פרשת קֹרַח התשפ"ד

״מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ- יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

מהמעלה השניה אנו מברכים את משפחת מצקל ליאב ושירן ויהונתן אברהם ליום הולדתו ועל החלאקה שנזכה להיות נוכחים ביום ראשון. 

מהותה של מחלוקת קורח ועדתו

ההתנגדות של קורח ועדתו להנהגתו של משה רבינו היא הקשה ביותר מכל ההתמכרויות לערך העצמי הנמוך שלא מאפשר לנו לצאת ממנגנון של אי-הסכמה עם עצמנו באי-הסכמה לחברה. כפי שבני ישראל אומרים למשה רבינו במדבר: ״וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב״. אבל עם ישראל מעולם לא יצא חוצץ נגד הנהגתו של משה רבינו ואהרון הכהן. לכן מרד זה היה יחיד במינו, בשל ההתקפה הישירה על משה רבנו ואהרון הכהן. קורח וחבריו האשימו את משה רבינו בכישלון ההנהגה, ומעל לכל במרמה, טענו שהוא מייחס לקב"ה החלטות וחוקים שהוא טיכס בעצמו למטרותיו האישיות. המתקפה חמורה כל כך שחז"ל ראו בה אבטיפוס למחלוקת מהסוג הגרוע ביותר.

חז״ל מלמדים אותנו שאחד הכלים להתפתחות אישית בריאה הוא האי-הסכמה עד לבירור העניין, ומיד לאחר מכן שחרור מנגנון האי-הסכמה: ״כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי״ – שהיה אחד מורה והשני חולק עליו להודעת האמת, ולא כדי לקנטר עליו חלילה ולא כדי לנצח בויכוח, ולכן נתקיימו דברי החולק כשהיתה האמת אִתו; ״וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ״ – שבאו לקנטר על משה רבינו ועל הנהגתו מדרך קנאה ונִצוּח ולא נתקיימה עצתו (סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ה׳ משנה י״ז).

מתוך דיאלוג זה אנו רואים את ההבדל המהותי בין מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, שזו מחלוקת לשם חקר האמת, לעומת מחלוקת וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם – אחד בפה ואחד בלב – אי-התאמה בין דברי המורדים לבין כוונתם. קורח ועדתו  אמרו שהעם אינו צריך מנהיגים. כולם קדושים. במעמד קבלת התורה בהר סיני כולם שמעו במו אוזניהם את דבר ה', ולכן על פי הבנתם, לא צריכה להיות שום אבחנה בתוך עם ישראל, שום מדרג של קדושה: ״וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה״ (במדבר טז, ג).

משה רבינו מבין בין המילים את כוונתם הלא נקיה והוא מגיב לטענתם :״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי.הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו-לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה?" (במדבר ט״ז, ח׳-י׳).

ישנו עיקרון בתלמוד שאומר: ״שבעים פנים לתורה״, כלומר כל סוגיה בגמרא בנויה ממחלוקת תמידית. הגמרא מציגה כמעט שש סוגיות של אי הסכמה בין האַמוֹרָאִים אביי ורבא כדי להגיע לשורש העניין. הקב״ה עוזר במחלוקת כדי ללבן את האמת, אבל ברגע שהמחלוקת מקבלת הטיה רגשית מקולקלת, אזי משם הדרך למדרון סלולה.

הרגש הדומיננטי בפרשתנו הוא רגש הקנאה, הבנוי מחלקים בריאים וחלקים חולים. את החלקים הבריאים של הקנאה מסכם הפסוק מהתלמוד: ״קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה״, קנאה בריאה מדמה את עצמה לנר דולק, שיש לו את היכולת להדליק הרבה נרות אחרים ועדיין להיות מואר בעצמו. לכן המקנא לידע של השני, מותר לו לרצות להתפשט מהמוכר והידוע שלו, וללבוש את לבוש הידע אשר נמצא אצל השני, אפילו במדויק.

החלק החולה של הקנאה, הוא אדם שאינו יכול לראות התפתחות אצל האדם האחר, ועושה הכל כדי שהאדם בעל הידע לא יתפתח בנושא שאדם זה מעוניין בו. מעניין לראות את הפירוש המדהים של הנצי"ב מוולוז'ין הרב נפתלי צבי יהודה, וכך הוא מבאר את התהליך: נציגי המחלוקת היו שלושה במספר, ושאילו פעלו בנפרד לא היו מצליחים. הראשון, קרח איש המעלה – אין זה מכבודו לצאת בגלוי נגד משה רבינו. את הקבוצה השנייה מנהיגים דתן ואבירם משבט ראובן, המבקשים מעמד מיוחד לשבט ראובן, ראובן היה בנו בכורו של יעקב. השניים ידועים לכל במידותיהם הרעות, וכיצד יוכלו להתייצב מול המנהיג?, הקבוצה השלישית, תמימים החפצים בדבקות, בהקטרה לפני ולפנים, בוודאי אותה קבוצה לא הרהיבה עוז לצאת נגד משה.

כשחברו שלושתם, משתנים הדברים. האישיות הנעלה (קרח) מפעילה עסקנים קטני אישיות ונמרצים (דתן ואבירם), והם מסיתים את ההמון התמים (250 איש). חברו להם יחדיו התאווה הרוחנית של ההמון, קנאת העסקנים ובקשת הכבוד של האישיות הגדולה.

לכן כל פעם שאנו חווים קינאה או מדון וריב, אולי כדי להיכנס פנימה ולראות באיזה זמן ובאיזה מקום זה פוגע בנו, אילו מבנים המכילים סיטואציות עדיין לא הגיעו למחוז חפצם ונמצאים עדיין במסע התודעתי שלא מאפשר לנו תנועה במרחב של הפרט ובמרחב של הכלל.״ 

ונסיים את המאמר בפסוק  מספר איוב: ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן״ (פרק כ״ה פסוק ב).״