פָּרָשַׁת לֶךְ-לְךָ

" מומלץ בחום לכל מי שמעוניין לקרוא ולדבוק במאמר בראשית לקרוא את חמשת  פרקי תהילים שמתקיימים כאן:

תהילים פרק כז

לְדָוִד: יְהוָה, אוֹרִי וְיִשְׁעִי–מִמִּי אִירָא; יְהוָה מָעוֹז-חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד. בִּקְרֹב עָלַי, מְרֵעִים–    לֶאֱכֹל אֶת-בְּשָׂרִי: צָרַי וְאֹיְבַי לִי;  הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. אִם-תַּחֲנֶה עָלַי, מַחֲנֶה לֹא-יִירָא לִבִּי: אִם-תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה-בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ.אַחַת, שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-יְהוָה- אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה,    כָּל-יְמֵי חַיַּי; לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהוָה, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. כִּי יִצְפְּנֵנִי, בְּסֻכֹּה- בְּיוֹם רָעָה: יַסְתִּרֵנִי, בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ; בְּצוּר, יְרוֹמְמֵנִי. וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי, וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ, זִבְחֵי תְרוּעָה; אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה, לַיהוָה. שְׁמַע-יְהוָה קוֹלִי אֶקְרָא; וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי. לְךָ, אָמַר לִבִּי-בַּקְּשׁוּ פָנָי;    אֶת-פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ. אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ, מִמֶּנִּי-    אַל תַּט-בְּאַף, עַבְדֶּךָ: עֶזְרָתִי הָיִיתָ; אַל-תִּטְּשֵׁנִי וְאַל-תַּעַזְבֵנִי, אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. כִּי-אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי; וַיהוָה יַאַסְפֵנִי. הוֹרֵנִי יְהוָה, דַּרְכֶּךָ:  וּנְחֵנִי, בְּאֹרַח מִישׁוֹר–לְמַעַן, שׁוֹרְרָי. אַל-תִּתְּנֵנִי, בְּנֶפֶשׁ צָרָי:    כִּי קָמוּ-בִי עֵדֵי-שֶׁקֶר, וִיפֵחַ חָמָס. לוּלֵא–הֶאֱמַנְתִּי, לִרְאוֹת בְּטוּב-יְהוָה: בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה, אֶל-יְהוָה:    חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה.

תהילים פרק  מה

לַמְנַצֵּחַ עַל-שֹׁשַׁנִּים, לִבְנֵי-קֹרַח;  מַשְׂכִּיל, שִׁיר יְדִידֹת. רָחַשׁ לִבִּי, דָּבָר טוֹב-אֹמֵר אָנִי, מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ; לְשׁוֹנִי,  עֵט סוֹפֵר מָהִיר.מיָפְיָפִיתָ, מִבְּנֵי אָדָם- הוּצַק חֵן, בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ; עַל-כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים    לְעוֹלָם. חֲגוֹר-חַרְבְּךָ עַל-יָרֵךְ גִּבּוֹר- הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ. וַהֲדָרְךָ, צְלַח רְכַב-עַל-דְּבַר-אֱמֶת, וְעַנְוָה-צֶדֶק; וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת   יְמִינֶךָ. חִצֶּיךָ, שְׁנוּנִים:  עַמִּים, תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ; בְּלֵב, אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ. כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד; שֵׁבֶט מִישֹׁר, שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ אָהַבְתָּ צֶּדֶק, וַתִּשְׂנָא-רֶשַׁע: עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן- מֵחֲבֵרֶךָ. מֹר-וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ;  מִן-הֵיכְלֵי שֵׁן, מִנִּי שִׂמְּחוּךָ. בְּנוֹת מְלָכִים, בְּיִקְּרוֹתֶיךָ;  נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ, בְּכֶתֶם אוֹפִיר. שִׁמְעִי-בַת וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ;  וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, וּבֵית אָבִיךְ. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ:  כִּי-הוּא אֲדֹנַיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲוִי-לוֹ. וּבַת-צֹר: בְּמִנְחָה, פָּנַיִךְ יְחַלּוּ–עֲשִׁירֵי עָם. כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה; מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ. לִרְקָמוֹת, תּוּבַל לַמֶּלֶךְ: בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ, רֵעוֹתֶיהָ–מוּבָאוֹת לָךְ. תּוּבַלְנָה, בִּשְׂמָחֹת וָגִיל;    תְּבֹאֶינָה, בְּהֵיכַל מֶלֶךְ. תַּחַת אֲבֹתֶיךָ, יִהְיוּ בָנֶיךָ;    תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים, בְּכָל-הָאָרֶץ. אַזְכִּירָה שִׁמְךָ, בְּכָל-דֹּר וָדֹר;    עַל-כֵּן עַמִּים יְהוֹדוּךָ, לְעֹלָם וָעֶד.

