״אברהם אבינו -מייסד המונותאיזם-אמונה באל יחיד-

כאשר אנו באים לדון בדמותו ואישיותו של אברהם אבינו, יש קודם להבין את הרקע להופעתו. כיוון שאנו לא עוסקים פה באדם פרטי, חשוב וגדול ככל שיהיה, אלא מדובר פה בראשיתו של עם ישראל. ולכן כאשר מנתחים את הרקע להופעתו של אברהם אבינו, ניתן מתוך כך גם ללמוד על אופיה של האומה. בראשיתה הייתה מכונה אומה עברית ולאחר מכן -אומה יהודית -והיום היא מכונה אומה ישראלית.

הרקע להופעתו של אברהם אבינו

אברהם אבינו מופיע לראשונה בספר בראשית לאחר תאור דור הפלגה. דור הפלגה -מגדל בבל – ״וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים, הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם-אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ״. (בראשית יא, פסוקים א, ז, ח, ט)

דור הפלגה-מגדל בבל נובע מהיחסים הלא פתורים בין שמיים-עולם האלוקות , לארץ – עולם האנושות, כפי שהתורה פותחת את מהות העולם דרכם, ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ״ . וכידוע, ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם, לַיהוָה; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם״. (בראשית פרק א פסוק א -תהילים פרק קטו פסוק טז), תפקידו של דור הפלגה-מגדל בבל- היה לבטל את מהות האחריות שדרכה נבנית האחדות, ובמקומה להכניס את האחידות, המילה ״אחריות״ נגזרת מהמילה ״אחר״. אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגותנו , שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם, האחריות היא תמיד היענות למשהו אחר או למישהו אחר, אחריות רוחנית-שמימית, פירושה ההיענות למצוות אלוקיות ,ועבודה עצמית על סולם הערכים והמידות. הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או למישהו מלבדנו, ולהכיר בעולם האלוהות שמעבר לנו, מבחינת דור הפלגה זה משהו שנוגד את כל תפיסת המציאות שהן התקיימו בתוכה. בוני מגדל בבל בעצם אמרו: אנחנו לא מקבלים את אחריותו המוחלטת של עולם האלוהות.

בדור הפלגה התרחשה למעשה חלוקת העולם לשבעים אומות נפרדות. זוהי ראשית התהוות התרבויות בעולם. מהכתוב בתורה עולה כי זהו דבר טוב שיש ריבוי תרבויות ועמים בעולם, שהרי הקב"ה בעצמו מונע את הקמתה של הישות הקוסמופוליטית האחידה שהאנושות רצתה להקים. רצונו של הקב"ה הוא בעולם מרובה תרבויות ואומות, זהו תהליך חיובי. אלא שברגע שקיים ריבוי, והפירוד וההבדלים גדלים, אזי עלולה העוינות בין התרבויות השונות לגדול, ומתעוררת בעיית המלחמה. סביר להניח שהמניע העיקרי שדחף את האנושות להקמת מגדל בבל, הוא הניסיון המר של דור המבול ועונשו. דור הפלגה רצה למנוע את ההידרדרות המוסרית של דור המבול. לכן הם החליטו להקים תרבות אחידה בכל מחיר, על מנת שלא להגיע לאכזריות ולאלימות שאפיינו את דור המבול. אך למעשה גם כפיית אחידות הינה סוג של אלימות. כאשר קובעים שכולם שווים, ולכן על כולם להתנהג באותו אופן, וזה יוצר בתוך האדם חידלון שלא מאפשר לו להגיע לפוטנציאל התיקון והיעוד שהגיע איתם לעולם. הבסיס של רעיון זה הוא נכון ויפה, אך המימוש יוצר שבירת כלים במבנה של התיקון והיעוד. המטרה הסופית היא שתהיה אחדות ולא אחידות בעולם. האחידות יוצרת מסך בתוכנו שגורם להרס  הייחודיות שיש בכל אומה, וממסך את האושר הפנימי שלה. ואילו האחדות נותנת את החופש הפרטי לפרוח ולהתבטא באופן שונה, אך יחד עם זאת לפעול למען אותה מטרה.

אברהם אבינו מייסד אומה

אחד התפקידים העיקריים והחשובים של אברהם אבינו הוא ייסוד האומה הישראלית.

כפי שנאמר, הרקע להופעתו של אברהם אבינו הוא דור הפלגה. הרקע אינו רק רקע אישי, אלא הוא מהווה גם רקע לאומי. כמייסד האומה. כמו שהובטח לו על ידי הקב"ה: "ואעשך לגוי גדול". גם השליחות בה נצטווה אברהם אבינו  בתחילת פרשת לך-לך, היא ללכת לארץ מסוימת, להפיץ את האמונה באל אחד. סוד לאומי. הקב"ה מייעד לאברהם אבינו את התפקיד לייסד את הכלי הלאומי האמור לתקן את העולם.

