פָּרָשַׁת נֹחַ התשפ"ד

הַמַּאֲמָר מֻקְדָּשׁ לְחַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְהַהַצָּלָה הַפּוֹעֲלִים יָמִים כְּלֵילוֹת לְבִּיטְחוֹנֵנוּ בַּשֶּׁטַח.
עוֹד מֻקְדָּשׁ הַמַּאֲמָר לִרְפוּאָתָם הַשְּׁלֵמָה וְהַמְּהִירָה שֶׁל הַפְּצוּעִים.
אָנוּ מִתְפַּלְּלִים עַל כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַחֲטוּפִים בְּעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּמְהֵרָה בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים בְּגוּפָם וּבְנַפְשָׁם וְעַל הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁאִבְּדוּ אֶת יַקִּירֵיהֶם.
אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן

״ הראשית החלה בבריאת העולם – ״אדם וחוה״. ונחתמה בנוח – ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו״. וכאן אפשר לחוות את המבנה הספירלי. אלוקים ברא תחילה יקום של סדר, מופתי ואחר כך אלוקים ברא עולם של תוהו ובוהו, ואחר כך הוא ברא את האדם, שעליו התורה אומרת: ״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס״. (בראשית פרק ו פסוק יא) על כן החליט אלוקים למחות את הבריאה במבול. מבחינה מסוימת, הוא מחזיר אל העולם אל ראשיתו, אל זמן שבו: ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״. (בראשית פרק א פסוק ב) ועכשיו, אחרי המבול, האנושות מתחילה מחדש, כשנוח ומשפחתו בתפקיד אדם וחוה ובניהם.

פרשת בראשית מסתיימת, בשלושה פסוקים מצמררים: ״וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם״. (בראשית פרק ו פסוק ה) יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ-תוצר מחשבתו של האדם, הינו תוכניתו ומזימותיו. מגיעים מתודעות בעלות מבנה של רוע פנימי. אמנם לא נאמר מהי הרעה שזומם האדם, אך נראה שהכוונה למחשבה, שיש בה תודעת של מרי ופריקת עול מהקדוש ברוך הוא. דבר המציין את חטאו של אדם הראשון בגן עדן.

הפסוק השני: ״וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ״. (בראשית פרק ו פסוק ה) ״וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ״ אלו ביטויים מגשימים, שמטרתם להמחיש את החרטה.

והשלישי: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם״. (בראשית פרק ו פסוק ז) הכוונה שהתוכנית לא נועדה להצליח, ופתאום פרשת בראשית מסתיימת בפסוק שיש בו משב רוח נעים: ״וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה״. (בראשית פרק ו פסוק ח)

בתוך התלמוד הבבלי מובאת ברייתא המונה שבעה דברים אשר נבראו "קודם שנברא העולם"; תורה, תשובה, גן עדן, גיהנום, כסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח.

אנו למדים על מהות התשובה אשר נבראה קודם בריאת העולם מפסוק בתהילים שנאמר: ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל״. (תהילים פרק צ פסוק ב) כלומר, עוד לפני בריאתו של העולם התשובה כבר הייתה קיימת. העולם ירד מהמקור האלוקי על מנת לשוב אליו בצורה השלימה – וזוהי התשובה. אם כן התשובה היא המגמה של העולם והיא הייתה קיימת לפני בריאת העולם. מזה מובן שהחטא כבר נמצא בעולם, ואי אפשר לעולם בלא חטא, אבל התשובה כבר הוכנה מראש, ושלמה המלך מסביר את זה בספר קהלת: ״כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״. (קהלת פרק ז פסוק כ) ומיד הוא מוסיף, שאם אדם עושה עבודה על הערכים שלו אז כל הנפילות שלו, הם למעשה ההתפתחויות של המערכות שדרכם הוא מפיץ אור השפעה לעולם: ״כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה״. (משלי פרק  כד פסוק טז) (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף לט, עמוד ב)

על המבנה של התשובה נבנו להם במשך הדורות, ארבע סוגי אחריות, ארבע סוגי רצונות, שלוש סוגי אהבות, ושלוש סוגי מבנים שיש בהם תחושת שייכות. רק שאנחנו מתחילים לפתח מודעות, למבנה של הכאוס-עולם של תוהו ובוהו, מיד נגלה לעיננו, מבנה התחדשות ובניה ערכית, שמאפשרת לנו להיות במציאות האותנטית. את ארבע סוגי האחריות אנו פוגשים בראשית של הראשית, שאלו הם פרשות: ״בראשית פרשת נח״.
כאן אנו נחשפים  לארבעה מבנים בעלי תכנים של אחריות. שני מבנים מתקיימים בפרשת בראשית, והם ״אדם וחוה – קין והבל״. שני המבנים האחרונים מתקיימים בפרשתנו ,פרשת נח, שהם: ״דור המבול, ומגדל בבל״. בכל אחד מן הסיפורים הללו הקדוש ברוך הוא, בא במגע עם האנושות. וכל אחד מהם מבטא שלב חדש בלקיחת אחריות על מעשיו, שזה מה שהביא את המין האנושי, בסופו של דבר להבשלה, באחריותו אשר מקבלת ביטוי במעשיו, שמתוך כך, מביאה אותו להתפתחות: רוחנית-ורגשית.

תהליך הבשלת האחריות והתפתחות מוסרית. בתודעתנו מתחילה בלקיחת אחריות על מעשינו: ״אחריות״ שהיא נגזרת מהמילה ״אחר״.

המבנה הראשון של האחריות מתרחש, בגן עדן: אדם, חווה וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. בספר בראשית פרק ג׳ מתוארים חייהם של אדם וחוה בגן עדן ומיד נכנס ביניהם הנחש. הוא מפתה את האישה ומביא אותה ואת האיש בעקבותיה לאכילת הפרי האסור – עֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. עיניהם של אדם וחוה נפקחות והם נהיים כאלוהים יודעי טוב ורע. תחושות הבושה והאשמה יוצאות החוצה וגם המודעות לגוף שהוא עירום ללא בגדים. כשהחטא מתגלה כל אחד מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אך למעשה יש תוצאות –ראשית הם מגורשים מגן עדן, ובנוסף כל אחד מקבל את קללתו: ״אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ״. "וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ-אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב״. (בראשית פרק ג פסוקים טז-יט)
ננסה להסביר את המבנה של אכילת הפרי האסור – עֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. אדם וחוה אכלו מהפרי האסור -עֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע – וגילו לראשונה את מושג האשמה. אלוקים שואל את אדם וחוה: ״וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל״. (בראשית פרק ג פסוקים ט-יג) בעומדם לנוכח הכישלון הגדול, האיש מאשים את האישה והאישה מאשימה את הנחש. שניהם מתכחשים לאחריות האישית. זה לא אני, הם אומרים. זו לא אשמתי. כאן נולדה מה שאנחנו מכנים היום תרבות הקורבן.

המערכה הראשונה :מלמדת אותנו- על מהות האשמה שמעשינו נמצאים בשליטתנו ועל ידי לקיחת אחריות אישית מתרוקנת "מהות מהאשמה" שאנחנו מתקיימים דרכה.

המערכה השנייה, היא סיפורם של קין והבל. שניהם מביאים מנחה. מנחתו של הבל מתקבלת, מנחתו של קין נדחתה – מחמת זעמו רוצח קין את הבל. וכאן מגיעים שוב חילופי דברים בין יצור אנושי לבין אלוהים: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה״. (בראשית פרק ד פסוקים ט-י)

גם הפעם הנושא הוא אחריות, אבל אחריות מסוג אחר. קין אינו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר "זה לא אני". קין מתכחש לאחריותו המוסרית. ״הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ אני לא אחראי לביטחונו של אחי. כן, הרגתי אותו. למה לא? הרי כך מתחשק לי. קין עוד לא למד את ההבדל בין "אני יכול" לבין "אני רשאי".

המערכה השנייה: מלמדת אותנו שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות. וזה המוות האחריות המוסרית.

נעשה אתנחתא נלמד קצת על פרשת נח ואחר כך נמשיך לעבר שני סוגי האחריות הסופיים, שהם ״המבול ומגדל בבל״ אשר מתקיימים בפרשת נח, שמייצגים את שתי התחנות האחרונות בצמיחת תודעת האחריות של האדם, אשר החלה להופיע בפרשת בראשית.

״אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ- -נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ״. (בראשית פרק ו פסוק ט)

נפתח את הפרשה בשאלה מהותית, האם נח הוא צדיק מבחינה אובייקטיבית? ובכלל, מהו הקריטריון לצדיקות?

אדם נקרא צדיק ביחס ליכולתו לעמוד בדרישות של הטוב והרע. רוצה לומר, הצדיק מוגדר כמי שעושה את הטוב ואינו עושה את הרע. אלא שגם בתוך הגדרה זו יש רמות שונות, שכן ברור שאדם לא נשפט על מה שמחוץ למסגרת השיפוט שלו, אלא הוא נשפט רק על מה שהוא מודע לו שהוא טוב או רע.

על רקע זה, נח נחשב צדיק בדורו כיוון שהוא היה יוצא מן הכלל, ביחס לתביעות של אותו דור. וכך גם אומר לנו הכתוב במפורש: ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ״. (בראשית פרק ו פסוק ט) אלא שהדברים אינם פשוטים כל כך. פרשתנו כאמור פותחת בציון צדקותו של נח, כאשר הביטוי צדיק מציין אדם – שיש לו זכויות, מי אשר זכה למעמד מיוחד מכוח מעשיו. לעומת זה, מי שמקבל מעמד מיוחד גם ללא זכויות, נאמר עליו שהוא רק: ״וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה״. (בראשית פרק ו פסוק ח) כלומר, ביחס לתביעות המוסריות של ה' (שם הוי"ה) – נח איננו צדיק, הוא רק: ״מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה״. לעומת זאת: ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו״. (בראשית פרק ו פסוק ט) נח כן עמד במדרגת הדרישות המוסריות המצוינות ע"י השם ״אלוקים״ (השקול כנגד הטבע), אלא שלא די היה בכך על מנת להינצל מן המבול, שהרי אלוקים מנהל את עולמו על פי חוקי הטבע, ואם הצדיק הוא צדיק של אלוקים, אזי גם הוא נתון למרותם של חוקי הטבע ולא ינצל מן המבול. לכן אמרו חז״ל שנח אמנם ראוי היה להִסָפוֹת במבול, אלא שמצא חן בעיני ה' – הגובר על הטבע. (מסכת סנהדרין דף ק״ח)

מדוע בחר ה' להעניש את בני האדם דווקא במי המבול?
מדרש (בראשית רבה פרשה ד) מספר בבריאת העולם נפרדו המים ה״תחתונים״ מן ה״העליונים״, נקוו המים, נראתה היבשה ואז התפנה מקום ליתר הבריאה ולאדם. כביכול הקב״ה אמר שאם האדם איננו מקיים את התביעות הבסיסיות של המוסר האלוהי, אז אין צורך יותר בהפרדת המים העליונים מהתחתונים ויש לאחדם מחדש, כך שאפשר לומר שהאדם הזמין אליו את ביטול היציבות של העולם והביא את המבול על עצמו.

היכן הוא הצדק המוסרי מאחורי השמדת כמעט כל האנושות?

בעולם האנושות   קיימת התפתחות דיאלקטית הדרגתית, עולם האלוהות משפר את עולם העשייה ואת  הזהות האנושית על מנת להגיע לבסוף לזהות האולטימטיבית. המהר"ל מפראג מבאר שההבדל בין מים לאש הוא שהמים לא משאירים כל צורה, בעוד שהאש אינה מבטלת את הצורה. מבחינה זו המשמעות היא שדור המבול נפסל לחלוטין. יש כאן לכאורה פסימיות גדולה – אפשר שכל האנושות כולה תכשל שוב, אלא שבתוך הפסימיות הזו ישנה אופטימיות גדולה עוד יותר – יש משפחה אחת שדרכה כל הטוב שהיה בדור הקודם שרד ובעזרתה האנושות קמה לתחיה, כאשר מובטח לה שכשלון שהיה לא יחזור על עצמו.

הנשמה והטבע
״באדם יש  שני מוקדים: ״הנשמה והטבע״. מהנשמה לומד האדם לדעת שהוא אישיות, שהוא בעל בחירה חופשית, שיש לו ארבע סוגי אחריות ,שמאפשרות  לגבור על הטבע. מהמוקד הטבעי הוא לומד שהוא חלק מהמערכת כללית של חוקי הטבע, שיש נתונים שאינם בשליטתו, שהוא ישות בין הישויות. שני המוקדים האלה הם הנקראים אדם וטבע במעשה בראשית. כאשר הטבע שולט, ההכרה הטבעית גוברת והאדם נופל במוסריותו.

פרשת נח מתארת התורה את המהלך של התגברות הטבע  על האדם והשחתת העולם. נח, ניצל מן הנפילה. נח מייצג את החלק של האדם שנשאר בטהרתו גם בשעה שכל שאר חלקי נפשו נופלים בידי המים הזדונים של היצר הרע. זה החלק הנוח והנח, השקט, שבאדם. הוא נכנס אל התיבה.

בתיבה נבנית אנושות זעירה כשכל העולם נפול. ביציאתו מבקש נוח לתקן את חטא אכילת עץ הדעת, ונוטע כרם, כי עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. רק שעכשיו ,נח עושה ממנו יין, שדורש זמן בעשייתו, המורה על הסבלנות הנדרשת כדי לאכול מהעץ, לעומת אדם הראשון שלא המתין. משום כך גם התגלה בתוך אוהלו כדי לשוב אל מצב האדם שלפני החטא. אלא שבניו עוד לא היו במדרגת התיקון, וחם ניצל לרעה את טהרתו של נוח, ונדחה התיקון לאחרית הימים.

מהות המבול
המבול הציף את העולם במים וכך החריבו. היסוד של המים , בנוי  מאנרגיה פנימית של חסד. המים מוליכים את כוח האור של הבורא, את כוח החיים. לכן גוף האדם מכיל ברובו מים. מדוע, אם כך, בחר הבורא במים כדי להרוס את העולם? הטעם לכך הוא שהעולם היה אז מלא חמס. התנ"ך בחר במילה זו לפני אלפי שנים כדי לתאר כאוס ושחיתות. כדי לסלק את השחיתות והחושך בחר הבורא להציף את העולם במים, המוליכים את כוח האור טוב יותר מכל תיווך אחר.

בזמן המבול כל העולם היה נגוע בכאוס במידה כזו, שכדאי למחוק את כל צורות הכאוס היה הבורא צריך להציף את העולם באור חסד. על מנת לעשות זאת היה עליו להשתמש בתווך המוליך את האור באופן הטוב ביותר – אנרגיית חסד, מים. אך האם הכאוס אינו טעם החיים? האם הוא לא נתפס ע"י חלק מהאנשים כחיובי? רובנו היינו מעדיפים להיפטר מנגע הכאוס כשהוא פתאום מושלך לעברנו ומשבש את מהלך חיינו. כאז גם כיום, שאנו חווים את  המלחמה שהתפתחה בחג שמיני עצרת .אשר גרמה לכאוס בתודעתנו ובחיינו המציאותיים ולקחה מאיתנו ילדים ומבוגרים חפים מפשע.

חודש חשוון מוליך את כוח האור באופן המסוגל לנקות שליליות מן העולם, אלא שממש כמו בזמן המבול, הוא עושה זאת במידת הדין.

בורא עולם מבקש מנח לקחת זוג מכל בעל חיים, זכר ונקבה, כדי להבטיח את המשך קיום העולם. מהבהמה הטהורה התבקש נח להכניס לתיבה שבעה מכל סוג. לאחר שנח סיים לבנות את התיבה כדי להבטיח את המשך קיום החיים, החל הקב"ה את המבול על הארץ על ידי שני הצדדים של התגלות אלוקית- חסד ודין. השמדת העולם נעשתה על ידי מים. המים הם מקוריים – הם כפי שהם נוצרו, ללא שינוי וללא כיליון (האש, במקביל, חייבת לכלות חומר מסוים כדי להתקיים). המים הם טבעיים, ומביאים חיים לעולם. ללא מים אין צמיחה, אין חיים. המים מביאים טהרה לעולם, כל סוגי הטומאות חולפים במים. לכן המים מייצגים את כוח החסד בעולם. ולמרות זאת, העולם נמחה במים, ולא סתם במים- אלא במים רותחים. לא הייתה שום אפשרות להינצל. המבול היו מעורבים גם האש וגם המים- גם דין וגם החסד.

ישנם הרבה סוגים של התנהגות לא ראויה. לכל סוג התנהגות שכזה יש תיקון ותשובה, אך ישנם כמה מקרים בהם רצף של התנהגות מביא לידי תוצאות הרות אסון, כאלה שכמעט ואין יכולת להחזיר את הגלגל אחורנית. כך היה אצל סדום ועמורה, שהמצב חייב את החרבת המקום על יושביו. כך היה למצרים, לאחר תקופת השעבוד של עם ישראל, כאשר עקשנות ורשעותם הביאו אותם לידי טביעה בים, וכך גם היה לאנשי דור המבול. יש לדעת כי גם בני ישראל כמעט הגיעו למצב הזה. למצב זה של כמעט הכחדה, ניתן להגיע אם מגיעים לדרגה גבוהה מאוד של טומאה. ישנם חמישים שערים של קדושה בעולם, וכנגדם יש חמישים שערי טומאה. אל השער החמישים (בקדושה ובטומאה) כמעט ולא ניתן להגיע. על עם ישראל במצריים נאמר כי הגיעו למ"ט שערי טומאה, ואם היו נשארים שם עוד מעט- היו מגיעים לשער החמישים, והופכים להיות, חס וחלילה, כמו המצרים ממש.

מה קורה כשמגיעים לשער החמישים של צד הטומאה?

״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. (דברים פרק לא פרק יח)

כאשר מגיעים למקום שכזה, הבורא מעניש את האדם בעונש הגדול ביותר שיכול להיות- ניתוק ההשגחה והקשר האישי שלו עם האדם. הקב"ה אומר לאדם "אני הייתי איתך לאורך כל הדרך, עד הסוף. עכשיו אתה מנסה להתרחק ממני הכי רחוק שאפשר, ואני לא אמנע זאת ממך". כאשר האדם נדבק מתוך בחירה אל כוחות הטבע, והקב"ה עוזב אותו- צד הטבעי שבאדם "לוקח" אותו תחת חסותו. מעתה הוא חשוף לפגעי הזמן והגורל. האדם מפסיק להיות שולט בגורלו ובעולם, ומתחיל להיות נשלט. בזמן שכזה, בעת שיש בטבע דברים קשים, האדם חווה אותם במלוא העוצמה. זהו מצב מאוד מסוכן, שכן אין לאדם שליטה בסיסית על חייו.

כך הוא המצב כאשר קבוצה, אדם, עיר או מדינה מגיעים למ"ט שערי טומאה, הם עוברים להנהגה של כוחות הטבע שבעולם.
בשלב כזה, כשהאדם נשלט, יש צורך בהרבה מאוד תפילות, עבודה עצמית ועשיית חסד כדי לצאת מהמקום הקשה בו הוא נמצא.

המערכה השלישית הוא סיפורם של דור המבול – הדין והחסד.

״אני את נפשי הצלתי״ איננו רעיון יהודי. חובתנו לעשות כל שלאל ידנו כדי להציל אחרים ולא רק את עצמנו. נוח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית. המערכה השלישית מלמדת אותנו שיש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו אחריות קולקטיבית.

מה מסתתר מאחורי הקמתו של מגדל בבל?
אפשר שהאנושות רצתה למנוע את המבול הבא. רקיע הוא מקום כל הערכים שמצופה מן האדם לממש בארץ. מאחר ולא יתכן שאדם לא יחטא כלל כלפי ערכים אלו, אז בהכרח הוא עומד למשפט ממנו הוא יוצא חייב, ואז מגיע מבול נוסף. על פי תפיסה זו, המבול הוא התמודדות של האדם באופן מחזורי עם המשפט המחייב אותו לבצע שינוי בתודעתו. בוני מגדל בבל, ביקשו להימנע מכך. יתרה מכך, הם הבינו שהמשפט הגיע מאחר ולא הייתה אחוה בין בני המבול, ולכן הם רצו ליצור איזשהו גורם מלכד לאנושות שהוא איננו האדם. למעשה נוצרה כאן חברה שלקחה את המפעל הכלל-אנושי כתחליף לחיי האדם, כשאדם הופך הרבה פעמים לחלק מן המערכת במקום למרכז המערכת, המסגרת התרבותית היא הגורם המלכד והמרכזי על חשבונו של האדם, במקום שהיא תשמש להופעת צלם אלוהים שבאדם. ברגע שהכל מרוכז סביב המפעל ממילא ישנה אחוה, אין משפט ואין מבול בעקבותיו. הדבר הטוב ברעיון זה הוא שהוא מונע מלחמות – כי ברגע שאין הבדלים בין בני האדם, ממילא אין סכסוכים. הבעיה היא שהעושר התרבותי הבא כתוצאה מן השונות בין בני האדם נמחק לגמרי, המרכזיות של האדם נעלמה כלא הייתה, ולכן הקב"ה לא אפשר לתוכניתם להתממש. בסופו של דבר הקב"ה מתגלה במגדל בבל וגורם לפירוד בין בני דור הפלגה. אבל אין הוא מסתפק בכך; כדי להציל את האנושות מצד אחד מן הפירוד הכולל שמוביל למלחמות, ומן הצד השני מאחידות כוללת שמביאה לביטול האדם, הקב"ה יצר אחדות באנושות ע"י כך שיצר זהות נוספת – האומה השבעים ואחת – שבעזרתה כל האומות יכולות להתחבר אלו עם אלו מבלי להתבטל האחת כלפי השנייה. על כך נאמר: ״וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה״. (בראשית פרק יב פסוק ב) מלשון חיבור והברכה.

המהות של בוני מגדל בבל, מתקיים דרך הביטוי "כָּל הָאָרֶץ": ״וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ״. (בראשית פרק יא פסוקים א-ד-ח-ט)
בתווך בולט שימוש נמרץ בשורת מילים שצלילן דומה: שָׁם, שֵׁם, שָׁמַיִם. ואכן, סיפור מגדל בבל הוא סיפור על היחסים בין השמיים והארץ – בפסוק הפותח את התורה, ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״. וכידוע, ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״ (תהילים פרק קטו פסוק קטז), ואין לערבב בין התחומים. הניסיון לבנות מגדל ״הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״, הוא ניסיונם של בני אדם להיות כאלוהים.

לכאורה, סיפור זה אינו קשור לשאלת האחריות, ומוקדו שונה מזה של שלושת הסיפורים הקודמים. אבל אין זה מקרה שהמילה "אחריות" נגזרת מן המילה "אחֵר". אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגותנו, ושאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענוּת למשהו אחר או למישהו אחר. ביהדות, פירושה הוא קודם כול היענות למצוות אלוהים. בניסיונם להגיע לשמיים, בוני המגדל בעצם אמרו: אנחנו נירש את מקומו של אלוהים. לא ניענה לחוקיו ולא נכבד את גבולותיו ולא נקבל את אֲחֵרוּתוֹ המוחלטת. נברא לנו סביבה שבה שולטים אנחנו, לא הוא. סביבה שבה העצמי יבוא במקום האחר. מגדל בבל הוא אם כן כישלונה של האחריות האונטולוגית: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או מישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו.

כלומר, אחריות אישית, של אדם כלפי עצמו, ואחריות קולקטיבית, ערבות הדדית – שתיהן חיוניות. תובנה זו תסייע לנו לפענח את המסר של פרשת נח, מסר שבלעדיה אולי היינו מחמיצים.

המערכה הרביעית: מלמדת אותנו – שהערך והמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש "אדון לעולם – אֲחֵרוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת" יש אפוא סמכות העומדת מעלינו, אנו ממלאים את אחריתנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית אנו מכניסים לתודעתנו את אחריות רוחנית-שמימית.

לסיכום: פרשות בראשית-נח הן דרמה הדוקה, בארבע מערכות, על אחריות ועל התפתחות מוסרית. דרמה המציגה את שלבי הבשלתה של האנושות, המקבילים לשלבי ההתפתחות של הילד. הדבר הראשון שאנו לומדים בילדותנו הוא שמעשינו נמצאים בשליטתנו (אחריות אישית). בשלב הבא אנחנו תופסים שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות (אחריות מוסרית). השלב השלישי הוא ההבנה כי יש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו (אחריות קולקטיבית). ולבסוף אנחנו מתוודעים לכך שהמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש אדון לעולם, יש אם כן סמכות העומדת מעלינו, ואנו ממלאים את אחריותנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית (אחריות אונטולוגית).

אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגות, שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית ‏responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענות למשהו אחר או למישהו אחר ואז להתחיל להכיל את המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון: מהיותו "עפר הארץ" – עד שיהיה בו את המסוגלות לקחת עליו את האחריות המוסרית שהתורה מכתירה כ"צלם אלוהים".

השאלה הגדולה היא בקולו של מי נשמע: בקולו של החשק, כפי שעשו אדם וחווה? בקולו של הכעס, כפי שעשה קין? או בקול אלוקים, שקורא לנו לפעול ולעשות את העולם הזה צודק ויפה יותר? החיים שאנו בוחרים לחיות הם התשובה שאנו נותנים לשאלה הזו".

דרך התורה אנו לומדים את המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון, מהיותו "עפר הארץ" לתפקודו כפועֵל מוסרי אחראִי שהתורה מכתירה כ"צלם אלוהים". "