פָּרָשַׁת חֻקַּת

" פרשת ״חוקת״ רבת עניינים היא, וכמה מהם כבדי משקל ביותר. רוב עניניה הן מבחינת מצוות והן מבחינת סיפורי האירועים סתומים ותמוהים, ועליהם נאמר: "במופלא ממך אל תדרוש, מפני שכאן רב הנסתר על הגלוי". והם מתייחסים למישורים שונים של ההיסטוריה וההגות היהודית.

פרשת חוקת מורכבת משני חלקים השונים זה מזה, ואין להבין את סמיכותם אלא על סמך העיקרון של ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״. ראשיתה: פרשת ״פרה אדומה״, מהווה ציר מרכזי שעליו סובבים ״דיני טומאת מת״, אשר בשעתם כל עוד ״דיני  טומאה וטהרה״, היו בתוקפם, הם הטביעו חותמם על חיי האדם היהודי.

עוד קוראים אנו בפרשת חוקת את אזכור מות מרים הנביאה: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן״. (במדבר פרק כ פסוקים א-ג)

ואזכור מות אהרון הכהן: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר.  יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל–עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה״. (במדבר פרק כ פסוקים כג-כד)

בין סיפור מותם אנו פוגשים את האירוע של מי מריבה: וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה.  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת״. (במגבר פרק כ פסוקים-ה)

חטא משה ואהרון שהיא כולה סתומה: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. 

 וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם״. (במדבר פרק כ פסוקים ז-יג)

נדמה שהתורה בכוונה סתמה ולא נתנה לאירועים אלו את פירושם המילולי והרגשי.

מחציתה השנייה של ״פרשת חוקת״ עוסקת באירועים כבדי המשקל של בשנת הארבעים לצאת ישראל ממצרים, המעידים על כך שגם הדור השני ליוצאי מצרים לא היה טוב מאבותיו. אנו למדים כי אותו דור שני ערב כניסתו לארץ הייעוד, חוזר ומתמרד פעמיים באלוהים ובמשה עבדו, והוא גם נענש במכת "הנחשים השרפים הנושכים וממתים הרבה מעם ישראל": ״וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל״. (במדבר פרק כא פסוק ו)

לבסוף מגיעים אנו לפרשה היסטורית, ראשית כיבוש מחצית ארץ-ישראל בעבר-הירדן, לאחר מלחמות: סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי, ועוג מלך הבשן, והתנחלות ישראל בארץ, אף על פי שגם נושא זה כרוך בדבר שלא התברר כל צורכו.

פרשת שירת ישראל על הבאר: ״אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב–רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן״. (במדבר פרק כא פסוקים יז-כ) שקדמה למלחמת סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי,ועוג מלך הבשן.

 פרה אדומה מטהרת– טומאת מת היא המפגש בין האדם החי לבין המוות. אבן אינה מטמאת, כי מעולם לא היו בה חיים. מוות הוא הפך החיים, והזעזוע של המפגש עמו מזעזע את החיים.

לפי חיבתם – טומאתם – יהודי מת יטמא גם במגע וגם באוהל. מה שאין כן גוי שאינו מטמא אלא במגע.
כמו כן יולדת זכר טמאה שבעת ימים, כי בתוכה היה גוף חי שעזב אותה. יולדת נקבה טמאה שבועיים, כי הנקבה אף היא עתידה לשאת בקרבה חיים. לכן טומאתה כפולה.

הטהרה מטומאת המוות נעשית במי אפר פרה אדומה שהם סוד ״תחיית המתים״.
״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו״. (במדבר פרק יט פסוקים ב-ג)

פרה– סמל הפוריות, ולא פר. פרה נותנת חיים יותר מאשר הפר נותן. כשהיא מעוברת, בשל גודלה של הפרה חיותה מרובה.

״אדומה״ – אדום הוא הצבע שאנו משתמשים בו כדי לצבוע בתודעתנו את מהות החיים.

״תמימה״ – חיים שמתנהגים דרך תודעות שמשלימות את החסר.

״אשר לא עליה עול״ – שלא מיעטו את חיותה.

״ונתתם אותה אל אלעזר הכהן… ושחט אותה״ – שחיטה היא ביטול החיים.

צריך לשרוף את כולה: ״אֶת-עֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ, עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף״. (במדבר פרק יט פסוק ו) הכול, אפילו פִּרְשָׁהּ.

״וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו״. (במדבר פרק יט פסוק ג)

״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – מחוץ למקום החיים. והופכים אותה לאפר. אפר, לעומת עפר, איננו מגדל ואיננו בַּר גִּבּוּל – (פירוש בַּר גִּבּוּל הינו: מוצק שהנוזל מחבר את חלקיו לגוף אחד, כגון קמח, שהמים הופכים אותו לגוף אחד של בצק. ובהתאם לכך, אֵינוֹ בַּר גִּבּוּל, פירושו – מוצק שאינו הופך לגוף אחד על ידי הנוזל, כגון אפר וחוֹל גס). לכן האפר הוא –הפירוד המוחלט.

״אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?״. (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן – דף כה, עמוד ב)
המוות שולט אף בצומח. העץ הגדול ביותר הוא הארז. הקטן ביותר הוא האזוב: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב–וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה״. (במדבר פרק יט פסוק ו)

הארז והאזוב הם הקצוות של עולם הצומח. הפרה והתולעת הם קצוות עולם החי.

לסיכום: מקסימום החיים הפך לשיא המוות, כפי שכתוב: ״וְהִשְׁלִיךְ, אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה״. (במדבר פרק יט פסוק ו)

״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל־כֶּלִי״. (במדבר פרק יט פסוק יז) האדם החי מורכב מגוף ונשמה, דומה הגוף לכלי חרס  אטום. הנשמה דומה לזרם מים חיים בלתי מוגבל. האדם דומה לכלי שיש בתוכו מים חיים, לוקחים את האפר, שארית המוות, ועושים לו ״תחיית המתים״ על ידי ״מים חיים״ כנשמה נמזגים: ״אֶל־כֶּלִי״ לכן מים אלה משמשים טהרה מטומאת המת. בזאת מבואר הסוד של טהרת פרה אדומה.

חז״ל מסבירים לנו את מקור השמחה אשר מתבטא במבנה שאומר  ״שאין שמחה כהתרת הספקות״. כי עד עכשיו הכל בסדר, עד שאנחנו נפגשים עם החכם מכל אדם, שלמה המלך שאומר חברה תרגיעו, אני עשיתי הכל, כדי להבין את נושא פרה אדומה, ללא הצלחה בכלל: ״כָּל-זֹה, נִסִּיתִי בַחָכְמָה; אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״? (קהלת פרק ז פסוק כג)

אלא שעדיין אפשרי, שהסוד נשאר רחוק, כי לא ברור איך מהמוות צומחים החיים. סוד המעבר מהמוות אל החיים ומן החיים למוות עדיין נשאר נעלם, כפי שהקדוש ברוך הוא מסכם את העניין במשפט אחד: ״וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״. (שמות פרק לג פסוק  כ)

הפטרת חוקת – יפתח בדורו
יפתח איננו אישיות מזהירה – לא בחוכמת התורה וגם לא בהנהגתו הציבורית. חז״ל מנו אותו בין קלי עולם, שקלות ראשו עלתה בחייה של בתו. מתלקטים אליו אנשים ריקים, והוא אף מנודה מבני משפחתו: ״וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב: וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ״. (שופטים פרק יא פסוק ג) עם כל זאת, בשעה שיפתח בא להושיע את ישראל הוא נוהג כיאה למנהיג דגול, המכיר את  היתרון המוסרי של אומתו מול תביעות אויביו בבואו לשטוח את טענותיו בפני מלך בני עמון.

ראוי ללמוד את טיעוניו.

הטיעון הראשון, משפטי: ״וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אֶרֶץ מוֹאָב, וְאֶת-אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן״. (שופטים פרק יא פסוק טו) יפתח מסביר כאן שבאמת שאין שלום אמיתי אם הוא בנוי על התכחשות לעובדות.

הטיעון השני ,הגנתי: השטח הושג בעקבות מלחמת הגנה: ״וְלֹא-הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ, וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, עִם-יִשְׂרָאֵל. וַיִּתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-סִיחוֹן וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, בְּיַד יִשְׂרָאֵל–וַיַּכּוּם; וַיִּירַשׁ, יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא״. (שופטים פרק יא פסוקים כ-כא)
מי שחווה את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום כיפור, מכיר את החוויה של ההגנה על עם ישראל וארץ ישראל .

הטיעון השלישי, השגחה עליונה: מובא בשם ההשגחה העליונה הפועלת בהיסטוריה: ״וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוֹרִישׁ אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵי, עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל; וְאַתָּה, תִּירָשֶׁנּוּ״. (שופטים פרק יא פסוק כג)

הטיעון הרביעי, טעות בתוכנית התודעתית שאתם בניתם אצלכם: האויב משקר. השטח היה שייך בעבר למואב ולא לעמון: ״הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ–אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ–אוֹתוֹ נִירָשׁ״. (שופטים פרק יא פסוק כד) המבנה של תודעת ה״כְּמוֹשׁ״, הוא אלוהי מואב, ולא אליהו עמון.

הטיעון החמישי, עליונות רוחנית: אפילו בלק המואבי לא ניסה לכבוש בחזרה. את השטח מישראל מפני הכרתו את עליונותם הרוחנית  שאודותו. שמע  מבלעם: ״הֲטוֹב טוֹב אַתָּה, מִבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב״. (שופטים פרק יא פסוק כה)

הטיעון השישי – כבר נבנתה התיישבות עברית ענפה במקום: ״בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה–וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם, בָּעֵת הַהִיא״. (שופטים פרק יא פסוק כו)

הטיעון השביעי הוא שלא עשינו לך כל רע: ״וְאָנֹכִי, לֹא-חָטָאתִי לָךְ״. (שופטים פרק יא פסוק כח)

בסיכומו של תהליך יפתח מבין בתודעתו, שהניצחון במלחמה מובטח רק למי שחדור הכרה בצדקת דרכו, משום כך הקפיד להוציא את צדקת ישראל לאור העולם בטרם יצא לקרב. "