פרשת שְׁמִינִי התשפ"ד

לפני שישה חודשים, קהילת עולם חסד – הכוח הפנימי – חוסן ישראלי לקחו על עצמם להיות חלק נכבד בתיקון השכבה השישית – עמוד הענן אשר נפגעה משברי האדם, ועל זה אנו אומרים בהגדה של פסח ״וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם״.

אנחנו מסיימים את התהליך המדהים שהחל בכ״א בתשרי באוקטובר ומסתיים ביום שני בערב שהוא ראש חודש ניסן, ומיד נכנסים לתהליך של בניית השכבה החמישית בראש חודש ניסן.

במעלה הראשונה אני מברך את כוחות הביטחון שעושים ימים כלילות כדי שהשקט יחזור לארצנו הקדושה.

במעלה השניה אני מקדם בברכה את טוהר הערכים של יפית חי שהזכרתה תחל במוצאי שבת בתאריך כ״ח באדר ב׳ ועד יום ראשון בשקיעה כ״ט באדר ב׳.

במעלה השלישית אני מקדם בברכה את אחותי, שאר בשרי, הרבנית זהבית זיכרון צדקת לברכה, שהזכרתה תחל ביום ראשון בערב כ״ט באדר ב׳ ועד למחרת ביום שני א׳ בניסן.

כל מי שמאמין שהוא זקוק לישועות יכול לבקש את הישועה בימים אלו וזה לא משנה הדרך לאמונה. מי שמאמין שהדרך עוברת דרך הנרות אז שידליק נר, מי שמאמין שקריאת פרק תהילים ס״ח עוזר שיקרא אותו, מה שחשוב שכל אדם צריך להיות בפעולה.

ועכשיו לדבר החשוב ביותר, ביום רביעי בשלוש נולד תינוק בבית חולים באמריקה ותדעו שאני הכי הכי הכי שמח ומאושר.

״ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם, במהרה בימינו ונאמר אמן״

הנופל השבוע:
לידור לוי ז״ל, 34, גן יבנה, נרצח בפיגוע בגן יבנה.

פרשת שמיני

״הפרשה שלנו פותחת במילים: ״וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, של חנוכת המשכן שנבנה על ידי דור יוצאי מצרים. חנוכה המזבח התרחשה בראש חודש ניסן של השנה השנייה למסע במדבר, דהיינו שנה לאחר שהסתיים המסע הארוך של  יעקב אבינו ושנים עשר בניו, בונה השבטים אל תוך מצרים, התרבות הגדולה שהייתה נוכחת בזמנם.

כדי להכניס את ההשפעה האלוקית שביסודה היא נצחית, לתוך האש המתפרצת אשר נכונה לאותו הרגע, עלינו להתמיד בפעילות בלתי פוסקות של שימור האש. אסור להסתפק רק ברגש המתפרץ של הגילוי האלוקי, אלא יש לתחזק את הרגש הזה על ידי פעולות אנושיות בלתי פוסקות, כדי שההשפעה האלוקית תהיה יציבה.

ישנה ברייתא בתלמוד הבבלי המשווה בין ראש חודש ניסן ליום בריאת העולם, תניא: בחנוכת המזבח שהתרחשה ביום השמיני היתה שמחה גדולה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ. 

אותה הברייתא מקנה חשיבות לשני משפטים ובונה מהם תאוריה מאוד יפה. בפרשתנו נאמר: ״וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, ובפרק הראשון של בריאת העולם נאמר: ״וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם  אֶחָד״. ואכן, לראשונה מאז אדם הראשון – השכינה עומדת לשכון בארץ, בעולמם של בני האדם, באופן קבוע, בקרב ציבור שלם, ולא באופן ארעי כפי שקרה עד כה, כאשר הייתה התגלות אלוהית נקודתית לאבות או לנביאים, כל אחד בהתאם לדרגתו וזכויותיו.

השכינה – ודאות הנוכחות האלוהית בעולם, ודאות קרבתה, ודאות ההכרה שהעולם אינו תוצר המקרה אלא יסודו מרצון עליון – ודאות ממשית זו תלויה בהתנהלות המוסרית של האדם. למעשה,עבור האדם, השכינה היא החוויה של הקירבה על אף הריחוק האינסופי.

לאחר קבלת התורה בהר סיני השכינה שבה לארץ כבימי בריאת שמים וארץ, שנאמר: ״וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי״. אבל לצערנו לאחר אין ספור של חטאים – החטאות המטרות שהצבנו לעצמנו, הן ברמה הרוחנית והן ברמה הערכית, נחרב בית המקדש השני, השכינה הסתלקה ממקום בית המקדש שהיה לה למשכן קבע והחלה לנדוד עם העולם ובפרט עם עם ישראל. היא מלווה את עם ישראל בגלויות שהוא בוחר לעבור דרכם. בעת הסתלקות האור מהכלים, כלומר לאחר חורבן בית המקדש השני, נשאר בכלים אלו רושם מאותו האור – רשימו, והוא שיאפשר את חזרת האור לכלים בעת התיקון. 

התורה מספרת לנו שיום השמיני מגיע לאחר סיום תהליך בין שבעת ימי התבודדות באֹהֶל מוֹעֵד בהנהגתו של משה רבינו, על מנת להיות ראויים למלא את תפקידם בהנהגה החדשה בין הקב״ה ובין העולם, המתחילה ביום זה. מדוע חנוכת המזבח שהתרחשה ביום השמיני שזה יוצא בראש חודש ניסן מקבלת חשיבות עליונה? התשובה מתחילה בסיפור עצוב המתרחש בגן עדן בין הקב״ה לבין אדם וחוה. 

בגן עדן, לשכינה היה בית, לאחר חטא אדם הראשון המהות התודעתית של השכינה גלתה מחוץ לגן עדן, השכינה במהותה הפכה להיות תודעה של שכינה גלותית. לכן לאחר סיום שִׁבְעַת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם בטקס חנוכת המשכן בו עמדו אהרון ובניו נכונים לאמץ את תפקידם, בעוד העם צפה בהם במתח והתרגשות, חוששים שמא תעשה טעות שתחזיר את תודעת הגלות ותוציא את השכינה מתוך המשכן, ותשלח עוד פעם את השכינה לגלות נוספת, כולם התגייסו להצלחת הפרויקט, כדי לזכות ולהגיע ליום המיוחל, יום בו ישכין הקב״ה את כבודו בחזרה באוהל מועד: ״וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן״, שזה הקשר הנכסף בין הקב״ה לעם ישראל. 

אך היום שהיה עתיד להיות יום חג הפך עד מהרה לאסון. נדב ואביהוא, בניו הבכורים של אהרון הכהן הקריבו אש זרה לפני הקב״ה: ״וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה-אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם״, ומיד מצאו את מותם: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה״.

אי אפשר להבין את הצער שנוצר בתודעה הקולקטיבית שבתוך עם ישראל עם היוודע על מותם של נדב ואביהוא בגין אֵשׁ זָרָה – מעשה שלא נצטוו עליו? אולי אפשר לתת תשובה שנוכל להבין אותה בתודעה של ימינו ״מתוך שחסו על כבוד אהרון אביהם״.

טרם הקרבת האש הזרה, סיים אהרון הכהן לערוך את כל הקורבנות כפי שנצטווה. ואז, ברגע השיא, הרים ידיו לברך את העם: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״, בשלב זה, היה אמור הקב"ה להתגלות לעם ולקבל את הקורבנות שהקריב אהרון, אך דבר לא קרה. בלית ברירה, ירד אהרון הכהן ונכנס עם משה רבינו אל אוהל העדות. כששניהם יצאו, הם בירכו את העם יחדיו ורק אז נגלה כבוד ה: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם״.

מיד עם יציאת האש נכנסו נדב ואביהוא לפעולה. הם ניסו להציל את כבוד אביהם ולטשטש את העובדה שאהרון הכהן הגדול (למרות שלמד, תרגל ועשה את כל שמצופה ממנו לעיני כל), לא הצליח לבדו להביא אל אוהל מועד את השכינה והוצרך לעזרתו של משה רבינו אחיו הקטן. שני הבנים פעלו מתוך רגש של כבוד ואהבה לאביהם. כוונתם הייתה טובה, אך הפעילות שלהם נעשתה גם מתוך פחד וקנאה, ולכן הקרבתם לא היתה רצויה. וכך, ברגע השיא והשמחה, יצרו הבנים אינספור רגעים בלתי נגמרים של כאב, צער ושכול. והקורבנות שהיו אמורים לקרבם אל האל, הרחיקו אותם לעד מיקיריהם. מתוקף תפקידו, אהרון לא הורשה להתאבל על בניו כפי שנפשו חפצה, אך הוא קיבל על עצמו את הדין: ״וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן״. 

אנו צריכים לזכור שחלק גדול מהמסע שלנו ושל ילדינו הוא לחלץ את עצמנו מהמחויבות שלנו להורים ולבנות את האישיות שלנו. לעזור לילדנו לבנות את האישיות שלהם ולאט לאט לשחרר אותם מהמחויבות שלהם כלפי ההורים. על זה התורה אומרת שאדם מגיע לגיל שהוא מתחתן כלומר גיל שמונה עשרה או מקסימום גיל עשרים ואחד, למרות שהוא עדיין לא ממלא את חובתו להתחתן ולהביא לעולם את המשך הדורות הוא אמור לקיים את מה שנאמר במקרא: ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״. ולאחר מכן אנו אמורים להפוך את המחויבות ולבנות תודעה בתוכנו שעוזרת לנו לכבד את הרצון של ההורים, שלפעמים זה לא  תואם את רצון המשפחה החדשה שבנינו לאחר עזיבת בית ההורים. 

פרשת החודש

חז״ל קבעו לנו ארבע פרשיות ייחודיות שעוטפות את חג הפורים שעבר עלינו ברמה הכי טובה שיש בזכות ההפרדה שנעשתה בסעודת פורים. הפרשה הראשונה היא פרשת שקלים, זכר למחצית השקל שאבותינו היו תורמים להחזקת אוהל מועד ובית המקדש. הפרשה השניה היא פרשת זכור שמזכירה לנו את מחיית עמלק – ספק, בתודעתנו.  הפרשה השלישית, פרשת פרה, שתכליתה להודיע לנו שלפני כניסה לימים טובים וחגי ישראל, עלינו לטהר את המחשבות שנצרבו בתודעתנו. הפרשה הרביעית היא פרשת החודש שאותה נקרא השבת, שמסכמת את מהות הספק ומסיימת את התהליך שהתחלנו בראשית חודש אדר. 

מעניין לראות שבשלושת הפרשיות שהן פרשת שקלים פרשת זכור ופרשת פרה, היעדים ברורים, וכל שבת כזו מכינה אותנו ליעד השייך אליה וניתן ליישם אותה דרך הכלים הנמצאים בתודעתנו. אבל כשאנו מגיעים לפרשה הרביעית, פרשת החודש, שם נאמר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״.

מה התובנה שאנו צריכים להיבנות דרכה? חז״ל מסבירים שמהות הפרשה היא לאפשר להנות מכוח ההשפעה של ראש חודש ניסן ולהתחדש בכל מה שאנו רגילים לעשות מתוך הרגל ולא מתוך מודעות פנימית, כלומר, להתבונן במצב הקיים ולהכניס בו אלמנטים שתפקידם להוות אמצעי העוזר לנו ליצור שינוי בתודעתנו״