מהמעלה הראשונה אני מקדיש את המאמר במלוא תשומת הלב, לאיש היקר, צביקה בן שבת זכרונו לברכה, שהיום בבוקר השיב את נשמתו לבורא עולם, אני אומר באופן אישי צביקה היקר: ״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ״.
אני שולח כוס של תנחומים, לילדים המדהימים: אבי, שירה, שלום ונהוראי, שהקב״ה יתן לכם את הכוחות שאתם צריכים כדי לקבל ולעבור מהר את מה שאתם עוברים.

במעלה השניה אני מברך את אתי גולדנברג במזל טוב גדול ליום הולדתך, עלי והצליחי.

פרשת כי תשא

״בפרשת כי תשא מתחולל אחד המשברים הגדולים בתורה שעם ישראל חווה לדורותיו, הרי הוא חטא העגל. רק לפני זמן לא רב, עם ישראל שומע את עשרת הדברות, שזה הדבר העליון והנשגב ביותר שידע עם ישראל והאנושות כולה.

בפרשתנו אנו נפגשים עם משבר חטא העגל שהוא משנה תודעה לחלוטין בעם ישראל לדורותיו. במאמר זה לא נדון בחטא עצמו אלא בראקציה שהוא יצר בתוך משה רבינו שגרמה לתגובה לא צפויה בכלל. 

משה רבינו עולה לקבל את התורה מהקב״ה, וחווה בתודעתו את אחד מרגעי הקדושה הכי מועילים לעם ישראל, ואז ממש בסיום כתיבת לוחות הברית משה רבינו שומע את קולו של הקב״ה: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד-כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם-עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״.

ברגע שמשה רבינו נעלם מתודעתם של עם ישראל, עם ישראל מייחס לעגל, בתור תחליף,  כוחות עצמיים על טבעיים, מעין מזל אשר אמור להשפיע עליהם רוחנית. משה רבינו מבין את הנזק הגדול ומתחיל את הירידה מהר סיני: ״וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ וְהַלֻּחֹת-מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר״.

כשמשה רבינו מגיע למחנה הוא חווה את ההתנפצות של החלום האלוקי אל תוך המציאות האלילית הנחותה, וזה היה ללא כל ספק אחד מרגעי המשבר הגדולים של משה רבינו בשליחותו, אם לא הגדול שבהם. משה רבינו בתור מנהיג של עם ישראל  לוקח החלטה  ושובר את לוחות הברית. התורה מספרת לנו את הסיבה לחטא העגל: ״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר״. עם ישראל נחרד והתמלא פחד והוא שואל את אהרון: ״כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ״.

משה רבינו מבין שלעם ישראל חסרה תובנה בסיסית ביותר שאומרת שלאף אדם אין כוחות רוחניים משלו, הוא פשוט מקבל אותם מהקב״ה כדי לממש את ייעודו כפי שהתורה אומרת: ״וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״. משה רבינו מסביר לעם ישראל שהוא אינו אליל ואין בו שום כוחות מאגיים ועל טבעיים והוא אחד מהם, ורק שהקב״ה בחר בו להוציא את עם ישראל ממצרים כדי לקבל את התורה ואת ארץ ישראל, וזאת הסיבה שהקב״ה נטע בו את הכוחות שהוא זקוק להם שיעזרו לו לקיים את מצוותו של הקב״ה להוציא את עם ישראל ממצרים. 

אין קדושה לעצמים בפני עצמם. אין קדושה עצמית לאנשים מיוחדים ואף לא לאדמה מסויימת. הדבר היחיד המעניק את מימד הקדושה לכל הנ״ל הינו הציווי האלוקי, המעצים כל עצם בעולם את מהותו בעבודת ה׳. לכן תליית ההנהגה האלוקית במשה רבינו  – באיש, באדם גדול וענק ככל שיהיה – היא הגשמה. המציאות האלוקית חיה בעולם בלא תלות בשום אדם – קדוש ועליון, נשגב ונערץ ככל שיהיה. המציאות האלוקית גם לא תלויה בשום חפץ עליון ונשגב, לא בבית המקדש, לא בלוחות הברית, ולא בשום חפץ אחר. אפשר לקבל חיזוק לדברים מסוגיה בגמרא הדנה בפסוק זה: ״וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״. והגמרא שואלת מניין לנו שהסכים הקב״ה לשבירת הלוחות בידי משה רבינו, כלומר איך אנו יודעים שהדבר היה מקובל עליו. והתשובה כפי שכתוב בפסוק: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״. ואמר ריש לקיש: ״ יישר כוחך ששברת״ (בבלי שבת פז ע"א ועוד). 

שבירת הלוחות מגלה שהקדושה האמיתית נמצאת בזמן שאנו מקיימים את רצונו של הקב״ה באמצעות מצוות ובאמצעות עבודה על המידות ועל הערכים. תמיד נזכור כלל ברזל שמשה רבינו הנחיל לנו: גם במצב הכי קשה שנמצא בו, עם ישראל לדורותיו הם עמו ונחלתו של הקב״ה, לעד ולעולמי עולמים. קדושת עם ישראל תלויה בקב״ה בלבד, כשאנו מבינים את המסר הזה אז אנחנו רשאים לעבוד את הקב״ה באמצעות זמנים או חפצים המשויכים לרצונו של הקב״ה כדוגמת שבתות ראשי חודשים חגי ישראל ועוד הרבה. 

חשוב להבין, בזמן שמשה רבינו שובר את הלוחות, הוא אומר לישראל שהכל יכול להישבר, אך לא עם ישראל, לא עם הנצח!. נסיים פסוק מתהילים המסביר את מהות עם ישראל ביחס לקב״ה: ״כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב״.