פרשת אֱמֹר התשפ"ד

שבוע גדול היה לנו השבוע הוא נפתח ביום הזיכרון ומיד נכנסנו ליום העצמאות ואז חווינו חוויה קשה של אובדן בעם ישראל יהי רצון שהקב״ה יאמר די לצרותנו!

את מאמר זה אני מקדיש במעלה הראשונה לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון העושים ימים כלילות כדי שהשקט יחזור לארצנו הקדושה, ועל כך אני מברך אותם שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם.

במעלה השניה אני מברך את משפחת בדש היקרה שזכו להכניס את בנם רום לעול המצוות ושנתנה לי הזכות להיות נוכח אתמול בעליה לתורה ויהי רצון שמשאלותיך יתגשמו.

פרשת אמור

״מחציתה הראשונה של פרשת ״אמור״ היא תורת-כהנים במובן המדויק של המילה, והיא כוללת חיובים ואיסורים המוטלים על הכוהנים בלבד, שנועדו להיות משרתי ה' בקודש בעבודת הקורבנות, ולא על כל אדם מישראל, הוי אומר ״דיני כהונה״ במובן המצומצם של המילה. חובות הסובבות על ציר קדושת הכהונה, כגון דינים המיוחדים לטומאה וטהרה ודיני אישות, בנוסף לפונקציות הציבוריות שהם ממלאים במסגרת עם-ישראל ושליחותם בקשר לקורבנות. כמו כן תוכן הפרשה עוסק בטהרת הדיבור, אמירה זה צורת דיבור יותר רכה מאשר דיבור. הכהנים צריכים לשמור על הדיבור שלהם, על האמירה שלהם, על מוצא פיהם, שיהיה טהור, כדי שיוכלו לעזור לטהר את רצונות עם ישראל שנטמאו. 

תפקיד הטהרה הוא לקרב את הרחוקים, לתקן את הרצונות המעוותים ולסלק מתוכם את העיכובים-צריבות שהותירו באומה. לשם כך יש לעשות הפרדה בין הרצונות שהבריאו, שיכולים לקבל את כוחות ההשפעה ולחזור לתפקוד מלא בחיים, לבין, לשמחתי, הרצונות המעוותים שיש להשליך מהנפש כי אין להם יותר שימוש בחיינו. 

ברשותכם אני מביא מבנה מדהים של חיבור מצווה וקדושה מפי מורנו רבי חיים מוולוז'ין: ״הנה ידוע כי בעת יעלה על רעיוני איש לעשות מצווה, נעשה רישומו למעלה ומתעורר עליו אור מקיף מהקדושה וסוכך באברתו, והאדם מתקיים בעת המצווה בתווך והוא לו לעזר לסעד לגומרה, כי הוא יושב כמו בגן עדן ממש מקום קדוש, והקדושה מלבשתו, ועל ידי גמר המצווה יותר מתחזק הלבוש ומאיר, והאור מסתלק אחר כך לגן עדן וזהו שכרו לעתיד״ (נפש החיים למורנו רבי חיים מוולוז'ין). 

במילים פשוטות כל פעם שאדם רוצה לקיים מצווה, הוא מושך קדושה, שמתחברת אל המצווה שברצונו לקיים, ממש לא משנה אם זה דרך עשיית החסד, או דרך עבודה על עולם הערכים והמוסר, או דרך הלכות שחז״ל הורו לנו, כל אחד יעשה כפי יכולתו והבנתו, אבל ברגע שאנו מקיימים את המצוות דרך שלושת הנתיבים הללו, מיד אותה אנרגיה, יש ביכולתה להפוך את הטֻמְאָה לטָהֳרָה. 

בעשיית המצווה יש מפגש בין שני עולמות: העולם הגשמי הפיזי של העשייה, והרצון לבצע את המצווה, שאינו קיים בעולם הפיזי אלא הוא נתון פסיכי. אני מקיים ברגע זה מצווה – משום שאני מחליט לקיימה, פירוש הדבר כי בנוסף על הפעולה הפיזית, יש גם איזושהי פעילות רוחנית של רצון וכוונה, בעזרתה האדם אוגר לעצמו זכויות והן נפרעות בשעת סכנה. 

כיצד הכהן פועל את פעולתו ״בתוך״ בני ישראל?

