פָּרָשַׁת מִקֵּץ – חַג הַחֲנוּכָּהּ

״בתוך המאמר שזורות  אנרגיות שעוזרת לנו לשחרר את השנאה והקנאה שפיתחנו למשפחה שלנו, כי נכנסה בנו  אמונה שגויה שאומרת לנו, שכל הסבל שאנו חווים זה בגלל שהם לא היו שם שהינו צריכים אותם. בהצלחה למי שמוכן לשחרר את האמונה השגויה הזאת, דווקא בשבוע של חג החנוכה, שעוזר לנו לשחרר את הרוח-מחשבות שלא מאפשרות לנו תנועה במרחב התודעתי של הכלל.

״וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים;

מקץ: ממריבה לאחווה

 מקין והבל עד אברהם 

קיימות דרכים שונות להבין את רצף האירועים בספר בראשית. קריאה אפשרית אחת היא 'החיפוש אחר האחווה'. לפי קריאה זו, כל מה שקורה לאנושות מאז אדם הראשון סובב סביב הציפייה להופעת בן שיהיה מסוגל להיות גם אח. רעיון יסודי זה הוא ציר מרכזי להבנת מהות התקווה המשיחית שהיא מיוחדת לנבואה העברית. 

כשקוראים את ספר בראשית, בולטת מיד העובדה שמאז אדם הראשון ועד אברהם אבינו אין אנו מוצאים כל שיח של אחווה. מהרגע שקין רצח את הבל, המילה ״אח״ נעלמת  מהתורה, וזאת משום שמידת האחווה – להיות אח – נעלמה מן העולם. היא תופיע שוב רק עם אברהם.

מאברהם ועד יוסף ואחיו

עם אברהם, ״החיפוש אחר האחווה״-חוזר להיות אפשרי – וגם מתממש. אך הדבר נעשה בשלבים, וכל שלב, מהמריבה ועד האחווה, מלוּוה בניסיון להידברות.

השלב הראשון: אברהם ולוט. הדו־שיח ביניהם מתקיים על רקע של מריבה, ״ריב הרועים״. למרות זאת, אברם – כך הוא נקרא עדיין – מתייחס ללוט כאל אח, אף כי למעשה הוא אחיינו. שניהם צאצאי אותה משפחה, שממנה יצמח ״האדם־המסוגל־לאחווה״ שאיתו תכרת ברית ולו תינתנה הברכות, שהן הערובה להצלחת תוכנית הקדוּשה. לוט לא נכלל ״בברית אברהם״, כי מידת האחווה נבנית אצלו מחוץ למסגרת המוסר. הוא הדגם של ״האח־הבוגד״, שלבסוף מוצא את מקומו בסדום ועמורה.

השלב השני: יצחק וישמעאל. השלב השלישי: יעקב ועשיו. שני השלבים הללו מסתיימים בכישלון והיפרדות. למרות זאת, כל שלושת השלבים מהווים התקדמות אמיתית לעומת המשוואה ״קין – הבל״, שכן יש בהם ניתוק והתרחקות, אך לא חיסול של האח. קין רצח את הבל. לוט לא עשה כן, והוא גם לא יכול לדחוק את רגליו של אברהם. כמו כן, לא עולה בידו של ישמעאל לחסל את יצחק, ועשיו לא מצליח לתפוס את מקומו של יעקב. ובכל זאת יש כאן כשל בלתי הפיך – במשך זמן ההיסטוריה האנושית, זמן ה-״נחשב לפרהיסטוריה״ ביחס לימות המשיח. הפתרון לאותן הבעיות של אחווה נדחה לאחרית הימים.

 יוסף ואחיו – סיבת המריבה

במקרה של יוסף ואחיו למן ההתחלה ישנה שנאה וקנאה. והתורה אינה מסתירה את עוצמת הנתק ביניהם. מאחר שיעקב העדיף את יוסף על פני יתר בניו, לאחים היה יסוד לחשוש שיהיה בירור נוסף בזהות ישראל, והם יסולקו מהמשך תולדותיה. ואכן, הפסוק הפותח את סיפור חיי יוסף מתחיל כך: ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה…״ (בראשית פרק  לז פסוק ב), אך ניתן גם לקרוא אותו כך: ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף״!

יוסף הוא בנם של יעקב ורחל, ומסיבה זו, בין היתר, הוא יהיה מסוגל לאהבת אחים. הוא הראשון שנולד מהורים שעליהם נאמר במפורש ששררה ביניהם אהבה. הוא הבן שנולד מאהבה, והוא הבכור הראשון המסוגל לאהוב את אחיו. בכך הוא שם קץ לקללה של קין, שהיה בכור שלא אהב את אֲחִיו. אך הדבר יקרה רק בסופו של תהליך ארוך, רב תהפוכות, שרק אז באמת התגלה יוסף! אך בתחילת הסיפור יש ניתוק מוחלט.

