פרשת תְּצַוֶּה התשפ״ה

את המאמר אני מקדיש לשלושה אנשים חשובים ביותר:

הראשונה במעלה – שוש תמיר. שולח לך הרבה כוחות ריפוי והרבה הצלחה.

השנייה במעלה – ליאת דדון, שחוגגת את יום הולדתה. שולח לך כוח של רפואת הגוף.

השלישי במעלה – אפי חכם, העוזר והחבר, שחוגג היום את יום הולדתו. אפי היקר, מזל טוב ענק! הרבה שפע, בריאות והצלחה בכל מעשי ידיך. אנו מחכים לשמוע את קולך ביום כיפור. תבורך!

פרשת תצווה

״פרשת תצווה היא אחת מרצף פרשיות העוסקות ב״מלאכת המשכן״. הפרשה מתארת את טקס המילואים – הטקס שבו מקדישים את אהרון ובניו לתפקידם במשכן. כמו כן, היא מפרטת את כל הבנייה הרוחנית והפיכתה לחוויה המגשימה את ממשות ההוויה, זאת באמצעות חכמת לב מדברית, שנעשית על ידי בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי: ״וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה.״

כל חומרי ואבני הבניין ניתנו בתרומה מעם ישראל לקב"ה, על כך שהוא מושיע אותם מעצמם ומאויביהם. מלאכת המשכן היא אחד הפרויקטים האסתטיים שנעשו על ידי בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי, כפי שכתוב במקרא: ״וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד, ועליו חוֹשֶן. על החושן יש אבנים, ועליהן חקוקים שמות שנים-עשר שבטי ישראל: ״וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר, וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם – קֹדֶשׁ לַיהוָה.״ ״כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.״

תפקיד הכהונה הערכי-רוחני שהוטל על אהרון ובניו, הכהנים, הוא תפקיד בעל אחריות גדולה ביותר. הכהנים מופקדים על כל התחום הרוחני. בנוסף לתפקיד הידוע – עבודתם במשכן ובמקדש (בעתיד) – היה עליהם ללמד את עם ישראל תורה ודרך ארץ בכל יישוב בארץ.

כך הגדירו חז"ל את אופיו של אהרון הכהן: ״הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן – אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.״

מינוי ערכי

האדם מושפע ממניעים רגשיים, סביבתיים, חברתיים וכל גורם אחר שמחוץ לשיקול דעתו הצלול. כאשר מדובר בהחלטה לצרכים אישיים, האדם בן חורין להחליט לעצמו מה טוב עבורו, על פי שיקול המסייע לו להתפתח בכל תחום שבו הוא חפץ.

אולם, כאשר מדובר בצרכי ציבור, עליו לשקול את צעדיו על פי נתונים אמיתיים וללא התערבות חיצונית כלשהי. במקרה של בחירת מועמד לתפקיד מסוים, יעמדו בפני הממונה שיקולים הנוגעים לאופיו של המועמד, ליכולותיו הביצועיות ולגורמים נוספים. משה רבנו נצטווה על ידי ה' למנות את אהרון ובניו לכהונה בשל התאמתם העניינית לתפקיד כה חשוב ואחראי.

״נֵר יְהוָה, נִשְׁמַת אָדָם; חֹפֵשׂ, כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן״, נר של נחמה

בפסוק הראשון נדרש משה רבינו לצוות את בני ישראל להדליק נר שיהיה נר תמיד. חז״ל  מסבירים בצורה מדויקת יותר שאת הנר הכהנים מדליקים בבוקר ובערב כך שישאר דלוק תמיד גם כאשר שאר הנרות כבים – כפי שנאמר בתורה: ״בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר–לִפְנֵי יְהוָה:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. 

במובן מטאפורי, הרבה אורות כבים בתקופות חשוכות, בלילות ללא ירח. אך ישנו אור אחד שלא יכבה – אור שתמיד ימשיך איתנו, גם בזמנים קשים, ותמיד יוכל להאיר לנו את הדרך.

נתבונן לרגע, נרכין ראש מול הטראומה הקולקטיבית שהחלה בשביעי באוקטובר – מה שעברנו ומה שאנו עדיין עוברים, לצערנו. זהו מקום שיש בו נוכחות אנרגטית שיודעת להדליק את נרו של עם ישראל.

נר התמיד נמצא כאן, לא רק כדי להאיר לנו את הדרך, אלא גם כדי להזכיר לנו להאיר זה את זה ולהביט זה על זה. הוא מזכיר לנו שחברה שאינה רואה את הפרט ואת צרכיו היא חברה מקולקלת, ועלינו להתאמץ כדי להאיר את האור של כל אחד ואחת.

לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, נר זה ראה תקופות קשות – הוא ראה חורבן והוא ראה גאולה. ובכל זאת, הוא נשאר נוכח. כוחו של אור זה מגיע מן המשכן, ומשם עבר לבית המדרש, לבית הכנסת, לנרות השבת, לשמחות ולימי זיכרון. בכל תקופה הוא קיבל גוון אחר, אך נר התמיד עדיין כאן.