ישנן שלוש סוגי הלכות אשר מנתקות את הכהן מחיי העולם הזה: ראשית, ישנו הניתוק מן המוות, הכהן איננו מודע לעוצמה של המוות מהסיבה הפשוטה שהוא איננו פוגש אותו. שנית, ישנו הניתוק מעול הפרנסה הבא לידי ביטוי בכך שהכהן מתפרנס מתרומות ומעשרות. שלישית, ישנו הניתוק מן המשברים היותר גדולים של העולם הזה, הבא לידי ביטוי בכך שהכהן איננו מתחתן עם גרושה (וכהן גדול גם לא עם אלמנה). 

בעזרת ההלכות הללו מנסים להרחיק את הכהן מכל קושי ומכל משבר מרכזי בחיי העולם הזה, ובכך מייצרים באופן מלאכותי אישיות שאינה נפגשת עם השפלות של העולם הזה ואיננה נשחקת, ומתוך כך היא יכולה להקרין רוגע, חסד ואהבה כלפי עם ישראל כאשר הוא נפול מבחינה מוסרית. 

כלומר, דווקא הניתוק מן החיים בשפלותם (אצל הכהנים עצמם) נועד כדי ליצור אחר כך את החיים דרך עליונותם (אצל יתר האומה). אם כן, ביהדות, הקדושה איננה שונה מכללי הטבע הרגילים. הקדושה היא דרך להתנהג בתוך סדרי הטבע בצורה נכונה וראויה. מסיבה זו, אחד הציוויים המופיעים בפרשת הקדושה הוא: ״אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא פרק י״ט פסוק  ד׳). כלומר, התורה אינה רוצה שהאדם יפנה לאלילים, לדברים מיסטיים עליונים, או לאלוהי מסכה, אמונות שגויות אשר יש ביכולתם לבנות בתוכנו אמונות טפלות למיניהן. התורה מלמדת אותנו שהקדושה היא דווקא התנהגות נכונה בתוך העולם הטבעי. 

קדושת הזמנים

מחציתה השנייה של פרשת ״אמור״ היא פרשת המועדים, אשר במובן הרחב ביותר של מונח זה היא תורת עם ישראל כולו. נתבונן בסדר של קדושת הזמנים. כשהתורה מדברת על קדושת הזמנים, ראשית כל היא מתחילה בקדושת השבת: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ- שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״. על קדושת השבת נאמר במסכת פסחים דף קי״ז: ״קביעא וקיימא״. כלומר לא האדם קבע את הקדושה הזו, אלא הקדוש ברוך הוא שברא ששת ימים ושבת ביום השביעי. הקב״ה קבע את קדושתו של יום השבת וזאת הסיבה ששבת היא מקור הברכה המאפשרת כניסה להתבוננות עמוקה בתוך הנפש פנימה. תמיד נזכור, אותה קדושה של שבת באה ויורדת במהלך הדורות עד שמתמזגת עם קדושת האדם. זוהי זכות גדולה לישראל ולעולם כולו.

שאר המועדים – ראש חודש, חג פסח, ספירת העומר, חג שבועות, תשעה באב, ראש השנה, חג סוכות, חג שמיני עצרת, יום הכיפורים, חג חנוכה, וחג פורים , נקבעו לדורות בגלל מאורעות שהאדם עבר במסע שלו כדי להגיע לארץ ישראל או כדי לטהר את בית המקדש שנטמה על ידי הגויים. ולכן גם ההלכות במועדים אלו שונות. 

בחגי ומועדי ישראל ישנה אפשרות להתבוננות פנימית וגם התבוננות חיצונית, החגים באים להזכיר לנו מאורעות שבהם הקב"ה והאדם היו שותפים. למשל, חג הפסח אמנם בא להזכיר שה' הוציא אותנו ממצרים, אבל לנו בכל זאת הייתה קצת שותפות. אלמלא הרגליים של בני ישראל שהתחילו ללכת ביציאת מצרים, לא הייתה יציאת מצרים נעשית. לפיכך יש קצת שותפות של האדם ביצירת הקדושה. לכן כדי לקלוט את קדושת השבת צריך האדם לשבות לגמרי מכל עשייה אנושית, ולהיכנס להתבוננות פנימית עמוקה. מה שאין כן בימים טובים, אותה קדושה נקלטת גם כשאדם עוסק באוכל נפש, גם הוא חלק מן הקדושה הזאת.