ואולם סיבת המריבה איננה מסתכמת בבעיית השנאה והקנאה כלפי האח הצעיר האהוב יותר על יעקב גם כאשר הוא נקרא ישראל! הסיבה האמיתית למריבה מתגלה מתוך הקשבה מעמיקה לדברי יוסף, המתאר, עוד בהיותו ילד, את חלומותיו. יוסף חולם ״לאלם אלומות״ במקומות שבהם החיטה צומחת, על מנת להביא מזון לעולם כולו בעת רעב. הוא חולם שהוא ואחיו יהיו האור המאיר בלילה. הוא חולם על המשיחיות המתקיימת בחוץ, על ישראל הנמצאים אצל אומות העולם, בשירות האומות.

בזמן שיוסף כילד חלם את חלומותיו, האחים כבר חוו כמבוגרים את כישלונו של הניסיון הזה, שיעקב כבר רצה והתנסה בו כאשר גלה אצל לבן. הם נושאי הדגל של ״משיחיות הפנים״ של השיבה אל ארץ העברים ואל הזהות העברית, בתגובה לכישלון של ״משיחיות החוץ״. הם גוזרים עליו להתמודד עם ייעודו, גם כעונש על חוסר האחריות של יוסף ועל קלות הדעת המאפיינת את חלומות ילדותו, וגם כדי לנסות להגשים את חלומותיו ולחייב אותו לבחון את חזונו.

ההמשך והסוף ידועים. משה רבינו  הוא שישים קץ להרפתקה זו, כשממלכת פרעה, שלשירותה רתם יוסף את כל ישראל, תתמלא רשע ואלימות.

הדו־משמעות של שיח בין האחים

הפרשנות הזאת לגבי הנושאים הטמונים במחלוקת בין האחים, שסיומה בהשכנה של אחווה בלתי הפיכה ביניהם, מאפשרת לחשוף את האופי הדו־משמעי של השיח בין יוסף לאחיו. בפרשה שלנו, וכן בפרשה הבאה, ״ויגש״, נראות כל הדמויות כאילו הן במקביל מכירות ולא מכירות אלה את אלה. על פני השטח, הדו־שיח נראה מוצפן, ואנו יכולים – או חייבים – לקרוא אותו בשני מישורים לפחות. יוסף מכיר את אחיו, והם מכירים אותו, אך הם מדברים כאילו אינם מכירים. וכן להיפך, הם מדברים כאילו אינם מכירים, אך תוכן דבריהם מקבל משמעות רק אם מבינים שזה דו־שיח בין אנשים המכירים אלה את אלה.

זה כנראה מה שמאפיין כל דו־שיח של אחווה: תחילתו בריב ובהעדר הכרה הדדית, אך הוא מתקיים בפועל תוך העלמת האמת הייחודית הטמונה בכל אחד הנשארת במחתרת.

״ייעודו של יוסף״

יעקב אבינו הוא האדם הראשון שזכה להיקרא בשם ישראל. לעומתו, בנו יוסף לובש לבוש מצרי במטרה לשרת את הציוויליזציה של זמנו. בכך הוא נעשה לאבטיפוס של מה שמכונה היום ״היהודי בגלות״. ראשית, הוא המומחה לכלכלה של אותה תקופה: את החיטה הצומחת במצרים, הוא חולם לקשור לאלומות על מנת להאכיל את האנושות כולה לעת רעב. שנית, את אחיו הוא חולם להפוך לכוכבי אור שיאירו לעולם בתקופות של חושך. הוא האידיאליסט המתגייס בכל לבו למען ההומניזם הנאור התורן, בכל תקופה ותקופה. אמנם, המהלך שהוא יוזם גוזר עליו מצבי פיתוי מצד הנשים הנוכריות, ובניו כבר אינם דומים לאבותיו. עם זאת, אותו מהלך מוביל אותו לפסגת התהילה: הוא נעשה היועץ האישי של פרעונים, מלכים ונשיאים, שיודע לפרש את חלומותיהם. אחָיו של יהודה נשארים נאמנים למה שנשאר מדרכו – ״היהדות״ – ולא להרפתקה של יוסף. אף על פי כן, הם גוזרים עליו להגשים את חלומו, למרות חששם שחלום זה הופך לנורא בסיוטים. ואכן, ללא יוצא מן הכלל, ״חזון יוסף״ מסתיים בכישלון  מוחלט ועם רצף של  אסונות מחרידים המלווים את קץ הגלויות. והנה, את פרשת מקץ, המתארת את ״הניצחון המזהיר״ של יוסף, אנו קוראים בשבת חנוכה, אשר גיבורה הוא – יהודה המכבי! יהודה נשאר הסמל והדגל של הנאמנות לזהות העברית, על כל תהפוכותיה, ושל התחייה הלאומית של ישראל. ההקבלה המדויקת להפליא בין מה שהתרחש במצרים לבין מה שקרה במסע גלויותינו השונות, מכריחה אותנו להתבונן במציאות העכשווית: האם אנו בעידן של יוסף, או בעידן של יהודה? עתידו ההיסטורי של עמנו תלוי בתשובה לשאלה זו.

יוסף ומשה

אך האמת היא שהשאלה חמורה יותר: האם אנו בעידן יוסף, או בעידן משה? שהרי משה ביציאת מצרים הוא זה ששם קץ ל-״חזון יוסף״ ומעביר את ההנהגה ליהודה: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז, הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ". בדומה ליוסף, משה היה איש עברי מחופש למצרי שעובד בשירות הפרעה של זמנו. אך מול כישלון חזונו של יוסף הוא מסיר את המסכה מעל פניו וחוזר להיות עברי. הוא שם קץ להרפתקה של יוסף, אך בעת היציאה ממצרים הוא מקפיד לקחת איתו את ״עַצְמוֹת יוֹסֵף״, כאילו בא לומר: ״גם זה חלק מהמורשת של עם ישראל ״. נמצאנו למדים  את הדילמה הניצבת מול העם היהודי בימינו איננה ״מדינת ישראל״ או ״יהדות התפוצות״, אלא עניין של אבחון: האם אנו בעידן יוסף הצדיק  או בעידן משה רבינו? מול שאלה זו, עם ישראל מתקיים תמיד איך שלמה ארצי אומר בשיר ״פעם תורי ופעם תורך לאהוב״י האמת שני הצורות מעולות, תלוי בסיטואציה שבה אנחנו מתקיימים. 

נחזור בצורה אחרת לעולם והפעם נתמקד בחלום שפרעה הוא החולם אותו. שני חלומות מפורטים ומטרידים. ובחלומו הראשון שבע פרות יפות ושמנמנות הנבלעות על ידי שבע אחיותיהן הדלות והחולות. בחלומו השני אותו רעיון, אך הפעם בגרסת השיבולים. לטובת פתרון החלומות מועלה מהזיכרון מבור האסורים יוסף – והוא זה שיאלץ להתמודד עם מסירת הפתרון המורכב למלך מצרים. מה שלימים התברר המשתלם ביותר כאשר יוסף התמנה למשנה למלך.

עוד בפרשה: שנות הבצורת הכבדות בכנען מגלגלות את אחי יוסף לנסות ״לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם״, שם מתחולל מפגש מכונן בין המשנה למלך אשר בתחילה נוהג בניכור, ובהמשך מתגלה כאח האבוד, לבין עשרת האחים המבוהלים. האם זו ההזדמנות של יוסף לנקום באחיו על מעשיהם?

המשפחה כולה עומדת בפרשתנו למבחן האחווה, מי יציע פתרונות בעייתיים, מי יגלה מנהיגות אמיתית וכיצד מתואר המפגש בין יוסף לאביו אוהבו אותו לא ראה שנים?

מדוע התנכר יוסף אל אחיו היורדים לשבור לחם במצרים?

אנו רואים שיוסף – עוד טרם שפגש את האחים – רואה במצב שאליו הגיע במצרים כמצב אידיאלי. דבר זה בא לידי ביטוי בשמות שנתן יוסף לבניו: למנשה קרא בשם זה מפני ששכח את כל שארע לו בבית אבא – "נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית פרק  מ"א פסוק נ"א), ולאפרים קרא בשם זה על שם ההצלחה במצרים – "הפרני אלהים בארץ עניי" (בראשית פרק מ״א פסוק  נ"ב). יוסף מבחין בכך שההשגחה סידרה לו להיות בעמדת מפתח בתרבות הגדולה ביותר באנושות. אפשר אולי לומר שהוא רואה את מצרים כסוג של עם סגולה אותו עליו להפרות בתור נצר לאברהם. על רקע זה הוא מבקש ממשפחתו – אותה העדיף לשכוח – שלא תפריע לו בביצוע התפקיד הגדול שהוטל עליו, וזו הסיבה שהוא מתנכר לאחיו. בנוסף, יש נקודה שנקרא בתת-מודע של יוסף והפריעה לו, והיא: מיהו האחראי למכירתו? אם נשחזר את תהליך המכירה נראה שהוא החל בכך שיעקב הוא זה ששלח את יוסף אל האחים, ומיד בהגיעו אליהם הוא נזרק לבור. יוסף התחיל לתהות שמא האחים הצליחו לשכנע את אביהם בפסולו של יוסף. אין זה מובן מאליו שאהבתו של אביו אליו בתחילת הדרך המשיכה, וגם את הדבר הזה יוסף רצה לברר.

את כל זה נראה במאמר דרך שלושת המבנים של הגנים.

בואו נראה את הנישואין של יוסף עוברים  דרך ההשגחה ולא דרך השכל.

בפרשת מופיע יוסף לראשונה כמלך, יוסף לוקח לאישה את אסנת בת פוטיפרע. הדבר באמת מתמיהה מאד. וכי מה לו ליוסף לשאת אשה מצריה?! ולפי חז"ל (מדרש רבה בראשית פרשה פו פסקה ג) הלוא היא גם גדלה בביתו של פוטיפר "פוטיפר הוא פוטיפרע", שהיה מי שהכניס אותו לבית הסוהר. אם כן, מה לו ליוסף דווקא להסתבך עם אשה מצריה?

ולכן חז"ל הסבירו לנו במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה), שבעצם אסנת לא היתה הבת הטבעית המקורית של פוטיפר ואשתו, אלא היתה בת מאומצת. והאמא האמיתית שלה היתה דינה בת יעקב. ואז בעצם מתברר שקרה כאן נס נפלא של ההשגחה. אסנת נולדה מאותו מעשה של שכם ודינה. וכאן יש לחזור קצת אחורה ולהבין מה היתה הכוונה בכלל של יעקב אבינו , וכוונתה של ההשגחה בכל המעשה הזה שארע בשכם. בידוע שיש שנים עשר שבטים בישראל, כולם ראשי שבטיכם, זאת אומרת נותני הטון בשבט. לעומת זה ההשגחה העליונה סדרה שיש גם בת – בתור שבט שלש עשרה בבית יעקב על מנת לקבל את ההשפעה של אומות העולם על מנת שתהיה חוליה מקשרת בין ישראל לאומות. שיקום שבט נוסף שיקבל במידה מסוימת את מה שיש לקבל מאומות העולם לתוך האומה הישראלית. תקוותו של יעקב אבינו היתה שדבר זה יוכל כבר להתגשם בימי שכם ודינה. לכן התעלם במידת מה, יעקב אבינו, מ-הברבריות של שכם בן חמור וניסה, כפי אומרים, לשפץ את הפינות ״לעגל את הפינות״ על מנת שבכל זאת יקום השבט הזה בתוך ישראל.

אמנם הדבר נכשל, אבל התקווה לא נעלמה. התקווה נשארה דרך אסנת בת פוטיפרע, שהיא המופקדת על הולדת השבט השלוש עשרה בישראל. אכן ממנה יצאו מנשה ואפרים. ולא רק שבט יוסף הוא השבט השנים עשר, מתוך יוסף דרך אפרים ומנשה יצא שבט נוסף שבט אפרים שבא למלא את התפקיד שנועד מלכתחילה לאומות העולם. ולא בכדי אמר עליו יעקב אבינו, "וְזַרְעוֹ" של אפרים ״יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם״ (בראשית פרק  מח פסוק יט) – הוא בא למלא את התפקיד שמלכתחילה נועד לאומות העולם. אפשרי הדבר  הזה יעשה בדרכי קדושה הרי משיח בן אפרים הוא זה שבא ללקט מתוך אומות העולם את הצד הטהור שמצטרף בבוא הזמן לגאולת ישראל. אנחנו רואים כאן הבדל עצום באופן התיקון שנעשה בנישואי יוסף ונשואי יהודה. בעוד שיהודה בוחר בתמר על מנת להמשיך את המשפחה, בהתחלה בתור כלתו ולאחר מכן בתור אשתו, יוסף איננו מודע כלל על  ייחוסה האמיתי של אסנת בת פוטיפרע, מן הסתם הוא סבר שהיא מצריה. כאן אנחנו רואים כיצד ההשגחה העליונה אינה מותירה את גורל האומה בידי היוזמה האישית. גם כאשר האדם מעוניין, לכאורה בהתבוללות, וסובר שהוא נַשָּׁה את בית אביו, כנאמר במנשה: "נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית פרק  מא פסוק  נא), וגם כאשר האדם מעוניין לראות הצלחה אצל אומות העולם "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית פרק מא פסוק נב), בכל זאת לא עזבו ה' והטיל עליו בסופו של דבר להקים משפחה מתוך בית של יעקב את אסנת בת פוטירע בתה של דינה.וכאן אפשר לחוות את עולם האלוקות שמנהיג תהליכים מבלי שנבין את משמעות היעוד  שמתקיים בתוכם.

ועכשיו ננסה לחבר את חלומות יוסף לחג החנוכה ,ונשאל מה כל כך מיוחד בפתרון יוסף?

״וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ.וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת, רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת, יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת; וַיִּיקַץ, פַּרְעֹה.וַיִּישָׁן, וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית; וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד–בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת.  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים–צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶן. וַתִּבְלַעְנָה, הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת; וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם״. (בראשית פרק מא פסוקים א-ז) 

הביטוי ״והנה חלום״ נאמר לאחר שני חלומותיו של פרעה, בלשון יחיד לא כתוב ״והנה חלומות״ אלא ״והנה חלום״. כלומר גם פרעה מבין ששני החלומות הם בעצם דבר אחד, נכון, זה לא החלום הראשון שמופיע בספר בראשית. ראינו עוד חלומות לפני כן, אך הפעם החלומות הללו מובילים אותנו אל הבנת הגלות והגאולה. נראה את המשך הדברים:

״וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.  וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר:  אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים.  וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ:  אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה:  אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה.וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה״. (בראשית פרק מא פסוקים ח-יד) 

לא היה לפרעה מושג מהו הפתרון של החלום, הוא פשוט הרגיש שההצעות של החרטומים זה לא הפתרון הנכון. זה לא היה זה.

יוסף שומע את החלומות ומיד פותר אותם, אך לא לפני שהוא מכריז: ״וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי:  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה״. כלומר, לא אני הוא הפותר, לא שלי היא החכמה, אלא הכל מאת הקב"ה. הוא מסביר על השיבולים, ואומר שמדובר בשבע שני שובע ואחר כך שבע שנות רעב. מדוע חלם פרעה פעמיים את החלום?

״וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם-כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.  וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ; וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע.  וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים-וְשָׁמָרוּ.  וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב. וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי, כָּל-עֲבָדָיו.וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה-אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ״. (בראשית פרק מא פסוקים לב-לח)

אחרי הפתרונות  מגיע יוסף אל ההצעה שלו לפתרון, אשר כל כך מוצאת חן בעיני פרעה ועבדיו, תוך כדי שפרעה מתפעל מאוד מיוסף וממנה אותו למשנה המלך, כפי שהתורה מעידה: ״וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי, כָּל-עֲבָדָיו״. (בראשית פרק מא פסוק לח).

אז בואו נראה את התפתחות של יוסף הצדיק, הראשון מכירה למצרים -שנית נכנס לבית הכלא -שלישית יוסף  יוצא מבית הסוהר אחרי 12 שנה שם. וכמובן שמוציאים אותו משם לצורך פתרון חלום. נזכור שזה התרחש  ביום ההולדת של פרעה .ומיד עולה שאלה. איך יש ליוסף  אומץ לקחת אחריות מודעת על החלום ולהפוך אותו ממבנה רוחני  ״גן הרוח״-חלום, למבנה חומרי ״גן החומר״ ולהכין הצעה תוכנית כלכלית כוללת לכל מצריים וגם קובע איפה ואיך המצרים יצברו את האוכל, וגם קובע מי ינהל את האירוע? מי בקש ממנו להציע הצעות הקשורות במבנה חומרי -גן החומר? בסך הכל  יוסף התבקש לפתור את החלום -כלומר להישאר במבנה רוחני- גן הרוח. לכאורה אנו רואים שהדבר שהוטב בעיני פרעה הוא הפתרון שיוסף מציע, והיה צריך להיות כתוב:״וַיִּיטַב הפתרון״ ולא: ״וַיִּיטַב הַדָּבָר״, כמו אצל שר האופים נאמר: ״וַיַּרְא שַׂר-הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר״. צריך היה להיות מצוין בפירוש שמדובר על הפתרון. בנוסף, הדבר האחרון אותו אמר יוסף לא היה הפתרון לחלום אלא התוכנית הכלכלית, לכן קשה לומר שהדבר שהוטב הוא החלום. יתכן יותר לומר שמדובר על ההצעה אשר הוטבה בעיני פרעה, וגם אז יש שני אפשרויות להבנה: או שמדובר רק על ההצעה, או שהכוונה היא שכל הנאום של יוסף, הפתרון וההצעה גם יחד, הם מה שהוטב בעיני פרעה.

שבע ועוד שבע

כולנו מכירים את חלומותיו של פרעה, ובכל זאת ננסה להתבונן בהם שוב כדי להבחין בנקודה שבדרך כלל מפספסים. בחלום הראשון פרעה רואה פרות שמנות עולות מן היאור ולאחריהן פרות רזות, ואז הפרות הרזות אוכלות את הפרות השמנות. אז כמה פרות פרעה ראה בחלום? התשובה ארבע עשרה פרות. כתוב בתורה: ״וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר״. מכאן מבינים שפרעה ראה ארבע עשרה פרות יחד. ננסה להסביר מדוע זה חשוב שפרעה ראה בחלמו ארבע עשרה פרות. החרטומים ידעו את הפתרון הזה של שנות השובע ושנות הרעב, ומן הסתם הם גם הציעו אותו. מה שהם לא הצליחו להסביר זה איך ייתכן שתהיינה בחלום ארבע-עשרה פרות עומדות יחד. שנות שובע

ושנות רעב – לא יכולות להיות יחד, כי אם יש שובע אז אין רעב ואם יש רעב אז לא שבעים. גם החרטומים לא היה להם ספק שפרעה חלם חלום אחד בשני חלקים, כי אם הם היו חושבים שיש כאן שני חלומות – הם היו מציעים לו שני פתרונות נפרדים לחלומות. מה שהם לא הצליחו להסביר זה את הנקודה הזו של הארבע-עשרה פרות יחד ולכן נזקקו לפנות לפתרונות אלטרנטיביים שכן יוכלו להסביר את זה.ואז מגיע יוסף הצדיק ומציע פתרון שעושה מהפכה בצורת החשיבה של פרעה ושל החרטומים. זה לא שיוסף מציע בנוסף לפתרון החלום גם הצעה לתכנית כלכלית – התוכנית הזו גם היא חלק מהפתרון עצמו. כי בחלום, הפרות השמנות והרזות. השיבולים השמנות והרזות .עומדות זו אצל זו, כלומר הפתרון הוא בשנות השובע אתה מכין את שנות הרעב, בשנות  הרעב אתה אוכל את שנות השובע .לכן ההצעה היא גם חלק מהפתרון .

מה שיוסף אומר לפרעה בעצם הוא, שהקדוש ברוך הוא לא סתם מראה לו בחלום מה הוא מתכנן, אלא  גם מראה לנו מה עלינו לעשות עם זה במציאות, יוסף לא מחדש שהחלום הוא אחד, והוא לא מחדש על שובע ורעב, הוא מחדש שאפשר לאחד שני הפכים מוחלטים-רעב ושובע –במציאות זה שבחלום זה אפשרי, זה ברור, כי ידוע שבחלום הכול אפשרי. אבל זה שבמציאות זה גם אפשרי-זה החידוש של יוסף הצדיק. יוסף אומר שבחלום הזה יש את מה שעושה הקדוש ברוך הוא, וגם את מה שהאדם עושה. הקדוש ברוך הוא קובע אולי רעב, אבל האדם יכול להשפיע מלמטה. זו הסיבה שפרעה, כשהוא מתאר ליוסף את מה שהוא ראה בחלום, הוא מדלג ומשנה דברים שקשה לו להבינם. הוא לא מספר למשל שהוא ראה את המחזה כשהוא עומד על ״היאור״, אלא אומר שהוא היה 'על שפת היאור-כי בחלום אתה יכול לעמוד על היאור, אבל במציאות זה בלתי אפשרי.

יוסף שומע את החלום, מתוך ההבנה ש״אין עוד מלבדו״, ובהתחלה הוא לא מבין מדוע אף אחד לא פתר עד עכשיו את החלום הזה, ואז הוא רואה שבעצם קשה להם להבין את הנקודה המציאותית שבחלום, קשה לפרעה להגיד שהוא עומד על אלוהיו. ״עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ-בְּצֵאתוֹ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע״. (תהילים פרק פ״א פסוק ו)  -יוסף מלמד את פרעה, אבל בעצם את כולנו.

דווקא מתוך הגלות צומחת הגאולה

יש ביטוי שמופיע גם אצל הרב קוק זצ״ל (אורות התחיה פרק ח) וגם בחסידות בכמה מקומות, לפיו הגלות היא כמו חלום. זה מופיע בהקשר עם הפסוק: ״שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה,אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים״. (תהילים פרק כו פסוק א) הביטוי הזה הוא מאד עמוק. זה דבר מופלא שבגלות יהודי חי, במובן הפיזי, מכח שני הפכים: מצד אחד הוא רחוק מהקדושה אין לו בית מקדש, הוא מתקיים: ״בגן הנטישה הרוחני-כלומר חי את חייו דרך הגלות״. בגלות, אך מצד שני הוא מתעצם יותר בתפילה ובדבקות בקדוש ברוך הוא. יהודי יכול לחיות במציאות גלותית – רק אם הוא מבין מה מהות הנצחית שבה הוא מתקיים לעד. בעולם שלנו. יהודי יכול לחיות את שני ההפכים הללו. יהודי יכול לחיות דרך המציאות האמונית שאומרת לנו: ״אין עוד מלבדו ״, ובו זמנית לעסוק ״בבני, חיי ומזוני״ טרדות הרווחה והיום-יום, ולא להרגיש סתירה, ולא ליפול למחשבה ש-האלוקות היא לא בדיוק בהכל. השאלה היא האם גם אנחנו באמת חיים את שני הפכים הללו? האם אני באמת מאמין שהקב"ה –״מלא כל הארץ כבודו״?האם אני יכול לחיות גם בשבע שני השובע וגם בשבע שני הרעב גם יחד? דווקא הגלות מגלה ליהודי איך חיים את שני ההפכים הללו יחד. היכולת לחיות דרך שבע שנות הרעב, ודרך שבע שנות השובע – ובו זמנית היכולת לדעת שגם אם אני נמצא בשבע שנות השובע, אני מכין את עצמי לרעב -ואני יודע ש-הגאולה השלמה מתקיימת דרך הפסוק מהנביא ישעיה ״לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״.(ישעיה פרק יא פסוק ט ) -שהמים יגיעו עד למעלה, שהאלוקות תמלא את כל העולם. כל הפרשה הזאת היא פרשת הגעת ישראל לגאולתם כבר כעת. שיעקב אבינו עומד לרדת למצרים-הקדוש ברוך הוא אומר לו ,לא לחשוש מהירידה למצרים, ומבטיח לו שהוא יהיה איתו בירידה והוא גם ידאג להעלות אותו ואיתו. כלומר זה אפשרי להיות בגלות ,ושהקדוש ברוך הוא יהיה עם עם ישראל לגמרי בתהליך זה. איך זה מתאפשר? התשובה מגיעה דרך יוסף הצדיק המשויך לספירת היסוד, הקדוש ברוך הוא שולח את יוסף הצדיק לעשות עבודה קשה דרך ״מבנה של גן הנטישה״, שבסיומה יוסף למד את האנרגיה ההופכית, שאומרת שאפשר לחיות את הגאולה גם בגלות, ויוסף מראה לנו את המימוש דרך פסוק מהתורה: ״אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ״.

קווים ועיגולים

בעולם הקבלה ישנם מונחים ״יושר״ כלומר קווים ישרים, לעומת העיגולים. קו מתחיל מנקודה אחת וממשיך אל הנקודה האחרת, מרוחקת. לעומת זאת, לעיגול אין התחלה ואין סוף. בעיגול בסובב, אתה פתאום תופס את שכל ההפכים יכולים להתחבר. אנשים מבינים בחלום מצליחים לדמיין כי השכל, ההגיון, לא עובד. כלומר לגבי המבנה השכלי, חלום זה דבר שלילי, אבל בעומק -זה בדיוק ההפך! תפקידו של השכל הוא לחלק, לצמצם-לקווים. לעומת זאת בחלום האדם נשאר בעיגול-בלי לצמצם את הדברים ולהוריד אותם לקווים. 

אדם  שלא חולם חי רק בקווים ולא מאפשר לאחד הפכים. במילים אחרות אדם שלא חולם -הוא בעצם חי בחסרון תמידי. אדם זה מלשון לדמות. הדמיון הוא חלק מהחיות שהאדם מתקיים בתוכה. וכאן הכוונה היא זה לא רק להאמין שהקדוש ברוך הוא עושה, אלא היכולת להבין ש-הפרות השמנות והרזות יכולות לעמוד אלו אצל אלו. העיקרון הזה של העיגולים והיושר ישפוך לנו אור גם על הפסוקים, בהמשך הסיפור של יוסף ואחיו, בשבוע הבא בפרשת ויגש: ״וַיַּעֲלוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״. (בראשית פרק מה פסוקים כה-כז)

אנו רואים כאן שלמרות שהאחים מספרים לאביהם יעקב אבינו שיוסף בנו אהובו חיי -הוא לא מאמין להם, מתי הוא כן מתחיל להאמין להם? שהוא רואה את העגלות שיוסף בנו שלח לשאת את יעקב אבינו אליו. סוד העיגולים, רק אז: ״וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״.

בעגלה או בעגלות

המדרש מסביר שיעקב אבינו ויוסף הצדיק היו בלימוד מעמיק על המונח ״ביאת המשיח״ והם הפסיקו את הלימוד כי יעקב אבינו שלח את בנו יוסף לראות את שלום אחיו: ״וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת״ –יוסף רומז ליעקב אבינו, שפרשתי מימך היינו עסוקים בלימוד על ביאת משיח צדקנו. וזה מה שנאמר״ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן״

לפני שיעקב אבינו שולח את יוסף לראות את שלום אחיו כפי שהסברנו הם היו עסוקים  בלימוד על ביאת המשיח. 

מדוע שלח יעקב את יוסף לאחיו? האם הוא לא היה מודע שקיימת שנאה בין יוסף ואחיו? ברור שהוא ידע, אלא שביקש יעקב אבינו לישב בשלוה –״קפץ עליו רוגזו של יוסף״, ברור לכולם שהשלווה שיעקב אבינו ביקש היא לא פיזית אלא רוחנית- הוא הבין שהוא חזר לארץ ישראל אחרי עשרים שנות גלות בחרן, מבחינת יעקב אבינו, עם ישראל הגיע כבר לגאולה השלמה שהובטחה לאברהם אבינו. עשיו שונאו פינה את הארץ, אין עוד את לבן, הוא כבר התעכב בעל כורחו בשכם ובסוכות שנה וחצי, וכעת לאחר שנגזר על עם ישראל לחיות בגלות בברית בין הבתרים: ״וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה״. (בראשית פרק טו פסוקים יג-טז)

יעקב אבינו ידע את שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ןהבין שהכל כבר התקיים בו: ״כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ״- כבר התקיים בו שכתוב ״עם לבן גרתי״. ״וַעֲבָדוּם״ כבר התקיים: ״עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך״. ״ועינו אותם״-התקיים: ״לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ״. ״וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה״- גם התקיים שהרי בני יעקב אבינו הם דור רביעי לאברהם אבינו- ״כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי״ –כלומר עם האמורי צריך לפנות את הארץ? הינה עשיו יוצא מהארץ הכול התקיים במלואו. זו הגאולה הכי ברורה שיכולה להיות. ואז יעקב אבינו מסביר לנו, את ההמשך הפסוק שאומר: ״כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה ״שלא היו אלא עשרים שנה גלות בלבד- ראשית עם ישראל שהה בגלות מאתים ועשר שנים, כי אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה זה המקסימום, אבל על ידי תשובה ועבודה על הערכים -וקצת יסורי נפש, אפשר לקצר תהליך. את זה יעקב אבינו למד, ולימד  את עם ישראל.

עכשיו אחרי ההסבר אפשר להבין את הפירוש שיעקב אבינו ויוסף היו עסוקים בביאת המשיח!

 חשבנו שהגאולה כבר תבוא .אבל אז הגיעו החלומות של יוסף שמשדרים רעב וגלות, והמשמעות שלהם שיהודה עוד לא מולך על עם ישראל-אלא ״וירד יהודה״, ומתחילה שנאת אחים. אז מבין יעקב אבינו שהדרך היחידה לקדם את ״ביאת המשיח״ היא קודם לפתור את הבעיה הזו. מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף -יש קנאת אחים? אז צריך לעשות את השליחות שלו, ולחפש את האחווה בין אחים-כפי שכתוב בתורה ״את אחי אני מבקש״, למרות שברור שהשליחות זאת יש סכנה, אבל זה הבירור שצריך לברר. זו השליחות. וזאת גם הסיבה שיוסף לא כותב מכתב ליעקב אבינו כל השנים שהוא מתקיים במצריים, לא שולח לו שליח-כי השליחות של יוסף עדיין לא הושלמה. יוסף הודיע ליעקב שהוא חי רק שהשליחות תסתיים. כי הוא יודע שאת יעקב אבינו מעניין יותר האם השליחות בוצעה, יותר מאשר האם יוסף חי.

לכן הוא שולח ליעקב אבינו את העגלות. כי בזה יוסף אומר לו ״אבא שפרשתי ממך, לא שלחת אותי לבדוק אם האחים שלי מסתדרים בדותן עם הצידה והמים שהם כבר ממילא לקחו איתם לדרך. המטרה הייתה לבדוק את שלום האחווה בנינו ורק אחר כך לחזור הביתה ולשבת ולהתוודע עם המשיח״. כלומר עלי להשיב את האחווה הזאת. אולם אז אירע ״טרוף טורף״, נמכרתי למצריים גן הנטישה -עמדתי בניסיון-גן המין-ישבתי בבית כלא גן הנטישה החומרי-עליתי לגדולה -גן החומר. יוסף מתנצל כי הוא תיכנן שזה יהיה בעגלא-במהרה, אבל בפועל זה היה בעיכוב. יוסף אומר שגם הוא רצה שהגאולה תהיה ב-קו ישר, בעגלא, רק אז התברר לו שאפשר לרומם את העולם עוד יותר דווקא באיחוד ההפכים-ולכן צריך את העגלות. רק לאחר שיעקב אבינו רואה את העגלות, אז חיה רוחו, והקדוש ברוך הוא נגלה אליו לאחר עשרים שנה בהם הוא לא נגלה אליו. ואם נקשר את פרשת מקץ שבת חנוכה ונתבונן על פסוק מחז״ל ״להשכיחם תורתך״, נראה מבחינה מסוימת המפגש עם יוון הוא דווקא מפגש עם האומה הכי פחות ״מפלצתית״. יוון היא האומה הכי מתורבתת והכי נוחה לישראל. אין את הפראות של רומי או אתה הזימה של מצריים. אדרבה זו מלכות שהשפיעה מאוד על העולם כולו לרבות עלינו כעם ישראל. יש הרבה מאוד מילים ביוונית שנכנסו לעברית, הרמב״ם מאוד התפעל מהפילוסופים הגדולים של יוון -כגון אריסטו. אז מה באמת הבעיה בתרבות יוון? היא הרי מעולם לא רצתה להחריב ואף לא החריבה בפועל את בית המקדש. היא אפילו נראית ״יופי של גלות״, היא למעשה לא רצתה כלום חוץ מדבר אחד -לטמא את השמן. שהכל ישאר אותו דבר ״למעט השמן״ -שלא יהיה טהור. הפנימיות, הקדושה-אין דבר כזה לפי היוונים. לכן הם נקראים בני החושך. כי החושך הוא לא רק היעדר אור, אלא ניתוק המציאות מהמקור האלוהי שבה. היוונים מעולם לא התנגדו שנלמד תורה- ״אדרבה״, הם אמרו, תקימו פקולטות ללימוד תורה. זה יפה מאוד יפה ומחכים, אולם בתנאי אחד -שתנתקו את התורה ממי שנתן אותה. כל זמן שהתורה היא חכמה אנושית ולא אלוקית -זה בסדר מבחינת היוונים.

כתוב ״בעל הניסים״ ״להשכיחם תורתך״ – הם לא רצו להשכיח את התורה, אלא להשכיח שזו התורה שלך, של הקדוש ברוך הוא. רואים שהכל נשאר מתורבת מצוחצח – אבל בלי המקור. אין מי שיותר מזכיר את היהדות, במעטפת שלו, יותר מתרבות יוון. השאלה האמיתית היא האם אני יכול לאחד שני הפכים ולהבין שאין עוד מלבדו באמת- בלי שום יוצא מהכלל. האם שאני רץ ומתרוצץ פה בעולם הזה, כדוגמת צרפת יפן טורקיה ועוד אני מבין שעכשיו זה רק שבע שנות הרעב. ובעצם אני מכין את הכל לשבע שני השובע. אפשר להפוך את החול לקודש מבלי להתנתק, זה הסוד של הכל. לכן חנוכה היא ההתחלה של תורה שבעל פה -האם אני בשכל שלי, בכלי החשיבה שלי, המדרגה שלי והמדינה שלי-יכול לחיות ולהחיות אלוקות. שבוע חנוכה הוא תמיד גם השבוע של פרשת מקץ, ובו אנו לומדים את הכוח הזה של ״היינו כחולמים״ בעזרת השם שנזכה לאור חדש  על ציון תאיר ולגאולה שלמה בקרוב  ממש.״

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי