פרשת שמות התשפ"ד

״ השבוע נפרדה מאיתנו סמדר גפני ועזבה את העולם הפיזי ועלתה לשמי מרומים. סמדר היקרה, שמחנו לארח אותך במחוזותינו ויהי רצון שמה שלמדת יעמוד לך בכל מה שאת עושה בעולם המעבר, יהי זכרך ברוך. אנו שולחים תנחומים לבעל ולילדים. 

אני רוצה לשלוח תודה גדולה לשליחים של עולם חסד, הכוח הפנימי, חוסן ישראלי, שהולכים לכל הלוויות של חיילי ואזרחי מדינת ישראל שנרצחו באיבם והולכים לביקור חולים וניחום אבלים.
בראש ובראשונה: לגיא פלג, לריני פלג, לטוביה לביא, אשר מחרפים את נפשם ומשתדלים להיות בכל לוויה, בכל ניחום אבלים וביקור חולים, ומאפשרים לי להשתתף מרחוק. שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם אמן.
אני רוצה לחזק את כל מי שעוסקים במלאכה הגדולה של עזרה לנשמת האומה, את כל אלה שלקחו עליהם לקרוא כל יום את שלושה עשר פרקי תהילים, שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם.

אנו מקדישים את מאמר הפתיחה של ספר שמות במעלה ראשונה לרפואה שלמה לפצועים, לחזרה של כל החטופים והחטופות, וכל השבויים והשבויות, ולעילוי נשמת החיילים והאזרחים שנפלו בלחימה ברצועת עזה ובארץ.  

פצועים לרפואה שלמה בע״ה
תבורכנה מנשים, רותי סספורטס ויעל וייס, על שקיבצו עבורי את שמות הפצועים.
רפואה שלמה לפצועי חיילי צבא הגנה לישראל ואזרחיה:
עדן בן ורד, עוז בן רבקה, יהונתן בן תמר, נתנאל, יעקב, ניר, ברק, עילי,

לוחמים שנפלו בקרב השבוע:
רס"ר קונסטנטין סושקין ז"ל, 22, נתניה, לוחם בגדוד הנדסה 7086, נפל בקרב רצועת עזה
רס"ל (במיל') ליאב סעדה ז"ל, 23, טבריה ,לוחם בגדוד הנדסה 7101, נפל בקרב ברצועת עזה
רס"ם אלירז גבאי ז"ל, 37, פתח תקווה, לוחם בגדוד הנדסה 7810, נפל בקרב ברצועת עזה
רס"ל (במיל') עמיחי ישראל יהושע אוסטר ז"ל, 24, קרני שומרון, לוחם בחטיבה 5, נפל בקרב ברצועת עזה
סמ״ר סופיאן חאלד דג׳ש ז״ל, 21, מג׳אר, לוחם הנדסה קרבית, נפל בקרב ברצועת עזה
רס״ל מירון משה גרש ז״ל ,21, פתח תקווה, לוחם יהל״ם נפל בקרב ברצועת עזה

אזרחים:
אילן וייס ז"ל, 56, בארי, נפל בשביעי באוקטובר אך הוגדר כנעדר, ב – 1.1.2024 הוכרז כי נרצח.
סהר ברוך ז״ל, 25, בארי, נחטף והוכרז כי נהרג בעת חילוצו או בשבי.

פרשת שמות

בהגדה של פסח אנחנו אומרים: ״והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם״. בכל התולדות המסופרות של העם היהודי מתואר תמיד הצורר התורן הקם עלינו להרגנו. כל אלה הם גילויים וגלגולים משונים של פרעה בצורותיו השונות; פרעה, עמלק, נבוכדנצר, סנחריב, המן, אנטיוכוס, ועכשיו אנו מתמודדים כבר למעלה משלושה חודשים עם החמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון.

תורתנו הקדושה נועדה לתת לנו לימוד עמוק על עצמנו, על כל ישראל ועל העולם. זאת הסיבה שבתורה יש תבנית של חזרה אינסופית זה על זה ונטילת מוטיבים זה מזה, חזרה והתפתחות שלובות זו בזו, ציטוט ופרשנות כרוכים יחדיו. מבעד למנסרה הזו כדאי להתבונן לרגע קט על מה שלא ראו דורות העבר שהתבוננו בפרשה.

ישנה חוקיות אֵזוֹטֵרִית שלא מפוענחת דיה לנו, כבני אדם רגילים, באשר לדרכה של תורתנו הקדושה להציג לנו סיטואציה, ואצלנו זה נחווה כאילו כבר הוצגה לנו אותה סיטואציה בפרשה אחרת, אבל מנקודת מבט אחרת.

גם לפרשת שמות יש פרשה מקבילה, שעוסקת גם כן בהארה, פרשת חטא העגל. לאחר שעם ישראל חטאו בחטא העגל: ״וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. (שמות פרק לה פסוק ד), והקב״ה סולח להם: ״וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ״. (שמות פרק לה פסוק יד), משה רבינו יורד מהר סיני קורן מאושר על שהצליח לבטל את מידת הדין הנוראית שנגזרה על על עם ישראל. 

לאחר שמשה רבינו עלה להר סיני שנית, הוא לא הבין בתודעתו שפניו קרנו מאור העליון: ״וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה-לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית-עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים. וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו–בְּדַבְּרוֹ אִתּו,וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו״. (שמות פרק לד פסוקים כח-ל).

כדי לא להתנתק לגמרי מרואיו היראים, עוטה משה רבינו מסווה לפניו, אותו הסיר רק כאשר נועד עם הקב״ה. זהו מבנה מקורי של התגלות קורנת וכל מי שאינו מכיר אותה ירא מפניה. בתוך מבנה זה מהדהדים קולות מוכרים מהפרשה שלנו, פרשת שמות, ובה מתהפכים מעט התפקידים. 

בסיני מתגלה מלאך ה׳ מתוך האש, ודבריו נשמעים מתוך הלהבות. אולם בפרשתנו זו, האש יוקדת ומקרינה, ומשה רבינו רואה את התופעה המופלאה דרך מבנה המטאפיזי. הוא מסתיר את פניו מיראת הקב״ה: ״וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ-כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ-מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה-וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ-כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים״. (שמות פרק ג פסוקים א-ו).

מגירוש לגירוש

בפרשת ויחי, המסיימת את ספר בראשית, מתפתח ההון האנושי והמשפחתי, מהאדם הראשון, ממשיך לנח, לאברהם אבינו, ליצחק אבינו, ומסתיים ביעקב אבינו, ובניו ונכדיו. כשצוללים לתוך המבנה של פרשת שמות, מגלים שפרשת שמות היא כמו תמונת ראי של סיפור בראשית. לא קו מתפתח, אלא הקבלה, פעם נסתרת ופעם גלויה. בשניהם מתקיימים אותם מרכיבים אנושיים תבניתיים. אך יש הבדל אחד, מה שבספר בראשית הוא סופי, הרי בפרשת שמות הוא רק ההתחלה, למה כוונתי?

ספר בראשית מתחיל במאמץ אדיר של הקב״ה לעשות סדר חדש בעולם, שהתוהו ובוהו מאפיין אותו עד לאותו רגע בראשיתי: ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר״. (בראשית פרק א פסוקים א-ג).

מעניין שבפרשת שמות קורה אותו הדבר: ״וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ  הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ״. (בראשית פרק א פסוקים ח-י).

אלוהי מצרים, הידוע בכינויו ״פרעה״, מחליט לארגן מחדש את הסדר החברתי של עולמנו ואת התוהו הדמוגרפי של מצרים. פרעה החדש, שהיה גם אלוהי מצרים בעיני עמו ובעיני עצמו, מטיל גזרות על שבטי ישראל אשר: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם״. (שמות פרק א פסוק ז).

ניתן לראות את המסר האזוטרי (הנסתר) בשני המבנים. בשניהם ישנם נהרות במרכז, בספר בראשית: ״וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים״. (בראשית פרק ב פסוק י), ובספר שמות נהר היאור. בשני מבני הנטישה יש גירוש גדול ומגרש גדול. בבראשית, האדם והמין האנושי מגורשים מגן העדן, ובהמשך קין מתחיל לכונן את הציוויליזציה. בשמות, משה רבינו ועם ישראל מגורשים ממצרים למדבר, שם משה רבינו מתחיל לכונן את הציוויליזציה האנושית לדורות שיבואו אחריהם.

מעל לכל הדברים מרחפת החשובה מכולם – האישה. בספר בראשית, חוה אמנו מפרה את הצו של הקב״ה: ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל״. (בראשית פרק ב פסוקים ט״ז-י״ז .פרק ג פסוק ו). היא מותחת את גבולות מעטפת האסור לעבר המותר, ממציאה את הסקרנות, ומכוננת את הבחירה החופשית.

מנגד, בספר שמות, יוֹכֶבֶד, אימו של משה רבינו, מרים אחותו, המיילדות העבריות שפרה ופועה, ובת פרעה – כולן יחדיו, ממרות את הציווי של מלך מצרים להרוג את ילדי ישראל. הן מעזות להתייצב לצד החיים ולא לקיים את גזרי דין המוות: ״כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״. (שמות פרק א פסוק כב). 

ספר שמות נפתח בהדגשת כוחן של הנשים, וכי בזכותן נגאלו ישראל ממצרים. התנהגותן של הנשים האלו ושל עוד רבות אחרות, כגון יעל אשת חבר הקיני, דבורה הנביאה, אסתר המלכה, יהודית המכבית, מראה לנו כי בזכותן עם ישראל המשיך לפרות ולרבות גם בזמנים קשים ולצאת משיעבוד לחירות.

האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול

כשם שהעולם מורכב ומכיל אינספור פרטים, כך גם פנימיותו של האדם. גם בספר שמות בריאת העם והאומה הינם דגם מוקטן של בריאת העולם שנועדה אולי לשפר ולתקן את הבריאה הבראשתית. הבריאה הראשונה מסתיימת בתחושת חמיצות מסויימת מכישלונות אנושיים מצטברים, ואילו יציאת מצרים, שהייתה בריאה בפני עצמה, בריאת האומה, החל תהליך שלא היה קל, אבל היה ללא ספק שונה בתכלית.

מספר בראשית אנחנו למדים כי בריאת האלוהים הראשונה לא כוללת כלים ויכולות להכלת תסכולים, כישלונות, והכי חשוב, דחיית סיפוקים. בריאת מצרים, לעומת זאת: ״סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה״.(במדבר פרק עד פסוק יט), מניחה מראש כי כל צעד פיזי קדימה אל עבר הארץ המובטחת יהיה מלווה בפסיעה תודעתית אחורה אל נקודת המוצא, שבליבה קלחת השעבוד. 

האדם מסוגל שוב ושוב להתעלוּת שמתחילה מלמטה ונוסקת לגבהים חדשים ומפתיעים. האדם יכול להכיל את תסכולי הכישלון ולא להסס לתקן את השבור. אני מניח שאם היו שואלים את משה רבנו, אי אז ברגע הראשון, ליד הסנה: ׳האם אתה מאמין שיום אחד, בראשית המאה ה-21, יכתבו עליך מיילים, או יקראו עליך בפרשת השבוע, וידרשו אודותיך ברבבות בתי כנסת, בחוגי לימוד ודפי פרשנות?׳ אני מניח שהוא היה צוחק צחוק רועים זקנים, ופוטר אותנו מלפניו בהינף יד מזלזל, ולא רק משום שלא היה לו מושג מהו דואר אלקטרוני. ובכל זאת, יצירתו של משה רבינו מחזיקה מעמד  ועומדת באינספור אתגרים. ממשה רבינו מתחילה בריאת האדם התודעתית ושייכות לעם ישראל.

חירות מתחילה מבפנים

פרשת שמות היא לא סתם סיפור, או אוסף זכרונות של האבות המייסדים מתקופת השעבוד. פרשת שמות היא סיפור מכונן. נכון, היא מלאת אנקדוטות מעניינות: שיח סנה בוער ולא מאוכל; מטה המתפתל ומחליף את עצמו לנחש, נסיך שנמשה מן המים. 

מעניין לחוות את השיח בין הקב״ה למשה רבינו בתודעתנו. משה רבינו הוא נסיך מצרים הנישא לבת כהן גדול ועוד ועוד. אבל סך כל הפרשה הוא לא הזיכרונות הנפלאים מאותו עבר נעלם, אלא הנצחיות

של עם ישראל והקב״ה. בצידוק המקראי לציווי ההומני הגורף: ״כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כה פסוק נא). עבורי, פסוק זה הוא גרעין הרוח היהודית שאין בלתו. כדי להיות חופשיים מכבליו של המשעבד האנושי צריך לשאת את עיני הרוח אל הרעיונות הגדולים, אל הנשגבות שמעבר לרוע הבריות. חירות מתחילה בפנים, בתוך הנפש, ורק אחר כך מוצאת את ביטויה בעולם הגשמי והפוליטי.

חשוב ביותר לקיים מצוות התורה, ואנו אמורים לעשות מאמץ תודעתי לא לראות את עולם היהדות רק דרך גופה המצומצם של המצווה. אבל לא תמיד אנו חווים את רוח היהדות כלומר רוח המצוות. מכאן אהבתי לפרשת שמות ולסיפורי גאולת מצרים, כי בדומה לכתוב בתפילה: ״כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ״. 

פרשת שמות בראייתי, היא התמונה הגדולה ולא פרטי האנקדוטות הקטנים. זאת הפרשה של תורת החירות היהודית, נשמת אפה של האומה. נשמה זו הפכה, לצערי, כבדה וקשה בשנים האחרונות. לכן זה הזמן לחיותה להשיבה אל מרכז חיינו. 

איפה במרחבי אימפריית הרוח היהודית טמונים זרעי המיתוס הליברלי, מיתוס החירות? כנראה שכמו כל ההתחלות היהודיות הכול התחיל ביציאת מצרים. שזה היתה מבנה החירות הגדול של העם היהודי, שהפך לסיפור המכונן של רעיונות החופש כולם. ובהרחבה: יציאת מצרים, היא התשתית לרבים מרעיונות החופש והדרור בעולם כולו  מאז ולתמיד.

קשה לדמיין היום, בימי התקשורת הפתוחה, מגילת האו"ם לזכויות האדם, חוקה, צבא ועצמאות, מה משמעה של העבדות המצרית העתיקה. הזמנים והתחושות היו שונים לחלוטין. מאות שנים נולדו ילדים משבטי ישראל לתוך תודעת השעבוד, שהאמינו במשפט הכוזב ״אלוקים לעבדות בחרתנו״, אבא עבד, אמא שפחה, וכל הסביבה כולה משועבדת לעריצות של פרעה המלך, שוטריו, כוהניו וכל בני עמו. 

קשה לצפות שמישהו יוכל להרים את הראש, להביט סביב ולחשוב אחרת, ללא מודל חיקוי של עם אחר, בלי בג״צ, ללא עורכי דין ממולחים ואגודות לזכויות האזרח, ובלי המבנה התודעתי שנטוע בתוך העצמי של האדם :״בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ ״.(בראשית פרק א פסוק כז).

ובכל זאת, פתאום הכל התפרץ. מאות שנות המתנה פרצו כמו לבה רותחת, ושינו לבלי הכר את פני העולם המונותיאיסטי (אמונה באל אחד) כולו.

החופש נולד. איך?

פרעה גזר: ״וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״. (שמות פרק א פסוק כב). אני לא מבין עד הסוף את אופיה של הגזירה של פרעה. מדוע מלך רב אונים כמו פרעה, היודע כי כלכלת מצרים נשענת על כוח העבודה הזול עד חינם של עבדיו הישראלים, מוכן במו ידיו להרוג את  אלו אשר מחזקים את כלכלת מצרים? בייחוד בעידן שבו כוח העבודה הוא כוח השריר, ושריריו של הגבר היו מן הסתם כבר אז חזקים משרירי האישה. האם ידע, באינטואיציה מלכותית או מפי החוזים בכוכבים, האסטרולוגים הסמוכים על שולחנו, כי יורש ומתחרה עומד להיוולד? מי יודע.

מכל מקום, את המרי התחילו שתי המיילדות העבריות, שהפרו בפשטות את הצו של מלך פרעה ולא הרגו את הילדים. כשנולד משה רבינו הצטרפה גם אמו, יוכבד, לתנועה. היא לא הורגת את בנה הנולד; לא מפקירה ולא מטביעה אותו; לא מוסרת אותו לשלטונות כדי שיחסלו אותו כרצון פרעה: ״וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים״.(שמות פרק ב פסוק ב). שלושה חודשים היא החביאה אותו מפני עינים הפקוחות של המצרים, וכשלא יכלה יותר להחביאו, היא שמה אותו בתיבה ומשחררת אותו לצוף לחיים על פני היאור. 

האם יוכבד היתה היחידה שחשבה על הרעיון או שהיה זה מנהג המקום, גם את זאת לא נדע. אבל הנה מצטרפת האישה הרביעית. יוכבד שולחת ליאור את בתה, מרים, על מנת שתפקח עין על התיבה. מעוניין לראות שדווקא אישה נבחרה להמשיך את ההתקוממות השקטה של המיילדות והיולדת. וראו זה פלא: אל היאור יורדת האישה החמישית, בת פרעה, ומוֹשָׁה את התיבה ואת התינוק שבתוכה. מצילה אותו, מגדלת אותו, חונכת אותו בדרכי הארמון מכשירה אותו להיות הגואל החיצוני, ההוזה והחוזה שיציל את העם המשועבד מידי אביה ושומריו. 

חמש נשים ששינו את פני ההיסטוריה. בזכותן אסופת שבטי בני יעקב הישראלי מרדה, ברחה, התגבשה והיתה לעם שחוקתו הנצחית מביאה אותו תודעתית להכרה באלוהים; לא באלוהי בראשית, לא באלוהים בורא העולם, אלא ב: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״. (שמות פרק כ׳ פסוק א).

הסיפור המופלא ומילותיו בנות האלמוות של משה רבינו אל פרעה, מיטיבו מהעבר הרחוק  ואויבו העכשווי, עדיין מהדהדות בכל זירות המאבק לחופש: ״וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה״. (שמות פרק ז פסוק טז). משה רבינו בעזרת חמש נשים :יוכבד, מרים, שפרה, פועה, ובתיה בת פרעה, נתנו לעולם מתנה: חירות אחווה ואנושיות.

הרבה דובר על כך שהיהודים הם אלה שגילו  לעולם את רעיון אחדותו של האל, המונותיאיזם. בעיני, מתנת החירות שהעניקו העברים הקדמונים לאנושות ולעצמם גדולה לפחות כמו רעיון המונותיאיזם, גילוי האל, ואולי אף יותר.

לכן מן הסתם מלאה התורה בציווי הזיכרון של יציאת מצרים, הרבה יותר מאשר זיכרון הבריאה. כי הבריאה היתה מעשה עליון כלפי מטה, ללא מגע יד אדם כלל וכלל. ביציאת מצרים וחירויותיה הנלוות, לעומת זאת, יש הרבה מאוד ממעשה ידי האדם, לאמור: לא רק אלוהים מלמעלה בורא ומחרש אלא גם האדם מלמטה נוטל אחריות משמעותית כשותפו. לכן הפכה גאולת מצרים להיות ליסוד לכל דרך המחשבה הישרה – האוֹרְתּוֹדוֹקְסְיָה – האמיתית של היהדות, ובעברית מקראית: ״לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ״. וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.״ (דברים פרק ל פסוקים יב-יד) ״