אברהם אבינו היה המונותיאיסט-אמונה באל אחד הראשון בהיסטוריה האנושית, שהצליח להביא את האנושות להאמין באמונה באל יחיד. נכון שהתורה עצמה מעידה שהיו מספר אנשים לפני אברהם אבינו  שעבדו את ה': כמו חנוך, שם ועבר. כולם היו מאמיני אמונת הייחוד אבל לא הביאו אותה לידיעת האנושות .החידוש הגדול שחידש אברהם אבינו היה בהקמת מבנה ״חומרי-אומה״ חדשה בעולם ,ולהכניס לתוכה את ״הצורה-האמונה באל אחד-מונותיאיסט״ . זאת הסיבה שהברית שנכרתה בין עולם האלוקות לבין אברהם אבינו הייתה על הצורה-אמונה באל אחד והחומר ארץ כנען-ישראל . התורה מגלה לנו שאברהם אבינו קיים את מצוות התורה, צורה-חומר שנאמר:

"עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותיי חוקותיי ותורותיי" (בראשית כו, ה) 

מוצאו של אברהם אבינו

על מוצאו של אברהם אבינו אנו למדים  מהתורה: "וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם". (בראשית פרק יד פסוק יג)

נשאלת השאלה מהיכן הופיע העם העברי ולאן הוא נעלם?

ארץ העברים: מיקומה של ארץ העברים מוזכר בפירוש בתורה. כאשר יוסף נמצא בבית האסורים והוא מבקש משר המשקים שיזכור אותו לפני פרעה הוא  אומר: "כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (בראשית פרק מ פסוק טו)

ארץ העברים היא ארץ כנען, שהרי יוסף השתמש במילים פשוטות, על מנת שהמצרי יבין אותו, ולכן אמר את השם המקובל הידוע של ארצו – ארץ העברים. אך כעת מתעוררת שאלה, שהרי מצאנו את תרח ומשפחתו שהיו עברים הולכים לעבר ארץ כנען, כלומר שלא ישבו בה?.

משפחתו של אברהם אבינו

על רקע זה ניתן להבין את מה שמתרחש במשפחת תרח. לתרח יש שלושה בנים: אברם, נחור והרן. על פי המדרש הרן נשרף בכבשן האש באור כשדים.  ישנו אח נוסף, נחור, שאינו מופיע כלל בסיפור על אור כשדים והיציאה משם. תרח הולך עם אברהם ולוט בלבד. בהמשך הסיפור תרח ומשפחתו מגיעים לחרן ושם הם נעצרים ואינם ממשיכים לארץ כנען. בחרן ישב נחור, השתקע במקום, עד שאפילו קראו למקום על שמו, כפי שמופיע בפרשת חיי שרה על אליעזר עבד אברהם שהלך לחפש אישה ליצחק:

“וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם–אֶל-עִיר נָחוֹר”. (בראשית פרק כד פסוק י)

בדרכו לארץ כנען פוגש תרח את בנו נחור. ונחור משכנע את תרח להפסיק את המסע. נחור מצדיק את העזיבה של אור כשדים, אך אינו מסכים עם ההליכה לארץ כנען. הרי בכנען התיישבו בינתיים הכנענים, ואילו כאן, בארם נהריים יש גויים טובים, אז מדוע להסתכן ולעלות לארץ כנען כשאפשר לחיות חיים טובים לא פחות בארם נהריים. ניתן לראות במשפחת תרח ארבע דמויות שונות:

1. תרח – הציוני החילוני.
2. הרן – קורבן השואה
3. נחור – היהודי הקוסמופוליטי, משתלב עם הגויים.
4. אברהם אבינו – אבי האומה

ומארבע דמויות אלו קם עם ישראל. כל תסביכי האומה הישראלית מופיעים כבר תחילת התהוות האומה.

כאן אני מברך את ממשלת הימין עלו והצליחו, ושעולם האלוקות יכניס  בכם תבונה להנהיג את העם ביושרה ,ואני מאוד מיצר על אי כניסתם של מר״ץ לכנסת, אבל איך אני אומר ״ככה השם רוצה ״.

מטרת שליחותו של אברהם אבינו

על אברהם אבינו להתמודד עם הפיתוי להישאר בארם נהריים לוותר על החלום של ארץ כנען. ההתלבטות אינה פשוטה, גם לאברהם אבינו. התהליך אורך שלושה דורות עד לקבלת ההחלטה. רק בימי יעקב אבינו משתחררים באופן סופי מההתלבטות, מתגבשת  הזהות הישראלית. ורק אז יכול יעקב להיקרא ישראל.

