פָרָשַׁת נָשָׂא

" בפרשת נשא ישנם 178 פסוקים, והיא ארוכה בין כל סדרות התורה. ענייניה מרובים, ועיקר אריכות באה לה בגיל פרשת הנשיאים, שהיא ענין חנוכת המשכן, כאשר כל נשיא משנים עשר שבטי ישראל מביא את  קרבנו לה׳. וקורבנות כולם שווים, ודבר מוזר שאינו מוסבר כל צורכו הוא הסיפור החוזר ומפרט את שנים עשר קורבנות הנשיאים, ממש באותן המילים והפרטים שתים עשר פעמים.

מחציתה הראשונה של פרשת נשא משופעת  במצוות שהיו  בשעתן קשורות במציאות המשכן והמקדש, ולאחר חורבנו פסקו כל אלה מלהיות עניין לדורות. מוזכרים התפקידים המוטלים על הלויים וחלוקתם, ביניהם, תוספת דיני העבודה והקורבנות, הוראות הרחקת המצורעים והטמאים ממחנה ישראל, דיני סוטה. דיני נזיר ונזירות, שגם הם מן הדברים שגם הם מן הדברים שאינם קיימים עוד במציאות ריאלית אובייקטיבית בעם ישראל זה כבר אלפיים שנה, זאת משום היותם קשורים במשכן ובמקדש .מכל פרטים אלה בהם עוסקת פרשת נשא, רק מצוות ברכת כהנים, היא שזוכה גם כיום, לחיות בפועל חלק מן המציאות  היומית של עבודת השם בתפילה בקרב עם  ישראל וגם בתפוצות.

מחציתה השנייה של פרשת נשא היא פרשת חנוכת המשכן, שסופה  הכשרת המשכן להתגלות ה' למשה, דבר שהוא אמנם גדול מאוד אולם גם הוא בגדר של מאי דַּהֲוָה הֲוָה -מה שהיה היה, וכל עניינים אלה שייכים לעבר שאינו עוד.

פרשתנו כוללת נושאים רבים: תפקידי בני לוי, פרשת סוטה, ברכת כהנים, נזיר, גזל הגר, שילוח טמאים, קרבנות הנשיאים ועוד. מהו החוט המקשר בין כל הנושאים הללו?

האי סדר שבסדר
ספר במדבר מלמדנו את הדרכת התורה במצבים של מדבר, במצבים של יציאה מהסדר. המדבר הוא המקום שבו עולות על שולחן הטיפולים בעיות רבות. פרשת נשא הפותחת את הדיון בבעיות אלו עוסקת בבעיות הפרט. על אף שבכל התורה כולה אנחנו לומדים את עניינו של הכלל קודם עניינו של הפרט, בבואנו לדון במצבים קשים, אדרבה – מתחילה התורה את הטיפול בפרט דווקא, משום שאי אפשר להתקשר בענייני הכלל כל עוד נפש הפרט מסובכת. וכך, אחרי פרשת "נשא" תבואנה פרשיות שתעסוקנה בכלל: "בהעלותך" – בעיות בענייני תורה, "שלח" – בעיות בענייני ארץ ישראל, "קרח" – בעיות בענייני עם ישראל, ואחר כך הפרשיות על בעיות בין ישראל לעמים. פרשתנו אם כן עוסקת בבעיות הפרט – אותו אדם המגיע אל הכהן על מנת לפתור את בעיותיו. סיום העיסוק בבעיות הפרטיות הוא בענייני השבטים המהווים את החוליה המקשרת בין הפרט לבין הכלל, וכך נוצרת הדרגה מסוימת לפני המעבר לפרשות הבאות שתעסוקנה כאמור בעניינים כלליים יותר.

