פָּרָשַׁת כִּי תִּשָּׂא

"את המאמר אני מתכבד להעניק לכל קהילת עולם חסד-הכוח הפנימי, שעברו בגבורה את שלושת הימים של חג פורים:

הן ברמה הפיזית -זכר ונקבה צום ממש.

והן ברמה הרגשית אינטימיות-שחרורו כל הכאבים שחסמו את העצמי מלחוות את החיים האמיתיים.

והן ברמה הרוחנית -אדם וחוה- המנטל הגבוה שסוף סוף אנשים לא מפחדים לבקש מעולמו של בורא עולם שפע והצלח בשבילם, אז לכם הצלחה ענקית.

נשיאת ראש

״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם״. (שמות פרק ל פסוקים יא-יב)
במה הפרשה שלנו עוסקת? בחטא העגל. מדוע התורה מקדישה לכך חלק כה משמעותי ממנה? מה המטרה בביקורת הזו כלפי העם?
״וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ״. (שמות פרק י״ט פסוק ה)

כל התהליך המתרחש בפרשת כי תשא מראה לנו שלמרות שאנחנו נבחרנו על ידי עולם האלוהות להיות: ״וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים״ כאן יש מסר חשוב לנשמת האומה שאומר שהסגולה איננה פונקציה של המעשים, אלא היא טבועה בנו בפוטנציאל. לכן אין לנו במה להתגאות בכך, שכן היא אינה תלויה בנו. ולכן מחובתנו לאחר חג הפורים שעברנו תהליך מדהים של זיכוך הרצונות

וכל אדם שהוא מבין שיש ביכולתו לעזור והוא מוכשר לעסוק בכוח הפנימי של רזי-סודות עולם  הערכים, ועל ידי זה  הוא ומתמלא יותר מאור החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, מה שאנו מכנים: ״ליקוט ניצוצי הקדושה מתוך הקליפות״.

כבר הסברנו גם בשיעורים בלילות ימי ספירת העומר בעמותה וגם מאמרים שכתבנו: ״שישנם שני דברים עיקריים אשר ביחד בונים את קדושת ישראל וההתקשרות האלוקית עמהן.

הראשון: הוא – סגולה. כלומר, טבע הקדושה שבנשמת ישראל אשר זכינו בה בירושה מאבות האומה אברהם יצחק ויעקב. ולמעשה אותה סגולה היא כח פנימי קדוש, אשר מונח בטבע הנפש ברצון ה' כמו טבע כל דבר מהמציאות שאי אפשר לו להשתנות כלל.

והשני: הוא ענין בחירה. וכאן זה כבר תלוי בתהליכים שאדם בוחר לעבור בתוך העצמי שבו הוא מתקיים, הביטוי צריך להיות דרך עולם המעשים.

עכשיו הינה הבעיה שכל זמננו שאנו מתקיימים בעולם הזה, מצד עצמה אין את היכולת לסגולה הפנימית להתגלות בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה שאדם בוחר לעשות בתוך כל אירוע-סיטואציה. מכאן אנו מבינים שבתוך  האדם מתקיימים להם שני צדדים – הראשון סגולה והשני בחירה. כפי שהסברנו הסגולה נגלית רק דרך הבחירה. במילים אחרות, אדם שמקיים תהליכים קבועים בתוך העצמי שלו דרך עבודה על הערכים. הוא זוכה  לשני דברים: מצד אחד יש בו את הקדושה שמגיעה דרך זיכוך הנפש-עצמי, בנוסף לכך הדבר חושף ומגלה את הקדושה הסגולית שבו. מכאן, שאמנם הסגולה אינה מותנית במעשים, אך ההתגלות של אותה סגולה כן מותנית בהם. בפרשתנו אנו רואים שלמרות הטראומה המזעזעת של חטא העגל אנו רואים שהסגולה הפנימית של נשמת האומה למרות שעם ישראל חטאו הם  נותרו בסגולתם, לכן אל לנו להיבהל מחטאים שאנחנו עושים, פשוט לפני שאנו משחררים את החטא מליבנו, ישנו  תהליך של עיבוד-התבוננות וניקוי הרצון שרצה במעשה ומיד הכול עולה לעולם האלוהות.

ישנה שאלה נפוצה שרבים ממני שאלו אותה מדוע הפסוק מדבר: ״וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים-מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״. (שמות פרק ל פסוקים יא-יג)

התשובה מגיעה ממקום אחר שאנחנו סופרים דברים למעשה אנחנו עוברים בלי ידיעתנו מאנרגיית איכותית לאנרגיה כמותית,ושם כבר יש פוטנציאל לנפילה.לכן התורה נותנת פתרון מדהים – magnifique (אני לא אשם שאני כותב בצרפתית פשוט היא הזכירה לי את הכיף של השפה הצרפתית שתבורך האחות המיילדת סונדרה היא והבת שלה)

הפתרון: נותנים מחצית השקל שמראה את השייכות שלי אל שורש נשמת האומה. למה דווקא חצי? כי החצי תמיד מזמין את ההשלמה של החצי השני.

התורה כותבת דרך  רמזים הקשורים לבריאת העולם, ואת זה אפשר לראות בפסוקים אלו: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה״. (שמות פרק לא  פסוקים א-ה)
ועל ידי צירוף אותיות התורה, ברא אלוהים שמים וארץ. ועל זה התלמוד אומר: ״יודע היה בצלאל לצרף אותיות בהן נבראו שמים וארץ״. (מסכת ברכות  דף ל״ה).
חכמה – השגת עצם הדבר.
בינה – יכולת הבחנה.
דעת – הפנמה. תבונה היא בינה שיש בה צד של מעשה, ולכן בפסוק כאן המדבר על עשיית המשכן יש שימוש בתבונה ולא בבינה.

מכאן למדנו שלושה כללים:
הראשון: שאומר שהשמים וארץ נבראו באותיות
השני: שאומר צריך חכמה גדולה כדי לדעת לצרפן
השלישי: והכי חשוב להבין שהמשכן בנוי בתבנית אותן האותיות, השאלה הגדולה שנשאלת תמיד למה בדיוק התכוונו חז״ל במימרא זו?

אם ניקח את הרעיון של אפלטון, על עולם האידיאות, הגורס כי עולמנו הוא השתקפות של עולם עליון. מעניין שאת הרעיון של עולם האידיאות המתקיים במדויק בתרבות השמית, היה מקובל לומר שהמקדשים מטה מכוונים כנגד מקדשים של מעלה. כיוון שהמקדש הוא תמצית של כל העולם כולו, אז ממילא אפשר לומר על המקדש של מעלה שהוא עולם האידאות המקביל לכל עולמנו.

כשאנו מגיעים למשכן משה שם דברים מפורשים בכתוב: ״כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ״. (שמות פרק כה פסוק ט) משמע שיש משכן תבניתי שהמשכן שלנו הוא ההשתקפות שלו. לכן צריך חכמה רבה כדי להשיג השגות עליונות, להבין כיצד בנוי העולם האידאי ואיך הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בעולם שלנו.

משכן של מעלה הן אותיות בהן נבראו שמים וארץ. נסביר: חז״ל אומרים לנו: ״בעשרה מאמרות נברא העולם״ – ״על ידי דיבור-אמירה״. (פרקי אבות פרק ה משנה א) ואנו יודעים שדיבור מורכב ממילים המורכבות מאותיות. כלומר, האותיות הן אבני היסוד של המילים. עוד יותר מכך, הדיבור הוא ביטוי ממשי לרצון. הרצון של האדם מתגשם ע"י המילים. מצד שני, כל מילה בפני עצמה היא גם כן  סוג של רצון. גם המילה עצמה כוללת רצונות בתוכה – כל אות ואות היא רצון בפני עצמה. דוגמא לכך היא האות מ' ששורשה מתקיימת בפעולת היניקה, והאות מ' היא מ' המקור, ואם נבדוק נראה, שלכל הדברים הללו יש שורשים אפילו בטבע. ומעניין שהיא האות הנפתחת תמיד בתחילת הרצון הראשון: ״שהוא לקבל על מנת לקבל״ שהיא הביטוי האוניברסלי של תינוק כשהוא קורא לאמו: אמא, ממי, ממו ממושקה ועוד כל מיני בישין מרעין. לא בכדי, חכמת האותיות היא החכמה לדעת איך האותיות – שהן בעצם אבני היסוד של הרצון האלוהי – מקבלות צורה בעולם שלנו, כדוגמת תבנית המשכן, וזאת כדי שהשכינה תשרה עליהם. לכן בוודאי שיש צורך בחכמה גדולה, חכמה אלוהית על מנת  להתעסק בכלי המקדש וכאן נבין לא די, ב״כשרון טבעי״.

