פרשת כי תבוא התשפ״ו

פרשת כי תבוא – לעצור ולראות את מה שכבר צמח

בכל שבוע אנו פוגשים בתורה לא רק אירועים מן העבר, אלא מראה חיה שמאפשרת לנו להתבונן מחדש בחיים שלנו. כל פרשה פותחת בפנינו אפשרות לעצור לרגע ולראות כיצד רעיונות עתיקים פוגשים את המציאות שבה אנו חיים היום.

פרשת כי תבוא היא הפרשה השביעית בספר דברים, והיא ממשיכה את נאום הפרידה של משה רבינו מעם ישראל. אחרי שנים של מסע במדבר, העם עומד להיכנס לארץ. שם יתחילו חיים חדשים של אדמה, עבודה, משפחה, קהילה ושפע. זהו מעבר מחיים של מסע לחיים של בנייה, יצירה ואחריות.

הפרשה נפתחת במילים: ״וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָ, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.״

כבר בפתיחת הפרשה אנחנו פוגשים רגע מיוחד. האדם מגיע אל הארץ, מתיישב בה ועובד את אדמתה. כשהפירות הראשונים צומחים, הוא לוקח מראשית פרי האדמה, מניח אותו בטנא ומביא אותו אל המקום אשר יבחר ה׳. שם, מול המקום שבו בחר ה׳ לשכן את שמו, הוא מספר את הדרך שעבר: את הירידה למצרים, את השעבוד, את הצעקה אל ה׳, את היציאה ממצרים, את שנות המדבר ואת הכניסה לארץ.

כשהוא עומד מול הפרי הראשון שצמח מאדמתו, הוא אינו רואה רק את התוצאה של עבודתו. הפרי מזכיר לו מאין הגיע ומאפשר לו לראות עד כמה התקדם. בתוך הרגע הזה מתגלה הפער בין המציאות שבה התחיל לבין המקום שבו הוא נמצא היום.

מה אנחנו עושים עם השפע?

לאחר הביכורים הפרשה ממשיכה אל מצוות המעשרות. כאן המבט עובר מן הפרי אל מה שהאדם עושה עם השפע שקיבל. הוא מפריש מן התבואה ונותן ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. השפע שקיבל אינו נשאר רק בידיו; הוא עובר הלאה ומגיע גם לאחרים.

לאחר שקיים את המצווה ונתן לאחרים, הוא פונה אל ה׳ ואומר: ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.״

כך נשלם המהלך: האדם רואה את מה שצמח, נותן ממה שקיבל, ואז מבקש ברכה על העם ועל הארץ.

בהמשך הפרשה מגיע מעמד הברכות והקללות. משה רבינו מצווה את העם לקיים את המעמד בהר גריזים ובהר עיבל, ומעמיד בפניו את הבחירה בדרך שבה יחיה בארץ. לאחר מכן מגיעה התוכחה, ובה תיאור קשה של התוצאות שעלולות לבוא כאשר העם מתרחק מן הדרך. בתוך הדברים נאמר: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.״

כאן השמחה הופכת לחלק מהאופן שבו האדם חי בתוך השפע. לא רק מה שיש לאדם חשוב, אלא גם האופן שבו הוא חי עם מה שיש לו.

ומה זה אומר לנו היום?

גם אנחנו חיים בתוך תנועה מתמדת. משימה מסתיימת וכבר מחכה הבאה, יעד מושג וכבר מופיע יעד חדש. בתוך המרוץ הזה קל להסתכל בעיקר על מה שעוד חסר. אבל מה קורה אם עוצרים לרגע ומסתכלים על מה שכבר צמח?

יש דברים שפעם נראו רחוקים והיום נמצאים בידינו. יש קשיים שעברנו, דברים שלמדנו, קשרים שבנינו ומקומות שאליהם הגענו. לא תמיד אנחנו עוצרים להכיר בדרך שעברנו. לפעמים רק כשאנחנו נותנים לעצמנו רגע לעצור, אנחנו מצליחים לראות את הפער בין המקום שבו התחלנו לבין המקום שבו אנחנו נמצאים היום.

ומכאן עולה שאלה נוספת: מה אנחנו עושים עם כל מה שכבר קיבלנו? הזמן, הידע, הניסיון, הכישרונות והכוחות שצברנו אינם חייבים להישאר רק אצלנו. כמו המעשרות בפרשה, גם הם יכולים לעבור הלאה ולהפוך לטוב עבור אדם אחר.

אולי זו אחת ההזמנות של פרשת כי תבוא: לא למהר אל הדבר הבא, אלא לעצור לרגע, לראות את הדרך שכבר עברנו ואת מה שהצלחנו להצמיח, ומתוך המקום הזה להמשיך הלאה.