פרשת נֹחַ התשפ"ה

פרשת נֹחַ

״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.״

נפתח את הפרשה בשאלה מהותית, האם נח הוא צדיק מבחינה אובייקטיבית? ובכלל, מהו הקריטריון לצדיקות?

אדם נקרא צדיק ביחס ליכולתו לעמוד בדרישות של הטוב והרע. רוצה לומר, הצדיק מוגדר כמי שעושה את הטוב ואינו עושה את הרע. אלא שגם בתוך הגדרה זו יש רמות שונות, שכן ברור שאדם לא נשפט על מה שמחוץ למסגרת השיפוט שלו, אלא הוא נשפט רק על מה שהוא מודע לו שהוא טוב או רע. 

הביטוי צדיק זאת מהות המתקיימת מכוח המעשים הטובים שהאדם עושה. אדם שבטבע שלו לא מסוגל לתת כלום לאף אחד מלבד לעצמו, במבנה הרוחני זה מכונה הרצון לקבל לעצמו בלבד. המעשים שהוא עושה המנוגדים לרצון לקבל לעצמו כשאותו האדם מתחיל להיות יעיל לזולת ומתפתח בו הרצון לעזור מהלב והרצון הפך לטבע שני בחייו, רק אז המעשים הטובים הופכים לזכויות ומקנים לאדם את הביטוי הרוחני הנכסף, צדיק. על רקע זה נח נחשב צדיק בדורו, כיוון שהיה יוצא מן הכלל ביחס לתביעות של אותו דור. 

הפרשה מחברת בין שני עולמות: העולם ה״מקורי״ שלפני המבול, והעולם החדש שנותר לאחריו. מבחינה מסוימת מציאות שני העולמות, שביניהם אמנם קיימת שבירה, אך גם קו ברור של המשכיות ותיקון ״העולם המקורי״ שהחל בבריאת העולם. הקב״ה ברא תחילה יקום עם סדר מופתי ולאחר מכן הוא ברא עולם של תוהו ובוהו שמתוכו מתחיל ארגון הבריאה, שזהו שלב היצירה – המאפשר מתן צוּרָה לחומר הגלם הראשוני והכנסת החַיּוּת בו במשך ששת ימי הבריאה.

רגע לפני הסיום הוא בורא את האדם, שעליו התורה אומרת: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״. מיד לאחר מכן מתחיל תהליך תֹהוּ וָבֹהוּ, שהביא את האדם לכָּאוֹס אמיתי כשהתרגום של המילה מגיע מהמקרא בצורה נוקבת: ״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס-וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם״. 

בעקבות הכָּאוֹס שנוצר הקב״ה לוקח החלטה למחות את הבריאה וכלל האנושות ולהשאיר רק את נח ואת משפחתו הגרעינית. לשם כך ציווה הקב״ה לנח לבנות תיבה שבה ישהה עם משפחתו ועם מדגם מייצג של בעלי החיים, ומביא את המבול על העולם. מבחינה מסוימת, הקב״ה מחזיר את העולם אל ראשיתו, אל זמן שבו: ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״. ועכשיו, אחרי המבול, האנושות מקבלת שדרוג ומתחילה מחדש, כשנוח ומשפחתו מקבלים את המפתח לתיקון העולם.

מה הייתה עוצמת ההשחתה של אנשי דור המבול?

תכנון מתמיד. הפסוק מתאר תהליך שהביא לחמס, לגזל, ולחופש מופרז: ״וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם״. כלומר, לא מדובר בכניעה אקראית ליצר אלא בחשיבה, בתכנון ממושך לביצוע עבירות.

מימדי התופעה. הפסוק מתאר היקף עצום: ״-כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם״,

נושא ההשחתה. הנושא המדובר ביותר הוא חמס – סגנון מסוים של גזל. אך יש רמז גם להשחתה בגרעין המשפחתי: ״וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ״.

הקשר הפנימי בין החטא לעונשו

מערכת שכר ועונש היא בסיסית להתנהלות נכונה של חברה. הקב״ה, שכל תקוותו היא להתפתחות טובה של האנושות, כפי שהרמח״ל מסביר: מטרת הבריאה היא ״להיטיב לברואיו״. ראה בחטאים של דור המבול כמציאות הפוכה למטרותיו. במקום יישוב – חורבן, במקום שיתוף – חמס ועושק. כשהתופעה היא כל כך מקיפה, לא היתה ברירה בעיניו אלא לשחרר את המבנה שהדּוֹר הראשון החזיקו בו ולהקים מבנה עם דּוֹר חדש.

מעניין שלאחר שהתורה מספרת לנו את תיאור הנפילה האנושית לעומק תהום הנשייה, ואת השחיתות המוסרית העמוקה ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם, בא הפסוק: ״וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה״. הניגודיות הזו, שכל כך בולטת למקרא הפסוקים, מלמדת אותנו שנח כפי שהסברנו למעלה הוא הדמות שעתידה להיות המפתח לתיקון העולם. 