הקריטריון שעל פיו תיבחנה בעיותיו השונות של הפרט, הוא מיקומו של היחיד ביחס למוקד הקודש באומה – הלא הוא המשכן. לאחר שסודרו שבטי ישראל מסביב למשכן בפרשה הקודמת, ונתבררה האנטומיה הבסיסית של האומה, מתגלה כאן הפיזיולוגיה המיוחדת של הגוף הלאומי. יש, דווקא הקרבה היתירה אל הקודש היא זו שמסבכת את האדם בשל טומאתו הפרטית והוא איננו מסוגל להתמודד עם הקודש. על כן עצת התורה היא להרחיק את האדם ממרכזי הקדושה, על מנת שיוכל לבנות את זהותו מחדש בתנאים שאינם דורשים ממנו התמודדות בלתי אמצעית עם דרישות הקודש. וכך פותחת התורה את הדרכתה: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר פרק ה פסוק ב), כלומר – הצרוע שנגעו נובע מקלקול מוסרי ביחס לחברה (בלשון הרע), עליו להתבודד מחוץ לשלשה מחנות ולצאת ממחנה ישראל על מנת לפגוש שוב את עצמיותו ולהיטהר. הזב לעומתו, אין טומאתו רצונית, אבל אף על פי כן היא משפילה אותו בהזכירה לו את חולשתו האנושית. לכן משולח הוא מחוץ למחנה לוויה התובע טהרה שכלית שאין הוא יכול לעמוד בה במצבו. לעומתם, הטמא לנפש אינו נפגע בשכלו או במוסריותו, אלא שפגישתו עם המוות משייכת אותו אל עולם של בדיעבד, עולם שבו המוות אפשרי, בשל חטאות האדם. על כן מנוע הוא מלהיכנס למחנה שכינה בלבד, כי אותו מחנה שכינה שייך לנצח – ולא למוות.

עד כאן בנוגע לתיקונו של הפרט על ידי הרחקתו מן הקודש. מכאן ואילך מפרטת לנו התורה את המקרה ההפוך; יש, וריחוק היתר מן הקודש הוא זה שגורם לסיבוך אצל האדם, עד כדי כך שהוא בא לידי זלזול בממון חברו. הפתרון הוא להביאו אל המקדש, ולחייב אותו אשם גזלות. פעמים שהיחס בין אדם לחברו הוא מסובך אף יותר – כשמדובר בחיי הזוג. שלום בית אינו יכול להיבנות אלא על יסוד ההבנה ששכינה ביניהם-אדם וחוה -תודעות רוחניות . כשחסר יסוד זה, מתחיל החשד לקנן בלב איש כלפי אשתו, ונהרס כל יסודה של הזוגיות. על כן יש להביא את הזוג אל המקדש, לשם טיפול פנימי יסודי ממקור הקודש, ולהביא אף לידי מחיקת השם הגדול על ידי הכהן על מנת להשיב את שלום הבית. על רקע זה, מופיעה הנזירות בפרשתנו, כהתעלותו של היחיד לידי מדרגה אישית של קדושה, מעין זו של כהן גדול לשם תיקון אישיותו.

אחר הטיפולים המרובים בנפש הפרט ישנה סכנה של התמקדות יתרה ביחיד. זוהי "תופעת לוואי" של התרופה, על כן באה ברכת כהנים בפרשתנו, כדי לאחד את כל בית ישראל בברכת השראת השכינה על הכלל כולו.

מדוע מפקד בני לוי נחלק לשנים – בני קהת נמנים בפרשת "במדבר", ואילו בני גרשון ומררי בפרשתנו?

קהת מייצג את הלוי האידיאלי, ולעומתו גרשון ומררי מייצגים במידת מה את הלוי שבדיעבד. נבאר: בני קהת נושאים את כלי הקודש, ואילו בני גרשון ומררי נושאים את היריעות ואת הקרשים – המרכיבים המדבריים של המשכן. אמנם בבית עולמים בני גרשון ומררי עתידים להיות משוררים ומנגנים, אך במדבר תפקידם לשאת את החלקים שלא זקוקים להם בארץ ישראל כלל, שכן מדובר בחלקים שכל הצורך בהם נבע מכך שהמשכן נדד ממקום למקום. כיוון שכך, אזכורם של בני גרשון ומררי נדחה לפרשת נשא המתחילה לדבר על החריג, הבעייתי. מכאן יובן גם מדוע בסמוך לעיסוק בהם מובא ענין שילוח הטמאים מחוץ למחנה, כיוון ששני נושאים אלו נחשבים ל"חריגים" באופן יחסי.