אנו זוכר שבתחילת מסעי בעולם הרוחני, דרך אגב כל חיי תמיד מצטרפת אלי תודעה בעלת טירוף לדבר שלוקחת אותי למסעות שבכלל לא היו בדרך שלי, זה היה לאחר עשרה ימים של: ״מדיטציה טרנסנדנטלית, שהרעיון הוא ניקוי של כל עשרים וארבע תעלות האנרגיה, ובמיוחד את שמונה הטריגרמות ואת שבע המבנים שבהן מתאכסנות הצ'אקרות שלכל צ'אקרה, בהתאם למיקומה, ישנו תפקיד ואזור שליטה באמצעות תודעה בעלת מודעות לצרכים רוחניים -רגשיים -הפיזיים.  המיוחד ממש לאותו מרכז אנרגיה-הצ'אקרה, שכל תפקידה היא לאכסן תהליכים עד שהאדם יהיה מוכן להן והתפקיד השני וויסות פעילות הגוף האנרגטית שמגיעות משלושה מבנים רוחניים: גוף אזוטרי -גוף אתרי גוף אסטרלי ועיקר תפקידם מגיע לביטוי דרך מערכות בהם משתנה האנרגיה ממצב אחד לשני, כעיקרון, קיימים שני סוגי תהליך:

הראשון הוא יצירה -הזנה.

בו כל גוף רוחני מזין את זה שאחריו, וכך כל גוף רוחני  יוצר את זה שבא אחריו. כאשר יש עודף בהזנה או חוסר בהזנה משתבשת הזרימה ההרמונית בשלושת הגופים הרוחניים, ומשם ועד השיבוש הדרך קצרה.

השני הוא הבקרה: שם ההיבט הכללי יותר, הדאגה שאף גוף  לא יחרוג מגבולותיו. כאשר יש בעיה בבקרה, גוף רוחני עלול להשתלט על גוף האחר ומחליש את תפקודו, מצב הגורם לזרימה אנרגטית להיחלש. נחזור לענייננו, אותה תודעה אומרת לי שאני מגיע להרצאה בנושא: נומרולוגיה שזאת שיטה  המייחסת למספרים ואותיות ,משמעות אזוטרית, שמאחורי כל מספר כל אות, ישנה ״אנרגיה״ מסוימת שאותה גם המספר וגם האות מיוצגים, לצורך חקר התכונות האישיות של אדם מסוים ואפיונו, בעיקר את המפה פותחים דרך שם ותאריך לידה. וכל זה היה מדובר לזמן קצר של סוף שבוע רגוע בגלגלצ.

ולא תאמינו, כמו אידיוט, הלימודים התודעתיים הפכו מסוף שבוע לשנתיים ימים, לך תבנה מדינה עם אותה תודעה, רק תדעו שבזכות אותה תודעה, למדתי את כל רזי האנרגיות.  

אגב, המילה ״אות״ הוא מלשון ״להתאוות״ המבטאת רצון. מילה זו מתחילה ב״או״, שזהו איווי לא מבורר עדיין. כאשר מוסיפים את האות ת' אז כבר הדבר מתווה את הצורה הברורה, הרצון קיבל את צורתו.

לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן

״וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״. (שמות פרק לא פסוק י״ח) 

חז"ל מסבירים דרך פסוק זה שברגע שאדם קיבל את האנרגיה מעולם האלוהות וירד לעולם האנושות אותו נתק שנוצר מהתהליך הוא זה שמחבר בין הנברא לבורא הוא זה שמחבר ביניהם, והעליה היא מאוד פשוטה תמיד עולים ויורדים דרך מאה עשרים וחמש מדרגות שלמעשה מי שיצר את אותה תודעה זה יעקב אבינו: ״וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״. (בראשית פרק כח פסוק יב)

ניתן לדייק זאת מהנאמר בסולם יעקב נאמר: ״סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה״, לכיוון הארץ, מכאן שהסולם עומד בשמים. מצד שני נאמר: ״וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״

מכאן שהוא עומד דווקא בארץ. מסקנה – יש ביניהם אנרגיית התווך-ריק, והזמן בו אדם נמצא לפני אותו התווך-ריקנות, הוא זמן שיש בתוכו תעתוע, זהו זמן שבו עמלק-ספק מחכה בפתח. זהו זמן שבו יש העדר הכרת הנוכח – היכולת לעמוד מול הא-לוה וכל המסכים כבר הוסרו ולכאורה אין הפרדה בינך לבין הבורא, וכאן ירמיהו הנביא מזהיר אותנו שאנחנו צריכים להחזיק בכל היכולות שאנו עוברים דרכם את התהליך ולא לעזוב לרגע את האמונה בעולם האלוהות: ״שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי השם״. (איכה פרק ב פסוק י״ט) מפני שממש כאן נכנס חטא עץ הדעת טוב ורע, דרך המחשבות-אמונות שגויות ואז האדם מקבל סיבוב ומתחיל לפתח תיאוריות שקריות, ואתם יודעים מה אומר שלמה המלך: ״כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב״. מה שהוא אומר תזהר בין אדם שזה קורא לך אותה מחשבה יכולה לקחת את כל השכל המדהים שבנית ברוב שנותיך דרך בית ספר דרך האוניברסיטה וממש באותו שכל התודעה מכניסה מחשבות ואמונות שגויות, ומשם רק תפילה תעזור וכמובן כל תהליך נכון שהעולם האנושות מתקיים דרכו.

ואפשר לראות את התהליך שנוצר בין בני ישראל בחטא העגל: ״וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״. (שמות פרק לא פסוק י״ח) פסוק זה מדבר  על רגע נשגב על עולם האנושות כולה, שבו יש מפגש נקודתי בין האינסוף לבין הנברא. היינו מצפים שהאירועים הבאים יהיו טובים לא פחות, והעולם כולו יהיה מושלם. בדיוק כפי שאמרתי למעלה שאותן מחשבות -אמונות שגויות ברגע שהם חדרו לתודעה של עם ישראל, אנו מקבלים את אותה תודעה בעלת מחשבות אמונות שגויות בצורת  חטא העגל: ״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ״. (שמות פרק לב פסוק א)

יש מדרש ירושלמי המסביר את תהליך חטא העגל בצורה הכי יפה והכי אגדתית וכך המדרש אומר, שהדרישה לעשות את העגל הייתה בדיוק ברגע בו משה אחז את הלוחות, ויותר מכן – ביקש הקב"ה לקחת את הלוחות, וגברו ידי משה.

המהר"ל מפראג מסביר את המדרש בצורה שעולם האנושות יהיה מסוגל להבין אותו. המהר״ל מפראג אומר שידי משה רבינו  גברו כיוון שהתורה מטרתה להינתן, ולכן ידו של המקבל גברה. כלומר, השאלה היא מהי בעצם התורה – האם התורה היא חכמה המיועדת לחכמים ראויים לקבלה, ואם הם אינם ראויים – היא נלקחת בחזרה כדוגמה כאשר עם ישראל חוטא למשל, או שמא התורה היא דיבור ה' אל עמו, ואז אין משמעות לדיבור אם אין עם מי לדבר.

חטא העגל מתאר איזושהי רעיון  שאם עם ישראל חוטא הוא יחדל מלהיות חס וחלילה, כלומר שהדבר הניתן חשוב יותר מאשר המקבל, וכאן התברר ברוך השם אפשר לנשום בכיף , שהמקבל-עם ישראל חשוב יותר מהתוכן הניתן-התורה. ועל אף שמשה רבינו מכה בעם ישראל, הוא מכה רק באלו שחטאו ולא בכל העם. המהר"ל ממשיך את ההסבר בספרו ״נצח ישראל״ ובספר הוא מסביר  שיש מאבק תמידי בין הנבדל לבין הטבע. הטבע דורש אחידות, והנבדל דורש חריגה.

