פרשת מִקֵּץ התשפ"ד

אני רוצה לשלוח תודה גדולה לשליחים שהולכים לכל הלוויות של חיילי ואזרחי מדינת ישראל שנרצחו באיבם, בראש ובראשונה: לגיא פלג, לריני פלג, לטוביה לביא, אשר מחרפים את נפשם ומשתדלים להיות בכל לוויה ולאפשר לי להשתתף מרחוק בלוויה. שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם אמן.
אני רוצה לחזק את כל מי שעוסקים במלאכה הגדולה של עזרה לנשמת האומה, את כל אלה שלקחו עליהם לקרוא כל יום את שלושה עשר פרקי תהילים, שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם.

את המאמר האחרון של זאת חנוכת המזבח ופרשת מקץ אנו מקדישים לעילוי נשמת החיילים והאזרחים שנפלו בלחימה ברצועת עזה ובארץ.  

אזרחים:
*איתן לוי* ז"ל, 53, בת ים, תחילה הוגדר כחטוף, ב -8.12 הוכרז כי נרצח וגופתו מוחזקת ברצועת עזה.
*סהר ברוך* ז"ל, 25, בארי, תחילה הוגדר כחטוף, ב- 9.12 הוכרז כי נרצח בשבי החמאס וגופתו מוחזקת בעזה.
*עדן זכריה* ז"ל, 28, ראשון לציון, נחטפה מהמסיבה ברעים לרצועת עזה, נרצחה בשבי וגופתה חולצה על ידי צה"ל.
*ג'ושוע לואיטו מולל* ז"ל, 21, טנזניה, בשביעי באוקטובר נחטף לרצועת עזה מקיבוץ ניר עוז, ב- 13.12 הוכרז כי נרצח בשבי וגופתו מוחזקת בידי החמאס.
*טל חיימי* ז"ל, 42, בשביעי באוקטובר הוגדר כנעדר, ב- 13.12 הוכרז כי נרצח וגופתו מוחזקת בידי החמאס.
*אליה טולדנו* ז״ל, 27, תל אביב נחטף לרצועת עזה מהמסיבה ברעים לרצועת עזה, גופתו חולצה ע״י צה״ל.

חיילים:
*רס"ל (במיל') עומרי רוט* ז"ל, 25, קצרין, לוחם בעוצבת ברק 188, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ר (במיל') נפתלי יונה גורדון* ז"ל, 32, ירושלים, לוחם בעוצבת ברק 188, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סמל מאור כהן איזנקוט* ז"ל, 19, אילת, לוחם גדוד 12 חטיבת גולני, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ר (במיל') עומרי בן שחר* ז"ל, 25, גבעתיים, לוחם בעוצבת חוד החנית, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ר (במיל') ליאב אטיה* ז"ל, 25, באר שבע, לוחם בעוצבת חוד החנית, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סמ"ר חיים מאיר עדן* ז"ל, 20, רחובות, לוחם בגדוד 13 בחטיבת גולני, נפטר מפצעיו בקרב בשביעי באוקטובר.
*סמ"ר יונתן דין חיים* ז"ל, 25, רמת גן, לוחם בגדוד 603 בחיל הנדסה קרבית, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סגן נתנאל מנחם איתן* ז"ל, 22, ירושלים, לוחם ביחידת 669, נפטר מפצעיו בקרב ברצועת עזה.
*רס"ם (במיל') גדעון אילני* ז"ל, 35, עשהאל, לוחם בעוצבת חוד החנית, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ם (במיל') איתי פרי* ז"ל, 36, מודיעין, לוחם בחטיבה 5, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ן (במיל') אביתר כהן* ז"ל, 42, כפר סבא, לוחם בחטיבה 5, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ן גל בכר* ז"ל, 34, אורנית, קצין באוגדה 36, נפל בתאונת דרכים בדרום הארץ.
*רס"ן (במיל') רומן ברונשטיין* ז"ל, 46, בת ים, לוחם חטיבה 5, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סרן (במיל') אליה יאנובסקי* ז"ל, 24, ירושלים, לוחם חטיבה 5, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ר (במיל') ארי יחיאל זנילמן* ז"ל, 32, ירושלים, לוחם חטיבה 5, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ר (במיל') צביקה לביא* ז"ל, 30, עלי, לוחם בעוצבת האש, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ב זיו דדו* ז"ל, 36, מנהל עבוד לוגיסטי בגדוד 51 בחטיבת גולני, נפל בשביעי באוקטובר וגופתו נחטפה על ידי החמאס, ב- 12.12 צה"ל חילץ את גופתו.
*סא"ל תומר גרינברג* ז"ל, 35, אלמוג, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ן רועי מלדסי* ז"ל, 23, עפולה, מפקד פלוגה בגדוד 13 בחטיבת גולני, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ן משה אברהם בר-און* ז"ל, 23, רעננה, מפקד פלוגה 51 בחטיבת גולני, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סמל אחיה דסקל* ז"ל, 19, חיפה, לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סמ"ר אוריה יעקב* ז"ל, 19, אשקלון, לוחם בגדוד 614 בבית הספר להנדסה קרבית, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סרן ליאל חיו* ז"ל, 22, שוהם, מפקד מחלקה בגדוד 51 בחטיבת גולני, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ן בן שלי* ז"ל, 26, קדרון, מפקד פלגה ביחידת 669, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ל רום הכט* ז"ל, 20, גבעתיים, לוחם ביחידת 669, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סמל ערן אלוני* ז"ל, 19, אופקים, לוחם בגדוד 51, נפל בקרב ברצועת עזה.
*אל"ם יצחק בן בשט ז"ל*, 44, שדה יעקב, מפקד חפ"ק מח"ט גולני, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רס"ר (במיל') אלישע לוינשטרן* ז"ל, 38, חריש, לוחם שריון, נפל בקרב ברצועת עזה.
*סמל עוז שמואל ארדי* ז״ל , 19, חצור, לוחם בגדוד הנדסה 603, נפל בקרב ברצועת עזה.
*רב״ט ניק בייזר* ז״ל,19,באר שבע, נחטף  לרצועת עזה, גופתו חולצה ע״י צה״ל.
*סמל רון שרמן* ז״ל , 19, להבים, נחטף לרצועת עזה, גופתו חולצה ע״י צה״ל.
״מי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותיי די״.

