עניינו של קורבן התמיד הוא גילוי השפע המתמיד של הקודש באומה. ארבע מרכיבים יש לפעולתו: קורבני- לחמי- לאשי- ריח ניחוחי.
קורבני – משמעותו קרבת הנשמה הישראלית אל ה'.
לחמי – הוא הדבקות בצדדים הטבעיים של האומה, בדומה ללחם שהוא בסיס המזון.
לאשי– הוא ביטוי לקדושת המעשים באומה, המבוטאים על ידי האש, שהיא כח הפעולה העיקרי של התרבות האנושית.
ריח ניחוח– הוא העונג העולה מכלל העבודה.
קורבן התמיד הוא כבש, בעל חיים שקט, התואם את אופי החומריות הישראלית שבצורתה הקבועה איננה מחבלת, לעומת הפר, בעל חיים שעשוי להיות נגחן, המכפר על הנטייה ההרסנית של החומר. קורבנות התמיד הם בני שנה, מצד רכות החומר הישראלי, ותמימים משום שיש ביכולתה של העבודה להעלות את כל נטיות החיים כולן. אחד בבוקר ואחד בערב – כדי שהשפע יתמיד דרך כל צדי היממה, היום והלילה. הסולת למנחה והיין לנסך מקדשים את כוח הצמיחה הטבעי ואת שמחת החיים. עם הסולת מעורב שמן המכין את הטבעיות הנחוצה להתעלות אל אצילות החיים.
הפטרת תצווה
בהפטרת השבוע אנו למדים מיחזקאל הנביא את תהליכי החיים, דרך הסתכלות על בית המקדש השלישי, העתיד להיבנות. צורתו שונה בפרטים רבים מצורת המשכן ומצורתם של בית ראשון ובית שני. אף על פי שמצוות התורה קבועות הן, המקדש משנה את צורתו לפי הדורות, משום שהוא מהווה השתקפות של מצב העולם העליון בעידן נתון: ״אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית. וְאִם-נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל-צוּרֹתָו וְאֵת כָּל-חֻקֹּתָיו וְכָל-צוּרֹתָו וְכָל-תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם, וּכְתֹב, לְעֵינֵיהֶם; וְיִשְׁמְרוּ אֶת-כָּל-צוּרָתוֹ, וְאֶת-כָּל-חֻקֹּתָיו–וְעָשׂוּ אוֹתָם. זֹאת, תּוֹרַת הַבָּיִת: עַל-רֹאשׁ הָהָר כָּל-גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים–הִנֵּה-זֹאת, תּוֹרַת הַבָּיִת. וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת, אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח; וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה-רֹחַב, וּגְבוּלָהּ אֶל-שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד, וְזֶה, גַּב הַמִּזְבֵּחַ. וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד-הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה, שְׁתַּיִם אַמּוֹת, וְרֹחַב, אַמָּה אֶחָת; וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד-הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה, אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרֹחַב, הָאַמָּה. וְהַהַרְאֵל, אַרְבַּע אַמּוֹת; וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה, הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע.וְהָאֲרִאֵיל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, רֹחַב: רָבוּעַ, אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו. וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ, בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב, אֶל, אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ; וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה, וְהַחֵיק-לָהּ אַמָּה סָבִיב, וּמַעֲלֹתֵהוּ, פְּנוֹת קָדִים. וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ–לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה, וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם. וְנָתַתָּה אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה–לְשָׁרְתֵנִי: פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת. וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ, וְנָתַתָּה עַל-אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל-אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה, וְאֶל-הַגְּבוּל, סָבִיב; וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ, וְכִפַּרְתָּהוּ. וְלָקַחְתָּ, אֵת הַפָּר הַחַטָּאת; וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת, מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ. וּבַיּוֹם, הַשֵּׁנִי, תַּקְרִיב שְׂעִיר-עִזִּים תָּמִים, לְחַטָּאת; וְחִטְּאוּ, אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ, בַּפָּר. בְּכַלּוֹתְךָ, מֵחַטֵּא–תַּקְרִיב פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים, וְאַיִל מִן-הַצֹּאן תָּמִים. וְהִקְרַבְתָּם, לִפְנֵי יְהוָה; וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח, וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַיהוָה. שִׁבְעַת יָמִים, תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר-חַטָּאת לַיּוֹם; וּפַר בֶּן-בָּקָר וְאַיִל מִן-הַצֹּאן, תְּמִימִים יַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים, יְכַפְּרוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְטִהֲרוּ, אֹתוֹ; וּמִלְאוּ, יָדָו. וִיכַלּוּ, אֶת-הַיָּמִים; וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת-שַׁלְמֵיכֶם, וְרָצִאתִי אֶתְכֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה״. (יחזקאל פרק מ״ג פסוקים י-כז)
העולם העליון – מה שמכונה ״מקדש של מעלה״ או בתרבות הכללית ״עולם האידיאות״ – הוא אמנם המציאות העיקרית בהוויה, וזו מתגלה באופן תמציתי במקדש של מטה, אך הוא גם מושפע במין היזון חוזר על ידי התחתונים. מדרגת החיים של העולם בימי הבית השלישי היא של עולם מושלם, מה שבא לידי ביטוי במבנה המקדש וחלקיו.
מבנה העולם הרוחני מקביל למבנה נפש האדם. ״האדם עולם קטן״ אמרו הקדמונים, כך שתבנית המקדש מהווה גם מפה של הנפש, באופן שמי שיתבונן בה כראוי יוכל להבחין בנפשו פנימה במה הוא חסום או מקולקל. לכן אומר הכתוב: ״אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית. וְאִם-נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל-צוּרֹתָו וְאֵת כָּל-חֻקֹּתָיו וְכָל-צוּרֹתָו וְכָל-תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם, וּכְתֹב, לְעֵינֵיהֶם; וְיִשְׁמְרוּ אֶת-כָּל-צוּרָתוֹ, וְאֶת-כָּל-חֻקֹּתָיו–וְעָשׂוּ אוֹתָם. זֹאת, תּוֹרַת הַבָּיִת״. (יחזקאל פרק מג פסוקים י־יא)
״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״. ( שמות פרק כה פסוק ח) על פסוק זה מבאר רבי חיים מוולוז'ין (נפש החיים שער א, פ"ד בהגהה) את כוונת הדרשה – ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, לאמור שהקדוש ברוך הוא שוכן באדם שנפשו מתוקנת כדרך שהוא שוכן במקדש.
מידות המזבח במקדש שמתאר יחזקאל: ״וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת, אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח; וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה-רֹחַב, וּגְבוּלָהּ אֶל-שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד, וְזֶה, גַּב הַמִּזְבֵּחַ. וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד-הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה, שְׁתַּיִם אַמּוֹת, וְרֹחַב, אַמָּה אֶחָת; וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד-הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה, אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרֹחַב, הָאַמָּה. וְהַהַרְאֵל, אַרְבַּע אַמּוֹת; וּמֵהָאֲרִאֵיל וּלְמַעְלָה, הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע.וְהָאֲרִאֵיל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, רֹחַב: רָבוּעַ, אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו. וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ, בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב, אֶל, אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ; וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה, וְהַחֵיק-לָהּ אַמָּה סָבִיב, וּמַעֲלֹתֵהוּ, פְּנוֹת קָדִים״.
הם 32X32 אמות ביסוד המזבח, המכונה גם: ״מֵחֵיק הָאָרֶץ״. זה מורה על כך שהעבודה מיוסדת על הלב (32) ועל 32 הפעמים שבהן מוזכר השם ״אלוהים״ במעשה בראשית, שכן המקדש הוא השלמת מעשה הבריאה. גובהו הכולל (שתי אמות יסוד, כשאמה אחת טמונה באדמה, וארבע אמות של העזרה ועוד ארבע אמות של האריאל) הוא עשר אמות – כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם: ״בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:" (אבות פרק משנה א), להורות על כוונת העבודה להשיב את הבריאה אל ראשיתה. האמה הטמונה באדמה מכוונת כנגד מאמר בראשית שידוע שהוא מאמר סתום לחלוטין.
בסדר קורבנות המילואים מופיע חידוש לעומת חנוכת המשכן וחנוכת שָׁבֵי הגולה: אחרי הפר לחטאת של היום הראשון, החל מהיום השני יבוא שעיר לחטאת לפני הפר לחטאת והאיל לעולה. נראה שזה מציין את הקדמת מידת הדין למידת החסד כשהעולם יהיה מושלם. "