כעת המפגש של משה רבינו – נבדל-חריג – עם האינסוף הוא דבר חריג ביותר שהטבע מתנגד לו והוא מנסה להשיב את ההומוגניות, לכן לא יתכן שעם ישראל יגיע למעלה עליונה ולהיות נשגב מכל העמים על ידי קבלת התורה, מבלי שהטבע, יצר הרע, יביע התנגדות למהלך. כמעט בכל פעם שאדם עולה – יש גם משיכה לנפילה. לפי זה החטא הוא כמעט בלתי נמנע, וזה מה שראינו כבר פרשת משפטים: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי״. (שמות פרק כג פסוק כ) רש״י מסביר שהקב״ה בישר להם שיחטאו. כלומר, חטא העגל הוא כבר מוכרח מעת נתינת התורה, אך מבחינה חינוכית כמובן הקב״ה לא יכול לומר זאת בפירוש ולהתיר את החטא.

עכשיו ברשותכם נחזור לפסוק: ״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ״. (שמות פרק לב פסוק א) ונקרא אותו לאחר ההסבר של המהר״ל מפראג נראה כי מה שהתחיל את כל הסיפור היה ״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר״.

כלומר, אין התעוררות של העם לחטא העגל אלא עד שמשה רבינו ממש מקבל את הלוחות. כל זמן שאין נוכחות אלוהית השוכנת באדם בדמות הלוחות, אין שום נטיה לאדם לעבוד עבודה זרה. דווקא כשהגיע הזמן לקבלת הלוחות על ידי עולם האלוהות, והן עוד לא הגיעו, דווקא אז יש התעוררות לעבוד עבודה זרה. וברור שכולם מבינים את המסר הזה בעולמנו.

מכאן כל ההסבר מתחיל להיות פשוט וגם מתחיל להיות מובן לנו בתהליכים שאנו עוברים. אז בואו ניקח נשימה, אפשר להתרווח אפשר גם לדפוק קללות ועוד הפעם להיכנס פנימה, בתנאי שנזכור כלל חשוב. שאומר עולם הרוחני ככל שיהיה גדול ועוצמתי בשעת המבחן שמתקיים בעולם האנושי שהביטוי מגיע דרך מבנים –רוחניים -מיניים- חומריים. הוא מיד צריך להאמין רק במציאות הממשית ובסוף פנים לא במחשבות-אמונות שגויות, שדרכם הוא תמיד מתקיים. ותמיד שאנחנו עולים דרך תפילה ומדיטציה טרנסנדנטלית, כדי לקבל עליית מדרגה ולא עשינו עבודה על המידות-ערכים, פשוט כדי לנו להתכונן לצלילה במהירות האור לכיוון מטה לתוך הרשימו שהוא חלק מהעצמי, בלשון חופשית כל התהליך לא שווה חצי אגורה שחוקה ואני מבין שאנחנו כבר מבינים את העולם התהליכים שמוסבר בכל הרצאה בעמותה. ועכשיו נחזור עוד הפעם על מה שלמדנו בתחילת המאמר וננסה להבין  איך עם ישראל, שחווה ניסים גלויים, שלעולם לא יחזרו במתכונתם הממשית, כגון: עשר מכות מצריים- קריעת ים סוף-עשרת הדברות חטא בחטא שנראה כה שפל, והכי מצחיק, החטא קרא דווקא לאחר שהעולם האלוהות נגלה לעם ישראל אליו  באופן שלא היה כדוגמתו בתולדות האנושות!

לגופו של ענין: מיד לאחר מתן תורה נאמר לעם ישראל: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אַתֶּם רְאִיתֶם-כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״. (שמות פרק כ פסוקים י״ח-יט) הקב"ה גילה עוד באותה שעה לעמו שדווקא מפני שהוא דיבר עמם מן השמים קיימת סכנה להגשמתו. כך גם עולה מלשון הכתוב בפרשתנו, כאשר בא משה רבינו להתוודות לפני הקב"ה על חטא העגל, אמר: ״וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב״. (שמות פרק  ל״ב פסוק לא) נדייק: החטא היה בזה שהעם עשו להם אלוהי זהב – ולא לה'. אם כן, הביטוי ״אלוהי זהב״ מסמל פסל העשוי זהב שדרכו מתקשרים עם ריבונו של עולם-עולם האלוהות באופן לגיטימי. זהו דבר אנושי וטבעי לחלוטין לראות את השראת השכינה במקום מסוים, על גבי חפץ, אלא שהדבר מותר דווקא כאשר יש ציווי מפורש וברור על הדבר. והלא נאמר בפירוש: ״לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״! כיצד ניתן להצדיק את הניסיון של עם ישראל להגשמת הא-לוה?

כאמור, מוכרחים אנו לייחס לאבותינו רף מינימלי של תבונה. אף לא אחד מעם ישראל חשב שהעגל הוא הא-לוה, שהרי ברור לכל בר-דעת שלא יתכן שהנזמים אשר היו על אפי העם עד לא מזמן הפכו לפתע: ״וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. (שמות פרק ל"ב פסוק ד) עלינו להבין שלאחר מעמד הר סיני התרחשה תפנית; מרגע שהקב"ה התגלה אל עם ישראל באופן ישיר, מכאן ואילך עובדים אותו רק על פי הדרכים שהוא מצווה אותנו. על כן, ברגע שאמר הקב"ה: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״. (שמות פרק  כ פסוק  ב)  המסקנה המתבקשת היא: ״לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי״. (שמות פרק כ פסוק ג) קודם ההתגלות יתכן והיה לגיטימי לחשוב ש״הרגש הדתי״-החוויה הדתית״ יבואו לידי ביטוי דרך פסלים. מרגע שיש התגלות כל האמצעים הללו פסולים, ואנו נעזרים רק בתשמישי הקדושה שדרכם בחר הקב"ה להגלות אלינו. לאור זאת נוכל להבין מה חשב העם כשאמר: ״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ-כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ״. (שמות פרק  ל״ב פסוק א) – העם סבר שמשה רבינו מת, וכיוון שכך – פסק כל  רעיון ההתגלות, ומכאן ואילך חוזרים ל״סטטוס קוו אנטה״ (status quo ante), אל המצב הקדום שבו היה לגיטימי להתקשר אל הא-לוהות דרך הפסלים שעשו בני ישראל לפני שמשה רבינו נכנס לחייה, יתירה על כן, היתה לעם אינטואיציה גבוהה של ״הקדושה שבטבע״. כאשר הרגיש העם שההתגלות  טרנסנדנטלית  פסקה ממנו, הוא שב אל דרך המקורית של עבודת ה' דרך הפולחן של הטבע. וכך, דוד המלך אומר לנו בתהילים על חטא העגל: ״וַיָּמִירוּ אֶת-כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר, אֹכֵל עֵשֶׂב. שָׁכְחוּ, אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם. נִפְלָאוֹת, בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת, עַל-יַם-סוּף״. (תהילים פרק ק״ו פסוקים כ-כב) כבודו של האדם מופיע בפניו, בהדרת פניו. כלומר, אילו עם ישראל היה פועל על פי אינטואיציה נכונה הוא היה עושה כרובים -בתבנית אדם ולא עגל -בתבנית שור. מהמילים: ״שור אוכל עשב״, יש לדייק הבעייתיות היתה שעם ישראל החליף את האנרגיה המשויכת לתבנית האדם בתבנית שור אוכל עשב דווקא. מפני ששור משועבד אל הטבע. לעומת האדם המשוחרר משעבוד אל הטבע. זהו בדיוק ההבדל בין קדושה שהיא מעל הטבע, והיא הנדרשת מן התורה, לבין קדושה שבטבע, המובילה אל האלילות, ורק בזמן שאדם מגלה בעצמו את הגילוי ומתחיל את מסע הגאולה, רק אז הקודש שמעל הטבע יכול להתחבר אל הקדושה שבטבע, ורק אז יש פיוס בין הצדדים.

נסכם: עם ישראל לא סבר שהשור עצמו הוא בורא העולם או המוציאו ממצרים, אלא הוא העריץ את מי שברא את העולם והוציאו ממצרים דרך הכח הטבעי. השיבה אל הפולחן האלילי יתכן והיה לה מקום אלמלא ההתגלות שהיתה בסיני.

לאחר שהסברנו את התופעה ברמה האנרגטית שלה .אז בואו נמשיך למסע הגילוי ונראה האם עבודת האלילים היא כולה רעה?

חטאם של עובדי האלילים הוא שהם יוצרים לעצמם מחיצות בעבודת ה', חסימות אשר מאמללות את האדם. על אף זאת, היה שלב בהיסטוריה שבו החסימה הזו היתה רצויה מבחינה מוסרית מפני שהיא מנעה רעה גדולה ממנה. כך למשל הרמב״ם שואל כיצד יתכן שאברהם אבינו היה הראשון ששבר את הפסלים? מדוע נח, שם או עבר למשל לא הקדימו אותו ושברו את הפסלים בעצמם? והוא משיב: שלא נזדמן להם לשבור. מהי כוונתו? כנראה שהצדיקים שנכחו באותו הדור סברו שבאותה תקופה אלילית עבודת האלילים היא זו שמחזיקה את עולמו המוסרי של האדם ולפיכך מסוכן היה לשבור את האלילים. אפשר לומר שגדולתו של אברהם אבינו מתבטאת בכך שהוא העז לומר לדורו שהגיעה השעה לנתץ את הפסילים, ומכאן ואילך אפשר לעבור לדרגה גבוהה יותר של דעת אלוהים.

אם נשים לב נראה באותה מידה העבודה הזרה מתועבת משוקצת בעיני היהדות כפי שהתורה מציינת: ״וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ,וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא״. (דברים פרק ז פסוק  כו) אבל מסתבר שהיא גם רואה בה צד חיובי. ספר הכוזרי – שהוא ספר היסוד של האמונה היהודית – פותח בתיאור מלך עובד אלילים שמלאך נגלה אליו בלילה ואומר לו: ״כוונתך רצויה אצל הבורא, אבל מעשך אינו רצוי״ (כוזרי מאמר ראשון, א) כלומר, יש כאן יחס של כבוד אל הרצינות של עובד האלילים, שכן עובד האלילים לפחות יודע מה הוא מבקש. וכך אומר הנביא מלאכי: ״כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה:  כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.  וְאַתֶּם, מְחַלְּלִים אוֹתוֹ-בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ, נִבְזֶה אָכְלוֹ״. (מלאכי פרק א' פסוקים יא-יב) כלומר, העולם האלילי המתואר כאן מופיע בתור מי שעובד את ה' באמת, ואילו בני ישראל שעובדים אותו במקדש נחשבים למחללי השם. מתואר כאן מצב של: ״עולם הפוך ראיתי״, שבו מבחינים ברגש טהור המסתתר מאחורי הרפש האלילי גם אצל אומות העולם.

עכשיו לאחר שהתחלנו להבין את הדקויות ואת הבידול בין שתי האנרגיות הללו: ״עולם שעובד לפי תכנים השייכים לעולם האלילות. להבדיל מעולם שעובד לפי תכנים השייכים לעולם האלוהות. נבין מדוע התורה מצווה אותנו: ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל״. (דברים פרק יז פסוק יא)

הכוונה שכל התהליך של  עבודת ה' דרך מידות -ערכים תעשה ״על פי הספר״ וללא סטיות ממנו?

וברגע שאנו נפגש עם הדחף החיוני של האדם, יש חשד גדול שבסופו של דבר האדם נמצא בתוך עצמו. כלומר, אם אני הוא זה שקובע את אופן ההתקשרות עם הא-לוהות, זה סימן שבעצם אני מתקשר עם עצמי. כלומר מפתח תהליכים ללא קשר לעולם האלוהות ואז אני מוצא את עצמי בעולם סגור שאין לי יכולת להנות מעולם האלוהות. מה שאין כן אם אני ממתין לצו האלוהי, אז אני נמצא בעולם משוחרר שבו יש פריצה של גבולות העולם – כיוון שאני פוגש את האינסוף.

ועכשיו נשאל שאלה, הרי ביום ראשון התחלנו את האקסטזה הדתית של חג פורים ואני בנימה אישית אוהב את זה מת על זה אני מתחבר לשיר המדהים שאומר למה אין פורים פעמיים בשנה. וברוך השם שמרנו על הקדושה של הטבע שלא תוכל להיכנס למסך שהורדנו על אולם הבית נצר סרני וכאן אני שולח ברכה ענקית לגיא עטיה שתמיד מאחורי הקלעים ותמיד מסדר הכל, יהי רצון  שהעולם האלוהות ישפיע עליו שפע של ברכה.

ועכשיו נשאל את השאלה הנפוצה  האם הביטוי של  הרגש בעבודת ה' בפורים היה  רצוי או חלילה לא היה  רצוי?

התשובה מאוד פשוטה ומאוד יעילה, וברוך השם מכיוון שראש הקהילה וכל חברי העמותה איך אומרים אין עלינו, ואין לנו שום בעיה לנגוע בהכל, אז בכל  זאת הסיבה שאנחנו צריכים ליישם את המשפט הנדוש והטוב, שדרך אגב עלי הוא תמיד מגן: ״קדש עצמך במותר לך״, כך שאנו יכולים לחוות כל דבר שיש בו עניין והאמת כל תהליך שיש בו שמחה אמיתית, שיש לו שני ביטויים: הראשון הסרת הספק שבכל דבר, והשני זה האקסטזה הרוחנית .

עכשיו צריכים להיזהר מפני שאם אותה שמחה שמביאה איתה את אקסטזה רוחנית-דתית. היא מגיעה ללא שורש-הכוונה שהיא לא מתחילה בהתגלות היא מסוכנת. ברגע שהעולם האלוהות נגלה אלינו – אנו חווים אותו, בצורת רגשות, דמיונות, אהבה ועוד כל מיני דברים טובים הבאים על גבי ההתגלות וכתוצאה מכך מקבלים גם ערך חיובי. ״והאסתטיקה-ספירת הוד״ מקבלת את ערכה האמיתי ברגע שהיא מחוברת אל ספירת הנצח, וברגע שיש ניתוק בין השנים מיד מגיע לבקר אותנו כח המדמה – ואז מתקבלת אנרגיה של דמיון לשם הדמיון רגשות רבים שמתמחים בלהוציא רגשות אשם לסובבים אותם מתקבלת אומנות לשם האומנות, יופי לשם יופי וכיוצא בהם. כתוצאה מכך ניצב מולנו עולם יפה ומייאש כאחד, עולם שאין בו מפגש עם הזולת המוחלט – עם מי שאמר והיה העולם. זוהי בדיוק מטרתה של האלילות – לקחת ערך אחד מבין הערכים ולהפוך אותו לערך היחיד. וכך נאמר: ״זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים, יָחֳרָם–בִּלְתִּי לַיהוָה, לְבַדּוֹ״. (שמות פרק  כ"ב פסוק יט). כלומר: אדם הזובח לערך אחד מבין הערכים – במעשהו זה הוא פגע בכל יתר הערכים. מהי הדרך הרצויה?: ״בִּלְתִּי לַיהוָה, לְבַדּוֹ״ ­ – שם הוי״ה זהו השם המחבר את כל הערכים, ״לְבַדּוֹ״ מלשון לבוד, מחובר, אחוד.

מה  מסמלים הכרובים?

את ההסבר לקחתי מספר מורה נבוכים של הרמב"ם.

התורה מספרת לנו, שלאחר חטא הדעת ,עולם האלוהות שולח את עולם האנושות, לעשות עבודה דרך תהליכים בעלי מבנים של צורה וחומר– form and substance.

״וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״. (בראשית פרק ג פסוק כד)

אז אנו רואים שעולם הכרובים מלווה אותנו מתחילת בריאת העולם. צריך להבין שעולם הכרובים מופיע  גם בתרבויות שסבבו לעם ישראל באותה תקופה בתור ״רכב האלים״. מדובר באריה או כל חיה אחרת בתוספת של כנפיים שעליה רוכב האל. והנה, שנכנסים לקודש הקודשים רואים מיד את הכרובים, כלומר – רואים יצורים בעלי כנפיים הממתינים למישהו ואומרים לו דרך הדמיון, תרכב על גבם. אך האם הצופה רואה דמות רוכבת על הכרובים? לא. כלומר, השימוש בכרובים מבליט את העובדה שא-לוהי ישראל – אין לו גוף ולא דמות הגוף. מכאן, שהכרובים הם ביטוי אנטי-אלילי מובהק. זו גם הסיבה לכך שיש דווקא שני כרובים ולא אחד – כיוון שאם היה רק אחד היינו יכולים לחשוב שהוא הא-לוה.