פרשת מקץ

בוא תשמע את החלום ותפתור אותו. מה כל כך מיוחד בפתרון יוסף? 

״פרשת מקץ היא פרשת החלומות, וננסה הפעם מתוך לימוד פשוטו של מקרא להגיע גם לענייני החנוכה. העניין המרכזי של הפרשה הוא כאמור החלומות של פרעה והפתרון של יוסף: ״וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם״. (בראשית פרק מ"א, פסוקים א'-ז')

הביטוי ״והנה חלום״ נאמר לאחר שני חלומותיו של פרעה, בלשון יחיד, לא כתוב ׳והנה חלומות׳ אלא ׳והנה חלום׳, כלומר גם פרעה מבין ששני החלומות הם בעצם דבר אחד, וכפי שרש״י מביא: ״והנה נשלם חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים״ (רש"י, פרק מא פסוקים א-ז). 

נכון, אין זה החלום הראשון שמופיע בספר בראשית, ראינו עוד חלומות לפני כן, אך הפעם החלומות הללו מובילים אותנו אל הבנת הגלות והגאולה. נראה את המשך הדברים:

וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם: פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים: וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ: וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. (פרק  ח'-פסוק י״ד).

 רש״י אומר שהיו פותרים את החלומות, אבל לא לפרעה: כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ הציעו את הפתרון המוכר והידוע, אבל פרעה לא קיבל את תשובות חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם – לא היה לפרעה מושג מהו הפתרון של החלום, הוא פשוט הרגיש שההצעות של חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם אינן הפתרון הנכון. 

יוסף שומע את החלומות ופותר אותם מיד, אך לא לפני שהוא מכריז ׳בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה׳, כלומר, לא אני הוא הפותר, לא שלי היא החכמה, אלא הכל מאת הקב״ה. הוא מסביר על השיבולים ואומר שמדובר בשבע שנות שובע שלאחריהן תבואנה שבע שנות רעב ומדוע חלם פרעה את החלום פעמיים: ״וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ: וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ: וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ.״ (פרק, ל"ב פסוק ל"ח)

בנוסף לפתרון החלומות, יוסף גם מייעץ כיצד יש לנהוג לנוכח העתיד לבוא, עצתו מוצאת חן בעיני פרעה ועבדיו, פרעה מוקסם מיוסף וממנה אותו למשנה למלך.