מהו היסוד לבחירה זו, מדוע הקב"ה מעונין שאברהם אבינו יקים אומה חדשה? האם אין זה יותר פשוט שאברהם אבינו יפיץ בעצמו את אמונת הייחוד בקרב עמי העולם .ניתן לומר שזהו למעשה הויכוח המתנהל לכל אורכו של ספר בראשית בין משפחת אברהם למשפחת נחור, ויכוח שממשיך עד ימינו. על מנת לענות על השאלה, יש לנסות ולהבין מה הייתה הכוונה האלוקית בשליחות שהטיל הקב"ה על אברהם אבינו. הרב קוק באורות מפתח את הרעיון הבא: הדת מקדשת את חיי היחיד. על ידי קיום מצוות הדת, האדם נהיה קדוש. הדת יכולה להפוך את האדם לטוב יותר, מוסרי יותר, נחמד יותר. אך הדת אינה מקדשת את המדינה. הדת אינה לוקחת תחת חסותה את הכוח הפוליטי, שהוא כוח חייתי ואלים. זו הייתה טעותו של נוח, שקידש את עצמו, אך שאר העולם נחרב. השארת הכוחות הלאומיים והפוליטיים מחוץ לדת, הינה הפגנת חולשה וכניעה לכוחות הרשע. הכוח המניע את גלגלי ההיסטוריה האנושית הוא הכוח הפוליטי. ואם כוח זה נשאר מחוץ לקודש, הרי נוצר רוע בעולם ניתן להמשיל זאת למחנך המלמד ילדים במשך שתים עשרה שנים. במסיבת הסיום של כיתה י"ב, יש התפרקות טוטאלית של מבנה שהמורה בנה ומתרחשים קרבות קשים בין התלמידים. כאשר באים בטענות אל המורה על כישלונו בחינוך הילדים, הוא טוען שלימד אותם רק דברים טובים ויפים. למורה זה יש פגם מולד בשיטת החינוך שלו, כיון שהוא לא מתמודד עם הכוחות הפראיים שיש באדם).

איש האמונה

כאשר מסתכלים על דמותו של אברהם אבינו, הוא מופיע בברור כאיש האמונה. אך הידיעה על אמונתו באל אחד והדרך בה גילה את עולם האלוקות לא נכתבה בתורה, אלא נמסרה לנו בתורה שבעל פה. סיפור זה לא נכתב בתורה כיון שזהו אינו עיקר חידושו של אברהם אבינו, עיקר עניינו של אברהם אבינו היה בחידוש וקידוש הכוח הלאומי.

כיצד אברהם אבינו הגיע להכרה במציאות הבורא? בנקודה זו יש מקום רב לטעויות. מקובל לחשוב שאברהם אבינו ראה את השמש והשתחווה לה. אחר כך הירח בא במקום השמש, ואז חשב אברהם אבינו שהירח הוא האלוקים, אחר כך העננים כיסו את הירח וחוזר חלילה עד שהגיע למסקנה שיש אלוקים. סיפור זה אינו נכון ואף אין לו מקורות בדברי חז"ל. תפיסה זו היא תפיסה לא נכונה של האלוקות, שכן באופן זה האדם מוצא את האלוקות בתוך התודעה שלו. ומכאן שאדם גדול מהאלוקים חלילה וחס.

על פי חז"ל אברהם אבינו ראה את השמש וחשב שהיא האלוקים, אחר כך חשב שהירח הוא האלוקים, אחר כך שהעננים כיסו את הירח, חשב שהעננים, ואחר כך הרוח שפיזרה את העננים. אך לבסוף ראה אברהם אבינו, כי הוא מחזיק את הרוח בתוך גופו, ונשאר נבוך. האם יתכן שאין לעולם מנהיג. כלומר אברהם אבינו נשאר בספק גדול, הוא הגיע למסקנה שאין עם מי לדבר. אברהם אבינו היה מייסד פילוסופית האבסורד. יש להבין שזוהי עמדה נפלאה, כיון שהבנה זו יוצרת ריקנות באדם. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו. בתוך חלל זה היה יכול להופיע הדיבור האלוקי. הגילוי האלוקי של אברהם אבינו הגיע מלמעלה למטה, מחוץ לאדם אל תוכו, ורק שממש לומדים את המבנה הרוחני ,רק אז ההכרה באלוקות מתחילה להגיע מתוך האדם שממש מבינים את המונח ״אין סוף יש אלוקים״. רק אז ההכרה באלוקות מתקיימת בתודעה ,מתוך האדם ומחוצה לו.

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ: (דברים פרק  י פסוק  יב).

המצב הנורמלי של נפש האדם הוא לא להאמין בה'. המובן מאליו הוא לא להאמין, השכל האנושי מתנגד למציאות ה'. האדם הרגיל אינו מסוגל להתרומם אל מעבר להכרה הטבעית. כל אדם נולד עם אמונה, אך זוהי אמונה טבעית, אלילית, השייכת לעולם הטבעי. לכן כאשר ילד נופל הוא מרביץ חזרה לרצפה, אצל אברהם אבינו התהליך מתחיל בענווה, בהכרה שלא ניתן להבין הכל בכוחות עצמך, ומתוך ענווה זו הוא מגיע להכרה שיש לו בורא -שהכל אלוקים, ועולם הטבע מנוהל בחלקו בעזרת עולם האלוקות. ועל זה אומר התלמוד הבבלי:

״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״

בשיטה זו השתמש אברהם אבינו, גם כאשר ניסה להביא אנשים לידי אמונה במציאות ה'. שהיה אברהם אבינו מכניס אורחים, והיה מאכיל ומשקה אותם. כאשר היו מסיימים, היה מבקש מהם שיודו למי שנתן להם את האוכל והמשקה. וכאשר היו מבקשים להודות לו, היה אומר להם אל תודו לי, אלא למי שאמר והיה העולם. אברהם אבינו לא משתמש בהוכחות מדעיות או פילוסופיות. הוא אינו מתאר מהלכים לוגיים, אלא מנסה להביא לאמונה על ידי האוכל. בשעה שהאדם אוכל הוא נמצא במצב חוויתי של נברא. רק בזמן הזה נמצאת בו ההכרה כי מקור חייו בא מחוץ לו, והוא לא תלוי רק בעצמו. השלב הראשון באמונה הוא ההכרה בתלות בגורם חיצוני. לכן גם היהדות מייחסת תפקיד חשוב לאוכל. כל חייו של היהודי קשורים באוכל: שבת, ברית, בר מצווה, נישואין, שבעה. זהו יסוד האמונה, ההכרה שהאדם תלוי בגורם חיצוני. לכן יש לחשוד במי שאינו אוכל שהוא אפיקורס לדוגמה עבדכם הנאמן שהאוכל ותענוגותיו רחוקים ממנו לצערי הרב אבל לא אלמן ישראל אתם תראו שעוד יגיעו ימים שאני אזמין אתכם לארוחת גורמה ואתם תתענגו על האוכל שלי טוב מי אמר שאסור לדמיין ….. נכון עבדכם הנאמן אז בינתיים אני קונה אוכל טוב מאוד.

ייעודו של אברהם אבינו

לאברהם אבינו יש ייעוד, לגלות את האידיאל הגדול במסגרת האומה. אברהם אבינו עבר מהפכים גדולים בדרך לברור נקודה זו. בתורה ישנם מספר תיאורים  של התלבטויות בדרך לגילוי  זהותו האמונית – פוליטית.

“וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.  ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ:  כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ.  ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי:  אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה”. (בראשית פרק י״ג פסוקים ז-ח-ט)

בפרק זה מסופר על הריב בין רועי אברהם לרועי לוט. שני האנשים העשירים מאוד, בעלי הרבה עבדים ושפחות ועדרי צאן רבים. המאבק ביניהם הוא למעשה מאבק על שטחי מרעה. נאבקות כאן שתי אוכלוסיות שיש ביניהן קשר משפחתי. שתיהן מאמינות באלוקי אברהם, ושתיהן רוצות את אותה הטריטוריה.

כאשר יש סכסוך מסוג זה ניתן לפתור אותו בשני אופנים שונים. הדרך הראשונה היא על ידי משפט, על ידי עשיית דין אמת. מי שצודק יקבל את חלקו, ומי שלא צודק לא יקבל. הדרך השנייה היא על ידי עשיית צדקה, כלומר שהצד הצודק מוותר על החלק המגיע לו על פי האמת. על פי התוכנית האלוקית, לאברהם אבינו והאומה שהוא מקים יש תפקיד מיוחד, כפי שנאמר: ״וְאַבְרָהָם–הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ–כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  יט כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט–לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו״. (בראשית פרק יח פסוקים  יח – יט)

האידיאל המוסרי של האומה הישראלית הוא המיזוג בין צדקה-ספירת חסד. משפט-ספירת גבורה, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי לביצוע על ידי המנטליות האנושית. אך זוהי תוכניתו של הקב"ה. לאברהם אבינו יש נטייה טבעית לדרך הצדקה, ואילו דרך המשפט קשה עליו. לכן כאשר מתחיל הריב בין רועי אברהם לרועי לוט, אברהם משתמש בדרך הויתור. הוא מחלק את הארץ: עבר הירדן המזרחי ל-לוט והרועים שלו, ואילו עבר הירדן המערבי לאברהם אבינו והרועים שלו . אך כיצד מעז אברהם לחלק את הארץ שהובטחה לזרעו על ידי הקב"ה?