הכרובים מסמלים גם יחסי אהבה בטהרתם. אין ביהדות חלילה דמוניזציה-Demonization לא של אהבה ולא של חיי האישות, אלא שדווקא מפני שעוצמות החיים הגנוזות בחיי האהבה הן כה גדולות, הסכנה שיש בהטיית לכיוון הלא נכון גדולה יותר. וברור שאם אנו מדברים על הקשר בין הבורא לבין הנברא אנו מוכרחים לדבר על הקשר היותר גדול שיכול להיות, על האינטנסיביות הגדולה של החיים, ולכן הכרובים מופיעים בצורה בה הם מופיעים. בהקשר זה נזכיר רעיון עמוק של הרב קוק: ״שורש הרצון ביסודו הוא לא הרצון לחיות, להיות, אלא הרצון להחיות, להוות״. (ריש מילין, עמ' קיז) כלומר, המעשה המיני שהוא טהור וקדוש – הוא אדרבה שיא הקדושה, מפני שהוא הוא מקור החיים. ואפשר לראות את היצירה המדהימה ששלמה המלך כתב לעם ישראל: ״שיר השירים״ ששם הוא מראה את האהבה של כנסת ישראל לעולם האלוהות .ושלמה המלך מסביר לנו שאנחנו צריכים לעשות מאמץ שכל סוגי האהבה שאנו חווים, שיהיו בעצמת אהבה בין עולם האלוהות  לכנסת ישראל, ואז נוצרת אחדות מלאה בין הערכים. לצערנו אלו דברים שנשארו באופן חלקי בתוך נפש האומה-עולם הרגש.

מעניין שאחד מגדולי וממייסדי עולם המוסר והערכים רבי אליהו דה-וידס כתב שמי שלא ידע אהבת אישה – לא ידע אהבת ה'. כך גם כותב הרמב"ם בנושא אהבת ה' בהלכות תשובה. אלו הן דוגמאות אחדות מיני רבות לכך שאי אפשר לחיות חיים שלמים באמת בלי לשתף בתוכם את כל מימדי החיים.

באיזה אופן המסוגלות שלנו יכולה  לקלוט את האנרגיה  של שלוש עשרה המידות?

בפרשה שלנו אנו  רואים איך מידת הרחמים ומידת הדין מתמזגות יחדיו בשלוש עשרה המידות ״וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; וַיִּקְרָא בְשֵׁם, יְהוָה. וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן–אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה-פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים״. (שמות פרק לד פסוקים ה-ז) הרמב"ם בספר מורה נבוכים מחלק אותן לשתים עשרה מידות של רחמים, ומידה אחת של דין.

את מידית הרחמים אנו פוגשים: ״יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן-אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה״.

ואת מידת הדין אנו פוגשים: ״וְנַקֵּה,לֹא יְנַקֶּה-פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים״.

הרמב״ם בספר מורה נבוכים מלמד אותנו שיעור מאלף, וכך הוא אומר: בשלוש עשרה המידות, עולם האלוהות מראה לנו את ההדרכה להנהגת המדינה, שהמנהיג צריך לנהוג ברוב המוחלט של מידותיו ברחמים, אך הוא חייב לשלב גם קורטוב של דין על מנת שיוכל להחזיק את מדינתו. וחשוב להבין שהמנהיג הוא לא רק המנהיג הפוליטי, אלא גם המושל והשופט בנפשו ובמידותיו, שעליו לנהוג בדרך זו על מנת לתעל את כוחותיו לדעת ה'.

״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״. (יחזקאל פרק טז פסוק ו) הנביא יחזקאל מסביר לנו שאם אנו  רוצים לצאת מכל אירוע טראומטי שאנו חווים לא משנה בכלל אם דרך עולם המדמה או עולם המציאות פשוט בגלל האירוע הטראומטי אנחנו נאלצים להיכנס פנימה, אל לנו לאפשר לרגשות האשם לצרוב את האנרגיה שנכנסים בעזרתה לאירוע הטראומטי, מפני שמיד לאחר שהם נכנסים למרכזי האנרגיה שלנו בעזרת אנרגיית הקונדליני, תחילה אנחנו נצרבים באנרגיה, ואם לא עשינו עבודה במהירות האור, כלומר לא נעזרנו בספירת הנצח, לצערנו אותה צריבה תהפוך לרשימו ותהייה לחלק מחיינו. ואז אני צריך לעבוד קשה כדי לשכנע את הקהילה שלי שאני מאוד אוהב ומעריך, לא לאפשר לרשימו להיכנס לתוך חיינו, ואיך שהוא נכנס כך הוא יצא, וכמובן מה שנותן אוכל לאותו אנרגיה זה רגשות אשם שאנו חווים כל יום דרך אירועים יום יומיים. שלוש עשרה המידות מופיעות כאחד מן הגילויים היותר גדולים של דעת ה', ואנו משתמשים בהן כדי לעורר רחמים. גילוי זה ארע דווקא מתוך החטא ולא קדם לו; דווקא מתוך המצב שבו עם ישראל נזוף, מתגלים עומקים יותר גדולים. וברור שאנו לא נחטא מלכתחילה, אבל אם האדם הגיע למצב של שפלות ונפילה, צריכים לדעת אוצרות גדולים גנוזים שם ויש לנצל אותם; הנפילות לא נועדו רק כדי שנצא מהן, אלא כדי שנוציא מהן משהו.

עכשיו ננסה לראות את  חטא העגל דרך שתי אנרגיות ומה ההבדל ביניהן בקשר לחטא העגל. מה בין אידיאל למציאות?

נחזור בפעם השלישית במאמר לפסוקים: ״וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ״. (שמות פרק לא פסוק ב)

אנו מבינים מפסוקים אלו  זה שמשה רבינו התמהמה -ובכלל למה בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר? אם נניח שזה עניין טופוגרפי, כי לוקח זמן לרדת מההר. אך למה משה רבינו לא קיבל את הלוחות למטה, כך שיהיה מיד עם העם?

כאן אנו חווים את האמירה הנדושה שאומרת: ״איך פספסתי-איך לא ראיתי שזה מגיע״, המהדרים מן המהדרים דופקים קללות עסיסיות על עצמם ועל כלל האירוע. וגם כאן בני ישראל אומרים לעצמם: ״איך פספסתי-איך לא ראיתי שזה מגיע״ וגם כאן היו קללות עסיסיות על עצמם ועל כלל האירוע ,אלא שהקללות מופיעות בתור עגל: ״וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ-אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. (שמות פרק לב פסוק ד) ולצערי אפשר לראות כאן את הפער בין האידיאל למציאות, הבא לידי ביטוי גשמי במרחק בין פסגת ההר-מנטל גבוהה, לתחתית-מנטל נמוך. משה רבינו לא מקבל את הלוחות למטה כי מדרגתו מעל העם. ההפרש בין האידיאל למציאות יוצר מצב שבו אור גדול מבקש להיכנס לכלי שאינו מוכן, כעין שבירת כלים שנייה ומשם הדרך, למדרון תלולה ביותר.

ויש כאן לצערי תבנית קבועה. שמישהו או משהו  מתחיל, יש רצון להשלמה מיידית, והעיכובים מייאשים. לכן נוצרת תגובת נגד לתהליך, כדוגמת חטא העגל.

נחזור כאן עוד הפעם לפירוש המדהים של  המהר"ל מפראג ששואל מדוע דווקא בעת קבלת הלוחות נגרם החטא, ואז הוא מסביר שישנו תהליך כרוני ולעולם לא יפסק ,וזה המאבק התמידי שמתקיים בין ״הנבדל״ ובין ״הטבע״. הטבע- דורש אחידות והנבדל דורש חריגה. הנבדל וההרגל הטבעי נלחמים זה בזה. הרגל טבעי אינו יכול לשאת את החריג-נבדל. המפגש המשולש משה רבינו עולם האלוקות וקבלת התורה הוא אירוע חריג בכל קנה מידה, והטבע מתקומם נגד זה בכל יכולתו.

הסיבה שמשה רבינו בושש לבוא, היא מפני שהמעמד האידיאלי שבו היה, לא יכול היה להתאים במלואו למדרגת נשמת האומה באותה שעה, ויש צורך בזמן כדי לגשר על הפער. אך ההתמהמהות של משה רבינו וחטא העם הבהירו כי בחירת עולם האלוקות את עם ישראל אינה בחירה שמגיעה מעולם האנושות שניתן להתחרט עליה אלא בחירה אלוהית שיצרה את עם ישראל כעם סגולה, כיצירה אלוהית נצחית שלא תשתנה.

וזה פלא גדול, שלמרות שעם ישראל חווה בהר סיני את עשרת הדברות, ובמיוחד את הדיבר השני: ״לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת-וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם״ (שמות פרק כ פסוק ג-ד) עדיין יהיה בתוך ליבו של עם ישראל רצון לעשות את עגל הזהב. איך ניתן להבין אם כן את נפילתם של עם ישראל למעשה זה? נראה הדבר שהם סברו שכל האיסור לעבוד את ה' בדרכים חיצוניות לעבודת המשכן חל כל עוד יש צינור ישיר של התגלות, והצינור הוא משה רבינו. מאחר והם סברו שמשה רבינו מת, היה נראה להם שבוודאי לא תהיה קפידה בתוך עולם האלוהות, שעם ישראל יחזור לעבוד את עולם האלוהות כדרך שעבדו אותו  מקודם, על ידי פסל ותמונה מדעתם, ולא עוד אלא שהיה נראה להם שיקבלו על כך שכר, ולכן קיבלו את דברי אהרן שקבע: ״וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר״. (שמות פרק לב פסוק ה) שהרי לא רצו לחדול מעבודת ה'. כשמשה רבינו ירד מהר סיני הוא שבר את הלוחות, כדי להורות שכשם שאין ליחס ערך מוחלט לשום נברא, יהיה זה אפילו הלוחות כתובים באצבע אלהים כי אם לדבר ה' הנצחי שהוא דבר בלתי-תלוי בלוחות, כך אין לתלות את דבר ה' בנוכחותו של משה רבינו, כי גם אם היה מת כפי שסברו, עדיין תוקף הציווי של דבר ה' האוסר פסל ותמונה מחייב וקיים לעד.

לֻחֹת אֲבָנִים שניים

בפרשתנו אנו נפגשים עם תופעה מיוחדת: הלוחות השניים. אפשר היה להבין שהתורה יורדת מן השמים וניתנת בבחינת לוחות ראשונים, לוחות מעשה ידי ה', אבל להיפגש עם לוחות מעשי ידי אדם בשותפות עם מעשה ידי ה', הדבר הזה הוא ייחודי ביותר.

והפלא הגדול הוא שהיינו מצפים לראות בתורה העדפה ללוחות הראשונים על פני הלוחות השניים. ואילו בפרשתנו נאמר: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״. (שמות פרק לד פסוק א)

ואמר ריש לקיש: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״ משמעו יישר כחך ששיברת. (מסכת שבת דף פ"ז עמוד א) מתוך הכתוב אנו רואים שישנה העדפה מוחלטת ללוחות השניים על פני הלוחות הראשונים.

פתרון התמיהה הוא בכך שהלוחות הראשונים הם מעשה ה' בלבד. מעשה שהוא אלוהי בלבד שאינו משתף את האדם כלל בנתינת התורה. אם רק הלוחות הראשונים היו ניתנים, ייתכן היה שהתורה הייתה רחוקה מאוד מהתודעה שלנו ולא היה ביכולתנו להשיגה בהכרה שלנו. ואז היינו יכולים להיות נאמנים לתורה רק באותה מידה שאנו מסוגלים לשחזר את כוונת התורה בשעה שהיא ניתנה, וככל שהזמן היה מתרחק היינו יותר מסופקים מהי כוונת התורה האמיתית.

לעומת זה הלוחות השניים מצביעים על אפשרות של שיתוף פעולה בין האדם לבין הבורא בנתינת התורה. זהו בעצם היסוד של תורה שבעל פה. כלומר דבר ה' המתפשט בתוך עם ישראל, דרך פיותיהם של בני ישראל וחכמי ישראל. האפשרות לחדש את התורה, שהיא מן השמים, דרך המחלוקות וההכרעות ההילכתיות שחז״ל הורו לנו בהלכה. על זה נאמר בפרשתנו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית-וְאֶת-יִשְׂרָאֵל״.

(שמות פרק ל״ד פסוק כ״ז) – כלומר דווקא על יסוד הברית של שיתוף הפעולה בין בני ישראל לבין הקב"ה אפשר שתיכרת ברית נצח בין הקב"ה לבין ישראל. זהו היסוד החיובי של תורה שבעל פה.

לפי זה ניתן אפילו לומר, שאנחנו מרוצים מזה, שנשתברו הלוחות הראשונים, ומלכתחילה היו צריכים הלוחות השניים להינתן. אלא שלפי הרקע של הסיפור בתורה, נראה שאלמלא חטא העגל לא היו ניתנים הלוחות השניים כלל וכלל. אלא שכאן התורה גילתה לנו סוד בהשגחה. אמנם מבחינתו של האדם הלוחות הם בדיעבד, אבל מתברר למפרע שמבחינת ההשגחה הא-להית הם היו לכתחילה. והמבין יבין ואלה שחוו טראומת יצאו שידם על העליונה, כלומר הן ויתרו על עץ הדעת טוב ורע-מבנה הגנים ובחרו בעץ החיים מבנה השכל. והם ממשיכים בחייהם, כלומר הם מבריאים את הלב הפצוע שלהם, ומשם ממשיכים להשפיע ולעזור להבריא את לב השבור של נפש האומה ונחזור על הדברים המדהימים שאמר ריש לקיש: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״ משמעו  יישר כחך ששיברת. (מסכת שבת דף פ"ז עמוד א)

שלמה המלך מסביר את שיטת החינוך כך: ״חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי-יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה״. (משלי פרק כב פסוק ו)

בפרשה שלנו אנחנו נפגשים במאבק בין שתי שיטות חינוכיות. של משה רבינו-ספירת הנצח, לעומת שיטתו החינוכית של אהרון הכהן-ספירת ההוד. מבלי להיכנס לראיות רבות, לנושא הזה, הרי שדמותו של משה רבינו העולה מן המקורות, גם מן התורה שבכתב וגם מן התורה שבע"פ, כדמות אבסולוטית, הנאמנת אך ורק לאידיאל, והיא קובעת גם הלכות. ממשיכיו של משה רבינו הם חכמי ישראל, שאף הם קובעים הלכות ואינם מתפשרים עם האמת. לעומת זה, שיטתו החינוכית של אהרון הכהן היא להסכים לרדת אל החוטא, אל מדרגתו. יחד עם זאת להעלות אותו מתוך פח חטאו, מתוך שותפות איתו בשלבים הראשונים. כי אהרון שהיה מוכן אפילו להיות שותף לחטא העגל על מנת לרומם את העם ולומר להם: ״וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר״. (שמות פרק לב פסוק ה)

וכמובן אנו מבינים טוב מאוד את שתי השיטות הללו: משה רבינו- קומה ראשונה- ספירת הנצח-אדם וחוה -שכל ישר-ותפקידה של ספירת הנצח הוא להוציא את האמת מהשקר.

לעומת זאת אהרון הכהן- קומה שניה- ספירת ההוד- איש ואישה אינטימיות רגשית. וכל תפקידו של ספירת ההוד הוא לברור את הטוב מהרע הקיים בתוכנו, וברור לכל שאנחנו מאחדים את שתי שיטות חינוך אלו לתוך העצמי שלנו, וכאשר הן פועלות יחד. הרי הם מביאים ברכה לעצמם וברכה לכלל ישראל.

מתוך כך אנחנו לומדים הלכה חשובה, הדרכה חשובה, שעלינו להשתדל לא לוותר על האמת לעולם. לעולם לא להגיד שהתורה אומרת את ההפך ממה שהיא אומרת, אבל עלינו להיזהר גם לשמור על ״דרך ארץ״, שתיכף נבין כמה היא חשובה, שבלעדיה אין לנו יכולת להתקדם בעולמנו: ״דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה" אמרה של חז"ל לפיה, אם אין האדם נוהג ״בדרך ארץ״ – בנימוסים והליכות המקובלות בחברה שבה הוא חי – לא ניתן ללמד אותו תורה ומצוות‏‏.

המקור לאמרה זו הוא במדרש רבה: דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב בתורה  (זהו שכתוב): ״וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״ (בראשית פרק ג פסוק כד  ) ״דֶּרֶךְ״- זו דרך ארץ ואחר כך, ״עֵץ הַחַיִּים״  – זו תורה-עולם הערכים. – (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג), ״רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.״ (פרקי  אבות פרק ב משנה ה)

במקור אחר ישנה הדדיות בין תורה לדרך ארץ, כאשר כל אחת מקיימת את השנייה. ״רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.״ (פרקי  אבות פרק ג משנה יז). התורה אינה מדע ככל המדעים, אלא מקיפה את הליכות חייו של אדם מישראל: בביתו וביחסו עם הציבור הסובב אותו. כאשר האדם אינו נוהג בדרך ארץ עם הבריות, הוא עלול לקיים בדרך לקויה את מצוות התורה והנהגות ההלכה היהודית. לכן, כאשר לומדים תורה ומצוות יש להדגיש את חשיבות הצורך לקיום יחסי אנוש עם בני האדם עימם יבוא האדם בקשר ישיר ודרך ארץ כפי הציבור הסובב אותו.

ועל כן נאמר במשנה: ״כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד-הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק״. (קהלת פרק  ד פסוק יב) ״וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַמִּקְרָא וְלֹא בַמִּשְׁנָה וְלֹא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב:״ (משנה קידושין פרק א משנה י) והיום שמידת הדין נכנסה בכל עוזה לעם ישראל ומתחילות מחיצות בעם ישראל וכאן אני עוצר לרגע מברך את הברכה שדבורה הנביאה ברכה את יעל בספר שופטים פרק ה.

תבורך מנשים: מאיה אוחנה מורנו שהרימה מבצע לאיחוד העם, תבורך ריני פלג ויבורך גיא פלג שהביאו את מבצע האחדות לתוך קהילת עולם חסד-הכוח הפנימי, ואם רק נאמץ את המשפט דרך ארץ קדמה לתורה. ייתכן שהרבה מתחים בין מפלגות העם בין חלקי העם, היו נחסכים לנו, ולא היינו מגיעים לזמן הזה, ואיך מרדכי אמר לאסתר "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".(מגילה פרק ד פסוק יד) לכן אנחנו צריכים להיות  גם כתלמידי משה רבינו  וגם כתלמידיו של אהרון, ובאמת השבוע הזה של פורים גיא פלג ואשתו ריני פלג לקחו על עצמם עול גדול בשיתוף אישה ענקית אלמנתו של סגן אלוף עמנואל מורנו זכרון צדיק וקדוש לברכה, מאיה אוחנה מורנו, ואשרי חלקנו שכל עמותת עולם חסד לקחה עול במיזם זה וכל אחד תרם את חלקו-חובו, לנשמת האומה, בעזרת השם, אתם תראו שרוב האנרגיות התהליכיות שפקדו את עם ישראל, יעלו בחזרה למעלה והשקט יחזור למקומו כפי שדבורה הנביאה אומרת לנו בבימות התהליך של עם ישראל: ״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה״. (שופטים פרק ה פסוק לא)

אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת

אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת הן פרשות מיוחדות שתקנו חז"ל לקרוא בנוסף לפרשת השבוע בארבע שבתות לאורך חודש אדר הסמוך לניסן, דהיינו בשנה רגילה חודש אדר בשנה מעוברת אדר ב'. השבתות עצמן נקראות בשמות מיוחדים: ״פרשת שקלים״, ״פרשת זכור״, "״פרשת פרה״, ״פרשת החודש״.

השבת אנו פוגשים את פרשת פרה אדומה. 

חוקת – סוד הפרה

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃  זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃  וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו׃ וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃ וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃  וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃ וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָבֹ֣א אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב׃  וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃  וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָֽיְתָה לַֽעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃ וְ֠כִבֶּס הָֽאֹסֵ֨ף אֶת־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃ (במדבר פרק יט פסוקים א-יא)

השורש של המוות מתקיים בראשיתו של תהליך כפי שהתורה מעידה: ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.:״וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת״. (בראשית פרק ב פסוקים טז-יז)

מפסוק זה אנו מבינים שהמוות הוא בלתי טבעי, הוא מום בכללות היצירה. גם טומאת מת צריכה לעבור מן העולם, וכך יהיה בתחיית המתים. קצת מן האושר הגדול העתידי הזה אנו טועמים כבר בעולם הזה על ידי טהרת מי חטאת, המעבירה את טומאת המוות. לוקחים את פסגת החיים, הגדול של בעלי החיים שהאדם מגדל: פרה, בשיא כוחות חייה: אדומה, תמימה, אין בה מום, לא עלה עליה עול. שורפים אותה כולה, על פירשה, יחד עם מדרגת החיים היותר נמוכה: שני תולעת. כמו כן מצרפים את הגדול שבעצים עם הקטן שבהם: עץ ארז ואזוב, והכל יורד אל הפירוד המוחלט, הכל נהיה אפר, דמות המוות. מכאן ואילך מתחילה מלאכת תחיית המתים. אפר, מסמל את שארית החיים, מועבר אל כלי, כדמות גוף האדם, ובקרבו מים חיים, מי מעיין בלתי פוסקים, כנגד הנשמה, שיש בכוחה להחיות את כל הנפילות, להשיב את החיים.

תפקידה של פרה אדומה, לטהר את האדם מטומאת המת. ובגלל זה בפרשתנו פרה אדומה היא המפגש בין האדם החי לבין המוות. לדוגמה אבן אינה מטמאת, כי מעולם לא היו בה חיים. מוות הוא הפך החיים, והזעזוע של המפגש איתו מזעזע את החיים.

אישה שיולדת זכר או נקבה

״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה״. (ויקרא פרק יב פסוקים א-ה) אישה היולדת זכר היא נטמאת שבעת ימים, כי בתוכה היה גוף חי שעזב אותה. יולדת נקבה טמאה שבועיים, כי הנקבה אף היא עתידה לשאת בקרבה חיים. לכן טומאתה כפולה.

הטהרה מטומאת המוות נעשית בעזרת פרה אדומה על ידי ״תחיית המתים״, בזאת מבואר הסוד של טהרת פרה אדומה.

אם כל כך פשוט העניין, אז מדוע אמר שלמה אמר בקהלת: ״ כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״? (קהלת פרק ז פסוק כג)

אלא שעדיין גילוי הסוד נשאר רחוק. כי לא ברור איך מן המוות צומחים החיים. הסוד של המעבר מהמוות לחיים ומן החיים אל המוות עדיין נשאר נעלם. יש ספר ציר הזמן Spiritual Axis

בספר כתוב כך :״החיים אינם רווח והמוות אינו הפסד״

פרשת פרה – הטהרות לפני פסח

אנו הולכים ומתקרבים אל חג הפסח, שבו אנו עורכים את ליל הסדר על מצות ומרורים, הלל, הגדה וארבע כוסות. אנו עשויים לשכוח שהעיקר חסר מסעודתו: קרבן פסח וקרבן חגיגה. מיום שבטלה העבודה בבית המקדש, אין לנו אלא זכר לעבודתנו העיקרית, עבודת המקדש, הנעשית בטהרה ובקדושה. קריאת פרשת פרה בימים אלה של הכנה לחג המצות, עניינה להזכיר לנו את החובה לטהר את גופנו מטומאת מת ואת נפשנו מהרושם הנפשי שהמוות מטיל עלינו, לקראת קיום מצוות הפסח במועדו. אמנם קרבן פסח קרב אפילו בטומאה אם לא נטהרו רוב העם, אבל עלינו תמיד לשאוף אל המצב האידיאלי, אל המצוה כתיקונה בחיבור החירות הנשמתית של חג הפסח יחד עם הטהרה הנפשית-גופנית, של הזאה מי חטאת.

חוקת – פרה אדומה וטעמי המצוות

יש בתורה מצוות ״שכליות״ כלומר כאלה שטעמן גלוי מפורסם, ויש מצוות, ״שמעיות״, כלומר שטעמן סמוי. הרמב"ם מסביר  שעיקר דבקותו של האדם בבורא באה לו על ידי שותפות השכל בהבנת דרכי ה', לכך שדווקא השכליות הן מרוממות את האדם. רבינו יהודה הלוי, מסביר את  טעמן של המצוות השמעיות שעל ידן מתגלה סדר א-לוהי עליון שרק על ידו יכולה לחול השכינה בעולם. השגת הסדר המדויק של העולם העליון אינה בתחום יכולת האדם, ויש צורך בהדרכה מאת ה' כדי לדעת אותו. כשמגיעים  למצוות פרה אדומה, שלכל הדעות אין טעמה גלוי אלא למשה רבינו בלבד. לעצם קיומה של מצוה שאין טעמה נודע עד לעתיד לבוא יש תפקיד עליון, והוא להודיע לנו שיש תחום של הבנה שהשכל האנושי לא יכול להשיגו שיש תמיד לשאוף להתקדם אליו, כך שאין קץ למסלול העליה עד הדבקות בה'.

טהרת התודעה

פרשת פרה אדומה עוסקת בטהרות של היחיד שנטמא כתוצאה ממגע עם תודעות בעלות מבנה של מוות -סיומת. 

לעומת זאת הפטרת פרה אדומה, עוסקת בטהרת הכלל. טומאת היחיד הינה טומאה הלכתית, שיש לה השלכות מעשיות על מהלך החיים של האדם. לעומת זאת ,שיש בתוך עם ישראל טומאה כללית שמגיעה בעקבות קלקולי החטאים בכלל, ושל העבירות החמורות, ובפרט שלוש טומאות.

הראשונה: את טומאת עבודה זרה, אנו למדים מהפסוק: ״וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-פָּנַי, בָּאִישׁ הַהוּא, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ, מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  כִּי מִזַּרְעוֹ, נָתַן לַמֹּלֶךְ–לְמַעַן טַמֵּא אֶת-מִקְדָּשִׁי, וּלְחַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי״. (ויקרא פרק כ פסוק ג)

השניה: את טומאת גילוי עריות אנו למדים מפסוק: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק י״ח פסוק ל)

השלישית: את טומאת שפיכות דמים, אנו למדים מפסוק: ״וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ,אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ-אֲשֶׁר אֲנִי,שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ:כִּי, אֲנִי יְהוָה-שֹׁכֵן, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. (במדבר פרק לה פסוק לד)

סילוק השכינה מעם ישראל מתאפשר רק אם עם ישראל–אנרגיית הכלל, מחזיקים את שלושת העבירות החמורות. (הדברים נלקחו מהתלמוד הבבלי  מסכת שבועות דף ז, עמוד ב).

נתחיל את פירוט התהליכים הקשורים לאנרגיית הכלל-עם ישראל.

בתחילת הפרק הנביא יחזקאל מתחיל לפרט בתהליכים ממשיים את עזיבת אנרגיית הכלל-עם ישראל לטובת עבירות המסתלקות את השכינה-רוח אלוהים, מעולם האנושות הקשור לנשמת האומה: ״בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם:  כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי״. (פסוק יז).

וכאן הנביא יחזקאל נותן תקווה לאנרגיית הכלל-עם ישראל, ואומר להם את מה שהנביא ירמיהו אומר אחר החורבן שעם ישראל יצאו לנידונים בגלל שלושת העבירות שהתקיימו בזמן בית המקדש הראשון:״חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר״. (איכה פרק א פסוק ח)

יחזקאל הנביא רומז לעם ישראל, שיש כאן אפשרות לתיקון החטאים: ״כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי״. (פסוק יז) וידוע על טומאת הנידה-נדודים, שהיא במקורה אנרגיה זמנית, כלומר שהזמן חל עליה. ולכן ניתן להיטהר ממנה בלי שום בעיה. ואז הנביא יחזקאל מחדש חידוש עמוק, ואומר, כשם שהנידה זמנית, כך טומאת המעשים של כנסת ישראל, הם זמניים, והיא תעבור מן העולם, יחד עם שיבת ציון.

אותה גלות שירדה בתוך עם ישראל בגלל טומאת המעשים בארץ ישראל, היא זאת שמסוגלת לברוא טומאה חדשה, שיוצרת גלות חדשה, הקשורה לקלקול עוד יותר חמור מהחטאים דלעיל, והיא חילול השם: ״וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי-בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יְהוָה אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ״. (פסוק כ)

הנביא יחזקאל מחדש לנו חידוש ואומר, תדעו לכם  שאין הגאולה תלויה בתשובה משום שהיא אינטרס א-לוהי ממדרגה ראשונה, הסיבה לכך היא שהגאולה עצמה מולידה שינוי תודעתי באומה שלא ניתן להשיגו בתנאים של גלות. וכל זה מתרחש רק אחרי שמתקיים: ״וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם״. (פסוק כד)

ומיד לאחר מכן יתקיים בנו: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם:  מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם״. (פסוק כה)

בראתי יצר הרע בראתיו תורה תבלין

יש להבין את יחס התלות בין תשובה לגאולה שזה מגיע באופן, שהתשובה תלויה בגאולה ולא הגאולה תלויה בתשובה. הסיבה לכך היא תשובה אמיתית מחייבת אותנו לכלול את השיבה אל המימד הלאומי הכללי, ולא להסתפק ברוחניות פרטית, שהיא עשויה להקטין את מרחבי החיים. ולאחר שאנו מיישמים את התהליך, אנו מקבלים את מערכת הרגשית בחזרה שהוקפאה בעבר והפכה את ליבנו ללב של אבן: ״וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר״. (פסוק כו).

ורק אז המהפכה הרוחנית שנוצרה בגלל עבודה על הערכים, בונה בקירבנו את שתי הקומות הרוחני והרגשי שמתחילים לחיות זה לצד זה בהרמוניה. מזמינה מהפכה רוחנית, שיש ביכולתה לחבר את שתי הקומות: ״וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם״. (פסוק כז) (יחזקאל פרק לו פסוקים  טז-לח) .

אז סיימנו את חג פורים שאני מבין שהסיומת שלו הפגישה אנשים עם הכאב שהפריד בין שתי הקומות, הרגשי והרוחני. אני מאמין שהצלחנו מאוד בפורים, למרות שזה כאב מאוד, זה מפני שהכאבים שאנחנו לא נוגעים בהם בזמן בגלל, שאין לנו את היכולת לחוות כאב, כי זה מבקש מאיתנו לא לקחת אחריות דמיונית, ,ושלח אותם לעשות עבודה על הזמן, בעזרת השם אנחנו לוקחים הפסקה של שבועיים, וצוללים עמוק לתוך הכאב שסתם נתנו לזמן לשלוט בו, תאמינו לי החיים טובים ביותר אז תחיו אותם בכיף, נסיים עם השיר האהוב עלי של רבנו אריאל זילבר

אני שוכב לי על הגב מביט על התקרה רואה כיצד חולפים ימי בבטלה גמורה אני שוכב לי על הגב חושב, חולם, הוזה והחיים יפים, יפים ממש כמו מחזה, בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו בלי שום דבר אשר כדאי למות למענו בלי תקווה ובלי יאוש אני פשוט צופה כמו תייר על העולם והוא כל כך יפה היו לי פעם עקרונות מכרתי את כולם עסקה מוצלחת בשבילי טובה גם בשבילם עכשיו כשלא נשאר יותר במה להאמין אני שוקע לעיתים בהזיות.

ואני אומר לנו בואו נעשה עבודה על הערכים ,ואותה עבודה על האחידות תביא אותנו ואת עם ישראל לאחדות ותעזור לנו לפרמט מאיתנו את האחידות המעצבנת תאמינו לי הכל טוב, תראו איזה בלאגן במדינה, תדעו שזה רק האי סדר שאנחנו לא רואים, יהיה רצון שעוד הפעם הרבנית מאיה אוחנה מורנו ,אלמנתו של סגן אלוף עמנואל מורנו זכרון צדיק וקדוש לברכה. תעשה מבצע להצלת עם ישראל ושתהיה אחדות בעם ישראל, וכמובן מיד אני וכל הקהילה שלי נתמוך וניקח עלינו קצת גלות ,אז בינתיים ליל מנוחה."

אני שולח מכאן ברכה גדולה ל-מאור בן עדי ופיני, ודודתו שביחד הם הופכים עולמות בשביל להחזיר אותו אלנו.

ולמעיין בת אסתר ויצחק שחר, רפואה שלמה במסע לחזרתך אלינו .

וכמובן לעמית תצליחי במפעל חייך אני רוצה שכולם יפגשו אותך בראש חודש סיון מחייכת ומצליחה במשימה. ״