מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ- יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

מהמעלה השניה אנו זוכרים את סרן אלון מסיירת חרוב זכרונו לברכה שהיום ההלוויה שלו, ומברכים את סיירת חרוב.

מהמעלה השלישית אנו זוכרים את אסתר אביגיל פחימה זכרונה לברכה שהשבת פקודת שבועה.

מהמעלה הרביעית אנו מברכים את שני המורים שמלמדים אותנו שאסור לחיות דרך הכוח המדמה, ליאורה אמיתי וישראל דוד שהיום באו בברית נישואין לאחר סיום תקופת אבל של שנתיים, ישר כוחם.

פרשת שְׁלַח

"הפרשה הקודמת, בהעלותך, עוסקת בסיום בניית המשכן והפעלתו. פרשת השבוע, שלח, עוסקת בברור משמעותה של ארץ ישראל: הקב״ה מבקש ממשה רבינו ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״.

לאחר שבני ישראל קיבלו את התורה ונשלמה בניית המשכן, הגיע הזמן לקיים את הבטחתו של הקב״ה לאברהם אבינו: ״וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת״. מכיוון שבני ישראל הנוכחים מעולם לא היו בארץ ישראל הם הוצרכו לשלוח כוח ראשוני שיאסוף מידע ויסביר כיצד ניתן להחזיר את ארץ ישראל לעם ישראל. משה רבינו שמבין את הסיטואציה שולח אנשים מיוחדים מאוד לבדוק את טיב הארץ. לא לשכוח שקיים פער דורות גדול בין הדור של אברהם, יצחק ויעקב, שגרו בארץ ישראל וחוו אותה ברמה הרוחנית, הרגשית תחושתית והפיזית, לעומת בני ישראל הנוכחים שחוו את ארץ ישראל רק ברמה הרוחנית, אך ברמה הרגשית תחושתית והפיזית הם חוו הכי חזק את ארץ מצרים.

בפער מתכנון הפעולה בזמן אברהם אבינו ועד עשייתה, בני ישראל השוכנים במדבר היו צריכים לעבור זיכוך, לעבור במסלול שעליו נאמר: ״פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת. עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִלּוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת: הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבו בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית״.

הפער שנוצר בין אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, לבין בני ישראל שהיו משועבדים בארץ מצריים, ולא באמת הכירו ברמה הרגשית תחושתית ופיזית את הקב״ה, יצר את התָּוֶךְ בזהות הבין-דורית, שהפך לחלק מהותי מהזהות היהודית לדורותיה, והוא אינו מושפע רק משינויים חברתיים אלא גם מחולל אותם, ובפרט אם הטראומה היא בין-דורית, אז ההשפעה שלה מכונה סדק במוחלט ונושאת כחלק מהזיכרון הקולקטיבי ותחושת הזהות המשותפת של הקבוצה, כדוגמת חטא עץ הדעת, חטא העגל, חטא המרגלים, השואה, מלחמות ישראל לדורותיו, כולל הטראומה העכשוית, השבעה באוקטובר. כאשר טראומה קולקטיבית משפיעה על הדורות הבאים היא נקראת טראומה בין-דורית. לדוגמה, אנשים שחווים מתח קיצוני או מפתחים דפוסי התנהגות הישרדותיים, אף על פי שנולדו לאחר סיום הטראומה, ניתן יהיה לזהות זאת כטראומה בין-דורית.

להכות שורשים באדמה

בפרשה שלנו, פרשת שלח, אנו חשופים לכישלון מנהיגותי קולקטיבי חמור ביותר במסעם של בני ישראל במדבר. משה רבינו שולח שנים עשר מרגלים לבחון את מהות ארץ ישראל. למעט שני מרגלים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, עשרה מהם חזרו עם עצות שנועדו לשבור את רוחו של עם ישראל.

התורה מקדישה לעניין חטא המרגלים כמעט פרשה שלמה. לצערי חטא עץ הדעת, חטא העגל וחטא המרגלים, הפכו במרוצת הזמן למבנים שמלווים אותנו מדור לדור. התורה מספרת לנו על חטא המרגלים מזוויות שונות, הראשונה נמצאת בפרשת שלח לך והשניה בספר דברים. בפרשתנו התורה מספרת על חטא המרגלים שמתרחש כשנתיים לאחר יציאת בני ישראל מארץ מצרים, בעת שישבו במדבר פארן והקב״ה מבקש ממשה רבינו לשלוח נציג מכל שבט לתור את ארץ כנען – ארץ ישראל, לקראת הכניסה אליה.

לאחר ארבעים יום, שבו המרגלים. בתחילה שבחו את ארץ ישראל ותארו אותה "כארץ זבת חלב ודבש", אך מיד לאחר מכן התחילו להוציא לשון הרע על ארץ ישראל בהסבירם לעם ישראל שלמרות שהארץ מדהימה לא יהיה ניתן לגבור על יושביה, ״אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם״. מתוך כך, נתקפו בני ישראל בהלה ופחד ורצו לשוב למצרים ולוותר על כיבוש ארץ כנען. על זה אומר דוד המלך בתהילים: ״כִּי-הִמְרוּ אִמְרֵי-אֵל; וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ״. עונשם של בני ישראל על הוצאת דיבת הארץ, ובנוסף לכך גם הטלת ספק בדברי הקב״ה ובדברי משה רבינו, היה ארבעים שנות נדודים במדבר, ״וַיַּתְעֵם, בְּתֹהוּ לֹא-דָרֶךְ״, במילים אחרות, למות במדבר.

אם נתבונן לעומקם של דברים ניווכח שמערכת הנטישה של עם ישראל מארץ ישראל אינה נובעת חלילה מאי רצונו של עם ישראל להתיישב בארץ הקודש, ההפך הוא הנכון, עם ישראל ברובו מחובר בעמקי נשמתו ונפשו לארץ הקודש, אלא שמהות ״גן הנטישה״ באה לידי ביטוי כל פעם שאנחנו מתחילים לעשות מעבר מהיסטוריה של תיאוריה להיסטוריה של מעשה, מעבר מקטגוריה של הזמן אל קטגוריה של המקום. הרעיון להכות שורשים באדמה, להפוך לחלק אינטגרלי מההיסטוריה שאומרת לעולם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ומתוך כך לפעול – זהו דבר שהפך לחלק חשוב מזהותנו. 

ישנן פעמים שהאדם מרגיל את עצמו לאחוז ברוחניות יתרה עד שקשה לו לאחוז גם באישיות הרוחנית שהוא בנה בתודעתו וגם באישיות ארצית שהיא חלק אינטגרלי מאישיותו, ולכן חושב אני ששורש המאבק המתחולל בתודעתנו הוא – האם עלינו להיות רוחניים בלבד (ספיריטואליסטים) או שמא אחדותיים (מונותאיסטים). אם התורה היא מונותאיסטית, אז היא מדברת על אחדות, ובאחדות מדברים על שיתוף כל כוחות ההשפעה יחד. מדובר פה במבחן האמונה היותר קשה שיש לאדם – האם הוא מסוגל לרדת מן המבנה הרוחני שהוא בנה בתוך עצמו ולצאת אל החיים עצמם ואל חיי המעשה בכללם מבלי חלילה לגרוע מאומה מן הכלים הרוחניים שבנה בתודעתו.

אפשר לראות זאת דרך המלצת המרגלים לבני ישראל שלא להיכנס לתחום ארץ ישראל הנובעת משיקולים רוחניים. כיוון שהם היו חלק מחיי המדבר, ישנה אפשרות שהם חששו  שההשתקעות בחיי המדיניות והארציות בארץ ישראל יביאו את העם לידי שקיעה חומרית שתשכיח מהם את תורתו של הקב"ה, וכתוצאה מכך הם חששו שלא תהיה תקומה מוסרית לעם ישראל אחרי הידרדרותו בארץ ישראל והצהירו שעדיף לחיות בגלות מאשר להתמודד עם הקושי הצפוי. אפשר לשבחם על כך, אך מצד שני גם לגנותם, שהרי חוסר אמונה יש כאן – הלא הקב"ה אמר שאפשר להצליח, ואתם אומרים שאי אפשר?! למרות זאת הם העדיפו למנוע מהעם להיכנס לארץ ולהשאיר אותם ברוחניות המדברית ובכדי להפוך את זה למציאותי צריך לשכנע את ההמון באי-הכדאיות של הכניסה לארץ. לצורך כך משתמשים המרגלים לראשונה בהיסטוריה בטיעון של ״פיקוח נפש דוחה את ארץ ישראל״; כדי להיכנס לארץ ישראל הם יצטרכו להילחם, והרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה – לכן גם כאן ידחה את מצוות המלחמה בארץ ישראל. 