ניתן לומר שאברהם השתמש בתירוץ משפטי. הארץ הובטחה לזרעו של אברהם ולא לו, ולכן הוא רשאי לוותר על חלקים ממנה ללוט, וזרעו יצטרך להסתדר בהמשך עם המצב שנוצר. זוהי גישה של שלום עכשיו, לנהוג בצדקה למרות שהדבר יוביל למלחמה בעתיד, העיקר לעשות משהו כעת על מנת להרגיע את האזור. תשובת הקב"ה למהלך של אברהם לא מאחרת לבוא;

״וַיהוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם–צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה.  טו כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.  טז וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ–גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה.  יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ:  כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה״. (בראשית פרק י״ג פסוקים יד-טו-טז-יז)

כלומר הקב"ה אומר לאברהם אבינו כי כל הארץ, גם החלק שהוא ויתר עליו ללוט, שייכת לו. אברהם אבינו ניסה למנוע מלחמה קטנה עם רועי לוט, אך במקומה הקב"ה ארגן לו מלחמה הרבה יותר גדולה מזו שהוא רצה למנוע, מה שכן  מיד אחר כך מתרחשת מלחמת ארבעת המלכים מול החמישה. אברהם אבינו נאלץ לצאת למלחמה בא הוא כובש חזרה את כל השטח עליו הוא ויתר ללוט. זהו מעין שיעור שהקב"ה מעביר לאברהם אבינו, שיבין שרצונו של הקב"ה הוא שכל הארץ תהיה של אברהם.

״וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא-צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר–אַרְבָּעָה מְלָכִים, אֶת-הַחֲמִשָּׁה. וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים, בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר, וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה, וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה; וְהַנִּשְׁאָרִים, הֶרָה נָּסוּ.  וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת-כָּל-אָכְלָם–וַיֵּלֵכוּ.  וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ; וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם.  וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן.  וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק״. (בראשית פרק יד פסוקים ט- טו)

אז מה השיעור כאן ,אם אתה בורח ממשהו קטן ,תדע שעצם הבריחה שלך מהדבר ,נותנת לו כוח לבוא מולך ולפגוע בך, בשפה שלנו זה מכונה אוטואימונית-רוחני. עכשיו כולם אומרים יללה שילך כבר מאיתנו זה עם המאמרים המעצבנים שלו. רק תדעו שיש משפט חזק שאני כל חיי מאמץ אותו ״זה שאני עוזר לך זה לא עוזר לי ״במילים פשוטות ״ואהבת לרעך למרות שהוא לא כמוך״.

להקת פיקוד צפון  מילים: יורם טהרלב לחן: יאיר קלינגר

קום והתהלך בארץ -בתרמיל ובמקל-וודאי תפגוש בדרך 

שוב את ארץ ישראל-יחבקו אותך דרכיה- של הארץ הטובה, 

היא תקרא אותך אליה- כמו אל ערש אהבה. 

זאת אכן אותה הארץ-זו אותה האדמה

ואותה פיסת הסלע -הנצרבת בחמה.

ומתחת לאספלט -לבנייני הראווה,

מסתתרת המולדת -ביישנית וענווה.

שתי בריתות

נשמת הכלל של האומה הישראלית מופיע בברית בין הבתרים.

״בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם–בְּרִית לֵאמֹר:  לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת״. (בראשית פרק טו פסוק  יח):

אחר כך הקב"ה כורת ברית נוספת עם אברהם, ברית מילה. ושם נאמר: ״וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים״. (בראשית פרק  יז פסוק  ח):

בברית הראשונה הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו ולזרעו את כל ארץ ישראל, מנהר מצרים ועד הפרת. לעומת זאת בברית השניה ההבטחה היא על חלק קטן יותר של ארץ ישראל – ארץ כנען בלבד, שהיא עבר הירדן המערבי בלבד, וכן אינה משתרעת עד נהר מצרים ונהר פרת, אלא מוגבלת על ידי המדבר והלבנון. הברית הראשונה תתקיים כאשר האומה הישראלית תממש את הייעוד שלה ותקדש גם את האמונה במדיניות של כלל האומה. אך כל עוד הבסיס המרכזי הוא קדושת היחיד והטהרה האישית (ברית המילה), אזי מתקיימת הברית השנייה – רק ארץ כנען.

המאבק על הירושה

בהמשך אנו מוצאים מאבק על הירושה, על מי יהיה ממשיך דרכו של אברהם אבינו. מאבק על סוג הזהות האנושית שתמשיך את המסורתשל אברהם אבינו. על רקע המאבק בין יצחק לישמעאל ישנם גם מתחים גדולים בין אברהם לשרה. ישמעאל נולד לאברהם משפחתו המצרית הגר. חז"ל אומרים כי הגר היתה בתו של פרעה מלך מצרים, והוא זה ששלח אותה לביתו של אברהם אבינו, כיון שהכיר בגדולתו רצה שבתו תלמד ממנו, ותתמלא בחכמה ובקדושה (אלו הם לא נישואים פוליטיים, הגר באה על מנת ללמוד, ומעמדה בבית אברהם היה של שפחה). הגר מייצגת את הגדולה בתרבויות האנושיות.

אברהם אבינו רוצה שישמעאל ימשיך את דרכו, ושממנו תצא האומה הישראלית: ״וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים:  לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיך״ (בראשית פרק  יז פסוק יח)

כוונתו של אברהם אבינו היא להמשיך את האומה הישראלית תוך שיתוף פעולה הדוק עם הגדולה במעצמות העולם. גישה זו היא מעין פשרה בין השיטות, איחוד בין העם העברי לעולם. אך זוהי אינה הגישה הנכונה, ולכן הקב"ה אומר לאברהם שהגיע הזמן למשהו חדש, בלתי תלוי באומות העולם. הקב"ה מבטיח לאברהם שיוולד לו בן משרה, ושמו יהיה יצחק, והוא יהיה ממשיך דרכו של אברהם. רצונו של הקב"ה שהאומה הישראלית תקום מתוך משפחת אברהם בלבד, ולא מתוך שיתוף פעולה עם אומות העולם. תוקם אומה חדשה באופן ניסי ושונה. גם ישמעאל יהיה לגוי גדול, אך הברית תמשיך עם זרעו של יצחק. הקב"ה מפנה את אברהם אבינו לכיוון הלאומי, צעד שככל הנראה היה קשה לאברהם אבינו לקבל. אך לבסוף אברהם אבינו מבין שרק מתוך כניסה פנימה ניתן אחר כך להשפיע על כל העולם. ראשית יש להתכנס לתוך הזהות הלאומית העצמית, ואז לפרוץ החוצה. רק לאחר שאברהם אבינו מגיע להבנה הזו, הקב"ה הופך את שמו מאברם לאברהם. רק עכשיו אברהם יכול להיות: "אב המון גויים". ההשלמה של אברהם אבינו עם התהליך מגיע לסיומה רק כאשר הוא בן מאה שלושים ושבע, בעקידת יצחק. בעקידה מסופר, על ארבעה אנשים: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים״. (בראשית פרק כב פסוק  ג):

כל הארבעה נימולים, אך יש הבדלים ביניהם:

1. אברהם אבינו – הנימול הראשון.
2. יצחק אבינו –  מופיע כבנו של אברהם, הנימול הראשון בן שמונה ימים.
3. אליעזר – עבד אברהם.
4. ישמעאל – חצי עבד וחצי בן אברהם.

מטרת העקדה היא לברר מי יהיה ממשיך הדרך מבין הארבעה. ואכן ניתן לראות מהמשך הפסוקים, כי יצחק אבינו נבחר להמשיך את דרכו של אברהם אבינו, ושניהם מגיעים להכרה הזאת. כפי שנאמר:

״וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה״.  (בראשית פרק כב פסוק ז)

המילה ויאמר מופיע בפסוק זה ארבע פעמים. פסוק זה מתאר דיאלוג עמוק בין אברהם אבינו לבנו. יצחק קורא לאברהם "אבי", כלומר יצחק מקבל את אברהם כ-אביו, והוא מוכן להמשיך את דרכו. ואברהם עונה ליצחק: "הנני בני", כלומר הוא מקבל את יצחק כ-בנו וממשיך דרכו. איחוד הכשרונות הפוכים  של אברהם ויצחק, היא המאפשרת את הופעתה של הזהות הישראלית השלמה.

מכיוון שאברהם אבינו משויך לספירת החסד, לא רוצה לקבל את מערת המכפלה בחסד, הוא רוצה לזכות בה בדין-ספירת גבורה.

״גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי״. (בראשית פרק כג פסוק ד)

אברהם אבינו  מגדיר את עצמו כאן בצורה פרדוקסלית: מצד אחד הוא גר, מצד שני הוא תושב. זהו בדיוק מעמד האדם בעולם הזה – הוא גר מצד נשמתו, והוא תושב (של קבע) מצד הטבע. אברהם אבינו  רוצה ללמד את בני חת שלא רק הוא ("אנוכי") אוחז בזהות הדואלית הזו, אלא גם הם ("עמכם").. בני חת אינם מקבלים את משנתו של אברהם, המחברת באישיות אחת את שתי צורות הקיום האנושי. הם סבורים שהעולם מחולק בין אנשים רוחניים ואנשים ארציים. לדעתם אברהם אבינו הוא "נשיא א-לוהים" ואלו, הם "עם הארץ", ומסרבים להעניק לו אחוזת קבר, שתהפוך אותו לאזרח הארץ, אלא מרשים לו להשתמש בקבריהם, בלי זכות קניין.

מדוע אברהם התעקש שאליעזר לא ישיב את בנו לחרן?

אברהם משביע את אליעזר:״וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה״. (בראשית פרק כד פסוק ו) .