וככל שההיסטוריה מתקדמת, השותפות של האדם ביצירת הקדושה גדולה יותר. לדוגמא בחג הפורים כמעט הכל נעשה על ידי האדם ומיעוט ע"י הקב"ה. אמנם מעשה זה נעשה רק על ידי אנשים מועטים, מרדכי ואסתר בשושן הבירה, ואילו שאר עם ישראל היה פסיבי. אמנם כמעט כל המלאכות מותרות בפורים, אבל מלאכות מועטות כמו נטיעת עצים ובניין בתים נאסרו על ידי חכמים. לעומת זאת חג החנוכה זהו החג שבו עם ישראל נקט ביוזמה, במלחמה. לכן בחג החנוכה כל המלאכות מותרות חוץ מאי עשיית מלאכה חצי שעה אחרי זמן הדלקת נרות – זכר להתערבות הא-להית במהלך המאורעות. 

בסופה של ההיסטוריה, אנחנו זוכים לכך שהגאולה נעשית על ידינו ללא שום התערבות ניסית המערבת את חוקי הטבע. במלחמת העצמאות הכל נעשה על ידי צה"ל, עם עזרת ה' כמובן, אבל ללא שבירת חוקי הטבע. לכן ההלכה קבעה ביום העצמאות שיבוא עלינו לטובה ביום שלישי הקרוב כל המלאכות מותרות לחלוטין, מכיוון שביום העצמאות הגענו לעצמאותה של מדינת ישראל. נכון שכרגע אנו נלחמים בחמאס בעזה, אבל לא אלמן ישראל, תמיד הקב״ה לצידנו בסופו של תהליך, למרות האבדות הכואבות תופת, אנחנו ממשיכים. בעזרת השם ביום ראשון הוא יום הזיכרון לכל מערכות הביטחון ונפגעי הטרור נתייחד כולנו בכאב, ומיד ביום שני בערב אנו משנים את האנרגיה

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְנֹאמַר אָמֵן.

מדוע משייכים את ספירת העומר לעניין חקלאי – לראשית הקציר?
שאלה זו נוגעת לכל החגים, והתשובה אליה נעוצה בשאלה אחרת: האם מתחילים לעסוק במועדים מצד הטבע או מצד ההיסטוריה של האומה? הלא מצד אחד לחגים ישנו הרקע הטבעי (פסח – חג הקציר, שבועות – חג הביכורים, סוכות – חג האסיף) ומצד שני ישנו הרקע ההיסטורי (יציאת מצרים, קבלת התורה וישיבה בסוכות בהתאמה). בסופו של דבר אנו רואים שהתורה חפצה בהקבלה בין העולם הטבעי לבין העולם ההיסטורי. רואים שכאשר הקב"ה רוצה להביא ״אביב רוחני״ ליקום כולו, הוא עושה זאת דווקא בחודש האביב ״חודש בו הפריחה והחיים המתחדשים מוכרים בו כל כך בכל הטבע״ (עלות ראי״ה, ״קדש לי״).

כלומר, ההשגחה העליונה סידרה את המאורעות המרכזיים של יצירת הזהות היהודית בדיוק בסדר העונות החקלאיות. על כל זאת, בחג הסוכות אנו רואים ציפייה אל מציאות שבה ההקבלה הזו מתממשת במלואה. נבאר: אם נשים לב לסדר המועדים המופיע בסוף פרשתנו, נבחין בהבדל בין חג הפסח שהיום השמיני שלו – הלא הוא חג השבועות – נדחה בארבעים ותשע ימים שהם שבעה השבועות, לבין חג הסוכות היום השמיני שלו ״צמוד״ אליו. שני חגים אלו הם זכר ליציאת מצרים, אלא שפסח מתאר את יציאת מצרים ״העובדתית״ של האומה, מפני שהיינו שקועים במ״ט שערי טומאה היינו זקוקים לשבעה שבועות של היטהרות ושמחה מתגברת עד לקבלת התורה. בניגוד לפסח, חג הסוכות מתאר את ״חג הפסח האידיאלי״ – חג שבו יוצאים ממצרים ומיד מקבלים את התורה בשמחת תורה, כפי שנאמר: ״וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה״. (שמות פרק יב פסוק לז).

מהות יום כיפור לכלל ישראל

לאחר שהסברנו את מהות השבת ננסה להבין את מהות יום כיפור אשר הצליחה כמעט לשתק את עולם העשיה, הכיצד? התשובה היא כזאת, מכיוון שדווקא יום הכיפורים הוא היום שבו קיבלנו את התורה באמת, היום בו הוריד משה רבינו את הלוחות השניים במעשה של פיוס אמיתי בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. פגישות שכאלו אסור לפספס, כמו גם ההרגשה האינטואיטיבית של כל יהודי באשר הוא שהוא מגלה רצון אמיתי להתחבר לכל הפחות פעם אחת בשנה אל כלל האומה״.