פרשת כִּי תִשָּׂא התשפ"ד

״ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם, במהרה בימינו ונאמר אמן״

במעלה הראשונה אני מברך את כוחות הביטחון שעושים ימים כלילות כדי שהשקט יחזור לארצנו הקדושה.

במעלה השניה אני מברך את עמותת חוסן ישראלי, כרגע בשלבי סיום של מבצע ״כל רחפן מציל חיים״ שבו גייסו בתקופה של כחודשיים כ-1.2 מיליון ש״ח ורכשו מעל-100 רחפני אווטה (יחד עם קבוצה נוספת מעל 200 רחפנים) כולל ציוד נלווה (מאות בטריות, מטענים, טאבלטים, פנסים, ועוד) שנמסרו לכוחות הלוחמים בעזה, יחד עם הדרכה מקצועית ביחידת הלוט״ר, עוקץ וזרוע היבשה. בנוסף הקימו קבוצות שיתוף ידע למטיסים מיחידות רבות והתחברו לרשתות קשרים איכותיות של תורמים ואנשי רכש בפריסה עולמית. כרגע העמותה בשלבי תכנון של המבצע הבא שמטרתו תהיה חיזוק ביטחוני מיוחד (הכולל סיירות רחפנים) בישובים בסיכון גבוה בפריפריה.

במעלה השלישית אני מברך את טוביה לביא שמחרף את צעדיו והולך להלוויות ולבית אבלים וביקור חולים.

ממעלה רביעית  אני מברך את ריני פלג שלקחה על עצמה במסירות נפש להעביר לי כל בוקר את שמות הנרצחים, הנופלים, את שמות הפצועים ואת שמות השבויים שבויות חטופים וחטופות  בעם ישראל, שהקב״ה יתן לך כח עוד קצת ואנחנו מסיימים את חלקנו.

מהמעלה החמישית אני מברך את עמותת הכוח הפנימי ואת קובי בנג'ו וגלית מאור שגייסו את כל מרצם כדי להקים את המבנה הארגוני של עמותת הכוח הפנימי, אני מברך את כל האנשים שנכנסו לעמותת הכוח הפנימי במסע שתחילתו בכ״א בתשרי, השביעי באוקטובר, ולקחו על עצמם לקרוא את פרקי התהילים המקודדים לתועלת הנופלים, נרצחים, שבויים שבויות, חטופים וחטופות, פצועים פצועות, יהי רצון שהקב״ה יגמול לכם כפי פועלכם.

מהמעלה השישית  אני מברך את בני משפחתי שאפשרו לי לעשות את המהלך הכי קשה שנעשה מעודי ועל זה תבורכו.

מהמעלה החמישית אני מברך את האנשים הכי יקרים שעוזרים לי תמיד ולא מוכנים שאזכיר אותם בשמותיהם ורוצים להיות בסתר אז לכם אני אומר יהי חלקי עמכם.

מהמעלה  השביעית אני מברך את האחת שהפכה אותי להיות אבא ונתנה לי משמעות שלא הכרתי מעודי אז לך שחוגגת יום הולדת עלי והצליחי ותפקידך להיות דגם משופר שלי ולהעלות מעלי ומעל אמא בכמה דרגות.

״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.״

הלוחמים והאזרחים שנפלו השבוע:

רס״ן אייל שומינוב ז״ל, 24, כרמיאל, מ״פ בחטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.
סמ״ר נריה בלטה ז״ל, 21 , שבי שומרון, לוחם סיירת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.
סמל עוז דניאל חן ז״ל (חטוף) הוכרז כחלל צה״ל וגופתו מוחזקת בידי החמאס.
סמ״ר עידו אלי זריהן ז״ל, 20, ירושלים, לוחם בסיירת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.
רב סרן יפתח שחר ז״ל , 25, פארן, מ״פ בחטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.
סרן איתי סייף ז״ל, 24, ירוחם, מ״פ בחטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.

נרצחו בפיגוע בעלי:
אוריה הרטום ז״ל, 16.5, מהישוב דולב.
הרב יצחק צייגר ז״ל, 57, מהישוב פסגות.

פרשת כי תשא

משה רבינו מלמד אותנו את הבידול בין עיקר לטפל ובין החומר והרוח.

״מה בין לוחות הברית לבין עגל הזהב, ומה קורה כשמשנים הנהגה בתת מודע מבלי שמיידעים את האדם על השלכות השינוי של הנהגה זו. אם נשליך את זה לפרשת כי תשא ניווכח מה היו תוצאותיה של ההנהגה החלופית שמשה רבינו שחרר לאהרון הכהן בזמן שהותו בהר סיני ארבעים וארבעים לילה כדי לקבל את התורה. אנו למדים בפרשה שאם אתה משאיר אדם בעולם הרוחני ללא המנהיג שלו ושולחים אותו להנהגה הרגשית מבלי שאותו אדם נערך אליה, אל תתפלא ואל תכעס אם הוא יעשה לו עגל מזהב.

בסיומם של ארבעים יום וארבעים לילה בהם משה רבינו נמצא עם הקב״ה בתודעתו, ומקבל מהקב״ה את לוחות הברית, ממש בסוף סיומם, בני ישראל מתחילים לשאול שאלות תיאולוגיות-רוחניות, בקשר למשה רבינו: ״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ״ (שמות פרק לב פסוק א).

הקב״ה מגיב מיד לאירוע חטא העגל ואומר למשה רבינו: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. לאחר שמשה רבינו מבקש מהקב״ה שיסלח וימחול לעם ישראל על חטא העגל, הוא יורד מההר ורואה את המחזה ברמה הגשמית שלו בדיוק כפי שראה אותה בהר סיני ברמה הממשית – מופשטת שלו.

כשמשה רבינו מגיע לאירוע עצמו, הוא מבצע שתי פעולות רצופות: הראשונה – הוא השליך את לוחות האבן מידיו ושיבר אותם, השנייה – הוא שרף את עגל הזהב: ״וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר. כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות פרק לב פסוקים יט-כ). 

שתי פעולות רצופות אלה מצריכות מאיתנו להתבונן בפרשה ביותר עמקות בשל סמיכות  הדמיון שביניהן. למה משה רבינו מקשר ביניהם לדראון עולם? כלומר, למה הוא מחבר את התודעה הגורלית בין לוחות הברית שניתנו מהקב״ה, שמייצגות את השכל, לבין עגל הזהב שעשה אהרון הכהן, שמיצג את הרגש?

על לוחות הברית נאמר במקרא: ״וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת-לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״ (שמות  לא:יח), וכן: ״וְהַלֻּחֹת-מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת״ (שמות  לב:טז). כלומר, הלוחות היו יצירה של הקב״ה, ממש השכל הישר, ואילו על העגל נאמר שהוא יצירה אנושית עשויה זהב שנעשתה על ידי אהרון מתכשיטי הזהב שאסף מהעם: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (שמות לב:ב-ד).

במקרא העגל מוגדר ״עֵגֶל מַסֵּכָה״, ובהמשך בא הצו: ״אֱלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשֶׂה-לָּךְ״ (שמות  לד:יז), וראו את ההקבלה בין אלילים לבין אלוהי מסכה: ״אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״.(ויקרא  י״ט:ד). 

נמצא, שלמרות הפער התהומי בין שני חפצים אלה, ולמרות שהראשון הוא חפץ מקודש והשני חפץ מאוס, גזר משה רבינו על שניהם כליה. עגל הזהב נתפס בתודעתו של משה רבינו כעבודה זרה: ״וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב״ (שמות ל״ב:ל״א), והוא נעשה בניגוד לדיבר: ״לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״ (שמות כ:ד), ולצו: ״אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״ ( שמות כ י״ט). אך כיצד נתפסו בעיני משה רבינו לוחות האבן, מעשי ידי ה', ברגע שבירתם? האם קיים יסוד משותף לעגל הזהב ולוחות הברית? נתבונן בשני הכתובים הבאים אודות העגל מזה והלוחות מזה:

על עגל הזהב נאמר: ״קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ״, על לוחות הברית נאמר: ״וְהַלֻּחֹת-מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים״. בשני המקרים אנו רואים שמדובר באומנות יצירתית, את עגל הזהב יצר האדם האנושי, תחילה בתודעתו, ולאחר מכן הוא מגשים אותה וקורא לה: ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. בעגל הזהב יצר האדם את אלוהיו. את לוחות הברית יוצר הקב״ה כפי שיצר את העולם: ״וְהַלֻּחֹת-מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים״.

פרשת העגל סמוכה לבריאת העולם כפי שכתוב במקרא: ״כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ״ (שמות לא:יז), ומיד לאחר מכן בא הכתוב המאזכר את הלוחות כיצירה אלוהית: ״-לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״ (שמות לא:יח). את החיבור בין לוחות הברית לבין בריאת העולם אפשר לראות בתהילים: ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה״ (תהילים פרק ח פסוק ד), הווי אומר: ״הַלֻּחֹת-הם מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים״, ממש כפי שהשמים והארץ נוצרו על ידי הקב״ה.

מכאן נלמד את מהות כל העניין, כאמור, בעיני משה רבינו נתפס העגל הזהב כעבודה זרה (אף כי אהרון לא נתכוון לכך), שכן הוא תואם את הגדרת האלילות כניסיון שהאדם יוצר לו אל במו ידיו: ״וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו״ (ישעיה  ב:ח), וכן נאמר בדברים כז:טו: ״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ״.

באשר ללוחות, משה רבינו חשש שמה עם ישראל יהפכו את הלוחות לעבודה זרה. כבר נודע הדבר שעובדי אלילים סגדו לגרמי השמיים הנחשבים ליצירת האל, וגם על כך הזהיר משה: ״וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם״. 

בנקודה זו ניתן להביט על העבודה הזרה משתי זוויות: האחת – האדם עובד את מעשי ידיו (פסלים וכיו"ב), והשנייה – האדם עובד את מעשי ידיו של הקב״ה (גרמי השמיים, יצורי הארץ ויצורי המים). לכך רומזים הדיברות הראשונים: ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (שמות כ:ג-ד). הואיל והלוחות הם ״מעשה אלהים״ ממש כמו השמיים והארץ ושאר יצירות הטבע האלוהיות, הרי קיים חשש שאף הן יהפכו לאובייקטים לסגידה. לוחות האבן עלולים לגרום לעבודת עץ ואבן כפשוטה.

בספר דברים משה רבינו מזכיר את הצירוף ״עֵץ וָאֶבֶן״ שזאת ההגדרה לעבודה זרה :״וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם״ (דברים כט -טז). האבן והזהב הם שני החומרים המייצגים את הלוחות ואת העגל. בהתאם לכך, שבירת הלוחות ושריפת העגל ןם שתי הפעולות הנדרשות לביעור העבודה הזרה. 

הדרישה ״וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״. משה רבינו שיבר את לוחות האבן ושרף את העגל שהיה עשוי, כנראה, מעץ מצופה בזהב. בעיקרו של דבר, מאבקו של משה  רבינו מכוון כלפי החומר. אומנם, האבן והזהב הם חומרים, אך הם מייצגים ישות רוחנית, את הרוח. לעיתים, התפיסה הפשטנית של האדם נוטה לבלבל בין המייצג לבין המיוצג, בין המסמל לבין המסומל, או בין החומר לבין הרוח. העגל שעשה אהרון אמור היה, כנראה, להוות תחליף לכרובים העשויים זהב שעשה משה רבינו שהוצגו במשכן. ההבדל בין העגל לבין הכרובים הוא, שהכרובים נעשו על ידי משה בהוראה ישירה של הקב״ה: ״וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת״ (שמות  כה:יח). 

בעגל ובלוחות יש יסוד של הגשמת הא-ל, בשל היותם חומריים. אשר על כן, פעולותיו של משה רבינו בהשמדתם הייתה מחויבת המציאות לנוכח הנסיבות ולנוכח מראה החגיגה הפרועה שנגלתה לעיניו ברדתו מההר. לאור הדברים הללו, אין תמה שחז"ל תיארו את תגובת ה' למשה על שבירת הלוחות במילים: ״יישר כוחך ששיברת״, זה מצוין שנשתברו הלוחות. כי הרי אם לא היו נשברות הלוחות, עם ישראל היה הולך מן העולם והיה לאחד העמים ומוותר על היותו אור לגויים. כתוב מפורש בלוחות שאסור לעבוד עבודה זרה. אם עם ישראל עובד עבודה זרה ובלוחות כתוב הפוך, צריך להחליט על מה מוותרים, או שמוותרים על הלוחות או שחס וחלילה מוותרים על עם ישראל. ברור שמשה רבינו העדיף לוותר על הלוחות. אם כן ישר כוחך ששיברת. מצוין, אם כן נשתברו הלוחות זה דבר טוב.

לאור הדברים הללו ניתן לפרש אירועים שונים ופעולות נוספות של משה רבינו. הכרובים נעשו מזהב שנאסף מתרומות הציבור, גם העגל נעשה מזהב שנאסף מתרומות הציבור. אפשר לראות בכך ניסיון להעמיד אלטרנטיבה עממית פומבית לכרובים. העגל הוא למעשה חיקוי של הכרובים. הזהב נתפס כחומר יקר ערך, מרהיב, משרה תחושת הוד והדר והתרוממות הנפש, ומכאן הפיתוי הגדול לסגוד לפסלים מזהב. כפי שבן אנוש עלול ללכת שבי אחר גרמי השמיים המרהיבים מעשי יד הקב״ה, כך הוא עלול להתפתות לסגוד לפסלים אשר עשויים כסף וזהב מעשה ידי אדם. 

נמצא כי עשיית העגל היא פועל יוצא מכך שאהרון והעם הלכו שבי אחרי הזהב והחומרים יקרי הערך שהושקעו במשכן. מסקנתו של משה רבינו מיידית ומעשית. במקביל לבני ישראל המסירים מעליהם את תכשיטי הזהב: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם, מֵהַר חוֹרֵב״, משה רבינו עושה מעשה דרמטי ומקים אוהל מועד מחוץ למחנה: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד״.

הָאֹהֶל הוא תחליף למשכן המכונה אף הוא ״אֹהֶל מוֹעֵד״. האוהל שמקים משה רבינו עומד בניגוד מובהק למשכן. זהו אוהל דל, פשוט וצנוע, ונעדר כלים יקרים ומפוארים העשויים מזהב או מחומרים יקרים אחרים. בניגוד ליופי המרהיב הנשקף מהמשכן, האוהל של משה רבינו  עממי וזמין, והנגישות לא-ל אפשרית לכל: ״וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד״. ואף כי אוהל זה נעדר סממני פולחן פיזיים וריק מהכרובים, משה רבינו זוכה בו להתגלות אינטימית של הקב״ה. 

ההשוואה בין ההתגלות למשה רבינו בשני המקומות ראויה לתשומת לב: ״וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת-וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים-וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ . 

האינטימיות בין הקב״ה למשה רבינו באוהל החלופי גדולה מזו אשר במשכן. במשכן מוצגת אינטימיות בין הכרובים, אך באוהל של משה רבינו האינטימיות היא בין הקב״ה למשה רבינו. לא בכדי הכתוב מציין שהאוהל של משה רבינו הוצב ״הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה״, ״וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה״. ריחוק זה מבטא ריחוק רעיוני ותיאולוגי ממה שמייצג המשכן. יש להדגיש שאוהל מועד זה, האוהל החלופי, נעשה מיוזמתו של משה רבינו וללא הוראה של הקב״ה, ממש כפי שמשה רבינו מיוזמתו שיבר את הלוחות. בשני המקרים הקב״ה הסכים איתו והעניק לו גיבוי מלא.

בהמשך לכך נצטווה משה רבינו לפסל לוחות חדשים, ועליהם, הקב״ה בשיתוף משה רבינו  כותבים את הדברים. הלוחות הראשונים היו מעשה ידיו של הקב״ה בלבד, הן החומר: ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה״, והן הרוח: ״וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״. ועתה הלוחות הם אנושיים, מעשי ידי משה רבינו, שאנו כבני אנוש נוכל להיות מסוגלים לגעת דרכם גם בחומר וגם ברוח. ברור שמה שכתוב בלוחות הברית מגיע מידיו של הקב״ה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״. והואיל והטקסט שעל הלוחות הוא העיקר ואילו הלוחות החומריים והאנושיים הם רק מצע לטקסט, והואיל והטקסט הוא ביטוי מובהק לרוח, משה רבינו מקווה שההבחנה בין החומר לרוח תבוא לידי ביטוי, וכך גם תודגש עליונות הרוח על החומר.״