פרשות תזריע-מצורע התשפ״ו

פרשות תזריע-מצורע מהוות מעין מערכת הוראות להתנהלות במצבים שונים של טומאה. התורה עוסקת בפרטי חייו של האדם – בגופו, בנגעיו, במעשיו, ואף במה שמקיף אותו: בגדיו וביתו. מתוך כך היא מלמדת עיקרון עמוק: אחריות על כל מה שיוצא ממנו – הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית, כפי שנאמר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם".

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זכרון צדיק לברכה מבאר מדוע דווקא הצרעת – שהייתה קיימת בזמן התורה ואינה מצויה כיום – שימשה כדרך לריפוי של התנהלות חיצונית זו, ומעמיד עקרון נפשי: ככל שהאדם שלם ובטוח יותר בעולמו הפנימי – באישיותו, באמונתו ובכוחותיו – כך פוחת הצורך שלו להחצין את עצמו. לעומת זאת, כאשר עולמו הפנימי חסר, הוא מחפש ביטוי בעולם החיצוני – לא פעם מתוך תחושת חוסר יציבות.

תהליך הריפוי נע בכיוון הפוך: חזרה פנימה – אל מקום מכונס, עמוק וערכי יותר, שבו הרעש החיצוני והגאווה מאבדים ממשמעותם. לשם כך נדרש האדם לצאת להתבודדות – לא כהרחקה בלבד, אלא כהזדמנות לעצירה והתבוננות מחודשת. בתוך השקט הוא פוגש את עצמו, בוחן את דרכו, ומתוך כך מתחדדת ההבנה של כוח הדיבור – עד כמה מילים מסוגלות לבנות, ועד כמה הן עלולות לפגוע. העצירה שמביאה להתבוננות, פותחת פתח לחשבון נפש אמיתי ולבחירה מחודשת שמביאה להתנהלות נכונה.

לכן, המצורע החוזר מן הבידוד אינו שב כפי שיצא, אלא מתוך תהליך של הבנה, תיקון ובחירה מחודשת בדרך חייו.

ועל כך נאמר בתהילים: "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".