תהילים פרק סה

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר, לְדָוִד שִׁיר. לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן; וּלְךָ, יְשֻׁלַּם-נֶדֶר. שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה-עָדֶיךָ, כָּל-בָּשָׂר יָבֹאוּ. דִּבְרֵי עֲוֺנֹת, גָּבְרוּ מֶנִּי; פְּשָׁעֵינוּ, אַתָּה תְכַפְּרֵם. אַשְׁרֵי, תִּבְחַר וּתְקָרֵב- יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ:    נִשְׂבְּעָה, בְּטוּב בֵּיתֶךָ;    קְדֹשׁ, הֵיכָלֶךָ. נוֹרָאוֹת, בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ- אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ; מִבְטָח כָּל-קַצְוֵי-אֶרֶץ,    וְיָם רְחֹקִים. מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ; נֶאְזָר, בִּגְבוּרָה. מַשְׁבִּיחַ, שְׁאוֹן יַמִּים–שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם; וַהֲמוֹן לְאֻמִּים. וַיִּירְאוּ, יֹשְׁבֵי קְצָוֺת–מֵאוֹתֹתֶיךָ; מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין. פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה–    פֶּלֶג אֱלֹהִים, מָלֵא מָיִם; תָּכִין דְּגָנָם,  כִּי-כֵן תְּכִינֶהָ. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ;  בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. עִטַּרְתָּ, שְׁנַת טוֹבָתֶךָ; וּמַעְגָּלֶיךָ, יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן. יִרְעֲפוּ, נְאוֹת מִדְבָּר;  וְגִיל, גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה. לָבְשׁוּ כָרִים, הַצֹּאן- וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ-בָר; יִתְרוֹעֲעוּ,  אַף-יָשִׁירוּ.

תהילים פרק קטו

לֹא לָנוּ יְהוָה, לֹא-לָנוּ:  כִּי-לְשִׁמְךָ, תֵּן כָּבוֹד–עַל-חַסְדְּךָ, עַל-אֲמִתֶּךָ. לָמָּה, יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם:    אַיֵּה-נָא, אֱלֹהֵיהֶם. וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם– כֹּל אֲשֶׁר-חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם, כֶּסֶף וְזָהָב;  מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם פֶּה-לָהֶם, וְלֹא יְדַבֵּרוּ;  עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם, וְלֹא יִשְׁמָעוּ;  אַף לָהֶם, וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם, וְלֹא יְמִישׁוּן–רַגְלֵיהֶם, וְלֹא יְהַלֵּכוּ;    לֹא-יֶהְגּוּ, בִּגְרוֹנָם.מכְּמוֹהֶם, יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם- כֹּל אֲשֶׁר-בֹּטֵחַ בָּהֶם. יִשְׂרָאֵל, בְּטַח בַּיהוָה;   עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.מבֵּית אַהֲרֹן, בִּטְחוּ בַיהוָה;  עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.מיִרְאֵי יְהוָה, בִּטְחוּ בַיהוָה;    עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.מיְהוָה,   זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ ,יְבָרֵךְ, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל;  יְבָרֵךְ, אֶת-בֵּית אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ, יִרְאֵי יְהוָה-  הַקְּטַנִּים, עִם-הַגְּדֹלִים.מיֹסֵף יְהוָה עֲלֵיכֶם;    עֲלֵיכֶם, וְעַל בְּנֵיכֶם. בְּרוּכִים אַתֶּם, לַיהוָה-    עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ. הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם, לַיהוָה; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם. לֹא הַמֵּתִים, יְהַלְלוּ-יָהּ; וְלֹא, כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה. וַאֲנַחְנוּ, נְבָרֵךְ יָהּ- מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם: הַלְלוּ-יָהּ.

תהילים פרק קכח

שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: אַשְׁרֵי, כָּל-יְרֵא יְהוָה  הַהֹלֵךְ, בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ, כִּי תֹאכֵל; אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ. אֶשְׁתְּךָ, כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה-בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ: בָּנֶיךָ, כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים-  סָבִיב, לְשֻׁלְחָנֶךָ. הִנֵּה כִי-כֵן, יְבֹרַךְ גָּבֶר–    יְרֵא יְהוָה. יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן:  וּרְאֵה, בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם–כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה-בָנִים לְבָנֶיךָ:    שָׁלוֹם, עַל-יִשְׂרָאֵל.

פָּרָשַׁת לֶךְ-לְךָ 

פרשות ״לֶךְ-לְךָ״ ״וירא״ הן עיקר חייו, ומפעליו ותולדותיו של אברהם-אבינו, כל ההיסטוריה הגדולה מבריאת העולם עד רדת אבותינו למצרים, אינה אלא הרקע והמסגרת להצגת דמותו של אברהם אבינו, שהוא האדם המאמין הראשון עליו מעידה התורה במפורש: ״וְהֶֽאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה״.

(בראשית פרק טו פסוק ו)

מקור-מעבר-מטרה

מקור-האנרגיה הראשית של אברהם אבינו אלהה התוודענו לראשונה בפסוקים האחרונים של פרשת ״נח״. ״וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּֽצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם״.(בראשית פרק יא פסוק לא)

מעבר-בפרשות ״לך-לך-וירא״ הן עיקר פרשת חייו ומפעליו ותולדותיו של אברהם-אבינו.

״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״  ( בראשית פרק יב פסוק א)

מטרה-״בפרשת ״חיי שרה״, אנו פוגשים את אברהם אבינו בערוב ימיו: ושם אנו מתוודעים למותה של שרה, ונישואי בנו ופטירתו של אברהם אבינו מהעולם.

״וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃ ח וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו״(בראשית פרק כה פסוקים ו-ז)

המאמר מתמקד בשני נושאים

הראשון אחריות :

אישית -מוסרית-לאומית -אנושית-.

שני: נטישה – abandonment

נטישה היא הזהות של הפרט ממושא הקשר הרגשי שלו המשתנה בעקבות נטישה.

האדם מכריח את עצמו לשבור את הכלים :

היכן שהמוסכמות-אמונות-ובעיקר אכזבות לקחו ממנו את החיות-כיף-פאן -תענוג.

 אז חשבתי להביא כאן את המהות האמיתית של המונח שבירת כלים  בעולם האנושות.

שבירת כלים-נוצרה עקב חוסר היכולת לקבל את האור של עולם האלוהות.

שפע האור, שהיה שופע מ״האין סוף״ דרך צינורות ההשפעה, עבר את כל הספרות עד המרכז. רק שלוש הספירות הראשונות יכלו להכיל את האור החזק, השופע מן ה״אין סוף״. הכלים-הספירות שלא יכלו לעמוד ב-אור האלוהי  התנפצו ונפלו למעמקי החלל.

״תאונה בכנף״  זו היא חלק מהתוכנית האלוהית-ככה השם רוצה שיקרא בעולמנו: שבירת הכלים גרמה לבלבול הרע והטוב בעולם דפנות הכלים נצרבו באנרגיות שתפקידם להפר את האיזון על ידי השימוש באנרגיות בעלות מבנה של הגנים  שהם עשרה בפוטנציאל:  ״מוות-חומר- מין- רוח – נטישה״ כדי להביא את מבנה הגנים מפוטנציאל למימוש ,הגנים נעזרים במבנה השני של הגנים שהוא :

״גן המטפל-האחר-הבודד-אפשרי המציאות -מחוייב המציאות״. 

בתהליך השבירה, נפלו הקליפות-מעכבי תענוג  יחד עם ניצוצות של אור אלוהי אל העולם האנושות . כתוצאה מכך:  מורכב העולם מכוחות שמטעינים  את:

ההווה האותנטי –חיוביים .

השלילים מטעינים את  העבר ועקב כך גורמים להווה האותנטי להיות קפוא.

תמיד החיוביים והשלילים יהיו מעורבבים זה בזה, כאשר השליליים  מונעים מהאור האלוקי להגיע לעולם. כאן נכנס תפקידו של האדם: לתקן את הקלקול שהגיע לעולם עקב שבירת כלים וכך נוכל לקבל את השפע דרך עולם האלוהות .

נעשה אתנחתא: היום הוא יום השנה להסתלקותו מעולם העשייה והתמזגותו  לתוך עולם האצילות של איש חסד בכל רמ״ח אבריו הלו הוא חברנו פרופסור יונה בין אברהם אמיתי זצ״ל שהפסוק ואהבת לרעך -גם אם הוא לא כמוך מסמל את דיוקנו

פרופסור יונה אמיתי האמין בשימורה ותפעול של אנרגיית האחדות –המסמלת הסכמה בסיסית על עקרונות וערכים נכונות לשתף פעולה עם אנשים אחרים למרות קיומם של חילוקי הדעות לגבי פרטים מסוימים, טקטיקות או תכונות אופי.

והחלשה של אנרגיות האחידות- שזאת אנרגיה שתובעת הסכמה מלאה על פרטים וקבלה של סמכות חיצונית שמבטלת את אפשרות היוזמה והביטוי של הפרט. אחידות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשפת היומיום, פירושה ״כמו שאני רוצה או בכלל לא״.

במקור: משל תלמודי של רבי מאיר על מורו אלישע בן אבויה (חגיגה דף טו  עמוד ב).

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה חי אחרי חורבן בית שני ובשלב מאוחר יותר של חייו הפך לאפיקורס- כופר בתורה כולה, הוא נזכר בתלמוד בכינוי ״אחר״. כזכור, רבי מאיר בעל הנס למד תורה מ-״אחר״ (אלישע בן אבויה) גם אחרי שהאחרון התפקר ויצא לתרבות רעה.

שאלו את רבי מאיר בעל הנס איך אתה לומד תורה מאדם שכופר בתורה ,השיב להם רבי מאיר – ״רימון מצאתי , תוכו אכלתי, קליפתו זרקתי ״. כלומר, למדתי לקחת מהמורה שלי רק את הדברים הטובים.

״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם,  כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ״. (בראשית פרק יב פסוק י)

מה הכוונה ״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ״ התשובה מגיעה דרך הנביא עמוס שאומר לנו על המונח ״וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ״ ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה״. (עמוס פרק ח פסוק י)

מה שמשך את אברהם  אבינו לרדת למצרים דווקא הוא העובדה שמצרים היא זו שרעבה, ״לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה״. (עמוס פרק ח פסוק י)

מוסר השכל על האדם למצוא את הטוב שיש בזולת ולא לדחות בגלל התנהגותו הרעה.

״אֱמוּנָה תְּמִימָה- 

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹנֶה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ וּמְצַוֵּה אוֹתוֹ: "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

(בראשית פרק יב פסוק א)

אַבְרָהָם אָבִינוּ אֵינוֹ מְהַסֵּס וְהוּא יוֹצֵא אֶל הַדֶּרֶךְ, לַמְרוֹת שֶׁהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאָן יַגִּיעַ וּמַה יִקְרֶה עִמּוֹ שָׁם. כָּך כָּךְ הֶאֱמִין אַבְרָהָם בַּה' עַד שֶׁהוּא לֹא הָיָה צָרִיךְ לַחֲשׁוֹב פַּעֲמַיִם, הוּא יָדַע שֶׁמָּה שֶּׁה' אוֹמֵר לוֹ לַעֲשׂוֹת, זֶהוּ הַדָּבָר הַטּוֹב בַּעֲבוּרוֹ. בִּזְכוּת אֱמוּנָתוֹ הַתְּמִימָה וְהַשְּׁלֵמָה שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ בֶּאֱלֹקִים, זָכָה שֶׁמִּבָּנָיו נִבְחַר עַם יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת עַם סְגֻלָּה, וּלְהָאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּאוֹר שֶׁל טוֹב וָיֹשֶׁר. אָז בֹּאוּ גַּם אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, נִתְחַזֵּק בָּאֱמוּנָה בַּה', וְנֵדַע שֶׁהוּא זֶה שֶׁהִנְהִיג אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדֶּרֶךְ הַמֻּפְלָאָה בָּהּ הָלַךְ בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שָׁנִים, וְהוּא הַמַּנְהִיג אוֹתָנוּ גַּם הַיּוֹם, בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה בּוֹ!

