פָּרָשַׁת שְׁקָלִים - הרב דוד איפרגן

״שלום לכולם, שבת שעברה חווינו את פרשת שקלים אז הנה היא לפנינו במלוא הדרה כולל האנרגיה של המבנה הרוחני ששמרתי אותה לשבת זו של תרומה שיותר זה מתאים בהצלחה

פרשת שקלים – ונתנו

שבוע שעברה קראנו את הפרשה הראשונה מבין ארבע פרשות הקשורות לחודש אדר.

את פרשת שקלים אנו תמיד קוראים בשבת שלפני ראש חודש אדר -בשנה מעוברת- ראש חודש אדר ב'. הרעיון של פרשת שקלים שכל אחד מישראל צריך להביא את מחצית השקל עבור קורבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש.

צריך להבין שהיום שאין לנו בית המקדש כל התהליכים שהיו בבית המקדש עושים טרנספורמציה. הראשונה זאת תפילה

״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. הנביא הושע בין בארי (בפרק יד פסוק ג) הנביא מסביר לנו את התהליך של שחרור מבנה החומר שעוטף את הרוח שדרכו אבותינו עבדו את עולם האלוקות והחזקתה של הרוח דרך מבנה של חומר שמתאים לדור שלנו. כפי ששלמה המלך אמר לנו ״חנוך את הנער לפי דרכו״ אחת מתהליכים שעם ישראל עבד דרך פרשת שקלים, זה בניית יסוד-מוסר ערכי, הביטוי נשען על יסוד הנתינה. על האדם לתרום. על האדם למסור את תרומתו: לתרומת הלשכה, בתרומות מעשרות, לבית הכנסת, לעניים ועזרה לאנשים בהעצמה אישית שתיתן להם תוכן לחיים אמיתיים.

מהו יסוד המוסר העברי? ואיך הוא משתלב בעזרה לאדם לחברו. כדי להגיע לדבקות בבורא. להדביק את הפער המבדיל בין הנברא לבין הבורא. והנברא בהגדרתו – הוא מי שמקבל חיים מזולתו. והבורא בהגדרה – הוא מי שנותן חיים לזולתו. הרי שאין לנו פער יותר גדול מן הפער המוסרי הזה, המבדיל בין הבורא לנברא. על כן, כפי שסיכם זאת המקובל הרב יהודה לייב אשלג, על האדם לעבור ארבעה שלבים בהתפתחותו המוסרית.

ראשית דרכו של האדם הלא הוא במצב של מקבל על מנת לקבל. זהו מצבו של התינוק שנולד, שכל עניינו לקבל חום, אהבה, אוכל, מזון. ואילו בשלב יותר מתקדם של ההתפתחות, שבדרך כלל נמצא בילדוּת, האדם מבין שאם הוא לא ייתן הוא גם לא יקבל. אז מתרגל האדם לתת, אבל הוא נותן בסופו של דבר, על מנת לקבל. הרי שרצונו האמיתי נשאר בכל זאת לקבל, כך שהפער המוסרי בינו לבין הבורא, עדיין לא הודבק לחלוטין. עד שהאדם מתאהב בנתינה. זאת אחת ההצלחות של החינוך. ההתאהבות בנתינה מולידה את השלב האידאליסטי בחיים, שמצוי בדרך כלל אצל בני הנעורים. אז מתפתחת שאיפה אידיאליסטית גבוהה של לתת על מנת לתת. זהו השלב בחיים שבו האדם אפילו מוכן למסור את עצמו.

אלא שהוא שלב מסוכן, שחייב להיות קצר. כי מי שמוכן רק לתת ואינו מוכן לקבל, חושב את עצמו בסופו של דבר לא-לוה, שהרי רק הקב"ה הוא זה שיכול לתת ולא לקבל.

השלב העליון של פסגת המוסר בישראל, הוא השלב שבו האדם, מקבל באהבה את העובדה שהוא מקבל. הוא מקבל את העובדה שריבונו של עולם ברא אותו לקבל חיים. אלא שהוא משתמש בקבלה הזו על מנת לתת. השלב המוסרי היותר עליון הוא – השלב הרביעי שבו האדם מקבל על מנת לתת, ולא רק חושב את עצמו כמי שרק נותן ולא מקבל.

השלב הזה הוא מאוד דומה בצורתו המעשית לשלב השני, שבו האדם נותן על מנת לקבל, אלא שכאן האיזון מופר לטובת הנתינה, תחת אשר עד עכשיו היה מופר לטובת הרצון לקבל.

ההבנה הזאת, שהמוסר בנוי על יסוד הזה שמה שהאדם מקבל – הוא מקבל על מנת לתת אותו, הוא השלב המציאותי, המראה את האידיאלים המוסריים אשר מסוגלים להתערות יחד עם חיי העולם הזה, ואינם נשארים פראזות אידיאליות שאי אפשר לממש אותן.

כך הדברים מִתָּרְגְמִים. אם אדם קיבל חיים, הוא נותן חיים לזולתו – הוא מוליד ילדים. למד תורה – הוא מלמדה. למד את תורת הערכים אז הוא מלמדה אסף ממון – הרי הוא מחלקו לצדקה. כך מתמלא העולם שמחה חיים ואושר.

