פרשת תְּצַוֶּה התשפ"ד

״ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם, במהרה בימינו ונאמר אמן״

במעלה הראשונה אני מברך את כוחות הביטחון שעושים ימים כלילות כדי שהשקט יחזור לארצנו הקדושה.
במעלה השניה אני מברך את יושב ראש עמותת חוסן ישראלי, גיא פלג, את ניר ואת גלית מאור, שלקחו על עצמם לפתוח בישובים כיתות כוננות כדי למגר את הרשע ביישובים אלו.
במעלה השלישית אני מברך את טוביה לביא שמחרף את צעדיו והולך להלוויות ולבית אבלים וביקור חולים.
ממעלה שלישית אני מברך את ריני פלג במסירות נפש לקחה על עצמה להעביר לי כל בוקר את שמות הנרצחים, הנופלים, הפצועים ואת שמות השבויים בעם ישראל, שהקב״ה יתן לך כח.
מהמעלה הרביעית אני מברך את בני משפחתי שאפשרו לי לעשות את המהלך הכי קשה שנעשה מעודי ועל זה תבורכו.
מהמעלה החמישית אני מברך את האנשים הכי יקרים שעוזרים לי תמיד ולא מוכנים שאזכיר אותם בשמותיהם ורוצים להיות בסתר אז לכם אני אומר יהי חלקי עמכם.
מהמעלה השישית אני רוצה לברך מעומק ליבי את גיא עטיה איש החסד שדאג להוציא אותנו למדבר להתבודדות ולטיול מרהיב ביופיו, ועל זה תבורך ותצליח בכל מעשה ידיך.
מהמעלה השביעית אני מברך את כל אלו שלקחו חלק במסע שהתחלתי בכ״א בתשרי, השביעי באוקטובר, ולקחו על עצמם לקרוא את פרקי התהילים ולא לאכול חצי שעה, יהי רצון שהקב״ה יגמול לכם כפי שאתם גומלים לי.

״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״ (יחזקאל ט״ז)

לוחמים ואזרחים שנפלו השבוע:

רס״ל אורי יעיש ז״ל, 27, מודיעין, לוחם פלס״ר 8119 בחטיבת ירושלים, נהרג בפיגוע בצומת ראם.
התלמיד ישי גרטנר ז״ל נרצח בפיגוע בצומת ראם.
סמ״ר סימון שלומוב ז״ל, 20, קריית ביאליק, לוחם גדוד 202, חטיבת הצנחנים, נפל בקרב ברצועת עזה.
סמ״ר מעוז מורל ז״ל, 22, ישוב טלמון, לוחם סיירת צנחנים, נפטר מפצעיו לאחר שנפצע בקרב ברצועת עזה.
סמ״ר אברהם אובגן ז״ל, 21, נתניה, לוחם גדוד 932 חטיבת הנח״ל, נפל בקרב ברצועת עזה.
מתן אלמליח ז״ל, 30, ממעלה אדומים, נרצח בפיגוע.
רס״מ אור אוהד ז״ל, 30, חדרה, לוחם מג״ב חוף, יחידת שחר.
יאיר יעקב ז״ל, ניר עוז, נרצח ב-7.10, גופתו מוחזקת בשבי החמאס.

פרשת תצוה

״עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן״ (משלי פרק לא פסוק כה).

״פרשת תצווה היא אחת מרצף פרשיות העוסקות ב״מלאכת המשכן״, היא מפרטת את כל הבניה הרוחנית-הויה-ממשית של ״מלאכת המשכן״, והפיכתה לחוויה שמגשימה את הממשויות של ההויה, זאת באמצעות חכמת לב מדברית. כל  חומרי ואבני הבניין ניתנו בתרומה מעם ישראל לקב״ה על שהוא מושיע אותם מעצמם ומאויביהם. מלאכת המשכן היא אחד הפרויקטים האסתטיים שנעשו על ידי החוכמה המדברית והיא שמשה את עם ישראל כדי להכין את מערכת בגדי השרד של אהרן הכהן ובניו כפי שכתוב במקרא: ״וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת-וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיהוָה-כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם״. (שמות פרק כ״ח פסוק ב׳ ל״ו). 

ישנה תנועה מתמדת בינינו לבין הקב״ה, ואם אנו הולכים נגד התנועה של המציאות האותנטית שלוקחת אותנו לכיוון הערך הגבוה, אז ממש אותה תנועה שעזרה לנו בהיותנו במסלול של המציאות האותנטית, מתחילה לצבור בתוכנו מרבצים שיש ביכולתם לגרום לנו להיות מעוכבים בחיינו. עקב כך מתחילה להיוולד בתוכנו תודעה הקולטת לתוכה אירועים שמשאירים בתוכנו צלקות–צריבות-טראומות, שלא מאפשרים תנועה במרחב התודעתי.

זאת אנו לומדים מחז״ל: ״הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה״ (משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ח׳). אותן צריבות הן אלו שגורמות לנו לעשות עוונות, מול היקום, מול אנשים, מול הקב״ה. ישנם זמנים רוחניים שיודעים לקחת מאיתנו את העיכובים שגרמו לנו לעשות חטאים ועוונות, אבל את הצלקות–צריבות-טראומות, אין הם יודעים לקחת אלא כשעושים עבודת ערכים ומעלים את התודעה השרויה בערך הנמוך באמיגדלה – תת מודע, לערך הגבוה, שזו התודעה שמחזיקה אותנו במציאות האותנטית בעלת ערך גבוה.

אחד מהזמנים הרוחניים נקרא יום כיפור, ועליו המקרא אומר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ״. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים פעם בשנה, מכפר על חטאים ועל העוונות של עם ישראל, במעמד הכניסה שלו לקודש הקודשים, הכהן הגדול מתלבש בארבע סוגי חליפות המורכבת מבגדים מפוארים ביותר, שמייצגות את ארבעת האחריות ואת ארבעת הרצונות, שדיברנו עליהם. 

פרשת תצווה היא המשך ישיר של פרשת תרומה בנושאי הקמת המשכן והכנת כליו. היום לצערנו אין לנו אוהל מועד ואין לנו בית המקדש, על זה הנביא הושע בן בארי אומר: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. כלומר,  בימינו, תפילה, גמילות חסדים ועבודת המידות הם התחליף האמיתי למשכן.

אז מה באמת ההבדל בין משה רבינו המייצג את ספירת הנצח – שכל נטו, לבין אהרון הכהן המייצג את ספירת ההוד – רגש נטו (הלוואי עלי שהייה לי חצי אחוז מאהרון הכהן – מבנה הרגש, אולי כך הייתי יכול להבין את המלל שאנשים מדברים איתי). לפי דעתי המשכן היה המתנה הכי גדולה עבור עם ישראל שעבדו את כל סוגי העבודה הזרה, כפי שנאמר בתלמוד בבלי: ״מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל־כָּל־הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. השהיה במדבר החזירה את האמונה בקב״ה, ומדהים איך הקב״ה ומשה נביאו הבינו שאם לא ייתנו לעם ישראל משהו ממשי שיכול להפוך לאירוע שאפשר לעבוד דרכו הם פשוט יאבדו את העם. לכן הם נאלצו לוותר על האמונה המופשטת בקב״ה וערכיו, הם נתנו לעם את האמונה המופשטת בקב״ה דרך תהליכים מגשימים כגון המשכן וכליו. לדעתי זה הדבר הכי נכון ואמיתי שמשה רבינו עשה כדי להחזיר את עם ישראל לחיק הקב״ה. דרך המשכן מתחיל חיבור הכי יפה בין הממד האנושי ובמשמעות המהותית הנחבאת אל הכלים, לבין כלי הקודש שהם קודש הקודשים והכי טהורים שיש. 

על פי סידור פרשיות השבוע וארגון לוח השנה היהודי תקרא פרשת תצווה תמיד בשבוע שחל בו ז' אדר. זהו יום פטירתו של משה רבנו על פי המסורת. פרשת תצווה היא היחידה בספר שמות שלא מוזכר כלל שמו של משה רבינו. אנחנו נקדיש את העיון דווקא למשה רבנו: לאיש, לדמותו, למשמעותו ומורשתו.