מה מהותו של הנזיר ביהדות?
ביהדות, הנזירות באה לידי ביטוי בשלושה איסורים: איסור התספורת, שתיית יין והטומאה. יחד עם זאת, הנזיר ממשיך לחיות חיי משפחה, הוא מתהלך בין בני אדם ומתפרנס כמו כולם, כך שהנזיר בעצם לא פרש מן העולם, אלא קנה לו מעלה רוחנית יתירה. אפשר לומר שהנזירות נובעת מתביעה מיסטית שיש לו לאדם להוסיף טהרה וקדושה. מבחינה מסוימת הוא אף דומה לכהן המשרת במקדש – הלא גם לכהן אסור לשתות יין, וכן לכהן גדול אסור להיטמא למת לכן  מרחיקים במצבים כאלו את הכהן והנזיר מן האזור – מפני שהם מסמלים מבחינתנו את אלה ששומרים על מסגרת החיים ומתרחקים מן המוות. על אף הדמיון הרב בין הנזיר לכהן, הנזיר נבדל מן הכהן באיסור התספורת. התספורת היא סימן לתחילת התרבות, והתרבות נושאת בקרבה יסודות מסוימים של הידרדרות, של שפלות מסוימת. הנזיר חפץ לחזור למצב הקודם, הקמאי, ומתנהג כמו אדם הראשון לפני החטא – אצלו לא היה שייך עניין התספורת. אפשר לראות זאת גם בכך שעל פי אחת השיטות בחז"ל עץ הדעת היה עץ גפן, ולכן על הנזיר נאסר לשתות יין. לפי הסבר זה הנזיר לא נטמא בטומאת מת מפני שהוא רוצה להיות מקושר לזהות האנושית שלפני המוות (שנאמר לאדם: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". (בראשית פרק  ב' פסוק יז)).

מה טיבו של היין בעיני היהדות?
"נכנס יין יצא סוד" (מסכת סנהדרין דף לח). היין מוציא את הסוד לא רק בגלל ההרכב הביוכימי שלו שיכול לגרום לערפול החושים, אלא מפני שהוא עצמו גנוז בענבים. הכורם עמל זמן רב על מנת לייצר יין מענבים עד שיוצא לאור מה שגנוז בפנים, ומה שגנוז בפנים איננו בהכרח חיובי. לעתיד לבוא אנו נשתה בעדן "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית" (סנהדרין דף  צ"ט), אך זה כאשר אנו נהיה ראויים לגלות את הפנימיות שבנו מבלי שנתבייש בה. בינתיים, יש ברובינו מחוזות אפלים שמוטב שלא נעוררם (והיין מעורר אותם) אלא בזמנים בתנאים המיוחדים לכך.

בין אמצעים לתכלית
תהליך זה מאפשר שימוש נרחב ,מן הקודש על החול, בכל משימה ומשימה קיימים שני צדדים ,צד מכישורי וצד ערכי, והיחס ביניהם הוא כיחס שבין אמצעים לבין תכלית. כלים ומכשירים יכולים להיות יעילים אך ורק לגבי הצד המכשור שבהם, ואולם לעומת זאת הצד הערכי המשמעותי, לעולם לא יכול לבוא מן הכלים, ודבר זה יש להבינו, כי השגת התכלית והגשמת  התוכן העיקרי הערכי של  משימה ומשימה, אינה אפשרית בעקיפין אלא במישרין בלבד הוי אומר, על ידי האדם עצמו עושה מה שהוא עושה.

יש לציין כי נושא גדול זה של ההבחנה בין אמצעים לבין תכלית מהווה מקור לדיונים בין הוגים גם בימינו, שהרי לעולם אין בכוחם של מכשירים וכלים להשיג תכלית כלשהי, אלא הם כאמור מהווים ומשמשים אמצעי עזר להשגתה בלבד. השגת תכלית או כגון הגשמת ערכים, ניתנות  להיעשות אך ורק במישרין על ידי האדם המקבל על עצמו לעשות  ולפעול להשגתן.

להמחשת הדברים ניתן לראות מהו היחס היה בין מכונה לבין הפועל. התכלית היא העבודה, אולם רק הפועל הוא העובד, לצורך עבודתו הוא גם מפעיל את המכונה. וכיוצא בזה הנשק והלוחם, הכל מבינים שלא תיתכן לחימה ללא נשק, אולם נשק זה מקבל את משמעות אך ורק בהיותו מופעל על-ידי הלוחם, וכשם שהמכונה איננה משחררת את הפועל מן העבודה, כך גם הנשק אינו משחרר את החייל הלוחם מן הלחימה.

האדם והמדינה
גדול מכל ובמובן מקיף ועמוק עוד יותר, זה היחס בין הארגון המדיני והחברתי-המדינה. לבין האדם במדינה, הוי אומר  כלפי התכנים המשמעותיים של הקיום האנושי, וניתן אף לדבר על היחס בין המדינה לבין החברה.

מדינה וארגון  חברתי וכל מה שקשור בהם ,החל ממאבקים על עמדות שלטון וכלה בפוליטיקה במובן הרחב של ההוגים בתורת המדינה מימי ראש הממשלה הראשון דוד בן  גוריון ועד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ,כל הנושא העצום הזה על סיבוכיו ומורכבותו, המשמעות שלו היא מיכשורית אינסטרומנטלית בלבד.

אין המדינה כי אם כלי מכישורי ואמצעי להשגת מטרות שיש בהן משמעות ערכית, בחינת סיפוק צרכי האדם כגון צדק-חינוך-בריאות-תרבות-עבודת ה׳ ועוד, ושם מנגנון מיכשורי אינו מסוגל להגשים ערכים אלה, משמעותה של המדינה היא בכך, שהיא מאפשרת לאדם עליו מוטלת חובת הגשמת הערכים, להגשימם ולממשם, ולעולם אין לדרוש או לקוות מהמדינה שתהא מגשימות ערכים.

וכיוצא בזה עבודת הקודש האמורה במשכן עליה נאמר בלשון מליצה: ״וְלִבְנֵי קְהָת, לֹא נָתָןכִּי-עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״. (במדבר פרק ז פסוק ט) האדם נושא חובותיו אלה על כתפיו תרתי משמע, והגשמתן צריך הוא להשקיע מאמץ רב וביצוע. הכלים והמכשירים כגון "העגלות-הבָּקָר". מתייחסים אך ורק ליריעות, למָּסִכּים, לקלעים, יתדות, לאדנים, לבריחים, לעמודים וכיוצא בהם, שאינם כלל וכלל בגדר עבודת הקודש, אלא הם יוצרים את המסגרת בה תלויה עבודת-הקודש, וכל זאת רק אם יהיו בני האדם מוכנים להטריח עצמם לקבל עליהם ברצון את התנאי הרציני והערכי של: ״בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״.

אקטואליה
אי ראיית יחס זה בין הצד המיכשורי של הדברים לבין הצד הערכי שלהם נפוצה מאוד בעולם כולו, והיא מתחילה להשתלט גם עלינו, ובתחום המציאות החברתית המדינית הלאומית שלנו, היא מביאה לקראת הָלֶךְ-רוח חברתי לפיו צד מכשורי זה של הקיום הקולקטיבי הוא עצמו נעשה תוכן ערכי. בעבודת המשכן ענין זה מסומל בכך ש- ״קודשי המשכן״ המיוצגים באופן סמלי על-ידי הכלים המוצבים בתוך המשכן, כגון הארון, שולחן הפנים, המנורה ושני המזבחות, משאם  של כלים אלה איננו מותנה לא בעגלות ואף לא בבהמות המשא, אלא כאמור-  "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״.

זהו המשל, ומהו הנמשל? הוי אומר שרוב התכנים הערכיים של קיום האדם, דברים אלה כולם אינם ניתנים לביצוע על ידי אמצעים, כגון שלטון מדיני עצמה שלטונית, או מנגנון חברתי וכו', אלא הם ניתנים לביצוע אך ורק על-ידי האדם עצמו, וכל אלה אינן בעיות של צורת הקיום החברתי, אלא הן בעיות האדם והחברה.

ברכת כהנים
״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם.  יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.  יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.  וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם״. (במדבר פרק ו פסוקים כא-כו)

פרטים רבים התופסים בתורה עשרות פסוקים, על אף היותם מן המרכיבים היסודיים של תורת ישראל משום היותם קשורים בעבודת ה' במשכן ובמקדש. אין הם עניין לנו לאחר חורבן בית המקדש השני שיבנה במהרה בימינו אמן, ומכל פרשת נשא הארוכה, על כל הנושאים השונים המוזכרים בה, שנהגו לשעתם בלבד כלומר לדור-המדבר, אין אלא ששה פסוקים קצרים החותמים את פרשת נשא, והם משתקפים במציאות הרוחנית-אנרגטית  של עבודת-ה', ומשמעותם היא לדורות משום היותם מהווים חלק מתפילת הציבור היומית בכל קהילות ישראל עד היום הזה.

מתוך כל עבודות הכהונה אותן חייבים לבצע אלה המוחזקים כיום צאצאי בני אהרון. ברכת כהנים נותרה העבודה היחידה, והיא ידועה גם בכינויה המסורתי הברכה המשולשת בתורה, על שום שלושת פסוקיה המרכזיים והמפורסמים: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.  וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם״. (במדבר פרק ו פסוקים כא-כו)

בפסוקים אלו ישנה משמעות יסודית, שרוב הקוראים והלומדים אינם נותנים דעתם עליה, והיא באה ללמדנו שאין ברכה אלא זו הבאה מאת השם יתברך, "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם". ואיך בכוח שום אדם ויהא זה אפילו כהן להביא ברכה על חברו, אלא אם אותו אדם מקבל הקצאה רוחנית והוא יודע להפוך אותה להקצאה המיועדת לאדם הנצרך, ולא לאדם שחושב שהוא נצרך, כלומר כל ברכה מתחילה לעבוד רק אם אדם מתחיל להיות בתנועה מכיוון האירוע שנעל אותו –קולקטיב טראומה, עד להגעה להווה המציאותי והמפגש עם האני האמיתי, ללא מבנה גנים, ואת זה רואים בגדול על כל אלו שעברו חוויות של תחום המוות והמין, והפסידו לחלוטין את המבנה התודעתי של אדם וחוה-חווית מטאפיזי, והפסידו את מבנה איש ואישה -חווית של מרקם חברי טהור שאין בו שום תהליך של גן מוות-מין. וזאת בניגוד לתפיסה הרווחת שאומרת תוכל להיות בהכול ביחד ואז האדם לא מבין למה תמיד הוא מתקיים בערך נמוך, בגלל שהוא חיבר את האירוע שהוא עבר, לכל חוויה חדשה שמגיעה לפיתוחו. היום לאחר שעברנו את תשעה וארבעים יום ולמדנו לא לקשר תהליכים שאדם עובר בעולם התודעתי הסובייקטיבי, למה שאדם עובר במציאות האובייקטיבית היום יומית. בעזרת השם יש לנו עד יום רביעי בלילה לשחרר את עצמנו מתוודעות סובייקטיביות שלא מאפשרות לנו לחיות בעולם האובייקטיביות.

טוב עומר היקרה אני בכלל לא מכיר אותך ואת אף פעם לא הגעת אלי אז איך זה שאת זוכה לעלות דרך מאה עשרים וחמש מדרגות בביטחון גמור, אז ככה אני באמת לא מכיר אותך אני מכיר את גיסך רון אח של אבא שלך יריב, אבל זה העניין היום אני מכיר אותך כל כך טוב, אז תודה על השיעור המאלף שעברנו, דבר שני, מה את סתומה מה את מתאבדת מה יש לך מה נסגר איתך, היית מגיעה מסבירה את העניין, טוב הכי חשוב שהגעת אלי בזמן טוב מאוד שאני בשיא הטירוף האנרגטי ,אז תיקשור דרך תודעות אלוקיות ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו״. (במדבר פרק ז פסוק פט)

בפסוק זה ישנם שתי מלים רבות משמעות, משום שבהבנת המלים האלה והפסוק שבמסגרתו הן מופיעות קשורות הנחות וסברות מעמיקות וחמורות מאד בבעיות האמונה בהתגלות אלהית, בטיבה של התגלות אלהית ובדבר אלהים לאדם.

אחרי הפרשה הארוכה של חנוכת המשכן, כשהוא נמסר לתעודתו לשמש אוהל מועד – מקום התוועדות משה רבינו עם השכינה לשם קבלת התורה, שמיעת דבר ה' ומסירתו לישראל – נאמר בפסוק האחרון של הפרשה הכי ארוכה: ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו״.  (במדבר פרק ז פסוק פט)

הדיבור האלהי – דבר אלהים לאדם, או לנביא אשר דבר אלהים מגיע אליו – מנוסח בפסוק הזה פעמיים, בשתי צורות דקדוקיות שונות: בסוף הפסוק בצורה הרגילה והידועה, שבתודעתנו היא הצורה השגרתית ("וידבר ה' אל משה" מופיע הרבה עשרות פעמים בתורה; "היה היה דבר ה' אל" פלוני – בנביאים). אבל לפני זה נאמר: "וישמע את הקול מִדַבר אליו". אלמלא הניקוד, אשר אנחנו מכירים אותו לפי המסורה, ואילו היה לפנינו רק הכתוב כפי שהוא בספר התורה – ודאי היינו קוראים כמעט באופן אוטומטי "וישמע את הקול מְדַבר אליו". אבל כאן: "מִדבר אליו" – לא הפִעל של "דבר" אלא ההתפעל, המציין פעולה החוזרת אל הפועל.

מה פירוש "וישמע את הקול מִדַבר אליו"?, ויש לציין שהצורה הזאת של נטיית הפועל "דבר" חוזרת בכל המקרא רק עוד בפרשת המרכבה, ביחזקאל.

והנה דברי רש"י על ״מִדַבר אליו״ מִדַבר כמו מתדבר. כבודו של מעלה לומר כן מִדַבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו. זאת אומרת: ה"אליו" הראשון, "הקול מִדַבר אליו", מוכוון לדובר עצמו, שהוא ה'. משה שומע את ה' מִדַבר בינו לבין עצמו, והוא שומע מאליו, מקרבו. אין כאן אירוע אקוסטי, שבו קול מגיע אל משה, אלא יש כאן תהליך בתודעתו של משה, אשר, בסגנון הנועז של רש"י, שומע את אלהים מִדַבר בינו לבין עצמו. הוא מגיע להכרת מה שמתרחש באלהות. הוא תופס את המשמעות ואת הכוונה שבאלהים, והוא שומע את הדברים האלה מאליו.

פירושו של רש"י מתמיה, וכמעט מדהים. רש"י קדם בשני דורות לרמב"ם. אבל במלים המעטות האלה של רש"י אמורה כל תורת הנבואה של הרמב"ם, אשר בפירוש, ומתוך העמקה רעיונית גדולה מאד, מציג את הנבואה כמשהו שמתרחש בתודעת האדם אשר הגיע לדרגה העליונה הניתנת לאדם בהכרת אלהים. ואין אנחנו תמהים על הרמב"ם, שהרי תפיסה זו של הנבואה מתיישבת עם כל מערכת אמונתו. אבל רש"י, המוחזק תמים ורחוק מן ההגות והאנליזה הפילוסופית, גם הוא אומר אותו דבר עצמו. משמע, שזה משקף דווקא משהו שבאמונה היסודית, ואיננו ביטוי להכנסת רעיונות פילוסופיים זרים לעולמה של היהדות. דבר ה' לאדם משמעותו שהאדם מכיר את אלהים.

שאלה מעניינת מאד היא כיצד הגיע רש"י אל הדבר הזה. אין אנחנו מכירים את הרעיון באף אחד ממקורות האמונה שקדמו לרש"י – לא בעולם ההלכה, ולא בעולם האגדה והמדרש. והמעניין ביותר הוא, שגם שני התרגומים העתיקים שלנו, אונקלוס ויונתן, אינם עומדים על הדבר הזה: הם מתרגמים גם  ״מִדַבר אליו״ וגם ״וידבר אליו״ באותן מלים ארמיות: ״מתמלל עמיה״.

אבל אצלנו, וכארבע מאות שנה אחרי רש"י, אחד מפרשני המקרא, שגם הוא מוחזק כאחד הפרשנים הקלסיים שלנו, חוזר ומביא את דברי רש"י ומנסח אותם ניסוח פילוסופי מעמיק מאד. וזו לשון ר' עובדיה ספורנו: " מִדַבר בינו לבין עצמו" (זו לשון רש"י עצמו), והוא מפרש: "כי כל פעל השם למענהו, ובהשכילו את עצמו, בזה ידע וייטב לזולתו ותיראה הפעולה במתפעל כפי הכנתו, ובזה פירש אופן כל דיבור האמור בתורה באמרו: "וידבר ה'".

על כל פנים, במה שאמור ב"הקול מִדַבר אליו", כפי שהוא מתפרש ע"י רש"י ומוסבר אחר-כך על ידי ספורנו, גלום דבר גדול מאד באמונה ובהבנת המשמעות של דבר ה' לאדם.

מה הוא המונח תקשור נבואי
לפי התנ"ך ההתגלות של אלוהים בפני הנביא, העבירה אותו ממצב של  OFF שבו היה כאחד האדם, למצב של ON, או למצב של "הפעל". במצב של ON האיש הרגיל מלפני חצי דקה, הפך נביא. התודעה העצמית שלו נמחקה ונעלמה, והתחברה אל הספירה האלוהית.

בדקות שבהן הנביא היה מחובר לספירה האלוהית, אלוהים מראה לנביא מה מתרחש במרחק של אלפי קילומטר, ומה יתרחש בעתיד ובכל זמן – שהרי אלוהים לא מוגבל לזמן אחד ולמקום אחד.

ניקח לדוגמא את נבואת יחזקאל  על המרכבה כאשר אנו מבינים שחזון, או התנבאות, משמעו חיבור אל הספירה העליונה, מבינים מדוע כאשר נכנס יחזקאל למצב של התנבאות, הוא ראה מה קורה בירושלים הרחוקה אלפי ק"מ ממנו.

וכאשר הסתיים החזון, הוא חזר למצב של OFF, שבו העביר לידיעת האנשים שסבבו אותו את מה שאמר והראה לו אלוהים. שכן יחזקאל, ככל הנביאים,  היה שליח, והקולות והמראות שהראה לו אלוהים היו מיועדים לידיעת הציבור.

לעניין זה עלינו להוסיף עוד שני פרטים חשובים.

הראשון: ההתחברות אל הספירה האלוהית, התרחשה אך ורק כאשר אלוהים בחר להתגלות בפני הנביא. והיא הייתה התגלות אישית: רק הנביא ״ראה ושמע בתודעתו האלוקית בלבד״ את דבר אלוהים.

השני: מי שקורא את הספרות הנבואית נוכח לדעת שהחזונות והנאומים שהשמיעו הנביאים נאמרו בשפה מליצית בומבסטית, גבוהה בהרבה מהשפה המקראית, שגם היא מאד מאד גבוהה.

לפעמים מתקבלת אצלי התחושה, שכדי שהנביא יתרגם למילים את מה שחווה בעת שרוחו עלתה מעלה ושהתה במחיצת אלוהים, היה עליו לשבור את המגבלות שמציבה השפה האנושית שמורכבת ממילים.

תוצאה של מאמץ עילאי זה, הוא פאתוס מילולי, סופר דרמה, שפעמים רבות נראה תלוש מהמציאות ועם מה שקורה על פני האדמה. אבל שיהיה ברור, הדבר האחרון שאפשר לומר על הנביאים, הוא שהם היו תלושים מהחברה הישראלית, מחייה וקשייה.

עכשיו נחזור לברכת כהנים על ברכת כהנים זו נאמר הרבה מאוד בעולם פרשנות המקרא, וכבר שלוש המילים הפותחות – יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. הנראות לכאורה פשוטות, מעוררות מיד בעיה, שהרי יְבָרֶכְךָ יש לה משמעות חיובית, הוי אומר הענקת משהו, ואילו מילת ההמשך – וְיִשְׁמְרֶךָ יש לה משמעות שלילית, הוי אומר – שמירה מפני משהו.

כאן מיד עולה וצצה השאלה, אם כבר ניתנת ברכת ה' לאדם או לעם-ישראל כולו, מפני מה עדיין זקוקים הם גם לשמירה?

התשובה פשוטה ועמוקה, רוב בני האדם מחוברים לעולם העשיה דרך מזל ודרך גורל, והרבה פעמים לפי המזל שלהם מגיע להם שפע של שמחה כסף זיווג ילדים ועוד, אבל מכיוון שהם מתקיימים דרך מבנה הגנים, כלומר גן המין- מוות- נטישה- רוח- חומר, הם לא מצליחים לעלות דרך מבנה האחזקות שלהם כלומר רוב ההקצאות שלהם שמורות להם עד שהגיע זמנם, לצערי לפעמים אדם סובל שנים, ואיך שהוא עושה עבודה על הערך שלו, הוא מקבל שפע, ואז הינה המשפט המעצבן שלי: אתם רואים אין על רבי דוד הוא הצליח להפוך אותי כלי מקבל ברכה והוריד לי שפע, ואז אני אומר אחי היקר והסתום, לא הבנת זה עושר השמור לך מזמן, זה זיווג השמור לך מזמן, אני רק אינסטלטור שפחת לך את הסתימה בגלל שאתה סתום שאתה חושב שהברכה באה בידי האדם ולא מידו של הקדוש ברוך הוא, לכן כולם צריכים להבין רק עולם האלוהות הוא לבדו יכול להוריד שפע, ובצד השני רק אנשים מיוחדים השוהים בעולם העשיה השייכים לעולם האלוהות יודעים לקחת את השפע ולהפוך אותו למשהו שהאדם יהיה מסוגל להשתמש בו. טוב עד כאן מרשים לי לגלות… ביי "