להלן כמה שאלות שממש זועקות מתוך פשט המקרא:

השאלה הראשונה היא שאלתו של רבנו בחייו ומפרשים נוספים: מה כל כך מיוחד בפתרון של יוסף? מדוע פרעה מתפעל כל כך מיוסף? הרי הפתרון נראה מתבקש ובטח לא מצריך גאונות. הנתונים בחלום הם שיש פרות מלאות ויש רזות שמצביעות בחלום על שנים של רעב או שובע. אחר כך יש שיבולים דקות ושיבולים רזות, והן עולות מן היאור. היאור במצרים הוא כידוע המשקה של כל הארץ, מקור המים, מקור החיים, המניע של כל החקלאות וייצור המזון. שיבולים זה הרי תבואה, ואם השיבולים שמנות – סימן שיש להם אדמה טובה ומים, ואם הם רזות – סימן שהאדמה לא טובה ואין מים. לכאורה זהו פתרון שכל ילד יכול להגיע אליו. 

מתוך שאלה זו עולה עוד שאלה: האם אצל כל חרטומי מצרים לא נמצאה החכמה לפתור את החלום בצורה כזאת? וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה״ – מדוע החרטומים לא הצליחו להציע פתרון כזה? בנוסף, נניח שפרעה מתרשם מאוד מיוסף ומגיע למסקנה שהוא מומחה גדול בלפתור חלומות, אז שימנה אותו לפותר החלומות הראשי של מצרים או ל״חלומולוג״ הממלכה, למה הוא ממנה אותו ליד ימינו, משנה למלך?

יוסף הצדיק משתחרר מבית הסוהר לאחר שתים-עשרה שנה, מוציאים אותו משם כדי לפתור את החלום. נזכור שזהו גם יום ההולדת של פרעה. איך יש ליוסף אומץ לקחת את פתרון החלום ולהפוך אותו להצעה לתוכנית כלכלית כוללת לכל מצרים? מי שאל אותו? מי ביקש ממנו להציע? אמרו לו רק לפתור את החלום. והוא לא רק מציע, אלא גם קובע איפה ואיך יצברו את האוכל. לקינוח, הוא גם קובע מי ינהל את הכל, עם רמז די עבה מי יזכה במכרז הזה. 

חלומות מציאותיים 

ננסה להבין את המהלך מההתחלה. רש״י מסביר את הפסוק ״ואין פותר אותם לפרעה״, היו אחרים שפתרו, אבל לא לפרעה, פרעה לא קיבל את פתרונם. אותם פותרים אמרו לפרעה ״שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר״, כי כנראה הם  הבינו שזה יותר פשוט מאשר הפתרון של שובע ורעב. 

לאברבנאל יש פירוש מעניין, הוא מסביר שעצם החידוש של יוסף הוא הפשטות בפתרון שלו. מה הכוונה? בדרך כלל אנשים חולמים חלומות דמיוניים. בחלום אני יכול לחזות בדברים לא טבעיים, והפכים יכולים להתאחד. במציאות הדברים הללו לא יכולים לקרות, אבל בחלום כן. האברבנאל אומר שיש גם סוג אחר של חלומות – חלומות מציאותיים, שאתה ממש חולם מציאות. החרטומים הציעו לפרעה פתרונות לחלומות מסוג אחד – שהם לא מציאותיים – שבע בנות אתה מוליד וקובר, שבע מדינות אתה כובש ומפסיד. יוסף לעומת זאת הציע פתרון באמת פשוט וחיבר את החלום אל המציאות, לכן פרעה התפעל כל כך. 

זה פירוש יפה אבל הקושי בו הוא שהרי כל החלומות שראינו עד כה בספר בראשית הם חלומות של האפשרות השניה – שהם מחוברים למציאות. החלום הראשון, אצל יעקב שרואה בחלומו ״מלאכי אלהים עולים ויורדים״ בסולם – זה גם היה הפתרון, באמת המלאכים ליוו את יעקב. החלום השני של יעקב הוא על הצאן – עקודים, נקודים וברודים – והפתרון שם הוא בדיוק אותו דבר, ההתרבות של הצאן. גם בחלום השלישי בחומש, של יוסף עצמו: ״וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי״. (בראשית פרק לז פסוק ז). – הפתרון היה זהה לחלום, שהאחים השתחוו ליוסף. לכן הקושי, מה פתאום אצל פרעה החלומות יהיו דווקא מהסוג הראשון, שהוא מנותק למציאות? 

