פרשת פִּינְחָס התשפ"ד

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ- יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

מהמעלה השניה אנו מברכים את כל החטופים החטופות ובפרט את נעמה, אגם, דניאלה, קרינה ולירי, שתשובנה הביתה במהרה.

מהמעלה השלישית אנו מקבלים במאור פנים את האורות של נשמתה של הצדקת אסתר איפרגן  שיום הילולה יחול ביום שני כ״ג בתמוז.

מהמעלה הרביעית אנו מברכים ביום הולדת שמח ומועיל את יפית מכלוף.

פרשת פנחס

״פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, ערב כניסת בני ישראל לארץ ישראל. מעבר מהנהגה ניסית – משה רבינו, להנהגה טבעית – יהושע בן נון,  הינה משימה לא פשוטה, צריך להתכונן לקראתה היטב. משה רבינו, שהצליח לשחרר את בני ישראל ממ״ט שערי טומאה, ולהוציא אותם מארץ מצריים למדבר, מבין בתודעתו שאין לו את הסמכות להוביל את עם ישראל מהמדבר לארץ ישראל  ומקבל את עצת הקב״ה להעביר את המנהיגות ליהושע בן נון. 

משה רבינו הוא המנהיג היחידי בתולדות עם ישראל שלוקח אחריות על כל תהליך שנעשה באמצעות הנהגתו. בסיפור תולדות האדם, כפי שהוא מסופר בתורה, נראה לאורך כל הדרך סדרה ארוכה מאוד של כישלונות. הכישלון הראשון בפני האלוהים הוא כישלון אדם וחווה בגן עדן. הם לא נענו לציווי האלוהי ואכלו מעץ הדעת. אין מדובר בסיפור של כישלון בלבד, כי אם גם בבריחה מקבלת האחריות. בשעה שבא הקב״ה להוכיח את אדם הראשון ואשתו, הם הטילו את האחריות על אחרים. האדם הראשון הטיל את האחריות על אשתו: ״וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל״, ואילו חוה הטילה את האחריות על הנחש: ״וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל״. בתגובות אלה מתארת התורה את עמדתה ביחס לתכונה יסודית הקיימת באדם כבר משחר תודעתו העצמית – הסרת האחריות מעל כתפיו, וניסיון מתמיד להטיל את האחריות על ה״אחר״.

תפיסת המציאות של כל תפקיד ציבורי משמעה ראיית האדם את עצמו כמופקד על תיקון פני המציאות, ואי-השלכת משימה זו על גורם אחר, יהא זה האלוקים או בני אדם אחרים. תכונה זו הייתה חסרה באנושות עד שמשה רבינו לוקח את ההנהגה לידיו ומלמד את עם ישראל להשתחרר מתכונה קלוקלת שהורסת כל חלקה טובה בעם.

בתחילת דרכו משה רבינו לא היה מוכן לקחת עליו את האחריות הגדולה כי הבין שאין הוא ראוי להנהיג את עם ישראל. לאחר המפגש בסנה: ״וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל״, משה רבינו מתמלא בכוחות השפעה מאירוע זה, ולוקח אחריות על כל תהליך הוצאת בני ישראל מארץ מצרים. לאחר מסע בן ארבעים שנה, בסיום ההנהגה הניסית, הקב״ה מבקש ממשה רבינו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ״.

עליית משה רבנו להר נבו לראות את הארץ מבטאת את סיום מנהיגותו, בכך מובן למשה רבינו כי הקב״ה לא שעה לתפילתו להתיר לו להיכנס לארץ, הכרה זו מובילה אותו לבקש מהקב״ה למנות מנהיג תחתיו: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה״. הקב״ה נענה לבקשה זו ממנה את יהושע למחליפו: ״וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו״. אנו רואים לאורך שנות המדבר את ההנהגה הניסית של משה רבינו, לכניסה לארץ ישראל היה צורך בהנהגה דרך הטבע האנושי, לכן הקב״ה אומר למשה רבינו שיהושע בן נון הוא מתאים להנהגת בארץ ישראל.

מכל הפרשה אפשר ללמוד שהיות שאנו כה שונים זה מזה, וכל אדם מצטיין בדבר מסוים וחלש בדבר אחר, שיתוף פעולה הוא הכרחי. אולם השוני בינינו לא רק יוצר את הצורך בשיתוף פעולה אלא גם מקשה עלינו לשתף פעולה, משום שאנו מגיבים לאתגרים בדרכים שונות. לכן מנהיגות היא דבר נחוץ, אך גם תובעני: מכיוון שטבעו גזר את השוני הזה בין פרטיו, והחיים בחברה הכרחיים לטבעו, לא ייתכן כלל שיהיו לו חיים חברתיים אלא בהכרח על ידי מנהיג, שיקבע את מעשיהם וישלים את המוזנח וימעט את המופרז, ויקבע פעולות ודרכי הנהגה שכולם יבצעו תמיד בדרך אחת, עד שהשוני הטבעי יוסתר בעקבות התיאום שיצרו החוקים, והחברה תהיה מאורגנת, תוכל להכיל את השוני וליצור שלמות ביצירה מתוך הרמוניה עם האחרים, כפי שחז״ל מסבירים לנו: ״זה נהנה וזה לא חסר״. מנהיגים אמיתיים אינם שואפים לכפות אחידות. הם מכבדים את הרבגוניות״.