פרשת בֹּא התשפ"ה

תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם. ברוכות הבאות בשם השם, נעמה, אגם, דניאלה, קרינה ולירי. בעזרת השם בט״ו בשבט נסיים את המהלך שהתחלנו בשביעי באוקטובר ושם נספר את הסיפור במלואו.

עכשיו ברשותכם אני מתחיל את הירידה שלי בחזרה לעולמנו, אני רוצה להודות לכל עשרות האלפים שקראו את התהילים שקודדתי ושבזכותם הצלחנו לסיים את המהלך בטוב. אני רוצה להודות מעומק הלב לאנשי הצללים שליוו אותי, שהקב״ה יתן לכם את הכוח להמשיך במסע שלכם. אני רוצה להודות לעמותת עולם חסד לכוח הפנימי ולחוסן ישראלי חזקו ואמצו. אני רוצה להודות מקרב לב לקומץ האנשים ששלחתי אותם להלוויות וניחום האבלים שהקב״ה ישלם את שכרכם מלמעלה, אני רוצה להודות להורים של חמשת החיילות שנתנו בי אמון מלא לאורך כל הדרך, אני רוצה להודות למשפחתי שנעלמתי להם מהחיים במשך כשנה שהקב״ה יתן לכם את שכרכם, אני רוצה להודות לכל הקהילה שקיבלה את המציאות שאני לא יכול להיות נוכח בסביבה שלהם שהקב״ה ישלם לכם את שכרכם, אני רוצה להודות לבית חולים איכילוב ובמיוחד למנהלת שעזרה בכל התהליך, רותי שהקב״ה ישלם את שכרך.

אני רוצה לברך מעומק הלב במזל טוב גדול את העוזרת הגדולה שלי מהעבר סיגל חכם, שחוגגת בשבת יום ההולדת, שהקב״ה יצליח את דרכיך בכל אשר תפני.

אני רוצה לברך את האיש החשוב אבי לוי שחוגג את יום ההולדת שלו בשבת, שהקב״ה יברך אותך בכל אשר תפנה.

אני מברך את סימונה לביא בהרבה כוח ושולח כוס של תנחומים, יהי רצון שאמך חנה בת אסתר, שהשבת פקודת שבועה, תשכון לבטח אמן.

לשירה אוקנין, אני מברך אותך ליום הולדתך ומאחל לך הרבה הרבה מזל טוב, ברשותך אני מברך את הסבא היקר רפאל שחזר אלינו ממרחקים, שנזכה להנות ממנו בזמן שהקציב לנו, הרבה הצלחה.

פרשת בא

״פרשת בוא מסיימת את גלות מצרים: ״וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. 

קידוש החודש היא המצווה הראשונה שעם ישראל נצטווה לה כעם. היא מגדירה את המבנה של השנה העברית ומכוננת את יסודות ההגות והמעשה הדתיים בישראל לדורות. זהו תחילת התהוותו של הממסד, הוי אומר תהליך הפיכתו של עם ישראל מגוף גולמי לאומה: ״וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״.

בתנ״ך ישנם שני מוטיבים: הראשון הוא סיפורי התורה שעליהם נאמר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״, השני הוא תיאור המצוות שעליהם נאמר בתורה: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי״. 

למעשה, שני הנושאים האלה היו צריכים להיכתב בשני ספרים נבדלים. האחד, ספר היסטורי הכולל את סיפורי התורה מבריאת העולם ועד יציאת מצרים, ומקומו בראש יתר הספרים ההיסטוריים שבתנ״ך, והספר השני, ספר המצוות והחוקים שנמסרו לבני ישראל מידי משה רבינו במדבר.

אמנם ספר היסטוריה וספר חוקים הם שני מבנים שונים הניזונים מאותו מקור, אבל שונים לגמרי, ונשאלת השאלה: למה התורה כרכה אותם יחד בספר אחד? התשובה היא שהתורה רצתה שעוד לפני שנשמע מה הם המצוות והחוקים עצמם, נדע למי הם מיועדים, מי הוא אותו עם ישראל שאמור לקבל את התורה ולקיימה. לכן, עלינו להפנים ש״הסיפורים ההיסטוריים״ שבתורה, הנקראים בפי חז״ל ״מקרא״ הם בעצמם תורה. החוקים והמצוות הם רק מימד אחד של התורה. הנבואה העברית היא קודם כל גילוי משמעות ההיסטוריה בראִיַת הבורא, ולכן ״המקרא״ נקרא גם הוא ״תורה.

המצווה הרשמית הראשונה שבני ישראל קיבל כעם – היא קביעת הלוח העברי: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. זוהי מצוות קידוש החודש, לאחר שעם ישראל יוצא ממצרים הוא מתחיל לספור את הזמן באמצעות הירח והקב״ה אומר למשה רבינו שמרגע זה ואילך תקחו אחריות על הזמן שלכם ותנהלו אותו כרצונכם (יהיו החודשים שלכם לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחודשי השנה מציאות בה מתחילה עצמאותכם), שהרי מכאן ואילך בני ישראל קיימים ומתקיימים מרצון עצמם, ואין הם משועבדים עוד לעול זרים. הם מקדשים את החודשים, מה שלא היה אפשרי תחת עול השעבוד, סיטואציה בה לא היו ישראל חופשיים בהכרעותיהם ובבחירתם, אלא הכל היה כפוי עליהם. זהו האירוע משנה תודעה הגדול והיסודי בתולדות עם-ישראל, הוי אומר תהליך הפיכתו מגוף גולמי להיותו גוי, וראשית תהליך היותו לעם – שנועד לקבל את התורה, וממנו נמשכת ההיסטוריה שלנו.

קידוש החודש – התחדשות

מצוות קידוש החודש מייצגת את הדינמיות, ההתקדמות, התחדשות החודשים, העובדה שהזמן הוא לא רצף אחד אחיד ושיגרתי, המועדים תלויים בחודש, מבטא את היכולת התנועה שלנו, יכולת הצעידה שלנו קדימה, מתוך אמונה שיש עתיד גדול ונשגב, החידוש הזה של הזמן והטבע, האדם והעולם, הרצון והכמיהה למשהו חדש שיתחיל, משהו שיביא עוצמה לישראל, הוא העומד ביסוד חידוש וקידוש החודש, ״עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי״ (רבי יהודה הלוי).

לפעמים נדמה לנו שאין כבר תקווה. שהדברים יישארו בקלקול תמידי – שאין עתיד. ולפרקים ישנם שלבים שהדברים נראים שהולכים לכיוונים שאין לנו שליטה עליהם, כאן התורה מסבירה לנו שישנם רבדים שאנו עדיין לא רואים ולא חווים אותם וזאת הסיבה להרגשה השלילית שאנו חווים במסענו: ״וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית״. כדי לשחרר את החוויות הללו אנו צריכים להבין שעצם החידוש מוזרם לנו הכוח להתחדש שמאפשר לנו להיות בעשייה. לעלות מעל המציאות האנושית הרגילה. להרים את הראש מעל המים. לשתות ממעיין החיים, ולהבין שאיננו משועבדים תחת שום דבר, מלבד אלוקים חיים, שמזרים לנו כוח התחדשות אינסופי ובלתי פוסק. בכוח זה אנו גם יוצאים ממצרים, וזאת הסיבה מדוע הקב״ה בחר בקידוש החודש המצווה הראשונה טרם יציאתו ממצרים. ובכוח זה אנו גם זוכים לעשות שינוים בחיינו ובחיי כלל ישראל.

מהות עשרת המכות

'עשר המכות' שהביא הקב"ה על מצרים, שהן ללא ספק אירוע מתמשך מעורר רושם והשתאות, כבר מקריאה פשוטה של הפסוקים מתקבל הרושם כי מטרתן של מכות מצרים לא הייתה להעניש את המצרים או להכריח אותם להוציא את ישראל ממצרים, אלא יש כאן מטרה רחבה יותר. אנו נחלק את עשר המכות לשלוש קבוצות שונות. 

הקבוצה הראשונה היא זו שרואה בכל דבר טבע ומקרה. קבוצה זו כופרת במציאותה של השגחה עליונה. מה שמוכיח את טעותה של קבוצה זו הוא הסדר והמשטר שבבריאה. החכמה הנפלאה הטמונה ביקום ובגוף האדם, מעידה כי לא מעצמם הם נבראו. אף ישעיה הנביא מכריז: ״שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה״. 

שלוש המכות הראשונות באו ללמד כי אכן יש מנהיג לבירה. במכה הראשונה, מכת דם, התבררה ללא ספק שליטתו המוחלטת של הקב"ה בטבע. אף סילוקן של הצפרדעים בזמן שנקבע מראש, לפי הזמנתו של פרעה, לימד כי יש בורא ליקום:״ וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ–לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ״. ובשלישית הוכח דבר זה, כאשר הראו משה ואהרן כי בכוחם להפוך עפר לכינים. החרטומים ניסו לחקות את פועלם של משה ואהרן, אך ללא הצלחה: ״וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא״. 

קבוצת הכופרים השנייה מסכימה כי יש בורא לעולם, הנחשב כסיבה ראשונה לבריאת עולמנו, אך היא סבורה שעינו אינה צופייה על כל פרט ופרט ממרכיבי היקום. זוהי כפירה בהשגחה פרטית. התשובה למייצגי כת זו, באה לידי ביטוי בסדרת המכות השנייה: ערוב, דבר ושחין.

בהתראה מקדימה למכת ערוב מתרה משה רבינו ואומר: ״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם, עָרֹב–לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״. גל של חיות טרף ישטוף את מצרים, אך יד עליונה תדאג לכך שהחיות תהיינה רק במצרים, ולא תגענה לגבולה של ארץ גושן.

גם במכה הבאה, מכת דבר, נאמר: ״וְהִפְלָה יְהוָה–בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם; וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דָּבָר״. גם במכת שחין, שהכתה בכל מצרים, ניצב משה ביניהם ולא חשש כלל מאפשרות של הידבקות בשחין.

כאמור, את ייעודה של הסדרה השנייה מבטא משה רבינו בהתראה הקדמה למכת ערוב, המכה הראשונה שבסדרה זו: ״לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״. הוא מלמד כי אלוקותו של ה' באה לידי ביטוי בקרב הארץ וכי השגחתו מקיפה את כל הנעשה בעולם.

עתה בא תורה של הסדרה השלישית והאחרונה. זו באה ללמד את הזן השלישי של הכופרים. הם מאמינים בהשגחה פרטית, אך לא באחדות הבורא וייחודו. כנגד דעה זו באה הסדרה השלישית של המכות: ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. סדרה זו אמורה ללמד כי אין לה' כל עוזר, וכי הוא לבדו מנהיג את עולמו.

במכת הארבה מזכירה התורה מספר פעמים את הרוח: ״וַיהוָה נִהַג רוּחַ-קָדִים בָּאָרֶץ, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה״, ״וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ-יָם, חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת-הָאַרְבֶּה״. מכה זו באה ללמד כי הקב"ה הוא בעל בית בלעדי בכל מערכות הטבע ואין עוד מלבדו.

כאשר הקב"ה מתרה בפרעה לפני בואה של מכת ברד, אומר משה רבינו לפרעה: ״כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, וּבַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ–בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. עתה, לאחר שלמדת עלי ועל כוחי, תדע דבר נוסף: אני יחידי, ואין בנמצא כוחות נוספים השותפים עימי בהנהגת העולם.

בכל המכות של קבוצה זו ניתנה ההדגשה כי הבורא הוא המנהיג הבלעדי של העולם כולו. לאחר שהובהרו יסודות האמונה, הסכימו המצרים ליציאת בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אך ראו איזה פלא! מה למד פרעה מכל אלו? לפני מכת בכורות משה רבינו מכריז: ״כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר״. לכאורה, כל מנהיג, אף האמיץ ביותר, לאחר שראה בעיניו שכל תשעת האיומים הקודמים של יריבו התקיימו, ולא נפל מדבריו ומאזהרותיו כמלוא נימה, לבטח היה חרד שמא שוב יתקיימו דבריו. למעשה, ההתרחשות היתה שונה: בפרוץ המכה, כאשר מתו הבכורות, קמה זעקה גדולה בכל ארץ מצרים. התורה ממשיכה לספר: ״וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה״. הוא קם באמצע הלילה מתוך שינה! זוהי תגובתו של כופר אמיתי שאומר: הכל אירע עד כה במקרה, לא תהיה מכה נוספת. לדעתו, ניתן לישון הלילה בשלווה, כאילו לא הוזהר על כך שלילה זה יהיה שונה וגרוע מכל לילה אחר.

שוב פוגשים אנו את פרעה המגלם את דמות הכופר הנצחי על שפת ים סוף. עם ישראל חוצה את הים שנבקע בדרך ניסית בהוראת ה'. ושוב, גם כאן מתרחש הלא ייאמן! פרעה רץ אף הוא אל תוך הים! כלום אינו חושש להיכנס לעומק הים? האין הוא מבין שהים נבקע למען ישראל בלבד? התשובה היא: פרעה האמין שכל מאורע המתרחש בעולם מתנהל אך ורק על פי חוקי טבע קבועים. לדעתו, גם תופעה זו של קריעת ים סוף הינה תופעה טבעית. לכן, לדעתו, יש ביכולתו לנצלה לטובתו.

כאמור, נוכחים אנו לראות מאבק איתנים המתנהל בין פרעה, שמייצג שיטת חיים המאמינה ב'טבע' בלבד, לבין משה רבינו , המוכיח באותות ובמופתים את מציאות ה' ואת השגחתו על הבריאה. פרעה אינו מתפעל ממופתיהם של משה ואהרן. הוא מפגין בפניהם שגם חרטומיו מסוגלים לבצע אותם אותות ומופתים. הוא כלל לא ניסה להרוג או לכלוא את משה ואהרן, משום שבכך הוא לא היה מוכיח את טענות הכפירה שהוא 'מאמין' בהן.

עתה גם ניתן להבין מדוע כעס משה רבינו כאשר אמר לו פרעה: "אל תוסף ראות פני". שכן המכות נועדו ללמד את פרעה לקח ולהחדיר אמונה לליבו. אך מחמת עקשנותו וגאוותו, הוא לא למד את הלקח המקווה ונותר באפלת הכפירה, עד סופה של גאולת בני ישראל ממצרים, גאולה שהסתיימה בטביעת כל חילו, רכבו ופרשיו בים סוף.

לסיכום: עשר המכות מטרתן לגלות את מלכותו יתברך לעולם בשלוש בחינות: מציאות ה', השגחתו הפרטית, יחוד ה'. מכת בכורות מגלה קומה נוספת והיא הופעת עם ישראל כעם ה' בעולם, באותה שעה נוצר וקיבל את ייחודיותו הישראלית.

מהות מצוות תפילין 

בסוף הפרשה ישנו פסוק שעושה סדר במערכת הרגשית והשכלית: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״. תפילין של-יד מכוונות כלפי הלב ותפילין של-ראש מכוונות אל המוח. שני איברים מרכזיים אלה, הלב והראש הן סמלים לשני מרכיבים שונים בתודעת האדם: הלב – כסמל לדחפים הרגשיים של האדם, והמוח – כסמל לחשיבה. קשירתם וכריכתם של שני מרכזים אלו מאפשרים לנו לקחת החלטות בהתאם לסיטואציה הנקרית בדרכנו, לפעמים נצטרך להשתמש בשכל ולפעמים נצטרך להשתמש ברגש והכל לפי מבנה האירוע, התפילין יש ביכולתם לעזור לנו לעשות סינכרון בין השכל ללב. 

תיקון דורות 

״וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם״. משה רבינו נוקט במהלך נועז כדי להבטיח שיציאת מצרים תהיה חרוטה בזיכרון של עם ישראל עד קץ הדורות, הוא מצווה את בני ישראל בזמנים שהם מקיימים את ראשי החודש וחגי ישראל, להסביר לילדים איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות על־ידי כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות. שנהיה אור לגויים ולהביא ברכה לָעולם באמצעות הקניית ערכים לחיים שלנו ולעולם.

״חֲנֹ֣ךְ לַ֭נַּעַר עַל־פִּ֣י דַרְכּ֑וֹ״

כחלק מהותי בשרשרת הדורות, כשאנו מחנכים את ילדינו, חשוב שנדע להכיר בכך שקיים פער בין דור לדור, ובכך שאתגרי היום אינם אתגרי המחר. המסרים שאליהם אנו מחנכים את ילדינו מוכרחים להיות מעודכנים ומותאמים לשפה ולעולמם החיצוני והפנימי שלהם מתוך שאיפה לבטא את אותם המסרים בדרך העדכנית והמתאימה ביותר לאוזניו של ילדינו. ללא ההתאמה הנדרשת לדור וללא ההתייחסות לאתגרים המתחדשים בכל יום, העקרונות שאליהם אנו מחנכים לא יעברו כנדרש. לדוגמא: מושגי עבדות וחרות אשר במהלך דורות רבים הובנו כפשוטם, יכולים לקבל היום משמעות וצורה שונה בדמות ההתמכרויות לסוגיהם ולגוניהם, או בדמותם של כל העבדים המודרניים. 

אומר רבי נחמן מברסלב: ״תדע שאֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל ואִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן״.

ישנו הבדל יסודי בין חיים בצל העבר לבין חיים בתוך העבר

הזיכרון שלנו מתנהל באופן שונה לחלוטין בהתאם למיקומו. אם חלילה הזיכרון נמצא באדם שחיי בתוך העבר אותו הזיכרון יחזיר אותו לתוך הסיטואציה שמחייה את העבר. כאשר עושים עבודה ערכית רגשית, אותו זכרון עובר לחלק שחיי בשלום עם העבר, והזיכרון הופך להיות מאמן מוסרי ערכי. 

אנחנו מזכירים את סיפור יציאת מצרים מדי שנה ואפילו מדי יום יום בשמחה ובמחולות וזה אומר שאנחנו עם מיוחד שמכבד את העבר ולא חיי בתוכו. מסיפור יציאת מצרים עצמו, אנו למדים כי גם כאשר אנו במצב הקשה ביותר, שנדמה שאין ממנו כל מוצא אפשרי, כפי שהיו בני ישראל במצרים, בסוף הקב״ה עוזר וגואל אותנו. גם כשאנו מנסים לחנך את ילדינו ללא הצלחה ונכנסת בליבנו תחושת כישלון ואיננו רואים את ההצלחה, עלינו לזכור תמיד כי מובטח לנו שלבסוף, בעזרת ה', נצליח בכך למרות כל הקשיים. לא להתייאש! לא להרים ידיים! עלינו לשאוף ליישם את כל העקרונות החינוכיים הנלמדים מסיפור יציאת מצרים באופן הנצחתו עד היום, בכך נזכה לחנך את ילדינו ולהשאיר דורות של הצלחה.״