את נר התמיד מדליקים בני ישראל לראשונה בדרך, במדבר, בחושך, בתקופה שהיא לא בהכרח קלה. אבל דווקא שם יש לנר התמיד מקום. הוא כאן כדי להאיר לנו את הדרך. הוא כאן כדי להזכיר שהיציבות עוד תחזור.

״כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״

פעולה משמעותית אחת של הדלקה, אמורה לגרום לפעולה מתמשכת וכך ליצור את ״אפקט התמיד״. מוקד ההשפעה האמיתי בחיים עלינו ועל סביבתנו נמדד לא רק על פי גדולת המעשה כי אם גם ובעיקר על פי היכולת שלו להמשיך ולהשפיע. חינוך אמיתי אינו מתבטא רק בנתינת מסגרת של כללים וחוקים לילד, כי אם בדברים הקטנים אך המשמעותיים שיצרו את השינוי בחייו. מילה אחת טובה, נגיעה אחת משמעותית, יכולות ליצור אפקט של ״תמיד״ בחייו של הילד לא פחות מאשר מסגרת קבועה וקונסיסטנטית.

״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם״.

יש לנו נטייה לחשוב שהתמדה משמעותה עיסוק מתמיד בעניין מסוים. על פי תפיסה זו, אדם שעיקר עיסוקו הוא בקריירה מקצועית אינו יכול להיות מתמיד ברוח, בתורה ובעבודה על המידות.

אולם, התורה מלמדת אותנו שמושג "התמיד" משמש במשמעויות שונות. יש התמדה שהיא 24 שעות ביממה, אך יש גם התמדה שהיא פעמיים ביום. מה שקובע את ההתמדה אינו כמות הזמן, אלא המיקוד וההשפעה.

אדם שעבורו מרכז היום אינו הפגישות, הרכישות, סגירת העסקאות או ההישגים שהשיג, אלא הדקות הספורות שבהן הוא מתפלל אל בורא עולם, השיח הקצר והעמוק שקיים עם ילדיו לפנות ערב, מעשה החסד הקטן שעשה במהלך היום או השעה שהקדיש ללימוד עניינים שברוח – אדם זה הוא מתמיד בתורה ובעבודה על המידות והערכים, לא פחות ממי שלומד עשר שעות ביום. ה"תמיד" אינו תיאור טכני של זמן, אלא תיאור של מוקד ומרכז.

״כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ – שגרה נטולת קונפליקטים. 

כל הרעיונות הנאצלים בעולם – האמונה שהאדם נברא בצלם אלוהים, אחדות ה', אהבת הזולת – הם כענן פורח, כל עוד אינם מתורגמים להרגלי מעשה, וכך גם להרגלי הלב. כולנו חווינו רגעים של התרשמות עמוקה כששמענו על רעיון גדול, על תפיסה המטלטלת את המציאות, על תבנית רחבה שיכולה לשנות את חיינו. אך כעבור שנה, כעבור שבוע, ולעיתים אף למחרת היום, הרעיון נשכח מאיתנו או הופך לזיכרון רחוק – לכל היותר געגוע לדבר שהיה יכול להיות.

כל תהליך, ביסודו, הוא פוטנציאל המכיל בתוכו גדוּלה, אך הוא מגיע לכדי מימוש רק כאשר הופכים את חוויית השיא לשגרת יום־יום – כאשר לוקחים רעיונות נעלים וחזונות נשגבים והופכים אותם לדפוסי התנהגות. מי שמתבונן בספר ההלכות יגלה מיד שההלכה מעמידה מערכת של הרגלים קבועים, המארגנים מחדש את התודעה, מכניסים לחיינו משמעת, ומשנים את הדרך שבה אנו מרגישים, חושבים ופועלים.

ידוע כי אלו העוסקים במדיטציה – תרגול רוחני חוזר ונשנה היוצר סינכרון בין המוח ללב – חווים שינוי במבנה המוח, המקנה להם חוסן פנימי. תרגילים אלו מעניקים תחושת אמון בסיסית במקור ההוויה שלנו, ומסייעים לנו לעצב מחדש את זהותנו, את אופן הפעולה, הדיבור והחשיבה שלנו, אשר לעיתים התקלקלו בעקבות תהליכים שליליים שעברנו במסענו. הרגלים אלו הם תנאי הכרחי להישג. עבודת המידות היא עבודה – במלוא מובן המילה, במלוא הקושי, העמל, העשייה וההתמדה.

עכשיו אנו מבינים את משמעות המשפט "עשייה נטולת קונפליקטים". ככל שנרצה להעפיל גבוה יותר לשיאים רוחניים, המביאים לנו פירות של עשייה חומרית, רגשית וגופנית, כך נזדקק עוד יותר לשגרה ולהרגלים של עבודת המידות, המקרבת אותנו לקב"ה.