בני ישראל התרגלו לחיות במדבר ברמת פינוק של מלון דרכים חמישה כוכבים שאין למצוא היום. הם היו מוקפים בדברים עילאיים, ראשית היא השראת השכינה, השני הוא המן היורד מן השמים ואפשר להזמין אותו חינם אין כסף בכל הטעמים ובכל הצבעים, השלישי, ענני הכבוד המקיפים אותם ומגינים עליהם מכל צרה שנקרית בדרכם, הרביעי, בארה של מרים הנביאה שסיפק מים לכל דורש. לפיכך אנו מבינים שעם ישראל ינק את רוב כוחו מכוחות ההשפעה של הקב״ה, לכן כדי לצאת ממצב רוחני זה, כדי להכין את עם ישראל לחיים האמיתיים, עם ישראל צריך לוותר על היעדר (absence, חוסר), להיות נוכח בכל סיטואציה ולפנות מקום גם לפרט וגם לכלל.

מצוות הפרשת חלה

המקור למצוות הפרשת חלה נמצא בפרשתנו: ״וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְּׁרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֱם: בּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָּמָּה, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶחֶם הָאָרֶץ, תָּרִימוּ תְרוּמָה לה’. רֵאשִּׂית עֲרִיסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָה, מֵרֵאשִית עֲרִיסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה’ תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם״

בספר יהושע מסופר שלאחר שבני ישראל נכנסו לארץ יריחו, מתפתח מעבר מהמעגל הרוחני-המן למעגל החומרי-הפרשת חלה ״וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא״. בכניסת בני ישראל לארץ ישראל מתחיל העם ללמוד לקחת אחריות על התהליכים החומריים והתהליך הראשוני היה להכין לחם ולהפריש את התרומה-חלה.

בכניסה לארץ ישראל מגיע הסיום של אכילת המן במדבר ומתחילה אכילת לחם מעשי ידיהם של בני ישראל בארץ. מבנה זה מלמד אותנו שבכל סיטואציה בה אנו רוצים לעשות, נצטרך להשתמש בפרט – הפרשת חלה, ובכלל – אכילת המן. כדי לממש אפשרות כזאת מכניסים  לתוכנית את מה שכבר למדנו, פעולה שמביאה לתכלית, נצטרך לעשות זאת בשלושה שלבים:
השלב הראשון הוא המקור – פרידה, יציאה סמלית מן המצב הישן מהמוכר והידוע, אכילת המן.
השלב האחרון הוא המטרה – השתלבות, אכילת לחם, כניסה מחודשת לַחֶברה בזהות החדשה, אחריות על מעשנו החומריים.
בין שניהם יש את השלב המכריע, המעבר עצמו – בו האדם כבר השיל את זהותו הישנה אך טרם עטה את זו החדשה. זהו שלב של לידה מחודשת, שלב של תמורה, שלב של הימצאות במין שטח הפקר בין הישן לחדש. 

את החוויה הזו מסמל בבירור המדבר, שהוא המרחב התודעתי בין הפרידה מהמצב הישן המוכר והידוע, למצב של השתלבות, שעוזרת לנו להיכנס לסביבה שלנו בזהות חדשה שמאמצת את ההווה ודוחה את העבר הטראומטי שלא מאפשר תנועה במרחב המציאותי. מצוות הפרשת חלה חושפת תפיסה אחת של חוויית המן, שיש בה גם ללמד על מהות החיים בארץ בעידן שלאחר תקופת המדבר והמן. במשך כמעט ארבעים שנה עם ישראל לא הוצרך לקחת אחריות על החומריות שסובבת אותו כפי שנאמר בתורה: ״שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה״. אפשר לתאר זאת כך: במשך ארבעים שנה כל בוקר עם ישראל מקבל עיתון ומוצא את מזונו בחוץ. 