ננסה להציע כיוון שונה. לאחר דברי יוסף כתוב בתורה: ״וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו״. לכאורה הדבר שהוטב בעיני פרעה הוא הפתרון שהציע יוסף. יש קושי בניסוח הזה, כי לכאורה היה צריך להיות כתוב :״וַיִּיטַב הפתרון״ ולא ״וַיִּיטַב הַדָּבָר״, כפי שאצל שר האופים נאמר ״וירא שר האופים כי טוב פתר״. צריך היה להיות מצוין בפירוש שמדובר על הפתרון. בנוסף, דברי יוסף מסתיימים בתוכנית הכלכלית שהוא מציע, לא בפתרון החלום, לכן קשה לומר שהדבר שהוטב הוא החלום. ייתכן ומדובר בהצעה אשר הוטבה בעיני פרעה, וגם אז, או שמדובר רק על ההצעה, או שהכוונה היא לכל דברי יוסף, גם הפתרון וגם ההצעה הוטבו בעיני פרעה. 

שבע ועוד שבע 

כולנו מכירים את חלומותיו של פרעה, ובכל זאת ננסה להתבונן בהם שוב כדי להבחין בנקודה שבדרך כלל מפספסים. בחלום הראשון פרעה רואה פרות שמנות עולות מן היאור ולאחריהן פרות רזות, ואז הרזות אוכלות את השמנות. אז כמה פרות הוא ראה? בדרך כלל אנשים אומרים שהוא ראה שבע פרות – אבל זה לא מה שהוא ראה. הוא ראה ארבע-עשרה פרות. כתוב מפורש: ״וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר״. הוא ראה ארבע-עשרה פרות סך הכל. לעניות דעתי זה העיקר בחלום, תשאלו מדוע פרט זה כל כך חשוב? נסביר, החרטומים ידעו את הפתרון של שנות השובע ושנות הרעב, ומן הסתם הם גם הציעו אותו. מה שהם לא הצליחו להסביר זה איך ייתכן ותהיינה בחלום ארבע-עשרה פרות עומדות יחדיו. שנות השובע ושנות הרעב לא יכולות להתרחש בו זמנית, הרי שאם יש שובע אז אין רעב, ואם יש רעב אז אין שובע. גם לחרטומים לא היה ספק שפרעה חלם חלום אחד בשני חלקים, כי אם הם היו חושבים שיש כאן שני חלומות הם היו מציעים שני פתרונות נפרדים. מה שהם לא הצליחו להסביר זה את הנקודה של הארבע-עשרה פרות יחד ולכן נזקקו לפנות לפתרונות אלטרנטיביים שכן נןתנים לכך הסבר. מלכים לאורך ההיסטוריה, בוודאי מלכים גדולים כמו פרעה, נישאו ליותר מאישה אחת, לכן מתקבל על הדעת להוליד שבע בנות ולקבור שבע בנות בו זמנית. זה, לפי סברת החרטומים זה הפתרון היחיד שיש ביכולתו לקיים את שני החלקים – שובע ורעב ביחד. בזמן שאדם מוליד הוא גם יכול לקבור. דרך אגב, זה הפתרון היחיד מבין אלו שהוצעו על ידי החרטומים שרש"י מביא מן המדרש – כי רק הוא מקיים את האפשרות של ״ותעמודנה אצל הפרות״, שהיו יחד. 

יוסף מגיע ומציע פתרון שעושה מהפכה בצורת החשיבה של פרעה ושל החרטומים. זה לא שיוסף מציע בנוסף לפתרון החלום גם הצעה לתכנית כלכלית – התוכנית היא חלק מהפתרון עצמו. כי בחלום, הפרות השמנות והרזות, השיבולים השמנות והרזות, עומדות זו אצל זו, כלומר הפתרון הוא שבשנות השובע אתה מכין את שנות הרעב, ובשנות הרעב אתה אוכל משנות השובע, לכן ההצעה היא גם חלק מהפתרון. 