העולם התחיל באדם הראשון, ובעקבות חטא עץ הדעת טוב ורע קוללה האדמה: ״וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם״, הכוונה שכל עבודה חקלאית והצמחת היבול יהיי כרוכים בקושי רב ובמאמץ ניכר. תהליך תיקון קללה זו מקבל ביטוי משמעותי בדורו של נח והוא מתחיל לחולל שינוי בתוך המציאות, הוא מלמד את העולם להתחיל לקחת אחריות על חייהם ועל מעשיהם, ובשלב ראשון הוא נוטע יסודות חדשים שלא היו קודם לכן, הוא ממציא את המחרשה, ומלמד את העולם חקלאות. 

ישנו מדרש שמסביר את המעבר בין אדם הראשון לנח: ״עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה האדמה, והפכה את הקללה לברכה״ (תנחומא, בראשית י״א). נח  מצליח להניח יסודות מסוימים בעולם, והוא מתחיל תהליך של תיקון שמכשיר את השטח להופעתו של אברהם אבינו, עמודו של עולם. רואים מכאן איך האנושות הולכת ומתפתחת, היא נמצאת כל הזמן בתנועה, ונח מהווה חוליה משמעותית במהלך הגדול הזה.

בדרך כלל כשאנו עוברים משברים ללא הפסקה, נולדת בתודעתנו האפשרות שמהות הכאוס הוא התכונה המרכזית של המציאות. דוד המלך מסביר לנו שהכאוס מהווה תיקון דורות ומגיע לעזור להתפתחות העשיה שלנו: ״תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ״. כלומר משבר יזום.

במשך הדורות אנשים דגולים וחכמים השאירו לנו כלים המסייעים לנו לפתח בתוכנו תכונה שעוזרת לנו להגיע להעצמה אישית וקולקטיבית. כלים אלו בנויים, מארבע סוגי אחריות, ארבעה סוגי רצונות, שלושה סוגי אהבות ושלושה סוגי מבנים שיש בהם תחושת שייכות. כשאנו  מתחילים לפתח מודעות למבנה של הכאוס, עולם של תוהו ובוהו, מיד נגלה לעיננו מבנה התחדשות ובנייה ערכית שמאפשרת לנו להיות במציאות האותנטית. 

את ארבע סוגי האחריות אנו פוגשים בפרשות ״בראשית ו״נח״. דרכם אנו נחשפים לארבעה מבנים בעלי תכנים של אחריות. שני מבנים מתקיימים בפרשת בראשית והם: ״אדם וחוה״ ו״קין והבל״. שני המבנים האחרונים מתקיימים בפרשתנו, פרשת נח והם :״דור המבול״ ו״מגדל בבל״. בכל אחד מן הסיפורים הללו כוחות ההשפעה של הקב״ה, באים במגע עם האנושות. וכל אחד מהם מבטא שלב חדש בלקיחת אחריות על מעשינו, שזה מה שהביא את המין האנושי בסופו של דבר להבשלה, שעוזרת להיות יעיל לזולת. 

נחזור בקצרה אל שני המבנים שדיברנו עליהם בפרשת בראשית, המבנה הראשון של  האחריות מתרחש בגן עדן: אדם, חווה וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. האיש מאשים את האישה והאישה מאשימה את הנחש. שניהם מתכחשים לאחריות האישית. זה לא אני, הם אומרים, זו לא אשמתי. 

המערכה הראשונה מלמדת אותנו על מהות האשמה, מעשינו נמצאים בשליטתנו, ועל ידי לקיחת אחריות אישית מתרוקנת ״מהות מהאשמה״ שאנחנו מתקיימים דרכה. 

המערכה השנייה היא סיפורם של קין והבל. שניהם מביאים מנחה. מנחתו של הבל מתקבלת, מנחתו של קין נדחתה ומחמת זעמו רוצח קין את הבל. כאן מגיעים שוב חילופי דברים בין יצור אנושי לבין אלוהים: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה״. גם הפעם הנושא הוא אחריות, אבל אחריות מסוג אחר. קין אינו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר ״זה לא אני״. קין מתכחש לאחריותו המוסרית – ״הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ אני לא אחראי לבטחונו של אחי. קין עוד לא למד את ההבדל בין ״אני יכול״ לבין ״אני רשאי״. המערכה השניה מלמדת אותנו שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות, וזו מהות האחריות המוסרית.

שני סוגי אחריות ״המבול״ ו״מגדל בבל״ מתקיימים בפרשתנו ומייצגים את שתי התחנות האחרונות בצמיחת תודעת האחריות של האדם, אשר החלה להופיע בפרשת בראשית. 

המערכה השלישית היא סיפורם של דור המבול – ״אני את נפשי הצלתי״ איננו רעיון יהודי. חובתנו לעשות כל שלאל ידנו כדי להציל אחרים ולא רק את עצמנו. נוח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית. המערכה השלישית מלמדת אותנו שיש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו, אחריות קולקטיבית.

במערכה הרביעית, דור הפלגה, בוני מגדל בבל, דור של אנשים שחיו לאחר המבול, לאחר שנחרב העולם ונשארו רק נח ובני ביתו. דור הפלגה התאחדו יחדיו כדי להקים מגדל שראשו בשמים, ונענשו בפיזור על פני כל העולם ובבלבול של כל השפות. ויש לתמוה, מדוע נענשו? הרי בניגוד לאנשי דור המבול שהיו מאוד מאוד אגואיסטים וכל אחד דאג לעצמו ולא עניין אותו כלל מה קורה לאחרים, בניגוד אליהם, דור הפלגה היו מאוד מאוחדים אחד עם השני,  אכפת היה להם מכלל האנושות, אם כן מה חטאם?

אלא, לא מספיק להיות מאוחדים, יש משמעות עצומה למניע של האחדות – והמניע של אנשי הפלגה היה ״להתאחד כולנו״ על מנת שנוכל להתנתק מן השמים, מאלוקים, מהצד הרוחני העליון של החיים ולהשאיר רק את העולם הזה, את החומר והיצרים – זוהי איננה אחדות, זוהי אחידות החומר ללא רוח אלוקים. 

ביהדות המונח אחריות הולך לשני כיוונים, הראשון לקב״ה, פירושו קודם כל היענות למצוותיו, והשני הולך לכיוון האדם, הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגות, שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. בניסיונם להגיע לשמיים, בוני המגדל למעשה אמרו: אנחנו נירש את מקומו של אלוהים. לא נענה לחוקיו ולא נכבד את גבולותיו ולא נקבל את אֲחֵרוּתוֹ המוחלטת. נברא לנו סביבה שבה אנו שולטים ולא הקב״ה. סביבה שבה העצמי יבוא במקום האחר. מגדל בבל הוא אם כן כישלונה של האחריות האונטולוגית: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או מישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו. ולכן אלוקים פיזר אותם על פני כל הארץ.

כלומר, אחריות אישית, של אדם כלפי עצמו, ואחריות קולקטיבית, ערבות הדדית – שתיהן חיוניות. תובנה זו תסייע לנו לפענח את המסר של פרשת נח, מסר שבלעדיו אולי היינו מחמיצים. המערכה הרביעית מלמדת אותנו שהערך והמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש ״אדון לעולם – אֲחֵרוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת״, יש אפוא סמכות העומדת מעלינו, אנו ממלאים את אחריותנו כלפיה ועל ידי התנהגות מוסרית אנו מכניסים לתודעתנו את האחריות הרוחנית-שמימית.

דרך התורה אנו למדים על המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון, מהיותו ״עפר הארץ״ לתפקודו כפועֵל מוסרי אחראִי שהתורה מכתירה כ״צלם אלוהים״. אברהם אבינו שמופיע בסוף הפרשה, עתיד לייסד עם שיראה לעולם מהי אחדות אמיתית, לא מספיק גיבוש וחיבור אלא צריך שהאיחוד ייעשה מתוך מגמה אלוקית, מתוך שייכות משותפת למציאות העליונה.

הנשמה והטבע

באדם יש שני מוקדים: ״הנשמה והטבע״. מהנשמה לומד האדם לדעת שהוא אישיות, שהוא בעל בחירה חופשית, שיש לו ארבע סוגי אחריות ,שמאפשרות לו לגבור על הטבע. מהמוקד הטבעי הוא לומד שהוא חלק מהמערכת כללית של חוקי הטבע, שיש נתונים שאינם בשליטתו, שהוא ישות בין הישויות. שני המוקדים האלה הם הנקראים אדם וטבע במעשה בראשית. כאשר הטבע שולט, ההכרה הטבעית גוברת והאדם נופל במוסריותו.

השאלה הגדולה היא בקולו של מי נשמע: בקולו של החשק, כפי שעשו אדם וחווה? בקולו של הכעס, כפי שעשה קין? או בקול אלוקים, שקורא לנו לפעול ולעשות את העולם הזה צודק ויפה יותר? החיים שאנו בוחרים לחיות הם התשובה שאנו נותנים לשאלה הזו.

בפרשת נח מתארת התורה את המהלך של התגברות הטבע על האדם והשחתת העולם. נח, ניצל מן הנפילה. נח מייצג את החלק של האדם שנשאר בטהרתו גם בשעה שכל שאר חלקי נפשו נופלים בידי המים הזדוניים של היצר הרע. זה החלק הנוח והנח, השקט, שבאדם. הוא זה שנכנס אל התיבה. 

בתבה נבנית אנושות זעירה כשכל העולם נפול. ביציאתו מבקש נוח לתקן את חטא אכילת עץ הדעת, ונוטע כרם, כי עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. רק שעכשיו נח עושה ממנו יין, שדורש זמן בעשייתו, המורה על הסבלנות הנדרשת כדי לאכול מהעץ, לעומת אדם הראשון  שלא המתין. משום כך גם התגלה בתוך אהלו כדי לשוב אל מצב האדם שלפני החטא. ״וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.  וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ״. אלא שבניו עוד לא היו במדרגת התיקון, וחם ניצל לרעה את טהרתו של נוח, ונדחה התיקון לאחרית הימים.״