כמו כל סיטואציה גם כאן עם ישראל מתעורר יום אחד בארץ כנען למציאות חדשה, בה הוא נצרך לקחת אחריות על האוכל שלו ועל המלבוש שלו. בגלל אותה אחריות שעד היום קשה לנו, אנו נעזרים בכוחות ההשפעה של תרומות ומעשרות שעוזרים לנו להבין שמה שהיה לא יהיה, אחת התרומות ומעשרות היא הפרשת חלה שזאת מצווה שמגיעה ללמד אותנו לקחת אחריות על מעשינו, ורק כשאנחנו לוקחים את אותה האחריות אנו מתחילים לקבל ברכה ועזרה בתחום שאנו נעדרין ממנו.

מה המשמעות של טקס הפרשת חלה?
בתקופת בית המקדש, לכהנים לא היה זמן לדאוג לפרנסה שלהם ולכן ניתנו להם עשרים וארבע סוגי מתנות שעוזרות להם לקיים את החיים במלואם. אחת המתנות ניתנה מנשות העם היהודי והיא החלה. מאז ומתמיד מצווה זו מיוחסת לנשים ולמעשה מדובר במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל.

המשמעות של המילה ״חלה״ במקרא היא כמות קטנה אותה מפרישים מעיסת הבצק. העיסה חייבת להיות עשויה מאחד מחמישה קמחים: שעורה, חיטה, כוסמת, שיפון ושיבולת שועל בשילוב הנוזלים: שמן, יין מים. את ההפרשה עצמה מבצעים אחרי לישת הבצק בנוזלים, לפני שמכניסים את העיסה לתנור.

מתי נהוג להפריש חלה?
מצוות הפרשה חלה היא מצווה מאוד מיוחדת אותה ניתן לעשות בכל מקום ובכל זמן וכבר ביום בת המצווה יכולה הנערה להפריש חלה. למעשה מדובר במצווה שהיא חלק בלתי נפרד ממגוון של אירועים במסורת היהודית כמו למשל בתקופה שלפני החתונה באירוע החינה, לאחר שחוגגים בת מצווה או לפני שחוגגים בר מצווה, כניסה להריון ולאחר לידה.

לא תמיד המעשים שלנו מגובים על ידי הקב״ה

את זה אפשר ללמוד מפסוקים אלו ״וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה–כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב:  כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה.  וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה״. 

משה רבינו מבין את רגש האשמה שעוגן חזק בקרב בני ישראל ומבין שבמלחמה הם ישלמו מחיר כבד, הוא אומר לאלה שרוצים להעפיל למרום ההר כדי להילחם: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב״.

לפעמים אנחנו רוצים לעשות מעשה טוב אבל לא מבינים שהקב״ה לא איתנו. חשוב לציין שמדובר באנשים שלא לוקחים אחריות על מעשיהם. כמובן שאם אנשים לוקחים אחריות על חייהם אזי כוחות ההשפעה של הקב״ה תמיד איתם. גם אנחנו נמצאים בתקופה שמצריכה מאיתנו את עבודת הבירורים. אבל חשוב להבין ולהאמין שאנחנו יכולים והקב״ה תמיד יעזור לנו. 

לכן צריך להבין שבכל אדם ישנה הנהגה שלפעמים מגיעה ללא הדרגה – ללא הפנמה של התהליך עצמו, וללא דרגה –  ללא הגעה למטרה. אם לא נחבר בתוכנו את ההדרגה והדרגה נשאר במבנה של כוח – תכנון, ואין להנהגה זו את המסוגלות להפוך כל פעולה קולקטיבית לפועל – עשייה. יהי רצון שכל אחד מאיתנו יבנה בתוכו את ההנהגה-הדרגה-דרגה בכדי לממש את הפוטנציאל הטמון בו.״