מה שיוסף אומר לפרעה בעצם הוא שהקב״ה לא רק מראה בחלום מה הוא מתכנן, אלא הוא גם מראה לנו מה עלינו לעשות עם זה במציאות. יוסף לא מחדש שהחלום הוא אחד, והוא לא מחדש על שובע ורעב, הוא מחדש שאפשר לאחד שני הפכים מוחלטים – רעב ושובע – במציאות. זה שבחלום זה אפשרי, זה ברור, כי זה חלום. אבל זה שבמציאות זה גם אפשרי – זה החידוש של יוסף. יוסף אומר למעשה שבחלום הזה יש את מה שעושה הקב״ה וגם את מה שאתה עושה. הקב״ה קובע אולי רעב, אבל אתה יכול להשפיע מלמטה. 

 זו הסיבה שפרעה, כשהוא מתאר ליוסף את החלום, מדלג או משנה דברים שקשים לו להבנה. הוא לא מספר למשל שהוא ראה את המחזה כשהוא עומד ״על היאור״, אלא אומר שהוא היה ״על שפת היאור״ – כי בחלום אתה יכול לעמוד על היאור, אבל במציאות זה בלתי אפשרי. יוסף שומע את החלום מתוך ההבנה ש״אין עוד מלבדו״, בתחילה הוא לא מבין מדוע אף אחד לא פתר את החלום, ואז הוא מבין שבעצם קשה להם להבין את הנקודה המציאותית שבחלום. קשה לפרעה לומר שהוא עומד על אלוהיו. ״שפת לא ידעתי אשמע״ (תהילים, פרק פא פסוק ו ) – יוסף מלמד את פרעה, אבל בעצם את כולנו. 

דווקא מתוך הגלות יש גאולה

״שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים״ (תהילים פרק קכ"ו פסוק  א'). הביטוי הזה הוא מאד עמוק. מופלא הדבר שיהודי חי, במובן הפיזי, מכוח שני הפכים: מצד אחד הוא רחוק מהקדושה, אין לו בית מקדש, הוא בגלות, אך מצד שני הוא מתעצם יותר בתפילה ודבקות בקב״ה. יהודי יכול לחיות במציאות גלותית רק אם הוא מבין מה הנצח שלו.  

בעולם שלנו, יהודי יכול לחיות את שני ההפכים הללו. יהודי יכול לחיות ״אין עוד מלבדו״, ובו זמנית לעסוק ב״בני, חיי ומזוני״, טרדות הרווחה והיום-יום, ולא להרגיש סתירה, ולא ליפול למחשבה שהאלוקות היא לא בדיוק בהכל. השאלה היא האם גם אנחנו באמת חיים את שני הפכים הללו? האם אני באמת מאמין שהקב"ה – ״מלא כל הארץ כבודו״? האם אני יכול לחיות גם בשבע שנות השובע וגם בשבע שנות הרעב גם יחד? 

דווקא הגלות מגלה ליהודי איך חיים את שני ההפכים הללו יחד. היכולת לחיות דרך שבע שנות הרעב ובשבע שנות השובע – ובו זמנית היכולת לדעת שגם אם אני נמצא בשבע שנות השובע, אני מכין את עצמי לרעב – ואני יודע שהגאולה השלמה היא "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – שהמים יגיעו עד למעלה, שהאלוקות תמלא את כל העולם. 

כל הפרשה הזאת היא פרשת הגעת ישראל לגאולתם כבר כעת. כשיעקב אבינו עומד לרדת למצרים – הקב״ה אומר לו לא לחשוש מהירידה ומבטיח לו שהוא יהיה איתו בירידה וגם ידאג להעלות אותו. כלומר אפשר להיות בגלות ושהקב״ה יהיה איתך לגמרי, איך? ״אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ״. (פרק מו פסוק ד). יוסף מלמד אותנו לחיות גאולה גם בגלות. 

קווים ועיגולים 

בעולם הקבלה, ומרן הרב קוק זצ"ל מדבר על זה באורות הקודש (חלק ראשון, סדר שני, י"ח-י"ט), יש את המושג ״יושר״, כלומר קווים ישרים, לעומת העיגולים. סוד היושר והעיגולים. קו מתחיל בנקודה אחת ומסתיים בנקודה אחרת. לעומת זאת, לעיגול אין ראש ואין זנב, אין התחלה ואין סוף. בעיגול, בסובב, אתה פתאום תופס שכל ההפכים יכולים להתחבר. אנשים מבינים שבחלום אני מצליח לדמיין כי השכל, ההיגיון, לא עובד. כלומר חלום זה דבר שלילי, אבל בעומק – זה בדיוק ההפך! תפקידו של השכל הוא לחלק, לצמצם לקווים. בחלום אני נשאר בעיגול – בלי לצמצם את הדברים ולהוריד אותם לקווים. 

אדם שלא חולם חי רק קווים, הוא לא מאחד הפכים. במילים אחרות: אדם שלא חולם – הוא בעצם לא אדם. אדם זה מלשון לדמות. הדמיון הוא החַיּוּת. הצורך של האדם בשינה, הרבה מעבר לאכילה, הוא בעצם הצורך לחלום. זה לא רק להאמין שהקב"ה עושה, אלא היכולת להבין שהפרות יכולות לעמוד אלו אצל אלו. 

העיקרון הזה של העיגולים והיושר ישפוך לנו אור גם על הפסוקים בהמשך הסיפור של יוסף ואחיו, בפרשת ויגש: וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. (בראשית, מ"ה, כ"ה-כ"ז)

למרות שהאחים מספרים ליעקב שיוסף חי – הוא לא מאמין להם. מתי הוא כן מתרצה? כשהוא רואה את העגלות שיוסף שלח לשאת את יעקב. סוד העיגולים. רק אז – "ותחי רוח יעקב". נסביר.

בעגלא או בעגלות

יש מדרש פלאי שמופיע בכתב יד בהערות על התורה שלמה של הרב כשר זצ"ל שאומר: וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת – רמז לו כשפרשתי ממך היינו עסוקים בביאת המשיח. הדא הוא דאמרינן: ״וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב״ (תורה שלמה).

המדרש כאן מדבר על ביאת המשיח, ועכשיו ננסה להבין מדוע שלח יעקב את יוסף לאחיו? האם הוא לא ידע שאחיו שונאים אותו? ברור שהוא ידע, ״היו מעיו מתחתכין״, אומרים חז"ל (מדרש רבה על בראשית ל"ז, י"ד), אבל כשיעקב אבינו ביקש לישב בשלווה – ״קפץ עליו רוגזו של יוסף״ (רש"י פרשת וישב). ברור שהשלווה שיעקב ביקש היא לא פיזית, אלא רוחנית – הוא הבין שהוא חזר לארץ ישראל אחרי עשרים שנות גלות בחרן, הגענו כבר לגאולה השלמה שהובטחה לאברהם. עשיו שונאו פינה את הארץ, אין את לבן, הוא התעכב בעל כורחו בשכם ובסוכות שנה וחצי וכעת ״חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם״. בברית בין הבתרים נגזר: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול… ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה״. (בראשית, פרק ט"ו, פסוקים י"ג-ט"ז) 

יעקב אבינו ידע את שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים והבין שהכל כבר התקיים בו: ״כי גר יהיה זרעך״ – התקיים בו ככתוב: ״עם לבן גרתי״, ״ועבדום״ – כבר התקיים: ״עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך״, ״ועינו אותם״ – התקיים: ״את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוהים״, ״ודור רביעי ישובו הנה״ – גם התקיים שהרי בני יעקב הם דור רביעי לאברהם. ״ולא שלם עוון האמורי״ – כלומר האמורי צריך לפנות את הארץ? הנה, עשיו יצא מן הארץ. הכל התקיים במלואו. זו הגאולה הכי ברורה שיכולה להיות. ואם תשאלו על המספר ארבע מאות שנה שלא היו אלא עשרים שנות גלות בלבד – נשיב כי גם במצרים לא היתה הגלות ארבע מאות שנה אלא רק מאתיים ועשר, כי ארבע מאות זה המקסימום, אבל על ידי תשובה וייסורים אפשר לקצר. את כל זה למד יעקב אבינו. 

זה הפירוש ל״היינו עסוקים בביאת המשיח״. חשבנו שהגאולה כבר תבוא, אבל אז הגיעו החלומות של יוסף שמשדרים רעב וגלות, והמשמעות שלהם שיהודה עוד לא מולך – אלא ״וירד יהודה״, ומתחילה שנאת אחים. אז מבין יעקב אבינו שהדרך היחידה לקדם את ביאת משיח היא קודם כל לפתור את הבעיה הזו. מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף – יש קנאת אחים? אז צריך לעשות השליחות שלו, ולחפש את האחווה בין האחים – ״את אחי אנוכי מבקש״. ברור שזו סכנה, אבל זה הבירור שצריך לברר, זו השליחות. זאת גם הסיבה שיוסף לא כותב מכתב ליעקב כל השנים כשהוא יושב במצרים, לא שולח שליח – כי השליחות שלו עדיין לא הושלמה. יוסף הודיע ליעקב אבינו שהוא חי רק כשהשליחות תסתיים – כי הוא יודע שאת יעקב אבינו מעניין יותר האם השליחות בוצעה, יותר מאשר האם יוסף חי. 

לכן הוא שולח ליעקב אבינו את העגלות, בזה אומר לו יוסף ״אבא, כשפרשתי ממך, לא שלחת אותי לבדוק אם האחים שלי מסתדרים בדותן עם הצידה והמים שהם לקחו לדרך. המטרה הייתה לבדוק את שלום האחווה בינינו, ואחר כך לחזור הביתה ולשבת להתוועד עם המשיח״. כלומר עלי להשיב את האחווה הזאת, אולם אז אירע ״טרוף טורף״, נמכרתי למצרים עד שהגעתי להיות משנה למלך פרעה. יוסף מתנצל כי הוא תכנן שזה יהיה בעגלא – במהרה, אבל בפועל זה היה בעיכוב. יוסף אומר שגם הוא רצה שהגאולה תהייה בקו ישר, בעגלא, רק אז התברר לו שאפשר לרומם את העולם עוד יותר דווקא באיחוד ההפכים – ולכן צריך את העגלות. רק לאחר שיעקב אבינו  רואה את העגלות, אז חיה רוחו והקב"ה נגלה אליו לאחר עשרים שנה בהם הוא לא נגלה אליו. 

להשכיחם תורתך 

מבחינה מסוימת המפגש עם יוון הוא דווקא מפגש עם האומה הכי פחות ״מפלצתית״. יוון היא האומה הכי מתורבתת והכי נוחה לישראל. אין את הפראות של רומי או את הזימה של מצרים. אדרבה, זו מלכות שהשפיעה מאוד על העולם כולו, לרבות עלינו – יש הרבה מאוד מילים ביוונית שנכנסו לעברית, הרמב״ם מאוד התפעל מהפילוסופים הגדולים של יוון כדוגמת אריסטו. אז מה באמת הבעיה בתרבות יוון? היא הרי מעולם לא רצתה להחריב ואף לא החריבה בפועל את בית המקדש, היא נראית ״יופי של גלות״ (תרתי משמע). היא לא רוצה כלום חוץ מדבר אחד – לטמא את השמן. שהכל ישאר אותו דבר, למעט השמן – שלא יהיה טהור. הפנימיות, הקדושה – אין דבר כזה, לפי היוונים. לכן הם נקראים בני החושך. כי החושך הוא לא רק העדר אור, אלא ניתוק המציאות מהמקור האלוקי שבה. היוונים מעולם לא התנגדו שנלמד תורה – ״אדרבה״, הם אמרו, 'תקימו פקולטות ללימוד תורה. זה מאוד יפה ומחכים, אולם בתנאי אחד – שתנתקו את התורה ממי שנתן אותה׳. כל זמן שהתורה היא חכמה אנושית ולא אלוקית – זה בסדר מצד היוונים. 

״להשכיחם תורתך״ – הם לא רצו להשכיח את התורה, אלא להשכיח שזו התורה שלך, של הקב"ה. הכל נשאר מתורבת, מצוחצח – אבל בלי המקור. אין מי שיותר מזכיר את היהדות, במעטפת שלו, יותר מתרבות יוון. השאלה האמיתית היא האם אני יכול לאחד שני הפכים ולהבין שאין עוד מלבדו באמת – בלי שום יוצא מן הכלל. האם כשאני רץ ומתרוצץ פה בעולם הזה אני מבין שעכשיו זה רק שבע שנות הרעב, ובעצם אני מכין את הכל לשבע שנות השובע. אפשר להפוך את החול לקודש מבלי להתנתק. זה הסוד של הכל. לכן חנוכה היא ההתחלה של תורה שבע"פ – האם אני בשכל שלי, בכלי החשיבה שלי והמדינה שלי – יכול לחיות ולהחיות אלוקות.

בערב שבת אנו נפרדים מהאור העצום אשר מחולק לשמונה ימים, ונכנסים לשבת פרשת מקץ, בה אנו לומדים את הכח הזה של ״היינו כחולמים״ ובעזרת השם שנזכה לאור חדש על ציון תאיר ולגאולה שלמה בקרוב ממש״.