פָּרָשַׁת פִּנְחָס

" עוֹלַת תָּמִיד

סדר קורבנות הזמנים בפרשתנו הוא מדוקדק עד הפרט האחרון. יש לדרוש את טעמו של דבר.

בכל יום מוקרבים בבית המקדש שני כבשים, אחד בשחר האחד בין הערביים, להורות על נצחיות הקשר בין ישראל לקב"ה. מה שהיה בבוקר נכון גם אחר הצהריים: ״כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״. (מלאכי פרק ג פסוק ו)

ביום השבת, עוד שני כבשים, להורות על הנשמה היתרה שאנו זוכים לה ביום הזה.

בראשי חדשים, שני פרים בתור כוח הפריון של הירח המתחדש בתוספת כוח החודש שעבר; איל אחד בתור מתן העצמה; שבעה כבשים בתור קדושת הזמנים, הנמדדת במספר שבע המתחדשים כל בראש חודש; שעיר אחד לחטאת כדי לתקן את המציאות הפגומה של העולם המשתנה.

בפסח, מקריבים בכל ימי החג כמו בראש חודש, כי ניסן הוא ראש חודש לכל השנה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. (שמות פרק יב פסוקים א-ב)

בשבועות, מקריבים כמו בפסח וקורבן נוסף בפרשת אמור: שבעה כבשים, שני אילים ופר אחד עם שעיר לעזאזל ושלמי עצרת, המורה על הכיוון הדו־סטרי של העבודה ביום הזה שבו התחברו עליונים ותחתונים במתן תורה.

ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת שונים ב-קורבנם משאר מקראי קודש: פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר, להורות על המחשבה הראשיתית שלא קדמה לה מחשבה, כך שאין אלא פר אחד.

סוכות, מלבד שבעים הפרים המכפרים על אומות העולם, האֵילִים והכבשים כפולים, לאמור שחג הסוכות מביא כמין נשמה יתרה, כפולה, לעומת שאר החגים. סדר המועדים וקורבנותיהם מותאם להפליא לעשר הספירות. קורבן התמיד, הפשוט, מורה על שפע מתמיד מאת ה', כנגד ספירת הכתר.

מוסף שבת, היום המציין את בריאת העולם, מכוון כנגד החכמה שבה ברא הקב"ה את העולם.

מוסף ראש חודש, המורה על התחדשות מתמדת, מכוון כנגד הבינה, שורש התחדשות הזמנים, שמכוחה מקדשים ישראל את הזמנים, והוא המכונה ״קו ירוק מחדש חודשים״. (פיוט בר יוחאי)

שאר המועדים שנתחדשו במהלך ההיסטוריה ביציאת מצרים מכוונים כנגד שבע הספירות הבניין:
יום ראשון של פסח: חסד, שבו יצאנו ממצרים ללא זכות המעשים.
שביעי של פסח: גבורה, שבו נעשה דין במצרים.
שבועות: תפארת, שעליה אמרו חכמים ״והתפארת – זו מתן תורה״.
ראש השנה: נצח, שבו מתגלה מלכות ה' הנצחית.
יום הכיפורים: הוד, שעבודתו בכהן גדול שמידתו ההוד.
סוכות: יסוד, שבו נעשה תיקון הברית בשמחת בית השואבה.
שמחת תורה: כנגד מלכות, שבו מברכים את המלך. זהו סדר ההופעה של הנהגת ה' דרך הזמנים וקורבנותיהם.

הפטרת פנחס – היטבת לראות

ההפטרה פותחת בחזיון המתרחש בתודעתו של הנביא ירמיהו: ״וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי:  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״. (ירמיהו פרק א פסוקים יא-יד)

נבואת ההקדשה של ירמיהו לנביא ה', המהווה את התוכן העיקרי של הפטרתנו, כוללת שני מראות,
|בראשון – הוא ראה בתודעתו את החזיון של: ״מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה״.
ובשני – הוא ראה בתודעתו את החזיון של :״סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה״.
בשניהם נשאל הנביא ירמיהו: ״מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ״

על תשובתו הראשונה נענה: ״הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת״.
לכאורה אין בדברי הנביא כל דבר מיוחד, הלוא אין הוא מתאר אלא את אשר ראה בתודעתו .
אלא כישרונו של הנביא אינו נמדד רק ביכולתו לראות, כלומר להשיג עניין עתידי הנרמז אליו.
על מנת להשתתף באופן פעיל בהגשמת העניין הכלול במראה, עליו לרדת לעומקו ולעמוד על השלכותיו המעשיות.

החידוש בתגובת ירמיהו היה הבחנתו כי עיקר עניינו של ״המַקֵּל״ הוא היותו ״שָׁקֵד״ , ולא לאיזה כיוון הוא פונה או מה צבעו וכדומה. ואילו במראה השני, כאשר ראה בתודעתו  ״סִיר נָפוּחַ״ (כלומר קוץ, כמו סירה קוצנית) נָפוּחַ״, הבין כי עניינו של המראה הוא דווקא הפנייה שלו צפונה ולא שאר המאפיינים שבו. האבחון הזה השפיע אף על תוכן הנבואה: ״כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ״ – ״מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״. אך מדוע על תשובתו הראשונה בלבד הוא נענה במילים ״הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת״. ולא על השנייה? נראה שהסיבה לכך היא משום שההטבה לראות איננה רק דיוק באבחון אלא גם הטבה כפשוטו, שיש בה תועלת לעם ישראל. פרשנות הנביא: ״כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ״. שלפיה שוקד ה' על הרעה, כלומר מקדים את בואה כדרך שעץ השקד מקדים לפרוח, מיטיבה עם ישראל.

אפשר לראות את כל הדיאלוג שדיברנו מתוך הגמרא במסכת גיטין: ״אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״וַיִּשְׁקֹד יְהוָה עַל-הָרָעָה, וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ: כִּי-צַדִּיק יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְלֹא שָׁמַעְנוּ, בְּקֹלוֹ״. (דניאל פרק ט  פסוק  יד)

ויש לתמוה: וכי משום ״שצַדִּיק יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וַיִּשְׁקֹד יְהוָה עַל-הָרָעָה, וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ״?! אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת בבבל, דכתיב ביה [שנאמר בה] בגלות יכניה: ״וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה, וְכָל-הֶחָרָשׁ, וְהַמַּסְגֵּר: לֹא נִשְׁאַר, זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ״. (מלכים ב פרק כד פסוק יד)

הגלייתו המוקדמת של יכניה עם ראשי העם עוד לפני החורבן אפשרה את רציפותה של מסורת התורה שבעל־פה ומנעה חורבן מוחלט של היהדות כולה. באותו הלך מחשבה ראו חז״ל גם את הקדמת החורבן עצמו בשנתיים, כהצלה משקיעה מוחלטת שלא תהיה אחריה תקומה, חלילה:

הגמרא מסבירה את המשמעות שהיא נותנת, ל- ״וְכָל-הֶחָרָשׁ, וְהַמַּסְגֵּר״. כשגדולי הדור הוגלו תחילה לבבל, וכיון שהם היו שם  היו לגולים בימי צדקיה מנהיגים שידריכו אותם. מדוע מכנים כך את גדולי ישראל? התשובה לכך היא, ״הֶחָרָשׁ״ הוא רמז – שבשעה  ש-פותחין בדבר תורה נעשו הכל כחרשין שאינם מבינים, וְהַמַּסְגֵּר״– כיוון שסוגרין ואומרים שאין הדבר מובן שוב אינן פותחין, שאין מי שיוכל לפתור בעיות. אמר: צדקה אחרת היתה, וַיִּשְׁקֹד שהקדים שתי שנים להגלותם: ״וַיִּשְׁקֹד יְהוָה עַל-הָרָעָה, וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ: כִּי-צַדִּיק יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְלֹא שָׁמַעְנוּ, בְּקֹלוֹ״. (דניאל פרק ט  פסוק  יד)

לעניין: ״כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ״. (דברים פרק ד פסוק כה), שלא היו ישראל על אדמתם מנין שנים זה (שמונה מאות חמישים ושתים), אלא פחות שנתיים, כדי שלא תתקיים בהם בשלמותה הקללה האמורה באותה פרשה, של אובדן גמור״. (מסכת גיטין דף פח עמוד א)

אפשר לסכם את ההפטרה בכך, שלעומת ההטבה לעם ישראל שכלולה בדברי ירמיה: ״מַקֵּל שָׁקֵד״, אין בדבריו על כך: ״שהסִיר הנָפוּחַ״ פונה צפונה כל הטבה, שכן צד צפון תמיד נתפס כמציין את מידת הדין ואת הסרת ההשגחה, בהיותו הצד האפל של העולם – ועל כן לא נאמר שם: ״הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת״.  "