ממש סמוך לפתיחתה של הפרשה משה רבינו מצוּוָה: ״וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן״. המקרא לא מסגיר את רגשותיו של משה רבינו, שהוא השכל בהתגלמותו. נוכח ציווי, משה רבינו מבין בתודעתו שאהרון ובניו, הרגש בהתגלמותו, מקבלים כאן מתנת עולם שתלווה אותם לעד בחיבור בין האדם לקב״ה. ננסה לעזוב כאן את משה רבינו ואהרון הכהן ונשאר בתווך שהם יצרו ביניהם, אותו אנו מאמנים ועובדים עד היום הזה דרך חז״ל ותלמוד בבלי ועוד. התורה היא תורת משה. סוד נצחיותה וחיוניותה של התורה הוא ביכולת ההתחדשות המתמדת שלה. מה שהיה אקטואלי ורלוונטי לפני שלושת אלפי שנים הצליח להתחדש ולהתעדכן שוב ושוב ולהיות משמעותי לרבות מאמינים עד עצם היום הזה. חז״ל מלמדים אותנו רבות על התהליך האבולוציה של החשיבה המוסרית והאמונית: ״אמר רב יהודה: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? כלומר למה אתה לא נותן לי את התורה הזאת על כל בחריה, פירושיה, רזיה ודקדוקיה? למי ולמה אתה מחכה? עונה לו הקב״ה, אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות, עקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אומר משה רבינו לקב״ה הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה עשר שורות, בבית המדרש של רבי עקיבא העתידי לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיע רבי עקיבא לדבר אחד אמרו לו תלמידיו, שגם הם כנראה לא ממש הבינו את רבם רבי מניין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני. ומיד נתיישבה דעתו של משה רבינו.

חוץ ממשחקי הזמן הנפלאים, של איש קדמוני כמו משה רבינו הנוסע קדימה על גבי ההיסטוריה ומגיע לבית המדרש העתידי, ומלבד המתח הנפלא של מקבל התורה המקורי שלא מבין את החוכמה הנובעת מתורתו הקדומה, יש כאן הצצה לכוח ההתחדשות של המקור התורני שעליו נאמר בתלמוד, אין מאוחר ומוקדם בתורה. 

כנגד החירות הנצחית והיצירתית של התהליך הלימודי שירד מהקב״ה בהר סיני למשה רבינו, והפך להיות נחלתם של הלומדים והמחדשים ובאחריותם, ובתווך זה אנו פוגשים את תורת אהרון במשכן במדבר בשילו בגילגל, שני בתי המקדש ראשון ושני. בניו של אהרון הכהן משרתים בקודש, בכל תפילת בוקר פורשים בני אהרן את כפיהם ומברכים את בני ישראל בברכת הכוהנים. שהוא תפקיד שבו ישנה נוכחות מתמדת ברבים מרגעי החיים של היהודי, ואת זה אנו חווים הכי יפה בברכת הכוהנים שלוש פעמים בשנה בכותל המערבי. ומעבר את תורת משה רבינו, שהיא תורה דינמית שלא מפסיקה להתפרש ולהתחדש. 

לכן, למי שיכול, עדיף לחיות בתווך שבין תורת משה רבינו לבין תורת אהרון הכהן. אתן דוגמה, אנו קרבים לחג פורים, תורת אהרון אומרת – תעשו סעודה, תתנו לעניים ותעשו חסד רב, תורת משה אומרת – זה הזמן היחידי לעשות היפוך בתודעתנו ולהסיר את הספק. לכן השילוב הזה הוא השילוב המנצח, שאני לא זכיתי להיות חלק ממנו, וכל הקהילה שלי, עולם חסד, חוסן ישראלי, והכוח הפנימי, זכו גם זכו, ועל זה אני אומר תודה ונושם. שבת מבורכת.״