רחל אמנו

בשבת  זו יא בחשוון  מוקרן לעולם שלנו אור עם שפע אין סופי  שמכוון אך ורק למבנה של גן הנטישה של נשמת האומה ומשם הוא משפיע על כל הצרכים שחסרים לאדם כדי לקבל תענוג רוחני-רגשי- ופיזי.

קווים לדמותה

רחל היא בת לבן הארמי, אחות לאה, אשת יעקב האהובה ואֵם שני בניו הצעירים יוסף ובנימין. בספר בראשית מתוארים קורותיה של רחל מפגישתה הראשונה עם יעקב ליד הבאר בחרן, שם גלל את האבן מפי הבאר, ועד מותה וקבורתה.

התורה מעידה על רחל אמנו שהייתה יפת תואר ויפת מראה. 

זו הייתה אהבה רוחנית ממבט ראשון שלאט הפכה להיות אהבה רגשית. שבע שנים עבד יעקב בעבורה והיו בעיניו "כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית פרק כ״ט – פסוק  כ) יעקב אבינו הבהיר ללבן שיעבוד שבע שנים "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". ואולם בחלוף שבע שנים קיבל במרמה את אחותה לאה, ונאלץ לעבוד עוד שבע שנים למען רחל.

שנישאו, המתינה רחל זמן רב לפרי בטן, בעודה צופה באחותה יולדת בן אחר בן, עד להולדת יוסף. בלידת בנימין מצאה את מותה.

קבר רחל

יעקב אבינו  קבר את רחל ״בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לָחֶם״ והקים מצבה על קברה. קבר רחל הפך לציון דרך בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל.

בנבואת ירמיהו רחל אמנו  היא סמל האישה-האֵם, אשר ממקום קבורתה ממשיכה ללוות את צאצאיה באסון גלותם:

״כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵֽאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃ כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃ וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַֽחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָ֑ה וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם״ (פרק לא פסוקים  יד-טו-טז)

מכאן לומדים שרחל אמנו מבשרת על הגאולה העתידית 

הפרשה מתחילה בתהליך של מסע שיוצר שינוי במבנה של מהות האנושות שגורמת להכרת עולם האלוהות על-ידי האדם בעצמו.

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״(בראשית פרק יב פסוק א)

לֶךְ-לְךָ הֱיֵה נכון ללכת גם לבדך.שם לראשונה נכנסו זרעי ייעודו העליון של אבי האומה. ומעניין ממשיכי דרכו של אברהם אבינו הם אלה שיש להם העוז להיות שונים, ולהכניס תנועה בקיבעון האנרגטי שנגרם עקב טעות בפירוש המושג עולם האלוהות ועקב כך לערער על האמונות השגויות שנוצרו ומנהלים אותנו עד יומנו האחרון.

ראשית התיקון מתחיל בעזיבת העבר וקבלת ההווה ניתן ללמוד זאת דרך הפסוק .

״עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״. (בראשית פרק ב פסוק כד)

פרשות בראשית – ונוח :מספרות את קורות האנושות מבריאת האדם ועד לכינון מערכת היחסים המיוחדת בין עולם האלוהות  לבין איש אחד נבחר, אברהם אבינו . לאורך שתי פרשיות אלו, התורה מבליטה ארבעה סיפורים: אדם וחווה, קין והבל, נוח ודור המבול, ומגדל בבל. בכל אחד מהסיפורים הללו אלוהים בא במגע עם האנושות. כל אחד מהם מבטא שלב חדש בהבשלתו של המין האנושי.

ארבעת המבנים הללו הם למעשה ההתפתחות של האחריות הרוחנית והמוסרית של עם ישראל בפרט  ושל עולם האנושות בכלל

הראשון אדם וחוה – התכחשות לאחריות אישית שאדם וחווה  אכלו מן הפרי של גן עדן – גילו לראשונה את מושג האשמה. כאשר אלוהים שואל אותם מה עשו, האיש מאשים את האישה והאישה מאשימה את הנחש. שניהם מתכחשים לאחריות האישית. זה לא אני, הם אומרים. זו לא אשמתי. כאן נולדה מה שאנחנו מכנים היום תרבות הקורבן.

השני קין והבל – התכחשות לאחריות מוסרית גם הפעם הנושא הוא אחריות, אבל אחריות מסוג אחר. קין אינו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר ״זה לא אני״. קין מתכחש לאחריותו המוסרית. ״הַשָּׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ הוא שואל בהיתממות. כן, הרגתי אותו. למה לא? התחשק לי. קין עוד לא למד את ההבדל בין ״אני יכול״  לבין ״מותר לי״.

השלישי דור המבול – התכחשות לאחריות קולקטיבית אחרי הכישלון הצורב של האנושות שהביאה על עצמה את המבול ״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ״. (בראשית פרק ו פסוקים יא-יב)

מעורר נוח תקוות גדולות: ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ״, אומר אביו למך כשהוא מעניק לו את שמו. נוח נועד לגאול את האדם מכישלונו, להביא נחמה לאדמה:״ וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠֞ה יְנַֽחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֨נוּ֙ וּמֵֽעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְהוָֽה,״. (בראשית פרק ה פסוק כט).

״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים״. אך הוא איננו גיבור. נוח אינו מציל את האנושות. הוא מציל רק את עצמו, את משפחתו ואת בעלי החיים שהוא לוקח לתיבה. אפשר לראות שבסוף התהליך של השחתת האנושות דרך המבול, הימנעותו של נח מנטילת אחריות כלפי הזולת מתנקמת בו: הוא מתבוסס באוהלו שיכור ועירום. ״נח נתחלל ונעשה חולין״- חילל את עצמו וחולל. 

אי אפשר להיות שורד יחיד ועדיין לשרוד, ״אני את נפשי הצלתי ״ זה  איננו רעיון יהודי, חובתנו לעשות כל שלאל ידנו כדי להציל גם אחרים. נוח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית

הרביעי דור הפלגה -מגדל בבל -אחריות לאומית סיפורו החידתי של מגדל בבל. חטאם של בוניו אינו ברור, אבל רומזות לו שתי מילות מפתח בסיפור. הביטוי ״כל הארץ״ ממסגר את הסיפור: הוא אמור בתחילתו ובסופו, וגם שוזר אותו לאורכו :

״וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים, הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם-אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ״. (בראשית יא, פסוקים א, ז, ח, ט)

סיפור מגדל בבל הוא סיפור על היחסים בין שמיים לארץ – אותם שניים האמורים בפסוק הפותח את התורה, ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ״ . וכידוע, ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם, לַיהוָה; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם״.  (תהילים פרק קטו פסוק  טז)

אין לערבב בין התחומים. הניסיון לבנות מגדל ״וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״, הוא ניסיונם של בני אדם להיות כאלוהים.

לכאורה סיפור זה אינו קשור לשאלת האחריות, ומוקדו שונה מזה של שלושת הסיפורים הקודמים, אבל לא מקרה הוא שהמילה ״אחריות״ נגזרת מהמילה ״אחר״. אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגותנו , שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם, האחריות היא תמיד היענות למשהו אחר או למישהו אחד, אחריות בעולם האלוהות , פירושה הוא קודם כל היענות למצוות אלוהים. בניסיונם להגיע לשמים, בוני מגדל בבל בעצם אמרו : אנחנו לא מקבלים את אחריותו המוחלטת של עולם האלוהות . 

מגדל בבל הוא אפוא כישלונה של האחריות האונטולוגית- תורת ההוויה -תורת היש: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או למישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו. מבחינת דור הפלגה זה משהו שנוגד את כל תפיסת המציאות שהן התקיימו בתוכה.

לסיכום פרשות בראשית-נח מציגה את שלבי הבשלה של האנושות. בדרך  להתפתחות מוסרית.

שלבי הבשלה של האנושות שהם מקבילים לשלבי ההתפתחות של הילד .

הדבר הראשון שאנו לומדים

בילדותנו הוא שמעשינו נמצאים בשליטתנו – אחריות אישית.

בשלב הבא אנחנו תופסים שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות –אחריות מוסרית

השלב השלישי הוא ההבנה כי יש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו – אחריות קולקטיבית,  ובסוף אנחנו מתוודעים לכך שהאחריות מוסרית  איננה  רק מוסכמה אנושית, אלא היא מעוגנת בעצם המבנה  של הקיום, שאומרת רבותי היקרים תדעו שיש אדון לעולם, יש אפוא סמכות  עומדת מעלינו , ואנו ממלאים את  אחריותנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית

מהות ציר הזמן והמקום

״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛  מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״. (בראשית פרק יב פסוק א )

הדיבור האלוהי הראשון לאברהם אבינו – הוא היסוד של השורש של עם ישראל לדורותיו.

אברהם אבינו התחיל ללכת ומסר את  ההליכה ליעקב אבינו .יעקב אבינו המשיך את המסע שלו ומסר את המסע שלו לבנו יוסף הצדיק .יוסף הצדיק המשיך את המסע ומסר אותו למשה רבינו. משה רבינו המשיך את המסע ומסר אותו לשמואל הנביא  שמואל הנביא המשיך את המסע ומסר אותו ל דוד המלך.

דוד- מלך ישראל  המשיך  את המסע ומסר אותו לעולמים לכנסת ישראל-נשמת האומה.

דוד המלך  מסכם את יסוד שורש זה   בתהילים:

״שִׁמְעִי-בַת וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ;  וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, וּבֵית אָבִיךְ״ (תהילים פרק מה פסוק יא)

ראשית יש להתבונן – מהי ״ארצך״, מהי ״מולדתך״ מהו ״בית אביך״? נראה לבאר שיש בשלישייה זו שני מישורים הפוכים משלימים זה את זה.

האחד– יש כאן דירוג ממעגל מרוחק ביותר, לזה הקרוב יותר, ועד למעגל הקרוב ביותר לאדם. כולם נמצאים על ציר המקום, במישור החיצוני של האדם. השני, על ציר הזמן- זהו דפוס שנמצא במישור הפנימי של האדם, ממעגל חיצוני, למעגל פנימי יותר, ועד למעגל הפנימי ביותר, עומק לפנים מעומק.

במישור החיצוני של האדם, ״ארצך, מולדתך ובית אביך״ הם המקום והמרחב שמהווים את ״שולחן העבודה״ של האדם, מן החיצוני ביותר אל הקרוב ביותר. המעגל החיצוני ביותר הוא הארץ. אדם מקושר לארץ שבה הוא חי, לשפת המקום, לתושבים, לתרבות ואווירה. עזיבת הארץ היא טלטלה קשה, כעין איבוד הקרקע היציבה מתחת לרגליים.

לאחר המעגל החיצוני- ״ארצך״, ישנו מעגל קרוב יותר- ״מולדתך״. המולדת היא אזור המגורים שבו נולד האדם, אזור המצומצם מהארץ כולה, ובה ההקשר התרבותי הופך להיות גם הקשר חברתי. עזיבת המולדת קשה יותר מעזיבת הארץ משום שהיא כוללת לא רק את עזיבת השפה התרבותית אלא גם את עזיבת הקשרים החברתיים.

קרוב יותר מהרובד התרבותי והחברתי נמצא הרובד המשפחתי. המעגל המשפחתי כולל אב, אם ואחים, ובתוכו מתרקם הקשר הקרוב ביותר, ההדוק והחם בין האדם היחיד לסביבתו.

המשפחה מרעיפה אהבה, פרגון, תמיכה והבנה. כאשר משפחה שלמה מהגרת יחד לארץ זרה, יש תמיכה וקרבה מצד המעגל הקרוב ביותר, אולם כאשר אדם עוזב גם את משפחתו ומהגר יחידי לארץ זרה, הוא נותר בודד לגמרי, מלווה בתחושות זרות וניכור קשים מנשוא.

במילים ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״, נצטווה אברהם לעזוב את מקומו בשלושה מישורים שונים- תרבותית, חברתית ומשפחתית- מהמישור המרוחק ביותר למישור הקרוב ביותר.

״וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ

המילים "ארצך, מולדתך ובית אביך״ רומזות על מובנים עדינים יותר, קליפות דקות בנפש האדם פנימה הנרקמות בתוככי אישיותו במהלך הזמן, שלפשוט אותן זו משימה קשה ביותר.

עזיבת הארץ מורה על עזיבת מקום בהקשר התרבותי שאדם בחר והתרגל לחיות בהם, הארץ הפנימית שבתוך אישיותו. בהקשר זה אין מדובר על השפעה סביבתית, על שפת האם ועל המקום שבו האדם נולד וגדל, אלא על המקום האידיאולוגי שאדם בחר, ועל דרך חיים שהוא סלל לעצמו. מדובר על דפוסים חברתיים ותרבותיים שאדם קנה מתוך החלטה ומתוך הרגלים חיצוניים, מתוך שהוא ראה איך החברה מתנהגת, ומתוך מפגש עם אנשים שונים ורעיונות שונים שהשפיעו עליו במהלך חייו. רוב בני האדם משתנים חברתית ותרבותית ולו במעט, מהגוון שלתוכו הם נולדו. הם בוחרים גוון חיים מסוים, מאמצים תובנות חדשות מושפעים מרעיונות והלכי נפש שונים במהלך החיים. על כל אלה מורה המילה ״ארצך״- על הקניינים השונים שהאדם בוחר במהלך חייו והם נטמעים בו, ברצונותיו, מאווייו ואישיותו.

אולם פעמים רבות כשאדם מגיע לזקנה ושיבה, מתגלה רובד חדש-ישן באישיותו. אז כל הקניינים החברתיים והתרבותיים, ניואנסים של התנהגות ומחשבה שהוא קנה במהלך חייו, נשכחים ממנו, ונותרים בו רק ההרגלים של תקופת הילדות שלו. מתגלה בו רובד פנימי הכולל את מה שנחקק בו עוד מילדות, המוטבע עמוק-עמוק באישיותו, אפילו אם במהלך חייו בחר אחרת. על הרובד הפנימי הזה מורה המילה ״מולדתך״.

״ארצך״ היא התרבות והשפה שאדם בחר בהן, ואילו ״מולדתך״ היא השפה שנולד לתוכה. פעמים אדם עוזב את כל הדפוסים שהוא בחר בהם בחייו, שהם קניין חיצוני לו, והוא חוזר לרובד פנימי וקמאי באישיותו- לשפת האם שנולד לתוכה, התכנים והמילים שעיצבו אותו בינקות וילדות. לעזוב את הרובד הזה, את השפה הטבעית שאדם נולד לתוכה, זהו מעשה מסובך עד כדי בלתי אפשרי.

אולם בכך לא מסתיים הציווי לאברהם. אברהם נצטווה לעזוב לא רק את ארצו- את כל הדפוסים שבחר לחיות על פיהם, ולא רק את מולדתו- את הדפוסים שנחקקו בו ועיצבו אותו מעת לידתו, אלא את כל הדפוסים שהונחלו לו מאבותיו עוד לפני שנולד מהדורות שקדמו לו. ״בית אביך״ מורה על תרבות מועברת ללא מילים, השפעות שהושפעה הנשמה עוד לפני שיצאה לאוויר העולם, בעת ההיריון ואף לפני כן. ״בית אביך״ הוא הלך הנפש של ההורים והסבים שלא הכרנו, הלך נפש שזורם בנו בצינורות עדינים וסמויים מן העין, שאפילו איננו מודעים לו. זוהי ה״גנטיקה״ של האדם, טבועה בתת המודע שלו עוד לפני לידתו. את כל אלה נצטווה אברהם לעזוב לטובת ארץ לא נודעת- לעזוב את כל הדפוסים הפנימיים שטבועים בו, החל מהמעגל החיצוני של הדפוסים שקנה בחייו, דרך הדפוסים שהוטבעו בו מלידתו, ועד הדפוסים שהוטבעו בו עוד לפני שנולד.

מֵעֶבֶר אֶחָד

״לך לך״ היא מצווה לדורות עולם. כל אדם נדרש לשמוע את הקריאה הזו, ללכת ולעזוב את כל המעגלים המקיפים אותו, הן במישור החיצוני והן במישור הפנימי, הן על ציר המקום והן על ציר הזמן. לעזוב את התרבות, את החברה ואת המשפחה שגדל בהן; לעזוב את הדפוסים שבחר לחיות איתם, את הדפוסים הקמאיים שנחקקו בו בעת לידתו, בינקותו וילדותו, ואת הדפוסים הדקים והעדינים שעברו אליו עוד לפני לידתו מאבותיו ואבות-אבותיו והוטבעו  בו בלא מודע.

המציאות בעולם הזה צריכה להיות רדיפה אחרי מה שמעבר לכל הדפוסים, השתוקקות למה שפורץ את כל התבניות.

כשאדם עוזב תרבות, חברה ומשפחה, קניינים וחקיקות ודפוסים לא מודעים, שהוא עוזב את כל אלה, מה נשאר לו? אין לו עוד כלום לאחוז בו. הדברים הכי דקים שאפשר היה להעלות על הדעת שאפשר עוד להחזיק בהם- גם אותם הוא שומט. לא נשאר דבר. אם יישאר משהו שאפשר להעלות על הדעת, גם אותו צריך לשמוט ולעזוב. זה מה שאומר הכתוב ״אל הארץ אשר אראך״, שעדיין אין שום דבר לראות באופק, עוד לא נולד כלום.

״אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר״.

למרות שהאור החדש עדיין לא הפציע. ולמרות זאת-צריך לעזוב הכל.

אברהם אבינו הצטער על כל הטוב הגנוז בעומקם של כל המעגלים והדפוסים שעליו לעזוב. כאשר אברהם עזב את הכול- את התרבות שגדל בה, את החברה שהכיר ואת המשפחה שסבבה אותו, הוא תוהה- מה עם כל האוצרות המופלאים שהיו שם? כיצד ניתן לעזוב אותם? האם לא מגיע להם תיקון? האם אנחנו לא זקוקים לכל אותם חלקים בבריאה לשם השלמתנו? מה עם הטוב האלוקי הגנוז בהם?!

הדרישה לעזוב הכל יכולה להיות מובנת אצל אברהם אבינו , שגדל באור כשדים, בתרבות האלילית והסביבה פגאנית- שהוא פולחן דתי- עבודת אלילים. וזה בניגוד לרוח היהדות.

הרי אותם קל לעזוב לטובת ארץ אלוקית. אולם לפי דברינו הקריאה הגדולה ״לך לך״ שייכת גם היום מופנית גם אלינו, וכאן התמיהה מתעצמת: כיצד מי שזכה לגדול בארץ ישראל, בסביבה משפחה תומכת ובבית בעל ערכים, יכול להיענות לציווי ״לך לך״ ולעזוב הכל? מה עם כל האוצרות האלוקים  האמיתיים שקיימים בהם?

יש מקום להסביר שהמילים ״והיה ברכה״ הבאות בסוף הציווי, מלמדות על הברכה הצפונה בעמידה בניסיון זה. כשאברהם אבינו עמד בניסיון ועזב  את כל המערכות והמעגלים שסביבו, נשארת רק נקודת החיות הפנימית, רק הנשמה בטהרתה, והיא שבסופו של  דבר מברכת את כל המעגלים שנעזבו. זוהי הקריאה האלוקית לישראל לכל הדורות- לעזוב הכול על מנת לחזור אליהם מתוך טהרת הנשמה, ומתוך כך ניתנת ברכה לכול. יש כאן תנועה כפולה של הליכה- ״לֶךְ״, ושיבה חזרה- ״לְךָ״. מעין רצוא ושוב. ״רצוא״-לעזוב את כל הלבושים.

ו״שוב״- להאיר את כל הלבושים מהאור החדש ולהחיותם. לאחר שעוזבים הכל מגיעים לנקודה הפנימית החדשה, היא נותנת בחזרה חיות לכל.

המקום הראשיתי של היהודי הוא המקום שבו הוא עוזב הכל, את כל המערכות החיצוניות והפנימיות, ונמצא בחושך, לפני האור החדש. דווקא משם, מהמקום של עזיבת כל מה שהיה ועדיין אין עוד מה שיהיה, הכול נולד. ומתוך העזיבה המוחלטת, כל שש המערכות- שלוש חיצוניות ושלוש פנימיות, כולן מתברכות מהנקודה השביעית שנותנת חיים לכל.

שִׁמְעִי-בַת וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ;  וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, וּבֵית אָבִיךְ

שאדם עושה עבודה על הרגשות דרך עולם הערכים ,הוא עובר בין שתי תחנות :

הראשונה :מגיעה לידי ביטוי בפרשת״נח״ האדם מביא יחד איתו למהלך חייו את התרבות, החברה והמשפחה ולא עוזב אותן, הן משום שיש בהן הרבה דברים טובים והן משום הרצון לתקן, לטהר ולזכך את החלק שאינו טוב או פשוט הוא מאמין שאם הוא יעזוב את החברה הוא יפסיד את כל עולמו .

השניה : זה כבר סיפור אחר .״לך לך״ הוא מהלך רדיקלי במהותו הפנימית. כאשר אדם בוחר במהלך של כניסה לעבודה על המידות והערכים , צריכה ללוות אותו הקריאה הגדולה של ״לך לך״. עליו לעזוב את התרבות, ודאי את התרבות הכללית, עם כל הסממנים הגויים והמערביים שיש בה, את קלות הראש והליצנות, הריקנות וההבל, אך גם את הערכים הטובים והמעלות שיש בה. עליו לעזוב את המערכות התרבותיות שלא מאפשרות לנשמה להתפתח , את דפוסי חשיבה שליליים וגם חיוביים, לעזוב את ההקשרים התרבותיים וההקשרים החברתיים, אף על פי ולמרות, שעדיין הוא אינו יודע לאן הולכים. עליו לעזוב את הלבושים שאינם טובים על מנת לדחות אותם, ואילו את הלבושים הטובים עליו לעזוב על מנת להכין את עצמו להיות כלי לקבל מדרגה חדשה. זהו מהלך נפשי פנימי עדין הנובע מתוך השתוקקות לארץ אלוקית מטאפיזית ולגילוי שם שמים, ומטרתו- להידבק בנשמת האומה .

לפעמים עלינו לוותר על עברנו כדי להקים לנו עתיד. במילותיו הראשונות אל אברהם כבר רומז לו אלוהים שמה שנראה עתה כהקרבה יתגלה בטווח הרחוק כהשקעה משתלמת. אברהם נדרש להיפרד מהדברים היקרים ביותר לליבו של אדם – ארצו, מולדתו ובית אביו: המקומות שהוא שייך אליהם. הוא נשלח למסע מעולם הרגשי המוכר והידוע שלו אל הבלתי-נודע. כדי להיות מסוגל לזינוק כזה נדרש אמון – במקרה של אברהם, אמון לא בכוח מוחשי אלא בקולו של אלוקים הבלתי-נראה. אולם בסוף המסע אברהם עתיד לגלות שהוא הגיע להישג שלא היה מגיע אליו אלמלא מסעו. הוא יקים אומה חדשה, שגדולתה טמונה באותה יכולת עצמה שהוא הפגין: לחיות על פי הקול הזה, ולברוא בריאה חדשה בתולדות המין האנושי. ״לך לך״ הוא, אם כן, ״לֵך למענך״: האמן כי תוכל ללכת ולהפיץ את האור לאנושות ולהוציא אותן ממוחין דקטנות למוחין דגדלות. ורק אחרי המסע אפשר לחזור לראשית האנרגיה של לך לך שכבר כאן היא משנה צורה אל ״לך אל עצמיותך״, עם עצמך, עם הדעות שלך, עם אורח החיים שלך, עם אמונתך אל שורש נשמתך. ועל ידי כך שתלך ממקום למקום תרחיב את השפעתך אל מקומות רבים:

אברהם אבינו נצטווה לעזוב את מקומו כדי להעיד על קיומו של אלוהים  שאיננו כבול למקום אחד: בוראו וריבונו של העולם כולו. אברהם נועד להיות כמין אנרגיה מבשמת לכל מקום שהוא מגיע אליו , שכאשר הוא נע ממקום למקום הוא מותיר שובל של ניחוח.

מעשה-אבות -סימן לבנים

״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל־מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל־הָעַמִּים״: (ישעיהו פרק נו פסוק ז)

ישעיה הנביא מסביר את התהליך של פיזור האנרגיה בגוונים שונים שיתאימו לרוב עולם האנושות על ידי אחד עם ישראל ,שמפיץ את  האור בגוונים שונים בעולם האנושות ,וכל זה כדי להפיץ בו את דעת האלוהים. הגלות מצטיירת כאן, באורח חריג, לא כעונש אלא כמסקנה הכרחית מן האמונה הרואה את אלוהים בכל מקום.

פעם שאלו את רבי ר' זושא מאניפולי, מה תגיד שתגיע לבית דין של מעלה . התשובה שלו מדהימה וכך הוא אומר ״כשאגיע לבית דין של מעלה לא ישאלו אותי  ״זושא״, למה לא היית משה רבינו?'. ישאלו אותי ״זושא״, למה לא היית זושא?'״. אברהם אבינו  התבקש להשאיר מאחוריו את כל הדברים המרחיקים את האדם מעצמיותו. כי רק בלכתו לבדו, הרחק ממקומו, מגלה אדם מי הוא באמת. לך לך, אם כן, הוא לך אלֶיךָ.

ולמעשה המסע שלנו מתחיל בהסתכלות פנימה לתוך עצמנו ״לך בעצמך״, כלומר  רק אדם הרוצה לעמוד בעצמו, יחידי וייחודי, יכול לעבוד את האל האחד, היחיד והמיוחד. רק מי שמסוגל לעזוב את המקורות הטבעיים של הזהות – בית, משפחה, תרבות וחברה – יכול לפגוש את הא-ל הניצב מעל לטבע ומעבר לו. מסע אל הלא-נודע הוא ביטוי עילאי של חופש. בורא עולם רצה שאברהם אבינו וצאצאיו יהיו דוגמה חיה לעבודת א-לוהי החופש מתוך חופש למען החופש.

״לך לך״ פירושו, אם כך: השאר מאחוריך את כל מה שעושה אותנו צפויים, כבולים, מתוחמים. השאר מאחוריך את הכוחות החברתיים, את לחצי המשפחה, צאצאי אברהם אבינו נקראו להיות קוראי-התיגר על חוקי הטבע, מסרבים לראות את עצמם ככלי משחק בידי הכוחות הללו. והכי חשוב ללמוד להיעזר בכלים התפתחותיים שבורא העולם  הוריד לעולם האנושות כגון: כלכלה , ביולוגיה  פסיכולוגיה רפואה ועוד שהם כלים שניתן להיעזר בהם  בעיצוב ההתנהגות של האדם הן הפיזית -הרגשית- והרוחנית. 

עכשיו תקשיבי טוב כדי להצליח בתהליך אדם צריך לפתח בתוכו כלים שיש בהם: נחישות- משמעת- אומץ– ועוד  אשר עוזרים לנו להתעלות מעל מבנה הגנים. אברהם אבינו הצליח. וכמוהו, בדרך כלל, גם צאצאיו.

דוד המלך מסכם את המאמר ואומר מתוך תהילים שלפעמים השקטת המחשבות והרגשות  היא התהליך האמיתי שאדם צריך לעבור בחלק מהמסע שלו בעולם האנושות.

״לך דומייה תהילה״ (תהילים פרק ס״ה פסוק ב)

"לך לך"-הכוונה להיות מוכן לשמוע את קול הדממה הדקה של הנצח הדוחק בנו ללכת, לנוע, להוביל, להמשיך את מסעו של אברהם אל היעד הלא-נודע באופק הרחוק של התקווה."

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי