פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ

" פרשת ‘האזינו’ נקראת בשנה זו, כמו בשנים נוספות, בשבת שבין ראש השנה ליום כיפור. שבת זו נקראת “שבת שובה” על שם ההפטרה – קטע מספרי הנביאים הנקרא בבית הכנסת לאחר קריאת התורה – הפותחת במילים: ״שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲו‍ֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ״. (הושע פרק יד פסוק ב) הפטרה זו מסתיימת במשפטים הבאים: ״וּבְנֵי צִיּוֹן, גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כִּי-נָתַן לָכֶם אֶת-הַמּוֹרֶה, לִצְדָקָה; וַיּוֹרֶד לָכֶם, גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ–בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת, בָּר; וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים, תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם, אֶת-הַשָּׁנִים, אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה, הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם: חֵילִי, הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי, בָּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל, וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא; וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי, לְעוֹלָם. וִידַעְתֶּם, כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵין עוֹד; וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי״. (יואל פרק ב פסוקים כג-כז)

חלק חשוב במסע התיקון האישי של האדם הוא להכיר בטוב שזכה לו, להפסיק להתמקד בהיבטים השליליים ולשים דגש על ההיבטים החיוביים שבחייו. השלב הבא הוא להבין מהו מקור הטוב הזה- א-לוקים, ולפעול מתוך הכרה זו בענווה ובשמחה.

מעניין שפרשת האזינו  שכמעט רובה שירת תוכחה ונבואה שאמר משה רבינו לבני ישראל טרם מותו. בנבואה זו הוא בישר להם על העתיד הצפוי לעם ישראל, עתיד שבו עם ישראל יחטא וייענש ורק שעם ישראל היו מאוחדים הם יוכלו לשרוד את רוב התקופות הקשות ויבנה מציאות יותר טובה מקודמתה. בתוך הדברים הוכיח משה רבינו את בני ישראל במילים הבאות: ״הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת- עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״. (דברים פרק לב פסוק י)

מעניין שפרשת האזינו שכמעט רובה שירת תוכחה ונבואה שאמר משה רבינו לבני ישראל טרם מותו. בנבואה זו הוא בישר להם על העתיד הצפוי לעם ישראל, עתיד שבו עם ישראל יחטא וייענש ורק שעם ישראל יהיו מאוחדים הם יוכלו לשרוד את רוב התקופות הקשות ויבנה מציאות יותר טובה מקודמתה. בתוך הדברים הוכיח משה רבינו את בני ישראל במילים הבאות: ״הַ לְיְ-הוָה, תִּגְמְלוּ- זֹאת- עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ״. (דברים פרק לב פסוק י)

משה רבינו  מוכיח את עם ישראל שאינו מכיר בטובה שא-לוקים העניק לו, וכתוצאה מכך עשוי לחטוא ולעבוד עבודה זרה. משה רבינו מעמיד אפוא את יסוד החטא על תכונה המוכרת לכולנו בשם  ״כפיות טובה״.

ואכן, רבים מהחטאים שבני אדם נכשלים בהם – הן חטאים שבין אדם לא-לוקים והן חטאים שבין אדם לזולתו – נובעים מגישה שאינה מכירה בטובה שזכינו לה. מן הראוי להתבונן בתופעה זו וללמוד כיצד להתמודד איתה. כאשר אנו מדברים על ״כפיות טובה״ אנו מתכוונים לעיתים לאדם שמייחס את הצלחותיו לעצמו ואינו מכיר בכך שהזולת סייע בידו. אכן, זוהי תכונה אנושית מוכרת, ויש לה הסבר פשוט. כאשר אנו מכירים בכך שנזקקנו לעזרת הזולת, הדבר פוגע בכבודנו וגורם לנו להרגיש לא מוצלחים מספיק, ובפרט, תלותיים ולא עצמאיים. אלא שעלינו להודות באמת ולהכיר בטובה שהזולת העניק לנו, גם אם הכרה זו גורמת לנו אי נעימות או פוגעת בדימוי העצמי המצליחן שבנינו לעצמנו.

אך יש מקרה חמור יותר של כפיות טובה, כאשר אדם אינו מכיר כלל בטובה שיש לו, אלא מביט מתמקד רק בחלקים השליליים שבחייו. תכונה רווחת זו נובעת מפרפקציוניזם הגורם לאדם להציב במרכז חייו את החסר, גם אם במבט אובייקטיבי הוא קטן ודל לעומת היתרונות והטוב שהאדם זכה להם. גישה מעין זו גורמת לאדם לצבור רגשות שליליים על העבר ועל מצבו בהווה, ולפתח פסימיות כלפי אפשרויות התיקון בעתיד. לעומת זאת, כאשר אדם מכיר גם בטוב שיש לו – ולכל אחד יש מידה של טוב בחייו, לעיתים אף מידה רבה מאוד – הכרה זו מפתחת בו רגשות חיוביים והוא נעשה אופטימי ומאמין באפשרויות של שיפור והתקדמות.

כפיות טובה אינה רק חטא, אלא היא סיבה למצבים גרועים יותר בעתיד; ואילו הכרת הטוב אינה רק גישה נכונה, אלא גם מביאה את האדם אל עתיד טוב יותר. כאשר משה רבינו מוכיח את בני ישראל על כפיות טובה הוא קורא להם קודם-כל: הכירו בטובה שיש לכם! הכירו טובה שא-לוהים העניק לכם!

להלן הסבר קצר

ישנם שתי מהויות באנושות הראשונה היא המהות הכללית של כלל האנושות השניה היא המהות שנולדה כצורך לתיקון העולם והיא המהות היהודית. משה רבינו שמכיר מעולה את מהות האנושות דרך גידולו במצרים ואחר כך במדיין. הוא בוחר דווקא לפתוח את תהליך השירה והתוכחה דרך מהות המשויכת לכלל האנושות. וכל הוא אומר: ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם״. (דברים פרק לב פסוקים ז-ח)

ובכך מסביר לנו מדוע יש התרכזות כה גדולה בהיסטוריה היהודית דווקא. משה רבינו  עושה זאת בהזכירו לעם ישראל שהוא נולד על רקע כישלון האנושות בדור המבול ועל רקע התפצלות האנושות בדור הפלגה. לאחר זאת מובן כי עם ישראל ממלא את תפקיד חבל נחלתו של הקב"ה כמי שבא לתת משמעות לפיצול העמים. כלומר, אי אפשר לקחת את ההיסטוריה היהודית בפני עצמה ולבודד אותה, זהו אינו לאום שחי את חייו ואין לו אינטראקציה עם אומות אחרות. האומה היהודית מוכרחת היא להשתלב במהלך כללי, היא ליבה של האנושות וגורלה הוא גורלה של האנושות.

אפשר לומר כי בתוך עם ישראל מתרחש באופן תמציתי כל מה שמתרחש בכללות האנושות. נבאר את דברינו: כל אומה בעצם מהווה אופן אחד של זהות אנושית. כעת, נאמר: ״בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם״. (דברים פרק לב פסוק ז) כלומר, כנגד שבעים האומות שבעולם, ירדו שבעים נפשות למצרים. וכך אדם צרפתי הוא אופן מסוים להיות אדם, האדם היפני הוא אופן אחר להיות אדם וכו', ואילו עם ישראל מרכז את כל שבעים האופנים האפשריים אל תוך משפחה אחת.

אם כן, אומתנו גלתה ונתפזרה בתוך שבעים האומות, ומשם חזרנו לארצנו מצאנו סוגים רבים מאוד של יהודים המרוכזים במקום אחד. אך טבעי הוא שבין אותם היהודים יהיו מתחים "בין-עדתיים", וכך למשל, יש לך מתח בין יהודי מרוקאי לבין יהודי פולני וכדומה. מה פשר אותו המתח בין שניהם? הבה נחשוב: הלא מה עושה את היהודי האחד למרוקאי ואת האחר לפולני? – גוי שאצלו כל אחד מהם חי. יוצא לפי זה, שכאשר אתה רואה מתח בין-עדתי, למעשה מדובר בשני גוים שרבים ביניהם דרך שני יהודים. כלומר, בסופו של דבר הפיצול של האנושות שהפך אותנו לשבעים סוגי אנושות בתוך אומה אחת – בא לידי השלמה בצורה חווייתית-אקזיסטנציאלית בארץ ישראל. אשר על כן, כיום אנו עושים פעולה אוניברסלית כאשר אנו מאחדים את הניגודים הללו, במטרה להשיב את הזהות של האדם הראשון למקומה.

נדגיש, כי איננו מעוניינים שכל הזהויות האנושיות תהיינה אותה זהות אנושית, אנו רוצים עושר וגיוון בזהות האנושית, אלא שעל מנת לאפשר את ההפרדה ואת העושר הזה באמת – יש גם צורך במין מוקד מאחד לאנושות כולה. כך מחדשת שלנו התורה: ״וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״. (בראשית פרק יב פסוק ג)

כל העולם נמצא בעבר האחד, אברהם אבינו והאומה שהוא בנה  בעבר השני, כאשר הם מהווים גורם שאליו כולם יכולים להתייחס ולינוק ממנו. בעוד הגזענות באה להשליט זהות אחת על אחרות, כאשר הזהויות האחרות הן נחותות ממנה ומהוות מושא להשמדה או לשעבוד, היהדות רואה את הזהויות האנושיות באיברים שונים בגוף חי, כאשר אם יחסר איבר – חסרונו מורגש והגוף לא מתפקד כראוי. יחד עם זאת, אף שלכל איבר תפקיד חשוב משלו, יש איברים חיוניים יותר ויש איברים חיוניים פחות. העובדה שאנו רואים את עצמנו בתור הלב שבאיברים – וזה באמת נותן לנו סוג של עליונות על שאר האיברים – אין בה כדי להביע זלזול ביתר האיברים חלילה, אלא אדרבה – הדבר מורה על האחריות הכבדה המוטלת עלינו והתובעת מאיתנו לספק חיות לגוף כולו.

בנוסף, יש דברים רבים שאנו למדים מן הגוים כפי שהנביא ישעיה אומר: ״וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב״. (ישעיה פרק ס פסוק טז) אנו באים "ללקט ניצוצות" מכללות האנושות – לפעמים באופן יזום ולפעמים באופן סמוי ובעל כורחנו.

ביהדות מתקיים לו תהליך מחזורי של גלות גילוי וגאולה.

התחלנו מבראשית ששם התחילה הגלות: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" לפני שא-לוקים ברא את השמים ואת הארץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ לפני בריאת הארץ והשמים הארץ הייתה שוממה וריקה, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם המים שכיסו את הארץ היו חשוכים, לא היתה נקודת אור במים שכיסו את הארץ, זהו עולם הגלותי, שלקח את העולם ואת עם ישראל בפרט לתוהו הכי גדול. ואז מגיע הגילוי: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. (שמות פרק יב פסוקים א-ב) ואז אנו חווים את הגילוי דרך המדבר.

ורק עכשיו אנו מתחילים לנשום את הגאולה תרתי משמע, אנו היום בישורת האחרונה. כלומר, יש לנו אמנם עבודה רבה לעשות בארץ ישראל, אבל סיימנו עם המחזוריות והגענו לעת הגאולה.

בפרשת האזינו מדובר בסופו של דבר על הגאולה האחרונה: ״כִּי-יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ- צוּר, חָסָיוּ בוֹ. (דברים פרק לב, לו-לז)

מבחינה תיאולוגית מובטח לנו שמדינת ישראל לא תחרב, התורה והנביאים מלאים ראיות לכך, לכן נסקור בקצרה דווקא כמה מן התושב"ע:
חז"ל מספרים את הפסוק בשיר השירים: ״דומה דודי לצבי״ (שיר השירים פרק ב פסוק ט) – מה צבי זה – נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם וחזר ונכסה מהן, וחזר ונראה להם". (שיר השירים רבה ב, כב) כלומר, תהליך הגאולה בעצמו נושא בקרבו תקופות של הארה והעלמה, ויש גם לכך דיאלקטיקה פנימית; טעות היא לסבור שבעצם כך שהקמנו את המדינה או שחררנו את ירושלים – בזה גמרנו את המלאכה.
ברור שיש עוד עבודה רבה לפנינו, בעיקר הקרע הנורא שנוצר בעם וכמובן בתחומי הרוח והתרבות.

"אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְהוָה ולא [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת". (שמואל א פרק ב פסוק ג)

חנה מסבירה שכל אירוע שאדם עבר או כל טראומה שאדם חוה יש לה יכולת לחזור אלא אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לא מאפשר לטראומה לחזור .

ומיד עולה שאלה האם זה  מסוכן לומר שלא תהיה גלות נוספת?

על אותו מטבע אפשר לשאול: כיצד התורה אמרה לנו מפורשות שלא יהיה מבול נוסף? האין זה מסוכן? ואם האנושות תגיע לאותה ההשחתה שהיתה בימי המבול, אז לא מגיע מבול?! כלומר, לכאורה יש גם פה בעיה באמירה שמצב מסוים הוא בלתי הפיך. אלא, יש להבין זאת אחרת: בכך שהתורה אמרה שלא יהיה מבול נוסף, היא מסרה לנו עדות חד משמעית וברורה שהאנושות לא תדרדר למה שהיה ותתחייב מבול. כלומר, עלינו להבין שההיסטוריה בכללה היא אופטימית ובתוכה ישנם תהליכי תיקון. אמנם בתוך התהליך הארוך הזה יש עליות וירידות (ולפעמים אף ירידות תלולות), אבל ה"סינוס" הזה הוא באופן כללי עולה. זהו גם אחד הלקחים הגדולים של ספר התנ"ך כולו – שדרך כל הנפילות והמשברים בסופו של דבר יש מגמה אופטימית שעולה מתבררת לה. נסיים עם הפסוק שמלווה את הכוח הפנימי עוד כשהיה בצרפת ובצפת:
"תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ״. (תהילים פרק מב פסוק ח)

טוב אנחנו מתחילים להתכונן ליום הכפרה הגדול, קדימה קהילת הכוח הפנימי!

להתפלל שהבנות והבנים יתחתנו נכון!

להתפלל על פרי בטן!

להתפלל לעשירות!

להתפלל לרפואה שלמה! ״