פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה התשפ"ד - הרב דוד איפרגן

בס"ד

" עם ישראל היקרים,

״אחינו כל בית ישראל-הנתונים בצרה, בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה-המקום ירחם ירחם עליהם-ויוציאם מצרה לרווחה-ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה-השתא בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן ואמרו אמן!״.

אנו מקדישים את המאמר ושולחים הרבה אור וכוח ״לשׂוֹרְדֵי הַתֹּפֶת וְנִצּוֹלֵי מַעֲשֵׂי הַזְּוָעָה. לַחֲטוּפוֹת וְהַחֲטוּפִים הַכְּלוּאִים בְּמַרְתְּפֵי עַזָּה וְלַנֶּעֱדָרִים שֶׁגּוֹרָלָם עוֹד לֹא נוֹדַע. אֶת הַקְּשִׁישָׁה וְהַחַיָּל, אֶת הַיֶּלֶד וְהַנַּעֲרָה, אֶת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּשְׁבּוּ יַחְדָּיו, אֶת הָאֵם לְלֹא עוֹלָלֶיהָ וְאֶת הַתִּינוֹק לְלֹא הוֹרָיו. הִנֵּה נְשׂוּאוֹת עֵינֵיהֶם אֵלֵינוּ, וְאַל דֹּמִי לָנוּ עֲדֵי יָשׁוּבוּ לִגְבוּלָם. וּמִתְפַּלְּלִים עַל כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַחֲטוּפִים בְּעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּמְהֵרָה בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים בְּגוּפָם וּבְנַפְשָׁם״..

אנו שולחים הרבה אור והרבה כוח ורְפוּאָה שְׁלֵמָה בִּמְהֵרָה לַפְּצוּעִים.

אָנוּ שׁוֹלְחִים תַּנְחוּמִים לַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁאִבְּדוּ אֶת יַקִּירֵיהֶם, והשבוע אנו מוסיפים לרשימת התפילות את האנשים שנלקחו לבית עולמם.

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אַנְשֵׁי הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׁלוֹם, נִזְכֹּר אֶת הַנִּרְצָחוֹת וְהַנִּרְצָחִים בְּבָתֵּיהֶם, בַּקִּבּוּצִים, בַּמּוֹשָׁבִים וּבֶעָרִים בְּחֶבֶל עוֹטֵף עַזָּה, שֶׁנִּפְרְצוּ וְנִכְבְּשׁוּ בִּידֵי אוֹיֵב אַכְזָר וַחֲסַר רַחֲמִים. יהי זכרם ברוך.

הלוחמים והאזרחים שנפלו השבוע:

סמ"ר רוס אלישבע רוז איידה לובין ז״ל נפלה בפיגוע מג״ב.דוד מאיר ז״ל סיירת מטכ״ל. רס״ר דב משה כוגן 32 ז״ל, נוב, לוחם שלדג.רס״ר בנימין אליהו אלמקייס ז״ל הנדסה קרבית.סמ"ר איתי יהודה ז"ל, 20, ראשון לציון, חטיבת גבעתי.סמ"ר שחר כהן מבטח ז"ל, 22, כרמיאל, לוחם שריון.רס"ר (במיל') נערן אשחר ז"ל, 33, שדמות מחולה, לוחם שריון.סמל יהונתן מימון ז"ל, 20, אופקים, חטיבת הנח"ל.רס"ן יהודה נתן כהן ז"ל, 25, שדמות מחולה, חטיבת גבעתי.סמ"ר גלעד נחמיה ניצן ז"ל, 21, שילה, חטיבת גבעתי.סמ"ר יונדב רז לוינשטיין ז"ל, 23, מעלה אדומים, חטיבת גבעתי.רס"ר ליאור ארזי ז"ל, 25, גבעת חיים, יחידת שלדג.רס"ל (במיל') ידידיה אליהו ז"ל, 25, קרני שומרון, חיל ההנדסה הקרבית.סמ"ר איתי סעדון ז"ל, 21, הר חלוץ, לוחם שריון.סרן בני וייס ז"ל, 22, חיפה, לוחם שריון.רס"ל (במיל') יעקב עוזרי ז"ל, 28, כפר שמאי, לוחם שריון גדוד 52.רס"ל יונתן חצור ז"ל, 22, קציר, לוחם ביחידת שלדג.סמ"ר נועם יוסף אבו ז"ל, 20, דימונה, לוחם בגדוד 931, חטיבת הנח"ל.רס"ר (במיל') אליהו בנימין אלמקייס ז"ל, 29, ירושלים, לוחם בחיל ההנדסה הקרבית.סמ"ר ים גלס ז"ל, 20, מודיעין, תצפיתנית גדוד.414.שני ניקול לוק ז"ל, 23, שריגים.אלינה פלחטי ז"ל, 21, בית שאן.אלה חמוי ז"ל, 26, ניר יצחק.תמר גוטמן ז״ל 27, כפר בן נון.רות הודיה פרץ ז"ל, 16, קריית חיים.אליהו צ'רצ'יל מרגלית ז"ל, 75, ניר עוז.ג'ייק מרלו ז"ל, 26, אנגליה.מאיר מויאל ז"ל, 55, קריית שמונה.טל שלו ז"ל, 34, ניר עוז.דוד שלו ז"ל, 75, ניר עוז.איוון יראמנדי סיזר ז"ל, 46, כיסופים.דפנה גרקוביץ' ז"ל, 47, כיסופים. יהי זכרם ברוך.

מכאן אני שולח תנחומים, למשפחת מלכה לדורותיה לתועלתו של אבי המשפחה אשר בין רחל זכרונו לברכה:״ לדורית דנה-עילאי-נטע. נמרוד-דניאל.חגית-רונה לי. רחל-גיל-אלה-איתי. שולח תנחומים, לאבא היקר יצחק עטיה. לסתיו-יובל-לביא.מורן-רון-אהרון-נועה-עידו. יעל-נעם-יהונתן-אוריה. לתועלתה ולעילוי נשמתה של אביגיל בת רחל יהי זכרה ברוך.

פרשת "חיי שרה", היא פרשת בערוב ימיו של אברהם אבינו ,מיתתו וקבורתו. רק לאחר מותה של שרה אמנו, וקבורתה נאמר:״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל״. (בראשית פרק כד פסוק א). ובצדק שואל המדרש: וכי לא היה אברהם אבינו זקן כבר לפני זה? הרי לפי הכרונולוגיה המשתמעת מסיפורי האבות, אף שאינה אמורה במפורש, כבר היה זקן בא בימים בשעת מותה של שרה. אלא שהמדרש אומר דבר עמוק מבחינה פסיכולוגית – ש״אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה״. משעה שמתה אשתו קפצה עליו זקנה.

את רובה של פרשת "חיי שרה", תופסים שני עניינים: הראשון: רכישת מערת המכפלה וסידור קבורת שרה אמנו. השני: היא הפרשה הארוכה, המסופרת לפרטי-פרטיה, של שידוך יצחק ורבקה.

נתחיל בחלקו הראשון של מאמר זה ,שמדבר על החזקה שלנו בארץ ישראל.צדיקים במיתתן קרויין חיים.

״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים-שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ״ (בראשית, פרק כ"ג פסוקים א'-ב').החותם הפנימי של מהות הפרשה ֿהוא מותה של שרה אמנו. למרות שהפרשה עצמה מתחילה בחיים ״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה״. ואותו הדבר ניתן לראות בפרשת "ויחי": ״וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו-שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם״ (בראשית, פרק מ"ז פסוקים כ"ח-כ"ט). גם פרשה זו מספרת על הסתלקות יעקב אבינו, אבל מתחילה במילה "ויחי". חיים. ידוע, שחייהם של הצדיקים נחלקים בין התיקון שלהם, שזה לעשות טוב, לסור מרע ולעשות טוב, לבין הייעוד שלהם, שזה עם ישראל, וכל מה שהם עושים, זה להנחיל לעם ישראל את הייעוד שלו, שזה האחדות, כפי שכתוב במקרא: ״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״ (שמות, פרק י"ט פסוק ב'). הצדיקים חיים כאן בידיעה ברורה, שהעולם הזה מתקיים דרך שליחות מסוימת, ותפקיד הייעוד הוא להיכנס בתווך שבין הגילוי והשליחות, כפי שהמשנה אומרת לנו: "רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין״ (פרקי אבות, פרק ה' משנה ט"ז). ולכן התורה מלמדת אותנו, כי בעת מיתתן של צדיקים מתחילים החיים, כי נשמותיהם הולכות להסתופף בחצרות בית ה', ומשם להתפלל על עם ישראל. ומאחר שהם אחראים על איחוד החיים של כלל עם ישראל, בשל כך אינם קרויים מתים, וזו הסיבה למה פרשות המספרות על מיתתן של צדיקים קרויות בלשון ״חיים", ולכן גם פרשתנו נקראת "חיי שרה", כשלמעשה היא החלה את הייעוד שלה, דווקא לאחר מותה. שרה אמנו מוצגת כשומרת הסף של ארץ ישראל. היא הראשונה שתקעה יתד, אחיזה ראשונה בקרקע של ארץ ישראל. דווקא פטירתה היא זו שהכריחה ,כביכול, את אברהם אבינו, לחפש חלקת אדמה שתהיה שלו בארץ ישראל, על מנת לקוברה, ובזה החלה אחיזתה של האומה בארץ ישראל – זה חיי שרה. אמנם, הדבר לכאורה מפתיע, מדוע ראשית אחיזתו של עם ישראל בארצו, היא דווקא על ידי חלקת קבר?? לא היה ראוי יותר, סימפטי יותר, נחמד יותר, שאחיזתו תהיה דווקא ע"י שדה שמעבדים? שמייצג חיים? אלא שכאן הדבר עלול היה לגרום לחשיבה מוטעית, שארץ ישראל היא של עם ישראל רק במידה והוא מעבד את האדמה. דרך חשובה זו, שכל האחיזה תלויה אך ורק בעמל כפיים היא נכונה, אבל חסרה את השלמות – אחדות בעם ישראל!! אפרט קצת: למרות שהחלוצים, שהשפיעו מזמנם ומכוחם, שהגיעו לארץ ישראל,ֿ ייבשו ביצות, נטעו עצים ובנו בתים, זה דבר משמעותי מאוד, אבל ללא אחדות, אין בדבר זה אחיזה אמיתית בארץ ישראל, ואפשר לראות דווקא בקברים, בהם אין האדם עושה דבר, אלא הוא שוכב בלבד, הדבר הזה בא ללמדנו, שאחיזתנו בארץ ישראל, זכותנו על ארץ ישראל היא זכות עצמאית, שאינה תלויה במעשים כלשהם, זוהי זכות נצחית, ששום מעשה או החלטה יוכלו להפקיעה, אלא אם חלילה נשמת האומה, שהיא אחדות העם, תתפצל. החיבור שלנו לארץ ישראל גורם לתפיסה חדשה בא-להות. אדם שחי בארץ ישראל יש לו בתודעה הגנה של אלוקי הארץ. עד שאדם מקבל תודעה זו, נקרא הקב"ה בשם ״אלהי השמים". בפרשתנו, כאשר אברהם אבינו מדבר עם עבדו על הקב"ה, כשהוא – אברהם אבינו, היה בחוץ לארץ, הוא אומר: "יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת-הוּא, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם" (בראשית, פרק כ"ד פסוק ז'), אבל כאשר אברהם אבינו מדבר על הקב"ה המולך עליו כשהוא בארץ ישראל, הוא אומר:״וְאַשְׁבִּיעֲךָ-בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ״ (בראשית, פרק כ"ד פסוק ג'). אם כן, יש כאן חידוש תיאולוגי. דרך ארץ ישראל, מתגלה שהקב"ה ״ואלֹהֵי הָאָרֶץ". כלומר, הקב"ה נקרא אלוקי שמיים וארץ, בשלמות, רק בארץ ישראל; וכמו שכל אדם אחראי למעשיו, אברהם אבינו, לפני מותו, עושה צעדים ניכרים, כדי להודיע ברבים על בחירתו של יצחק אבינו, כממשיכו היחיד של אברהם אבינו, כך נאמר בפרשת השבוע: ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם״ (בראשית, פרק כ"ה פסוק ו'). כחלק מהעברת הסגולה האלוקית ליצחק אבינו, אברהם אבינו עושה פעולה מעשית, ומשלח מביתו את בני הפילגשים, וזאת במטרה למנוע תביעות שיש בהם מבנים רוחניים, מצידם. כחלק מהפרידה מבני הפילגשים, מעניק להם אברהם אבינו מתנות בעלות סגולות רוחניות, ואחת הסגולות הכי משמעותיות, היא היכולת לזכות לחוויה רוחנית, גם כשנמצאים בתוך מבנה שיש בו טומאה. כמובן, מי שעוסק בתחום התדרים ואנרגיית הקואורדינטות, מבין את העוצמות של הכוח שאברהם אבינו מסר לבני הפילגשים, ידע שמפיץ אור, שעוזר ליקום להתפתח, ויעיל גם בתחום האנושות ,על ידי ידע אנרגטי-רגשי-גופני; "אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם". אותם פילגשים הגיעו למזרח הרחוק, אפריקה ויוון העתיקה, ושם החלו לפתח את הידע, שחלק רב ממנו ,עבדכם הנאמן לקח אליו, בשבתו במנזר חמש שנים. ולכן, הרמב״ם עשה בשכל ,שחיבר את הספר "מורה נבוכים", ובספר ניתן ללמוד את רוב המתנות שאברהם אבינו חילק לבני הפילגשים, והרמב"ם "השיב אותם" בחזרה ליהדות.
בעזרת השם, אם תרצו, ביום שני, ערב כ"ט חשוון, אני מסיים את השכבה השישית, ומחזק אותו, ושם אני אענה על מה שכתבתי, שאחת הסגולות הכי משמעותיות, לבני הפילגשים אשר קיבלו, היא היכולת לזכות לחוויה רוחנית, גם כשנמצאים בתוך מבנה שיש בו טומאה – סטגנציה – היעדר- חוסר תנועה.

חלקו השני של המאמר ,עוסק בשאלה ,מהות ותפקיד האחדות בעם ישראל.

פרשת השבוע נפתחת ב-פסוקים המעידים על קונפליקט מסוים…

כתוב: ״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ״ (בראשית, פרק כ"ג פסוקים א'-ב'). מתוך פסוקים אלה עולה פרדוקס גדול, שמחבר את החיים והמוות יחד באותה נשימה. מצד אחד, הפסוקים מדברים על החיים עצמם: "חַיֵּי שָׂרָה", ומצד שני, מיד ממשיכים במוות: "וַתָּמָת שָׂרָה". רש"י מפרש כך, שמסביר את משמעות השוויון. מה הכוונה? בתחילת הפסוק היה פילוג בשנותיה של שרה אמנו: ״מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים״, ובסוף הפסוק חזר וחיבר אותם לאגודה אחת ואמר: "שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה"- "כולן שווים לטובה", ללא שום חלוקה בין פרקי שנות חייה. כלומר, לא אמר שחלק משנות חייה היו טובים יותר או פחות, אלא כל השנים טובות באופן שווה. זה בא ללמד אותנו, על אף שחיי שרה – כחיי כל אדם – מחולקים לתקופות שונות (ינקות. ילדות. נערות. .בגרות. זיקנה), ובכל תקופה ישנם ניסיונות המיוחדים לאותה תקופה, עדיין אנחנו צריכים לנסות לחבר את כל תקופות הזמנים, עם הנסיונות שבהן, ב"חוט השני" של יראת ה’ צרופה, ולא נניח את מצבי חיינו ליד המקרה, אלא עלינו לגלות שאר רוח של עבודת ה’, והזדמנות לגילוי הטוב התכליתי. כלומר, שהילדות לא תבייש את הזקנה ,והזקנה לא תבייש את הילדות. ויהיו כל פרקי חיינו כפרקי ספר רב עלילה, כשכל אחד מהם מוסיף את אורו המיוחד לכללות ״מסכת חיינו״, והעיד הכתוב על שרה אמנו, שכל שנות חייה כולן שווין לטובה. אם נתבונן על כל פרטי תקופות ומאורעות חייה, נמצא שהמכנה המשותף להם, הוא האמונה בדרך, שהקדוש ברוך הוא מוביל אותנו(ותיכף נראה שהיא כמעט לא קיבלה כלום ממה שהובטח לה מהקדוש ברוך הוא). באמת ישנה שאלה אפיקורסית, איך אפשר לומר על שנות חייה של שרה אמנו, שהיו כולן טובות? אנו למדים מהתורה, ששרה אמנו נלקחה פעם אחת לארמון מלך מצרים ופעם אחת לארמון מלך גרר, תוך שהיא ממלאת אחר ההוראות של אברהם אבינו, שמבקש ממנה לספר לכולם שהיא אחותו:״הָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ–לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ״(בראשית פרק י"ב פסוקים י"ב-י"ג). ומה לגבי שנות העקרות הארוכות שלה, שבאו בניגוד להבטחותיו החוזרות של הקדוש ברוך הוא, שיהיו לה צאצאים רבים? אנו רואים שחיי שרה אמנו היו רצופים אכזבות ואי ודאות, אז איך אפשר להעלות בתודעתנו, שכל שנותיה היו טובות באותה מידה?? ואני בטוח שהרבה נשים עקרות חווים את הכאב הגדול של חיסרון של המשך הדורות. התורה מספרת לנו, שלאחר פטירת שרה אמנו, אברהם אבינו קנה לה אחוזת קבר. התורה ממשיכה לציין: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל״ (בראשית, פרק כ"ד פסוק א'). מיד עולה שאלה גם על פסוק זה. בתורה נכתב שבע פעמים, שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו, את ארץ כנען – ארץ ישראל. והנה אנו רואים, שכאשר שרה אמנו מתה, לא הייתה ברשותו אפילו חלקת קבר קטנה לקבור אותה, והוא נאלץ להיכנס למשא ומתן מורכב עם בְנֵי-חֵת: "גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. ה וַיַּעֲנוּ בְנֵי-חֵת אֶת-אַבְרָהָם, לֵאמֹר לוֹ (בראשית, פרק כ"ג פסוקים ד'-ה'). ועם פטירתו של אברהם אבינו נאמר:״וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו״(בראשית, פרק כ"ה פסוק ח'). זָקֵן וְשָׂבֵעַ? הרי כל מה שהובטח לו שייעשה לגוי גדול, לאב המון גויים, ואברהם אבינו יירש את ארץ כנען ועוד.. למרות כל ההבטחות אברהם אבינו לא זכה לראות אף לא אחת מההבטחות הללו מתממשת.לפני התשובה לזה, אני רוצה להביא כאן, ברשותכם, סיפור קטן אשר מסתובב בין בעלי בתים לרב שלהם: ”פעם ישבו כמה אנשים באיזו סעודה מאוד משובחת, אותם אנשים היו חסידים של רב גדול, והתחילו לספר על ניסים שהרב עשה למענם. מתחיל הראשון לספר לכולם, שהרב אמר לו "תשקיע ברחוב ככה וככה, תקנה שם נדל״ן", אותו אדם קנה ונהיה עשיר מאוד. האדם השני מספר לכולם, שהרב אמר לו "תשקיע ביער בצפון המדינה. תקנה שם את כל העצים שהיו ביער". אותו אדם קנה ונהיה עשיר. האדם השלישי מספר לכולם, שהוא היה חולה מאוד, הוא הגיע לרב והרב ריפא אותו רפואה שלמה. האדם הרביעי מספר לכולם שהוא הגיע לרב, והרב אמר לו להשקיע בנדל״ן במדינה מסויימת, והוא השקיע והפסיד את כל הונו ונהיה עני מאוד ונשאר חסר כל. כל הנוכחים התפלאו מאוד, ושאלו את אותו אדם: "לא הבנו, כולם פה מספרים ניסים, דברים גדולים ועצומים שהרב עשה איתם, אתה מספר פה סיפור שאנחנו לא מצליחים להבין, איפה הנס פה??!", ענה להם: "הנס הוא שהוא עדיין הרב שלי!”(תבורך דניאל).כעת נחזור למאמר. התשובה לכול הדיאלוג הזה היא אחת. *כדי להבין את המוות, תחילה עלינו להבין את החיים עצמם*. אברהם אבינו ושרה אמנו הם דוגמה מן הבולטות בהיסטוריה, שכל מסלול חייהם התהווה כמענה לקריאתו של הקדוש ברוך הוא: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית, פרק י"ב פסוק א'). הקדוש ברוך הוא מבקש מהם לעזוב את ביתם ואת משפחתם, ולצאת ליעד בלתי ידוע. ללכת לגור בארץ בה הם גרים – ותושבים. בעצם הוא מבקש מהם לעזוב כל עוגן מובטח בחייהם, ולחיות חיים של צדק – יושר, מתוך אמונה שלמה בדרך שהקדוש ברוך הוא מתווה להם, וצעד זה שיעשו, יהיה צעד ראשון בבניית עם ישראל, ובניית ארץ ישראל. ועל זה אומר לנו דוד המלך: ״גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי״ (תהילים, פרק כ"ג פסוק ד').מה שאנו רואים במאמר זה, שאברהם אבינו ושרה אמנו התוו לנו את הדרך לבניית עם ישראל וארץ ישראל, וזה, למעשה, גילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא לדורות.

אז איך המאמר קשור לימים לא פשוטים אלה?

אנחנו כמעט כמו שרה אמנו..לצערי, אנו חווים כבר שלוש שנים ברצף, עם הפוגות קצרות, טראומה ענקית של הרבה מוות, חטיפות ושבי. זה התחיל בגל של הקורונה, ונמשך בגל הטרור המזעזע, והמוות המזעזע, אשר הגיע לתוך שטחה של ארץ ישראל, במלוא תעוזתו, בחג שמיני עצרת, בתאריך כ"א בתשרי, ה 7 באוקטובר 2023. זה קשה מנשוא!! מלחמה היא זמן לטלטול הבסיס התודעתי, עליו כולנו עומדים. אם משהו מהדרוש תיקון הזה ישופר, נרוויח!! זה אולי הדבר הכי קשה לשינוי (תבורך האיש משדרות על פועלך), אבל עלינו להבין בתודעתנו, שהדרך בה אנחנו מתמודדים עם המוות, זו למעשה הפרשנות שאנו נותנים לחַיּוּת, ולאופן שבו אנו מטעמים אותה בחיינו. לצערנו, עקב כל מה שעברנו, ברובנו נולדים או מתעוררים שתי אנרגיות מקבילות: הראשונה היא היות האדם קורבן, שזאת עובדה אובייקטיבית, והשניה היא התקרבנות, שזו תגובה סובייקטיבית של הקורבן. אנסה להרחיב: הסיטואציה נכפתה עלינו. היא לא הבחירה שלנו. אבל אנחנו בהחלט יכולים לבחור את התגובה שלנו לסיטואציה,ובכך לא "ליפול" להתקרבנות. שלא תבינו לא נכון, זה בסדר שכולנו, מידי פעם, בסיטואציה מסוימת, עלולים להיות קורבנות באופן כזה או אחר. בשלב מסויים בחיינו, אנו חווים סוגים של פגיעה, אסון או התעמרות שנגרמו בידי אנשים, או מוסדות, שאין לנו שליטה עליהם (או שליטתנו בהם מוגבלת), ואז זה נצרב בתודעה שלנו כקורבן. אך שימו לב, תמיד זה מגיע מחוצה אלינו, לפנים שלנו. לעומת זאת, ההתקרבנות תגיע מהפנים שלנו. איש אינו יכול לצרוב בתוכנו את תודעת ההתקרבנות, מפני שרק אנחנו, בעצמנו, נעשים כאלה, לא בגלל מה שקורה לנו, אלא מפני שאנחנו בוחרים לדבוק בהתקרבנות, ואז אנחנו מפתחים, לאט ובטוח, את האישיות הקורבנית, שבעקבותיה אנו מפתחים תודעה של התקרבנות, שזו צורת חשיבה נוקשה, מאשימה, פסימית, תקועה בעבר, נוטרת, ענישתית, נטולת סייגים וגבולות בריאים. וכל זה גורם לאדם לקפוא על שמריו, אין בו חַיּוּת, אין בו תעוזה, אין בו את הרצון לפרוץ.כדי להירפא מזה, עלינו להקשיב לנביא ישעיה שאומר לנו: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיה, פרק מ"ט פסוק י"ז ), כלומר, אנו לא צריכים לחפש את האושר מחוצה לנו, אלא בתוכנו. אנו הילדים של הקדוש ברוך הוא, נולדנו עם אהבה ושמחה, שתמיד שם!

ועכשיו נחזור לאברהם אבינו ושרה אמנו, שעמדו בכל המבחנים שיש בהם תכנים של אמונה, למרות כל התעתועים שעברו בדרך בה הם בחרו ללכת, וגם כשנדמה היה שהדרך מכשילה את שליחותם, למרות כל זאת הם מצאו שלווה באחרית ימיהם, כפי שכתוב: ”עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִלּוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת: הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבו בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית". הם ידעו שהסיפוק בחיים בא מבפנים ולא מבחוץ. מתחושה של ייעוד, של משימתיות, להיקרא לדגל. התנעת התהליך שאחרים ימשיכו בו אחרינו, מדרך חיים שהיא חידוש הבא לעולם. הכוח הפנימי של אברהם אבינו ושרה אמנו גרם להם להקשיב למסר שהגיע מהקדוש ברוך הוא, והם בחרו שלא להקשיב לכוחות החיצוניים, שאנשים חיצוניים מייצגים. הם רכבו על כנפי האמונה, ולא על כנפי נסיבות החיים הטורדניים. שלוות מותם של שרה אמנו ואברהם אבינו היא עדות נצחית לדרך חייהם.

״הפטרת השבוע מראה לנו איך יוצרים זיכןך ביצריות העכורה של האדם עצמו,על עבירות שהיו בתוכו, לפני שהוא חזר בתשובה.

״וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלֹךְ; וַיַּעַשׂ לוֹ, רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו״.(מלכים א פרק א פסוק ה). לכאורה יש לאדוניהו כל הנתונים כדי לקבל את השלטון בידו. הוא בנו החמישי של דוד מלך ,מיד אחרי אבשלום שהיה רביעי, כך שסדר הגילאים נותן לו יתרון על שלמה. הוא גם מגלה הבנה בענייני הדר ופאר,כראוי למלכות:״וַיַּעַשׂ לוֹ, רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו״.(מלכים א פרק א פסוק ה). גם באופן אישי, הופעתו מרשימה:״וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם״. אבל, חסר לו חינוך לסמכות הורית:״וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ״-(מלכים א פרק א פסוק ו).החשש שמא הערה חינוכית מצד האב תעיב על מצב רוחו של הבן, שמא תקשה עליו את עבודת ה' בשמחה, וכאן דוד המלך מתחיל את טעותו הראשונה, שהוא מחסיר מאדוניה את ציר היסוד של החינוך של הסמכות. משום כך הוא פסול לתפקיד של נותן ההוראות, שהוא עיקר עניינו של השלטון, בעל הסמכות.ועל זה שלמה המלך אומר:״חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר״.(משלי פרק י״ג פסוק כד).היכולת למלוך מניחה את נטישת הסקטוריאליות. אבל אדניהו אינו משכיל להתחבר אל כל חלקי הנהגת האומה, ומספק הנאות למקורביו בלבד:״וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ, צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת, אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל; וַיִּקְרָא, אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה, עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים, וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו-לֹא קָרָא״. (מלכים א פרק א פסוק ט-י).הכלל אביתר, הכהן הדחוי, בין אוכלי שולחנו, מורה על שמרנות יתר, שאינה מכירה בערכה של הכהונה המשופרת של צדוק. צירופו של יואב בן צרויה מנציח מנהיגות צבאית מיושנת, שצריכה לפנות את מקומה לבניהו בן יהוידע, המשלב תורה וצבא. יתכן שזיכרון מעשה בת שבע הרתיע את דוד המלך מלעמוד בגלוי לימינו של שלמה בנה. אולי חשש שהמלכות אינה צריכה לעמוד ממי שנכנסה לביתו מתוך נפילה. דווקא שיתוף הפעולה בין בת שבע, מזכירת המעידה, לבין נתן הנביא אשר הוכיח קשות את דוד בשעתו על לקיחת בת שבע מאוריה החתי, הוא זה שהוכיח לדוד ששלמה אכן ראוי למלכות. כאן התברר לו השושלת המשיחית צריכה לכלול בתוכה מרכיבים של חטא שכופר, על מנת להעלות את חיי היצרים בהנהגת המלכות. אין המנהיג יכול להבין לנפש העם, הנתון לעליות ולירידות, אם לא בא בעצמו במגע עם הירידה, על כל פנים מצד שורשיו המשפחתיים״.

אני רוצה לחזור ולהדגיש את החשיבות של האחדות בעם ישראל, ומשמעותה לחזקה שלנו בארץ ישראל, ואת החשיבות של מסכת חיינו, על כל הנסיונות, והאמונה שהקב"ה הוא המתווה לנו את הדרך. שנזכה להבין, להפנים וליישם את האמור לעיל, שיהיו לנו ימים טובים ושקטים בע"ה.

שבת שלום! ״