השבת אנו קוראים את הפרשה השניה מבין ארבע הפרשות שהיא פרשת זכור:

״זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח״. (דברים פרק כה פסוקים י״ז-י״ט)

יש להבין חוק אוניברסלי שקשור. אנרגיית עמלק -ספק שהתקיים עד היום, כל פעם שאנו עושים תהליכים מבריאים חברה או קבוצה, מיד אנו נתקל בשני אנרגיות:

הראשונה – תרצה לחסל את המיזם שבנינו.

השניה – תעשה הכל לקחת את המיזם ולהפוך אותו לשלהם. את זה אנו למדים בהתפתחות של עם ישראל שברגע שמופיע ישראל בעולם – מתגלים כאחד שני רצונות המתנגדים לקיומו: הרצון האחד הוא לחסל את עם ישראל, והאחר – להחליפו. מצאנו שכל אחד מאבותינו התמודד עם שני הרצונות הללו: נמרוד רצה להרוג את אברהם, ולוט רוצה לתפוס את מקומו. אבימלך רוצה להרוג את יצחק, וישמעאל רוצה לתפוס את מקומו. לבן רוצה להרוג את יעקב ולאבד את הכל, ועשו רוצה לתפוס את מקומו. כשנולדה האומה הישראלית לפתע מגיעה ישות – עמלק – הרוצה גם להרוג את עם ישראל וגם לרשת את מקומו. מנין בא אותו עמלק? עמלק הוא בנה של תמנע – אותה בת מלכים שרצתה להתגייר ונדחתה על ידי כל האבות, עד שלבסוף הפכה פילגשו של אליפז וילדה לו את עמלק.

תהליך בנית זהות האומה ארך זמן רב – ובינתיים האומה בהתהוותה משכה אליה את התסכול של כל מי שאינו שותף לה. אפשר לומר במובן מסוים עמלק מבטא הערצה עצומה כלפי עם ישראל ומתוך כך גם קנאה גדולה כלפיו.

עכשיו נוכל להתבונן בפסוקים ולהסביר אותם היטב:

לכאורה נשאלת השאלה, מה לנו לזכור דברים שהיו, במיוחד שדברים האלו אינם נעימים במיוחד? אם התורה אומרת לנו זכור סימן שהתופעה של עמלק עלולה להתחדש במהלך הדורות, ולכן התורה אומרת: ״זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ״, על מנת שלא תתפלא שהוא ינסה לתקוף אותך שוב. וכאן התורה נותנת לנו רמז. מתי עמלק יכול לבוא לפעול עלינו: ״זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, ״בַּדֶּרֶךְ״ – כשאנחנו יוצאים ממצב של גלות למצב של ארץ ישראליות, כאן המקום שלו לתקוף אותנו. כאן הוא עלול למצוא את הפרצה בתוך בית ישראל. כאשר האדם נמצא במצב של גלות, אין עליו כל סכנה – יש כללי משחק, של הגלות. כאשר האדם נמצא בגאולה – גם כן אין סכנה – יש כללי משחק של הגאולה. כל הקושי הוא במעבר מאחד לשני. במצב של יציאה ממצב יציבות אחד אל מצב יציבות אחר, כאן מקום הסכנה של הפגישה עם עמלק מפני שכאן הספק מתגלה במלוא הדרו. ולכן התורה אמרה, תזכור את מה שעשה לך עמלק, על מנת, שכאשר תצא שוב מן הגלות, לא תתפלא אם עמלק ינסה לתקוף אותך.

ואכן במהלך הדורות היו ניסיונות שונים של עמלק לתקוף אותנו. שלושת המרכזיים היו: אחד ביציאת מצרים, בדרך ממצרים לירושלים. השני בימי המן כשיצאנו מבבל לארץ ישראל, שכבר התחילה ״הצהרת כורש״, והתחילו עם זרובבל לעלות יהודים, היו יהודים שנשארו בשושן הבירה. אז בא עמלק וניסה לתקוף. וכן בדורנו בתחילת שיבת ציון כאשר החלה שיבת ציון הממשית – אז ניסה עמלק לתקוף אותנו.

אבל אין זה הכרח המציאות שעמלק יצליח. המגילה מלמדת אותנו שישנה אפשרות למנוע את תקיפתו של עמלק על ידי שאנו מאוחדים כפי שאֶסְתֵּר אומרת למָרְדֳּכָי במגילה: ״לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי״ (מגילה פרק ד פסוק טז)

לסיכום אנו רואים לאורך כל הדרך שעם ישראל עובר דרכה, כאשר ישנה אחדות בתוך האומה היהודית, הרי שבזה מתבלטת במיוחד זהותנו.

כאשר מתעורר ספק בזהות היהודית, כאשר יש פרוד בין חלקי האומה הישראלית, הרי שעמלק יכול לפגוע בנו. ולכן הפתרון לעומתו – זה שתהיה אחדות בתוך האומה, ושום עמלק, בשום דור לא יוכל לנו. על זה נאמר נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה (מסכת מגילה דף יא) ועל כן נכתבה מגילת אסתר על מנת ללמדנו את הסוד של עמידה מול אויבנו הגדול עמלק אשר שמו ימחה לעד.

מכאן אני שולח רפואה שלמה לעמית הבת של משה ושרון

רפואה שלמה למַעְיָן אוֹדֶיָהּ בת אסתר ויצחק

רפואה שלמה ענקית למאור בן פיני ועדי

שבת היא מלזעוק ורפואה שלמה גדולה קרובה לבוא."