פרשת שֹׁפְטִים התשפ"ד

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

מהמעלה השנייה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

ממעלה שלישית אנו שולחים רפואה הגוף והמוח לגידעון קליימן ונועם כהן בתוך שאר חולי ישראל. 

מהמעלה הרביעית אנו מעניקים לגמליאל ואבישג שהיום נכנסו בברית הנישואין את הברכה השישית שהיא הכי חשובה: ״שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה', משמח חתן וכלה״.

מהמעלה החמישית אנו מברכים בברכת מזל טוב ליום ההולדת את פיני עזרא שיעלה ויצליח בכל מעשה ידיו.

מהמעלה השישית  אנו מברכים את נווה וטל מאור במזל טוב ענק לרגל הולדת הבן ושולחים מזל טוב גדול לסבתא גלית ולסבא הלל.

מהמעלה השביעית  אנו מקבלים את מורנו ורבינו ועטרת ראשנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק הראי"ה, שהיום ג' אלול יום הילולתו.

הרב אומר :״יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד. ממשיך הרב ומסביר שהרצון להיות טוב לכל, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל.

מהמעלה השמינית אנו מקבלים את מורנו ורבינו ועטרת ראשונה מו״ר אחי הקדוש זצ״ל רבי חיים עמרם איפרגן שעלה לשמיים בט׳ באלול. ביום רביעי בערב תתקיים אזכרה בבית הכנסת בקרית אתא. רבי חיים נודע בעולם בסגולתו לעזור למשפחות לזכות בפרי בטן – הריון ולידה תקינים. לכן כל המשפחות שרוצות להגדיל את המשפחה בעזרת השם, ביום חמישי בבוקר נקיים אזכרה לכבודו בעמותה ואפשר להגיע ולבקש עזרה להריון.

פרשת שופטים

״פרשת שופטים מוקדשת כולה לארגון מבנה החברה ומוסדותיה, ולעקרונות שעל פיהם אנו צריכים לפעול. פרשה זו היא ללא ספק אחד הטקסטים שחכמי ההלכה בכל הדורות הרבו לעסוק בו, לנתח ולחקור אותו במשך מאות ואולי אלפי שנים. זאת משום שטמונות בו ההוראות העיקריות, בכל הנוגע ליחסים שבין דרישות המוסר-ערך ובין הבעיות הנובעות מהסדר המדיני של החברה, ועליהם הנביא מלאכי אומר: ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים״.

הפרשה עוסקת בארבעה סוגים של מנהיגים: המלך – המופקד על ניהול ענייני הפנים והחוץ של המדינה, השופט – הממונה על מערכת החוקים, הכהן – הממונה על החוק הדתי, והנביא – הממונה על הקוד המוסרי. לכל אורכה מונה הפרשה את החוליים והעיוותים העלולים לפרוץ במערכות ההנהגה השנות, וכן את הדרך הראויה להימנע מהם ולקיים הנהגה צודקת שיש בתוכה עקרונות מוסריים וחוקים כלל חברתיים, הפרופיל המנהיגותי הנדרש לעם.

שלושת הרשויות מחזיקות במבנה הבנוי על כוח-פוטנציאל, והיהדות מעודדת מבנה זה אך מאזנת אותו באמצעות שלושה כלים מעשיים: הגבלת הכוח, חילון הכוח ושינוי הכוח, שינהלו את הכוח עצמו ומתוכו התורה מגדירה את גבול הסמכויות של מוסדות המשפט, הכהונה והשלטון, ואת תחומי האחריות שלהם.

הגבלה: להסביר ששורש סמכות החקיקה, המשפט, הכהונה והשלטון, מגיעים מהקב״ה במעמד קבלת התורה בהר סיני. אותם סמכויות נמסרו לנו  כדי שנוכל ליישם אותם ולהתקין תקנות לשיפור ניהול החברה.

חילון: כאן מתחילה ההפרדה לשלוש רשויות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת.

שינוי: התורה תופסת את המנהיגות כהנהגה משרתת, ולכן המלך נדרש לכתוב בעצמו ספר תורה: ״וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ-וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו- לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול״. מנהיגות משמעותה שליחות גדולה שתפקידה לפעול למען המדינה, למען העם, למען הארץ שלנו. לנגד עיני המנהיג עומדת טובת הציבור ולא טובתו האישית.

התורה מציינת ארבעה סוגי אנשים הפטורים מהמלחמה.

הבונה בית חדש: ״מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ״.
הנוטע כרם חדש: ״וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ״.
הלוקח אישה חדשה: ״וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ-יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה״.
ואדם שלא לוקח אחריות על מעשיו: ״מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ״. 

וכנגדם ארבעה פעלים שונים:

היוצא למלחמה: ״כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ–לֹא תִירָא, מֵהֶם״.
המלחמה על העיר: ״כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ–וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם״.
הצר על העיר: ״כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״.
והאדם שלוקח אחריות על מעשיו: ״אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ–מִפְּנֵיהֶם״.

הרס ובנייה

ישנן שתי תנועות מנוגדות בנפש האדם, האחת בונה והשנייה הורסת. שתיהן נובעות ממקור אחד, ושתיהן משקפות את הצורך האנושי – להטביע חותם. האחת היא הצורך אנושי כל כך להשפיע על העולם, להשאיר סימן שהיינו כאן, והשנייה היא הפחד הגדול לקחת אחריות על הסביבה. הפחד משתק אותנו ולא מאפשר לנו להועיל כל עוד אנו מחזיקים בו. שתיהן, כך נדמה, נובעות מאותו חשש, מחשש המוות המאיים. 

על הרס ובנייה: ״לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״. בני האדם, בניגוד לעצים, עושים את שתי הפעולות הללו – גם בונים מבנים וגם הורסים אותם.

לעץ השדה לא אכפת, הוא אינו אדם, הוא אינו משתתף במשחקי האהבה, קנאה, שנאה, ידידות שלנו, ואולי לכן צריך להשאיר אותו מחוץ לשדה הקרב. אבל לבני אדם אכפת והם מתלבטים כבר דורות רבים – איך ישאירו סימן, איך יטמנו את מהות קיומם בעולם הזה – האם יבחרו בנתיב של המלחמה או בנתיב של האהבה? הקב״ה, בפרק המלחמה, מיסך את תנועת החַיּוּת ושמר אותה לזמן שנוכל לוותר על המלחמה ונבין כי היא רק תנועת נפש בכיוון הלא נכון, החיים לא יכולים לכלול הרס, והרג וחרדה, החיים הם בנייה ונטיעה ואהבה.

איך נדע אם אנו מחזיקים בתודעת נביא אמת או בתודעת נביא שקר? התורה עונה: ״מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה״. האם אנו רוצים להתעלות מעל המציאות הקשה היומיומית? כשאנו מתקיימים מתוך הערך הנמוך שלנו אז נבחר בתודעתנו מעקפים ושבילים עקומים, ונהפוך להיות לעצמנו ולסביבתנו נביאי שקר. לכן התורה שלנו לא מאפשרת לנו לחיות מתוך הערך הנמוך: ״כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם״.

התורה מסבירה לנו כיצד להעלות את הערך הנמוך לערך גבוה. החיים המומלצים בארץ הזו, הם חיים של עמל ושל השקעה מתמדת. אף אחד לא פטוּר מחיים אלו, עקביים ומסורים, קשים ופשוטים, שלא מבטיחים קיצורי דרך, וגם לא קלים במיוחד. כדי לשנות דברים נצטרך לגעת בתיקון דרך כאב וביקורת, ככה בונים ערך גבוה וככה אנו הופכים להיות נביאי אמת. זה נכון לגבי כל פרט ופרט. אותו אדם שלא יודע ליישם את העקרונות אותם הוא לומד – לימודו עקר, וסוף דבר שגם עצם הלימוד יהפוך להיות פחות ופחות מדויק ופחות ופחות רציני.

מאידך, ישנם אנשים מלאי עשייה ופעילות שלא מכוונת לשום דבר מלבד לעשייה עצמית, באופן כללי ניתן לומר חזון ללא מעשה הינו דמיון בעלמא, שמעשה ללא חזון הינו בזבוז כוחות, ואילו מעשה מתוך חזון, כפי שהמקרא מלמד אותנו: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״, הינו החיים האמיתיים, ואולי אלו הם שתי נקודות שיש להקדיש להם מאמץ ומחשבה, הראשונה: לאן אני הולך? והכי חשובה, השנייה, איך אני הולך? כשנדע שמעשינו הינם מתוך משמעות, יהיה לנו הכוח לעשותם וליישמם, וכך יהיה לנו החופש, החירות, הרצון והשאיפה לחשוב מחשבות גדולות ועמוקות.״