זאת משום שאצל משפחתו של אברהם היו שתי אופציות – האחת של נחור, שגורסת שיש להקים קהילות קוסמופוליטיות בארם, והשניה של אברהם – הבונה עם בארץ ישראל ומשם מקרין אל שאר העולם, כאשר בסופו של דבר ההכרעה היא לטובת בית אברהם.

״וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ״. (בראשית פרק כד פסוק ג)

כשאברהם אבינו מתאר את עצמו כיושב בארץ ישראל, אפילו בשעה שהיא מלאה בעבודה זרה של עמי כנען, הרי הוא ממליך את ה' על השמים ועל הארץ כאחד. מה שאין כן כשהוא מזכיר שישב בעבר בחוצה לארץ הוא מכנה את ה' כא-לוהי השמים בלבד:

״יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת–הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, מִשָּׁם״.(בראשית פרק כד פסוק ז)

ללמדך שההשפעה הרוחנית המתקיימת בארץ ישראל יש ביכולתה להפיץ את כוח ההשפעה בכל קצות תבל. לפעמים,

מה ניתן ללמוד מהעיסוק בסוף הפרשה בצאצאי אברהם?

בתורה נאמר: ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם״.(בראשית פרק כ"ה פסוקים ה-ו).

נשאלת השאלה: אם אברהם נותן הכל ליצחק, מה נותר לו לתת לבני הפילגשים? אפשר לומר שאברהם נתן ליצחק את מה שבאמת שייך לו – את סוד ההשפעה שמתקיים בארץ ישראל. זאת משום שיעודו של יצחק שונה משל ישמעאל; יצחק אבינו  מקיים את השפעת הכלל הלאומית דרך מדינה ממנה הוא יקרין לעולם כולו את סוד ההשפעה הכללית. ולשם כך הוא זקוק לארץ.

בסוף הפסוק נאמר: ״קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם״.

בכפילות כזו מרמזת על המזרח של המזרח, הלא הוא המזרח הרחוק. יש כאן מין רמז להשפעה רוחנית של אברהם אף על המזרח הרחוק, ואמנם מצאנו שהוְדוֹת – כתבי הקודש ההודים – נכתבו פחות או יותר בתקופתו של אברהם, ולמרבה הפלא מצאנו שהם מעניקים את השם "ברהמה"  :״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״. (בראשית פרק ב פסוק ד) ״בהבראם״ אלא ״באברהם״ – אברהם אבינו  מסר כוחות רוחניים לאותם העמים. עניינים אלו יכולים אולי להסביר את המשיכה של כמה יהודים אל המזרח הרחוק, במטרה נסתרת להשיב ולהעלות את אותם ניצוצות אבודים.

האחיזה בארץ ישראל

האחיזה של עם ישראל בארץ ישראל, החיבור שלנו לארץ ישראל, גורם לתפיסה חדשה בא-להות. עד אז נקרא הקב"ה בשם ״א-להי השמים״. כאשר אברהם אבינו מדבר עם עבדו בפרשתנו, על הקב"ה כשהוא – אברהם, היה בחוץ לארץ, הוא אומר: ״ה' א-להי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי״ (בראשית פרק כד פסוק ז),

אבל כאשר אברהם מדבר על הקב"ה המולך עליו כשהוא בארץ ישראל, הוא אומר: ״ה' א-להי השמים וא-להי הארץ…״ (בראשית פרק כד פסוק ג).

הפטרת חיי שרה-חוסר סמכות הורים ומיעוט סמכות אלוקית

מה חסר לו? – ניסיון המלכת אדוניהו ״וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר: אֲנִי אֶמְלוֹךְ״. (מלכים א פרק א פסוק ה). לכאורה יש לאדוניהו כל הנתונים כדי לקבל את השלטון בידו. הוא בנו החמישי של דוד המלך  מיד אחרי אבשלום שהיה רביעי, כך שסדר הגילים נותן לו יתרון על שלמה. הוא גם מגלה הבנה בענייני הדר ופאר, כראוי למלכות: ״וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו״ (מלכים א פרק א פסוק י). גם באופן אישי, הופעתו מרשימה: ״וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד״ (מלכים א פרק א פסוקו).

אבל, חסר לו חינוך לסמכות הורית: ״וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר: מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ?״ (מלכים א פרק א). החשש שמא הערה חינוכית מצד האב תעיב על מצב רוחו של הבן, שמא תקשה עליו את עבודת ה' בשמחה, החסיר מאדוניה את ציר היסוד של החינוך: הסמכות. משום כך הוא פסול לתפקיד של נותן ההוראות, שהוא עיקר עניינו של השלטון, בעל הסמכות. החסרון הזה רמוז בשמו. הוא כולל את שלושת האותיות הראשונות של שם אדנות ושלושת האותיות הראשונות של שם הוי"ה. חסרה לו האות הרביעית, המכוונת בקבלה כנגד ספירת המלכות.

היכולת למלוך מניחה את נטישת הסקטוריאליות. אבל אדניהו אינו משכיל להתחבר אל כל חלקי הנהגת האומה, ומספק הנאות למקורביו בדעה בלבד: ״וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל, וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו, לֹא קָרָא״ (מלכים א פרק א פסוקים ט-י). צירופו של יואב בן צרויה מנציח מנהיגות צבאית מיושנת, שצריכה לפנות את מקומה לבניהו בן יהוידע, המשלב תורה וצבא.

יתכן שזיכרון מעשה בת שבע הרתיע את דוד מלעמוד בגלוי לימינו של שלמה בנה. אולי חשש שהמלכות אינה צריכה לעמוד ממי שנכנסה לביתו מתוך נפילה. דווקא שיתוף הפעולה בין בת שבע, מזכירת המעידה, לבין נתן הנביא אשר הוכיח קשות את דוד בשעתו על לקיחת בת שבע מאוריה החתי, הוא זה שהוכיח לדוד ששלמה אכן ראוי למלכות. כאן התברר לו השושלת המשיחית צריכה לכלול בתוכה מרכיבים של חטא שכופר, על מנת להעלות את חיי היצרים בהנהגת המלכות. אין המנהיג יכול להבין לנפש העם, הנתון לעליות ולירידות, אם לא בא בעצמו במגע עם הירידה, על כל פנים מצד שורשיו המשפחתיים.

עכשיו נראה שכל מה שאנחנו מדברים לא שווה חצי אגורה אם אנחנו לא חלק מהתהליך

אנו רואים שעולם האלוקות מבטיח, אבל אנחנו צריכים לפעול. ה' מבטיח לאברהם את הארץ, אבל הוא צריך לקנות את שדהו הראשון. ה' מבטיח לאברהם צאצאים רבים מספור, אבל לשם כך אברהם צריך לדאוג שבנו מתחתן, שהתחתן עם אישה שתחיה איתו את חיי הברית – כדי שיהיו לו, בלשון ימינו, נכדים יהודים.

ה' מבטיח, אבל מקיים ביחד איתנו. בריאת העולם הייתה מעשה של צמצום: ה' פינה מקום לעולם. בבריאת האדם הוא הצטמצם כדי לפנות מקום לחופש הבחירה של האדם. בעצם הצמצום הזה הוא נתן לנו אחריות; ורק על ידי יישומה אנחנו מגיעים למלוא מעמדנו כבני אדם. אלוהים הציל את נוח מהמבול, אך כדי שזה יקרה נדרש נוח לבנות תיבה. הוא נתן לעם ישראל את ארץ ישראל, אך כדי

לקבל אותה עם ישראל צריך להילחם. אלוהים נותן לנו את הכוח לפעול, אבל את המעשה אנחנו צריכים לעשות. מה שמשנה את העולם, מה שמגשים את ייעודנו,

איננו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנו עושים בשבילו.

בהמשך הפרשה נקרא להפתעתנו כי לאחר פטירת שרה נשא אברהם אישה אחרת והוליד איתה עוד שישה ילדים. בפי הפרשנים הסברים רבים מה בא דיווח זה ללמדנו (יותר מכול נראה שסיפור זה מסביר כיצד אברהם נעשה (״אָב הֲמוֹן גּוֹיִם״) – אך ודאי שאפשר ללמוד מכך שאברהם נשאר בגילו המתקדם צעיר, כמו משה רבינו שבהיותו בן מאה ועשרים ״לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לַחֹה״ (דברים פרק לד פסוק ז). הפעלתנות אמנם צורכת אנרגיה, אבל היא מטעינה אותנו באנרגיה. כמה שונה זקנתו ה-מביישת של נח זקנתו של אברהם!

אבל נראה שהלקח החשוב ביותר הוא שהבטחות גדולות – ארץ, ילדים לאין ספור – מתממשות באמצעות התחלות קטנות. זה מסע של צעד אחר צעד, מעשה אחר מעשה, יום אחר יום. אין בו קפיצת דרך, וגם אילו הייתה מוטב לה שלא הייתה.

הישגיה ידמו הקיקיון של יונה הנביא: בן לילה היה ובין לילה נכרת.

שדה קטן, והוליד רק בן אחד ממשיך את בריתו. אבל הוא לא התלונן על כך שלא קיבל את כל מה שהובטח לו, אלא הלך לעולמו שלו ושבע רצון. כי הוא התחיל. כי הוא השאיר לדורות העתיד תשתית שיוכלו לבנות על גביה. שינוי גדול הוא תמיד פרי עבודתם של כמה דורות. איש מאיתנו לא יזכה לראות בחייו את מלוא הפירות של עמל דורנו. אך אנו רואים את היעד, מתחילים במסע״.

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי