פָּרָשַׁת בֹּא

״שלום לכולם במאמר יש חומר פעיל לכן אני לא נוגע בו אז ברור לכולם שישנם הרבה טעויות כתיב אז בהצלחה לנו.

פָּרָשַׁת בֹּא

עִנְיָנֶיהָ המרכזיים של פרשת בוא הם מרובים. ראשיתה ורובה הם פרשת יציאת מצרים, האירוע הגדול והיסודי בתולדות עם-ישראל, הוי אומר תהליך הפיכתו מגוף גולמי להיותו גוי, וראשית תהליך היותו לעם-ה' שנועד לקבל את התורה, וממנו נמשכת ההיסטוריה שלנו ונמשכת גם היהדות.

אולם יותר משיש בפרשה  זו סיפור אירוע גדול זה, יש בה יסודות ההגות והמעשה הדתיים בישראל לדורות, בהקמת מצבת מוסדיות כגון ארגון החיים הציבוריים העתידים להפוך ממלכתיים, וזאת על-ידי קביעת הלוח העברי, ולאחר פסח-מצרים שהיה אירוע חד-פעמי ונחוג לשעתו, נקבע כמוסד מרכזי של המציאות הדתית בעם-ישראל חג-הפסח לדורות.

עוד נציין כי הן יציאת מצרים והן חג-הפסח אותו מקיימים אנו זה למעלה מ-3000 שנה, שניהם היו ענין של אירוע היסטורי ואולי ניתן לכנותו מט-היסטורי, והם דברים המכוונים למה שהיה בעבר, אולם לעומת זאת סופה של פרשת "בא" הוא מצוות תפילין, שהיא איננה זכר למה שהיה, אלא היא ענין של עבודת ה' יום-יום בהווה, מבחינת מעמדו של האדם לפני ה' בעולם כפי שהוא, ולכן רשאים אנו לומר כי סיומה של פרשת  "בא" חשוב לנו יותר מאשר סיפור תחילת יציאת מצרים, היות ואין הוא מסמל אירוע שארע בהשגחת ה', אלא מסמל לנו את עבודת ה'.

המצווה הרשמית הראשונה – קביעת הלוח העברי

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ (שמות פרק יב פסוקים א- ב)

למעשה, בפרשת "בא" נקבעה התורה כמוסד לעם-ישראל, ומובאת בה מצווה הרשמית הראשונה, אותה נצטוו משה ואהרון להעביר לכל עדת ישראל ככלל, להבדיל מן המצוות ליחידים שניתנו כבר לאבות.

לשון הכתוב היא: "החֹדֶש הזה (חודש ניסן) לכם ראש חֲדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות פרק יב פסוק ב), וזוהי מצוות קידוש החודש, וכבר עמדו ראשונים ואחרונים על הניסוח "החדש הזה לכם", שבו לא באה התורה להגיד לנו איזשהו ענין קוסמולוגי אסטרונומי, אלא באה להטיל על עם-ישראל ועל הנהגתו את ענין קביעת הלוח העברי וסידור זמני השנה ומועדיה, על פיהם מאורגנים ומסודרים החיים לאורך כל השנה, בכל הקשור להוראות התורה. על מצווה זו מצווים כאמור מוסדות העם כגון הסנהדרין, ולאו דווקא הפרטים, וראוי לציין כי מצווה זו קדמה למצוות הפסח.

דברים אלה אמורים כבר במקורות הראשונים של תורה שבעל-פה, וענין זה נמסר לנו ולילדינו, ואין סידורו דבר היורד מן השמים.

מה שיורד מן השמים היא השנה כשלעצמה, הוי אומר תקופת סיבוב הארץ סביב השמש, אולם הסדרת תקופה זו לחודשים ולמועדים, בהתיחסות המשפטית לעונות או לימים מסוימים במסגרת השנה הכפויה על-ידי הטבע, דבר זה הריהו תפקיד וחובה המוטלים על עם-ישראל ועל הנהגתו, הם המוסמכים לעשות דבר זה לפי מיטב הבנתם, בהתאם לצרכים ואינטרסים של החיים הדתיים.

רבנו עובדיה ספוֹרְנוֹ, על הפסוק: "החֹדֶש הזה לכם ראש חֲדשים על 'מצוות קידוש החודש'

"החדש הזה לכם ראש חֲדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והוא רואה בו את ההכרזה הגדולה על מעמדו העצמאי של עם-ישראל בין האומות, תוך הדגשה שימת לב מיוחדת על המילה 'לכם' בפסוק, החוזרת פעמיים בניסוח מצוה זו.

הוא מקנה למילה זו משמעות לעצם גורלו של עם-ישראל היוצא ממצרים, ועל כך הוא אומר: 'מכאן ואילך יהיו החודשים שלכם לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחודשי השנה, כי בו התחיל , מציאות בה אתם בוחרים לעצמכם את אורח חייכם, 'מציאות בה מתחילה עצמאותכם', שהרי מכאן ואילך יהיו ישראל קיימים ומתקיימים מרצון עצמם, ואין הם משועבדים עוד לעול זרים.

במילים אחרות, הכתוב לא בא לקבוע כאן עובדה קוסמולוגית או אסטרונומית שאמנם השנה מתחילה בחודש ניסן, אלא הוא בא להודיענו בעניין הטלת המשימה של קיום המצוות על העם, וכי מעתה יהיו בני ישראל בני חורין, והם שיקָדְשו את החודשים, ויעַבְּרו את השנים, מה שלא היה אפשרי תחת עול השעבוד, סיטואציה בה לא היו ישראל חופשיים בהכרעותיהם ובבחירתם, אלא הכל היה כפוי עליהם.

בסיומה של פרשת "בא" מובאות שתי פרשיות תפילין לדורות, שהן זכר ליציאת מצרים, וגם במקרה זה מיד נשאלת השאלה הידועה בה כבר עסקנו: מה תלוי במה, האם יציאת מצרים בעבר תלויה בקבלת עול תורה ומצוות לעתיד, בחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה', או שמא קבלת עול מלכות-שמים על – ידי עם-ישראל היא תוצאת גאולתו ממצרים?

כמו בדוגמאות אחרות שהבאנו, שתי תפיסות אלה מציגות שתי רמות שונות של האמונה, הוי אומר האמונה בה' מבחינת היותו אלוהים, וראיית המציאות הטבעית והמציאות ההיסטורית כנובעת מכך, שזוהי האמונה לשמה, ולעומתה האמונה בה' מתוך ההיסטוריה, כהסבר להיסטוריה וּכְמה שנובע מן ההיסטוריה, שזוהי האמונה שלא-לשמה. נושא עמוק זה נידון בין המפרשים וגם בין מתרגמי המקרא.

אין 'תפילין' בכל המקרא לאחר ציוויי 'פסח-מצרים' ו'פסח-דורות' המבטאים שניהם את האירוע החד-פעמי שארע, אנו עוברים למשמעות אירועים אלה לדורות, המקבלת ביטויה בעבודת-ה' שאיננה חד-פעמית, אלא היא מתמידה על-ידי 'פסח-דורות' הנחוג בכל שנה ושנה, ומשמעות זו מתמידה גם באמצעות מצוות תפילין של-יד ושל-ראש, שהן בין שאר הדברים גם 'זכר ליציאת מצרים' המבוטאת בכל יום ויום.

מן הראוי לציין כי המונח 'תפילין' אינו מופיע כלל בתורה ואף לא בתנ"ך כולו, ומצוות תפילין איננה מפורשת כלל בתורה אלא רק מרומזת בלשון הפסוק, וכל דיני מצווה זו נמצאים בידינו מדברי סופרים, והם מגובשים בצורה כפי שאנו מכירים אותה בתקופה מאוחרת, הרבה מאות שנים אחרי שדברים אלה נאמרו במקרא.

בעניין 'מצוות תפילין'

התפילין כסמלים בתודעת הדורות: בתודעה המסורתית, תפילין של-יד מכוונות כלפי הלב שהיד השמאלית סמוכה אליו, ותפילין של-ראש מכוונות אל המוח. שני איברים מרכזיים אלה, הלב והראש הפכו לא רק במליצה העברית אלא כנראה בניסוחים מטאפוריים המקובלים בלשונות ותרבויות רבות, כסמלים לשני מרכיבים שונים בתודעת האדם: הלב – כסמל לדחפים הרגשיים של האדם, והמוח – כסמל לחשיבה. קשירתם וכריכתם של שני מרכזים אלה ברצועות של מצווה, מסמלות את היות האדם המאמין מקבל על עצמו את הנכונות לשעבד כוחותיו אלה לעבודת-ה' המתבטאת בקיום המצוות.

"אות על-יָדְך" – "טוטפת בין עיניך": לפי ההלכה, סדר הנחת התפילין הוא כלשון הכתוב, תחילה: "והיה לאות על-יָדְכָה", ומיד לאחר מכן : "ולטוטפת בין עיניך" (שמות פרק יג פסוק טז), והסבר זה הוא גם הנראה כפשט.

נושא התפילין הוא ענין גדול והוא הנקרא אות-הברית בין ישראל לאלוהיו, מצוה הבאה לידי ביטוי בחיי כל יהודי המקבל עליו אמונה עול תורה ומצוות, יום-יום בכל ימות החול של השנה (פרט לשבתות ולמועדים).

נפש האדם מעוצבת ע"י מעשיו

בעל "ספר החינוך" רוצה להעמידנו על האמת הגדולה, כי נפש האדם מעוצבת על-ידי מעשיו, ולא כדעת אותם הסוברים כי קיימת מלכתחילה איזושהי סטרוקטורה נפשית, שהיא המכוונת את האדם בפעולותיו.

בהבנת משמעותן החינוכית של המצוות המעשיות, הניסוח: 'אחרי הפעולות נמשכות הלבבות', מבטא כמובן את אחת השיטות הגדולות בעולם ההגות הדתית, כאשר הלב מסמל כאן את התודעה. בעל "ספר החינוך" מוסיף: 'כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים, לפי שאלו מצוות תמידיות וניפעל בהן תמיד, לכן אתה רְאֵה גם רְאֵה מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימָשֶׁך ואתה לא תמשכם'; כלומר, האדם נמשך אחר מעשיו, ואילו מעשיו אינם נמשכים אחרי הסטרוקטורה הנפשית שיש בו כביכול מלכתחילה.

״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹֽתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃״. (שמות  פרק יא פסוק א)

תחילה כדי להבין את התהליך והמשמעות שעשר המכות מביאים לנו לעולמנו אנו. שאנו מגיעים לדון במהות עשר המכות ,ואנו רואים מהתורה, שהקדוש ברוך הוא אילץ את המצרים לחוות את עולם האלוהות, ולהכניס לעולמם מרחב תודעתי שאין לאדם אחיזה בו, כל עוד הוא חי בעולם הפיזי: ״וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״. (שמות פרק לג פסוק כג) אנו מתחילים להבין את המרחב התודעתי של מצרים דרך האלוהים שלהם, אשר היה בנוי על עולם אלוקים ממשי שיש בתוכו גוף פיזי: ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ״. (שמות פרק כ פסוק ג), אנחנו מתחילים מיד לשאול, מה המסר ומה התהליך שאנו נדרשים לעבור כדי להגיע לחיבור לעולם האלוהות.

אז זה פשוט: האדם בנוי משלוש קומות, הראשונה: זה חלק התכנון, המקבל את הידע-לא חשוב אם הידע הוא ידע תהליכי-אירועים טראומות שמחות.

השני: הוא מרחב תודעתי ששם אנו מעבדים את הידע.

השלישי: שם אנו מיישמים את הידע אחרי העיבוד.

עכשיו מכוון שעולם האנושות לא הבין נכון את שלושת הקומות, אז בכל קומה נכנסת אנרגיה ששולטת ולא מאפשרת התפתחות.

בקומה הראשונה אשר אנו מכנים אותה אדם וחוה האנרגיה שמתיישבת שם היא הבושה ואין לנו את היכולת לקחת אחריות אישית על הנעשה- אנו תמיד אומרים כך, אם בקומה הראשונה עסקינן אז האנשים אומרים אתם תכננתם הכול. ואם בקומה השנייה עסקינן אז האנשים אומרים שהם לא יתנו לדבר להתקיים והקומה השלישית הם מתחילים לתת ביטויים שאין להם כל אחיזה במציאות לגבי כל מי שרוצה לעזור, לכן הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, ראשית עם ישראל צריך להתנקות וללכת למרחב התודעתי של ניקוי האשמה, ולשחרר אותה.

רק שנבין שבכל פעם שאנחנו אוחזים בעולם האלוקות דרך האשמה-בושה-  אנו מקבלים עולם אלוקי לא מתוקן.

מבחינת העולם שפרעה התקיים בתוכו, כולם האמינו שהוא אלוהים, והוא המושל בעולם כולו. וזאת הסיבה שפרעה לוקח את התפקיד ברצינות, של להיות המנהיג הרוחני וממילא גם הפוליטי, אבל חסרה בו את ההנהגה והתובנה, שרק עולם האלוהות האמיתי מסוגל להנהיג את החלק הכי נעלה במציאות, כלומר את החלק שאנו רוצים להבין אבל לעולם לא נבין, למה זה קרא לפלוני למה זה קורא לאלמוני.

מצד חשיבותו, פרעה באמת היה חשוב מספיק כדי שה' יחליט לשלוח אליו את משה רבנו, גדול הנביאים, כדי לשכנעו להוציא את עמ"י ממצרים, וזאת ע"י ניסים גדולים.

משה רבינו מגיע לפרעה ומודיע לו שאותה האוכלוסייה שבנתה את מצרים אשר מהווה את התשתית הכלכלית של ארצו, מבקשת לקבל חירות ולהנהיג את העולם, למרות שפרעה מבין  פירוש הדבר הוא התמוטטות מצרים.

התגובה ההגיונית היתה להרוג את משה ואהרן, אולם לפרעה היתה הגינות אינטלקטואלית, והוא הסכים לתת למשה ואהרן שלטון, ובלבד שיוכיחו לו שהם מסוגלים להנהיג, ושה' באמת שולט בעולם.

ה' אמר למשה רבנו  שיאמר לפרעה או שהוא ישַלָח את בנ"י, או שזה יגיע עד מכת בכורות: ״וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ״. מה קרה לפרעה ומה שקורה לנו ,עולם האלוהות מבקש מעולם האנושות לשחרר דברים דרך ״גן הקשר שהביטוי הוא-אפשר המציאות. אבל פרעה לא רצה לעבור דרך אפשר המציאות מפני שלא היה לו יכולת עיבוד שנמצאת בקומה השניה, לכן הוא עבר דרך עשר המכות, שכולם שייכות למחויב המציאות. ודרך עשר המכות שעזרו לו לעבד את אנרגיית החירות, הוא שחרר את עם ישראל למסע שלהם.

שהוא אומר פרעה אומר לבסוף לעמ"י: ״גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי״. (שמות פרק יב פסוק לב)

דהיינו ברור לפרעה שישראל הם מקור הברכה. פרעה בתחילה באמת חשב שהוא אלוה, שכן אלוהות היא סדר העולם, והוא היה החוליה החזקה ביותר בסדר העולם, ומצד זה הוא האלוה.

עכשיו נראה איך שפרעה שחרר את עם ישראל מיד אנרגיית מחוייב המציאות גרמה לנו לרדוף אחרי בני ישראל ,עד כדי כך שהוא מאבד את עצמו ואת עמו לנצח, מפני שאחרי האירוע של  רדיפת מצרים את בני ישראל, קרסה ממלכת מצרים, אתם מבינים לפעמים אנחנו צריכים לשחרר בכיף, אבל מותר לכאוב את הכאב של הנטישה מקווה שעזרתי נמשיך במסענו המטורף לחלוטין.

עכשיו אני פונה אליך מאור היקר, לפני עשרה חודשים ושלושה ימים קיבלתי אותך ללא רוח חיים וללא צ'י בכל הגוף, עכשיו אנחנו עושים גמילה ואתה מתחיל לנשום עצמאית, וזה  אומר שאתה מתחיל ברוך השם  לקחת אחריות על עצמך וזה יעזור לך  להתעורר ולחיות את החיים, דרך עולם הערכים אבל תהנה.

אתה לא מכיר אותי בעולם הפיזי אתה מכיר אותי רק דרך מרחב תודעתי שבו אני נגלה אליך, האמת- תקשיב, יש (בתלמוד מסכת קידושין דף ל) משפט יפה שמביא אותו הרמח״ל הקדוש בספר הנהדר שלו מסילת ישרים פ״ה "אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". כלומר שיעור שבתוכו מתקיימת מכה קשה ואכזרית שכמעט שלחה אותך בחזרה, אבל תדע שיש לך אבא פיני, אמא עדי ודודה איניס ועוד דודה שמתקיימת בקבע, הופכים עולמות בשבילך, ומה שחשוב להם זה הנחישות להציל אותך, ועל זה הם יבורכו.

עכשיו נחזיר את הסרט אחורה ונשאל שאלה אם פרעה באמת השתכנע, צריך להבין מדוע הוא רודף אחר כך אחרי עמ"י ומאבד את עצמו ואת עמו לדעת?

ניגש לגופו של עניין. כל הדיאלוג בין הקב"ה לפרעה נעשה דרך עשר המכות. שמביאים את עולם האנושות לשלוש תובנות.

את עשר המכות נחלק לשניים שבע מכות אשר התקיימו בפרשה הקודמת ״וארא״ שהוטחו בעם המצרי ומנהיגיו. מכות אלו לא באו רק כעונש על התנהגותם של מצרים כלפי העם היהודי המשועבד, התנהגות שהייתה אכזרית במיוחד.

עשרת המכות אכן נחלקו לשלוש קבוצות, לכל קבוצה – מטרה בפני עצמה שנכתבה בתורה במפורש כאשר הסיפור מגיע לתיאור מכות אלו.

מטרת שלוש המכות הראשונות הייתה להוכיח לעם המצרי, ובפרט לפרעה מלך מצרים, את העובדה היסודית שיש בורא לעולם, יש אלוהים. למכות הללו הייתה מטרה שנאמרה לפרעה: ״כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה ׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶֽהֶפְכ֥וּ לְדָֽם״ (שמות פרק  ז פסוק יז).

התובנה הבאה הייתה: אלוהים מתעניין בעולם, משגיח עליו ומנהל אותו. לשם כך באו שלוש מכות נוספות, שבתחילתן נאמרה לפרעה התובנה אותה מצופה ממנו להפנים: ״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם, עָרֹב–לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״. (שמות פרק ח פסוק יח). ‘בקרב הארץ’, כלומר, אלוהים איננו מנותק מן העולם. הוא נשגב, אך נשגבות מתבטאת בכך שגורלו של כל יצור מעניין אותו. אלוהים מלא אכפתיות לעולם שהוא ברא.

ועדיין, היה יכול פרעה לחשוב, שאלוהים קיים ואפילו אכפתי, אבל כוחו מוגבל. הוא אמנם רוצה לעזור, אבל מי יודע אם הוא יכול… לשם כך באו ארבע המכות האחרונות, שבתחילתן נאמר לפרעה: :״כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, וּבַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ–בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ״. (שמות פרק  ט פסוקים יד-טו).

״סדרת חינוך״ זו איננה מסופרת בתורה כאנקדוטה היסטורית, גם אם ככזו היא רבת-ערך. היא באה להעביר מסר. פרעה מלך מצרים נזקק לעשר מכות כדי להפנים שלוש תובנות אלו; אנו יכולים להפנים אותן גם ללא מכות…

יש משמעות לשלוש תובנות אלו. יש להן כוח לשנות חיים של אדם. והתובנה שיש אלוהים, הוא הטוב המוחלט, המושלם והנצחי. בגלל שהוא טוב ללא גבולות, הוא אכפתי. אכפתיות היא ביטוי של טוב, בדיוק כפי אדישות כלפי עוול היא ביטוי לצד ההפוך של התמונה. בגלל שהוא טוב, הוא אכפתי.

אבל אנו נזקקים לשלב נוסף. עם כל הכבוד, טוב שאין לו כוח אינו מסוגל לפעול ולהיטיב. רבים מאיתנו היו רוצים להועיל לאנושות בתחומים רבים, אם רק היה לנו הכסף/הפנאי/היכולת הפוליטית. ישנה אמונה שגויה שאומרת לנו שאדם נטול כוח הוא חסר השפעה. ורק שהאדם מפתח אמונה אמיתית שאומרת הטוב ינצח את הרע, ולהבין להאמין שאנו מסוגלים לפעול מתוך ערכי אמת ולהצליח? אנו זקוקים להפנים את התובנה השלישית: אלוהים, הטוב המוחלט, הוא כל-יכול. אנו יכולים לסמוך עליו, לבטוח בו ולהאמין שהטוב, ורק הטוב, מצליח.

משה רבנו  אומר לפרעה שאנו שונים ממצרים בכך שאנו בני אברהם, שמעלתו היא שהוא גובר על הטבע וכוחות הטבע אינם שולטים עליו. אברהם עובר את הנהר ״אברהם העברי״ דהיינו הכח הטבעי הגדול ביותר שקיים במצרים (כלומר, אברהם הוא מעבר וגדול יותר מהכוח הטבעי הגדול ביותר של מצרים). כבשן האש לא שרף את אברהם.

משה רבנו מוכיח זאת ע"י שהוא מכה על הכוח הטבעי הגדול ביותר במצרים, היאור, ומראה איך שעמ"י אינם נפגעים מכך.

פרעה טען שאמנם הם בני אברהם, אולם יש גם עוד בנים לאברהם, כגון ישמעאל, ואין זה אומר שיש לישראל עדיפות.

אח"כ משה רבנו מראה שהם גם בני יצחק, ולכן יש להם תכונה של מסירות נפש, שיצחק היה מוכן להיות מוקרב על המזבח, והם מוכיחים זאת ע"י הצפרדעים שמסרו את נפשם נכנסו גם לתנורים, והם לא פגעו בעמ"י.

פרעה טוען כנגדו שיש עוד עמים עם מסירות נפש, כמו עשו, אדום, היו מוכנים למות על דתם.

משה רבנו הראה שהם גם בני יעקב: ״ וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ״. (בראשית פרק כח פסוק י״ג) שה' היה ניצב עליו, השכינה ניצבה עליו, יש תכונה מיוחדת באומה הישראלית להיות כלי קיבול לשכינה, וזאת ראו ע"י הכינים שנאמר עליהם: ”וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה״. ( שמות פרק  ח פסוק טו) "אצבע אלוהים היא", דהיינו צריך כח אלוהי מיוחד כדי לשלוט על הכינים.

פרעה טוען שעמ"י החליטו להתבולל במצרים, בירידתם למצרים, והחליטו לקשור עצמם לתרבות המצרית, ולכן אין הם יכולים להיפרד מהמצרים.

משה רבנו טוען שיוסף שם אותם בארץ גושן, ארץ נפרדת, ולא היתה להם כוונה להתבולל.

ולכן מגיעה מכת ערוב.

״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״. (שמות פרק ח פסוק י״ח) הערוב מראה שעמ"י נמצאים במקום שונה.

אח"כ פרעה טוען שאע"פ שהם שונים מאוד מהמצרים, עדיין יש מכנה משותף ביניהם, והוא שהם כולם בני אדם, וממילא אין הם יכולים לייסד לעצמם אנושות נפרדת.

על כך אומר משה רבנו  שזה היה צודק אילו האנושות לא ירדה מגדולתה, אבל האנושות התמוטטה וירדה בגלל ארבע נפילות – בפרשות בראשית ונח, התורה מבליטה ארבעה סיפורים: אדם וחוה, קין והבל, נוח ודור המבול, ומגדל בבל. בכל אחד מן הסיפורים הללו אלוהים בא במגע עם האנושות. כל אחד מהם מבטא שלב חדש ב הבשלתו של המין האנושי, ויש בהם קו של התפתחות רוחנית ומוסרית. זוהי דרמה פילוסופית בארבע מערכות.

המערכה הראשונה מתרחשת בגן עדן: אדם, חווה והפרי האסור. אדם וחוה אכלו מהפרי – גילו לראשונה את מושג האשמה. אלוהים שואל אותם מה עשו: "וַיֹּאמֶר, מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָ. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. ויֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה, מַה זֹּאת עָשִׂית. ותֹּאמֶר הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל".  (בראשית פרק ג, פסוקים יא-יג).

בעמדם לנוכח הכישלון הגדול, האיש מאשים את האישה והאישה מאשימה את הנחש. שניהם מתכחשים לאחריות האישית. זה לא אני, הם אומרים. זו לא אשמתי. כאן נולדה מה שאנחנו מכנים היום תרבות הקורבן.

המערכה השנייה בדרמה היא סיפורם של קין והבל. שניהם מביאים מנחה. מנחתו של הבל מתקבלת, מנחתו של קין נדחתה – בחמת זעמו רוצח קין את הבל. וכאן מגיעים שוב חילופי דברים בין יצור אנושי לבין אלוהים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ"

"וַיֹּאמֶר, לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי"

"וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית פרק ד פסוקים ד, ט-י)

גם הפעם הנושא הוא אחריות, אבל אחריות מסוג אחר. קין אינו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר "זה לא אני". קין מתכחש לאחריותו המוסרית. "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" הוא שואל בהיתממות. אני לא אחראי לבטחונו של אחי. כן, הרגתי אותו. למה לא? הרי כך מתחשק לי. קין עוד לא למד את ההבדל בין "אני יכול" לבין "אני רשאי".

במערכה השלישית אנו מגיעים לנוח, הוא איננו גיבור. נוח אינו מציל את האנושות. הוא מציל רק את עצמו, את משפחתו ואת בעלי החיים שהוא לוקח איתו לתיבה. הימנעותו של נוח מנטילת אחריות כלפי הזולת "אני את נפשי הצלתי" איננו רעיון יהודי. חובתנו לעשות כל מה שביכולתנו כדי להציל אחרים ולא רק את עצמנו. נוח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית.

המערכה הרביעית היא סיפורו החידתי של מגדל בבל. הוא סיפור על היחסים בין השמיים והארץ – אותן שתיים האמורות בפסוק הפותח את התורה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". וכידוע, "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, קטז), ואין לערבב בין התחומים. הניסיון לבנות מגדל "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" הוא ניסיונם של בני אדם להיות כאלוהים.

המושג אחריות האונטולוגית ביהדות, פירושה הוא קודם כל היענות למצוות אלוהים. בניסיונם להגיע לשמיים, בוני המגדל בעצם אמרו: אנחנו נירש את מקומו של אלוהים. לא נענה לחוקיו ולא נכבד את גבולותיו ולא נקבל את אֲחֵרוּתוֹ המוחלטת. נברא לנו סביבה שבה שולטים אנחנו, לא הוא. סביבה שבה העצמי יבוא במקום האחר. מגדל בבל הוא אם כן כישלונה של האחריות האונטולוגית: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או מישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו.

ולכן ראוי שעמ"י ייסדו לעצמם אנושות נפרדת. הנפילות הן: אחריות אישית-אחריות מוסרית-אחריות קולקטיבית-אחריות אונטולוגית

מכת דבר הוא מוות, שפיכות דמים. ונאמר בו: ״וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד״. (שמות פרק ט פסוק ו)

וזה סימן שתכונת שפיכות הדמים לא עברה בירושה לישראל אלא למצרים.

השחין הוא שחזור של דור הפלגה שבו היה שכרון חושים מפני ההצלחה הטכנולוגית של האדם, שעם האש אפשר ליצור לבנים והרים מלאכותיים, ושם עשו את ההר שלהם, וממילא אין צריך אלוהים. והכל מתחיל מהתנור. היה להם הטחת דברים כלפי מעלה. ולכן משה נצטווה לקחת מלוא חופניים פיח כבשן ולזורקו השמיימה.

הברד הוא כנגד אחריות מוסרית. הם חטאו בגילו עריות חמורות, מכוון שהם סברו שהגיעו ימות המשיח. הרווחה הכלכלית של סדום הייתה כזאת שהם סברו שאין צורך להגיע יותר לשום דבר, ולכן הם גם אסרו לתת צדקה, שזה צריך ליתן רק כשצריך לתקן את העולם. מי שנותן צדקה בסדום חושף את העובדה הלא נעימה שהעולם עדיין אינו מתוקן. בעולם מתוקן אין צריך ליתן צדקה וגם אין צריך להוליד ילדים. סדום נענשה ע"י אש ומים (ירדה אש, ואח"כ היה שם ים, ואח"כ ירדו גם מים בסדום), ופרעה גם כן הוכה ע"י אש ומים עושים שלום ביניהם, וזה מראה שעדיין לא הגיע עולם מתוקן (ולכן הם גורמים לנזק, ואילו לעתיד לבוא הם לא יזיקו ויתמזגו האחד עם השני. כל הכוחות יחיו בהרמוניה האחד עם השני).

פרעה היה יכול לעצור שם ולומר שהם שכנעו אותו שעמ"י הם אנושות אחרת, וממין אחר. אולם הוא היה אדם חזק. פרעה יכול לטעון שעדיין נשאר מכנה משותף בין המצרים לעמ"י והוא שהם כולם נבראים של אותו אלוה. גם האבנים וגם בני האדם שייכים לאותו אלוה, בהשוואה גמורה, ואם כן בזכות מה אתם חיים את חייכם לבדכם? גם אנו המצרים ראויים לחיות!

ועל כך אומר משה רבינו  שאם כן נצטרך לשחזר את בריאת העולם (שאז נראה שאמנם כולנו נבראנו בידי ה', אולם כבר מאז, מרגע הבריאה הראשון, ה' העדיף את עמ"י), ומשה לא ידע מה תהיה התוצאה.

משה  רבינו פחד כשה' אמר לו "בוא אל פרעה", מכך שפרעה היה התנין הגדול, שגם הוא מייצג משהו בתוכנית האלוקית, ואם פרעה מבקש לבדוק את הדברים בראשיתם, משה רבנו  עדיין לא יודע האם ישראל קדמו במחשבתם לעולם או לא.

שלושת שלבי בריאת העולם היו:

עצם ההחלטה לברוא את העולם: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

בריאת האין. (צריך לברוא האין כדי שייברא ממנו אח"כ היש).

בריאת היש – ריבוי של פרטים.

הטרם תדע כי אבדה מצרים – משה רצה לחזור אל "בטרם היות ארץ ושמים".

כח הריבוי של הבריאה עושה הבחנה בין ישראל למצרים. הארבה הם ריבוי של פרטים, מאות אלפי חרקים, וישראל הם מעל לריבוי של הפרטים, מעל ליש, ולכן לא נפגעו ע"י הארבה.

כל מה שנותר ממצרים לאחר הברד נאכל ע"י הארבה.

אח"כ פרעה מודה שבתחום היש יש הבדל בין מצרים לעמ"י, אולם לא בתחום ההעדר. ואז מגיע החושך, שהוא האין האמיתי, שכבר באַיִן, בחושך, שהוא שורש כל המציאות, יש בו מציאות רבה, וכבר אז יש הבחנה בין ישראל מצרים.

פרעה טוען אח"כ שבמחשבת הבריאה הגנוזה (עצם ההחלטה לברוא את העולם) שם אין הבדל בין ישראל למצרים. משה אומר שהוא שואל בכך את שאלת הראשית, ואז צריך לבחון מיהו הראשית, ולכן נכה את הראשית ע"י חשיפת המקור (ה', שהוא השורש לכל הבריאה), ולכן דווקא במכת בכורות נאמר "אני ולא מלאך", שדווקא ה' הוא זה שמכה את בכורי מצרים.

שלוש אומות טענו שהם הראשית:

ישראל – קודש ישראל לה', ראשית תבואתו.

עמלק – ראשית גוים עמלק.

מצרים – ויך כל בכור במצרים, ראשית לכל אונם (-הבנים הראשונים, בכורות, שבאים מכח ההורים).

וע"י מכת בכורות רואים שעמ"י הם הראשית.

אם פרעה כל כך השתכנע, מדוע פרעה רדף אחרי עמ"י? אלא שהוא למד את איגרת תקנה שיש שני יסודות לאומה הישראלית: הסגולה והבחירה. עמ"י קדוש מטבע בריאתו – יש בו סגולה אלוקית, ויש אפשרות של תוספת קדושה ע"י תורה ומצוות – הבחירה.

עשרת המכות הוכיחו שיש קדושה בישראל מצד הסגולה שאינה נמצאת במצרים, והמוסר דורש שהקדושה של ישראל תתברר גם בתחום הבחירה.

הקב"ה רצה לפסוח על עמ"י רק בגלל סגולת עמ"י, שכן עמ"י עדיין היה מקולקל מצד המעשים הבחיריים שלו. לכן פרעה רצה לבחון את הדבר אחרי מס' ימים של שחרור, שאז עמ"י יכולים להראות האם מבחינת ההתנהגות שלהם הם טובים ממצרים, ולכן באותה שעה (-על ים סוף) הקב"ה לא יכל לעזור לעמ"י, ולכן הוא אמר למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בנ"י וייסעו", ועמ"י היו צריכים לעשות מעשה שיכריע את הכף.

(הבחירה הכמוסה פירושה שהבחירה שלי, אדם פרטי, היא נטף של הבחירה העליונה).

יוצא שיציאת מצרים היתה בירור עמוק מאוד של מיהו הכלי שדרכו הדיבור האלוקי מופיע בעולם, מיהי אותה תרבות שרשאית להיות זו שרואה את עצמה כמתקנת את העולם כולו.

(כל מכה מראה הבדל נוסף, עמוק יותר, בין ישראל למצרים, וממילא יש סיבה נוספת לכך שעמ"י צריכים לקבל הגדרה עצמית, להשתחרר ממצרים ולהפוך לאומה).

עוד לפני שניגפה מצרים במכה הראשונה אמר ה' למשה: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מֹופְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז, ג). הקשיית לב פרעה נזכרת לאורך סיפור יציאת מצרים לא פחות מעשרים פעם. בחלק מהמקרים פרעה מצוין כמי שהקשה את ליבו בעצמו. במקרים אחרים, ה' מתואר כמי שמקשה את לב פרעה. התורה מגוונת בין המקרים גם פעלים המציינים את הקשיית הלב: לחזק, להקשות ולהכביד.

השאלה עתיקה. אם ה' הקשה את לב פרעה, כי אז ה' הוא שגרם לכך שפרעה יסרב לשלח את עם ישראל, לא פרעה עצמו. ואם כן, איפה הצדק? איך אפשרה להעניש את פרעה ואת עמו על סדרת החלטות שהם לא קיבלו באופן חופשי ? תנאי לענישה הוא אשמה. תנאי לאשמה הוא אחריות. תנאי לאחריות הוא חופש. איננו מאשימים אבנים בכך שהן נופלות, ולא את השמש על שהיא זורחת. כוחות הטבע אינם בחירות שנעשות מתוך בחינת חלופות. רק האדם חופשי. ברגע שנלקח מהאדם היכולת  לבחור-להחליט, נלקח ממנו החופש ממילא מתבטלת האישיות האנושית שבזכותה הוא מתקיים ובוחר מרצונו החופשי. איך אפשר  אם כן לומר, כאמור שוב ושוב בפרשתנו , שה' הקשה, חיזק והכביד את לב פרעה?

אולי צריך להבין שהתורה באה ללמד אותנו לחיות דרך סיטואציות-חוויות ודרכן ניתן להבין את המונח רצון חופשי, שהוא רלבנטי  גם בזמן הזה שאנו מתקיימים בעולמנו. תמיד עולם האנושות חי במרווח הקטן ביותר, בין האמונה המציאותית שיש לאדם רצון חופשי לבין האמונה השגויה שאין לאדם רצון חופשי.

אלא שבחיים, החופש  בכלל אינו פועל כך. חשבו על התמכרויות. בפעמים הראשונות שאדם מעשן סיגריה, שותה אלכוהול או צורך סמים, כל זה האדם עושה מרצונו החופשי. למרות שהוא מכיר את הסיכונים, אך מתעלם מהם. ברגע שאדם ממשיך כמובן, שהתלות שלו גוברת, עד ש-השתוקקות כה חזקה שהוא  כמעט חסר אונים למולה. בשלב הזה, למרות רצונו העז לצאת מן ההתמכרות, הוא יצטרך ללכת לטיפול גמילה. לו עצמו אין את היכולת להפסיק את המהלך של ההתמכרות.

נכון התמכרות היא תופעה גופנית. אבל יש לה מקבילות מוסריות. נניח למשל שאדם משקר בעניין משמעותי. אנשים מאמינים עכשיו לדבר-מה על אודותיו שאיננו אמת. כשהם שואלים אותו על כך, או כשזה עולה בשיחה, הוא נאלץ להוסיף לספר כזבים כדי לקיים את השקר הראשון.

כל זה מתבטא בפרט. כשמדובר בכלל-בארגונים גדולים הסכנה גדולה אף יותר. נניח שחבר הנהלה בכיר עשה טעות רבתי, שאם תתגלה תעמיד בסימן שאלה את עתיד החברה כולה. הוא ינסה לכסות על הטעות. לשם כך הוא  יצטרך לגייס את עמיתיו, יהיו מעתה שותפים לקשר. כשמעגל הִמרמה מתרחב, הרמייה נעשית חלק מהתרבות התאגידית, והדבר מקשה עוד ועוד על אנשים ישרים בארגון להתנגד או למחות. בשלב זה נדרש אומץ יקר-מציאות.

התנא האלוקי ריש לקיש, מלמד אותנו איך לשבור את כל ההרגלים שתוקעים אותנו וכך הוא אמר הרוצה ליטמא פותחין לו, הרוצה להיטהר מסייעין אותו". (מסכת שבת דף קד)

למעשה אובדן החופש שלנו מתרחש בהדרגה, ולפעמים איננו מבחינים בו כלל. התורה מדברת על כך עוד מבראשית. ההצהרה הקלאסית על הרצון החופשי מופיעה בסיפור קין והבל. שאלוהים רואה שקין כועס על דחיית מנחתו, הוא אומר לו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.  הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ״.

(בראשית פרק  ד פסוק ז). לשון פשוטה: אם תעשה את הטוב, מנחתך תתקבל לפני הקדוש ברוך הוא. ואם לא, החטא יארוב לך ויעשה כל מאמץ  להכשילך, לכן עליך להתאמץ למשול בו. וכל זה כדי לשמור על הרצון  החופשי, בייחוד בעת שאדם חווה עקה סיטואציות הצפות רגשיות לדוגמה בזמן כעס, נדרש כוח רצון. במקרים כאלה עלול להתחולל מה שהפסיכולוג דניאל גולמן בספרו אינטליגנציה רגשית מכנה "מחטף אמיגדלה", שבו התגובה היצרית באה במקום החלטה מושכלת, ואז לצערנו אנו עושים דברים שמזיקים לנו וגם לאחרים זהו האיום המציאותי הרגשי על החופש.

מכאן אנו מבינים שכוחו של הקונפורמיזם עצום.

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. (בראשית פרק יב פסוק א)

נראה לי שזו הסיבה לכך שאברהם נצטווה לעזוב את ארצו, ואת מולדתו ואת בית אביו. הארץ-תרבות מולדת- קהילה בית אבא ,שנות חייו של האדם הראשונות הם שלושת הגורמים התוחמים את החופש שלנו. היהודים לאורך הדורות התקיימו בחברה אך לא היו כפופים  לה. להיות יהודי משמעו לשמור מרחק מכויל מהזמן ומאליליו. בשביל חופש דרוש זמן לחשיבה מדודה ומרחק של ערנות ביקורתית.

צריך להבין שהאיום המוסרי הוא הטרגי מכולם. מהותה של העבדות לצערי מתבטא מתי שהחיים נעשים זולים ובני אדם נתפסים כאמצעי במקום כמטרה, כשהעולם התועבות, מתורץ בשם המסורת ושליטים נהנים מכוח מוחלט, המצפון נשחק והחופש אובד כי התרבות יצרה מרחב תודעתי מבודד, שצעקת הנדכאים אינה נשמעת בו.

עכשיו אנחנו מתחילים להבין את הכבדת לב פרעה בתורה.

״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹֽתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ ״. (שמות  פרק יא פסוק א)

השליט ששעבד אחרים השתעבד בעצמו. הוא נעשה שבוי בידי הערכים שטיפח. החופש  במובן העמוק, החופש לעשות את הטוב והישר, אינו ניתן מעצמו. אנחנו רוכשים אותו, או מאבדים אותו, בהדרגה. בסופו של דבר, רודנים מביאים על עצמם את חורבנם, ואילו בעלי כוח הרצון, האומץ והנכונות ללכת נגד הזרם זוכים בחופש מזהיר. זו היא היהדות: הזמנה לחופש, שהדרך אליו

עוברת בהתנגדות לאלילים לאמונות שגויות בנות הזמן.

האמונה מתחילה במשפחה. התקווה נולדת בבית. לפתח סיפור משפחתי חזק.

ככל שילדים מכירים יותר את הסיפור המשפחתי כך מתחזקת תחושת השליטה שלהם בחייהם, הערכתם העצמית גדֵלה, והערכתם כלפי תפקודם המשפחתי משתפרת.

סיפור משפחתי מחַבֵּר ילדים לדבָר שהינו גדול מהם. הוא עוזר להם להבין איך הם משתלבים בעולם שהתקיים עוד לפני שהם נולדו. הוא נותן להם נקודת־זינוק של זהות. כל אלה נעשים בתורָם בסיס לביטחונם העצמי של הילדים. בזכותם יכול הילד לומר: הנה אני; זהו הסיפור שאני חלק ממנו; אלה הם השורשים שמהם אני צומח מעלה־מעלה.

משה רבנו, על־פי מצוות ה', מכין את העם לחירותו. הוא איננו נואם באוזניהם על החירות, על המסע המפרך או על היעד, הארץ שהובטחה לאבותינו. הוא מדבר על הילדים: ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם״. (שמות פרק פרק יב פסוק כו) ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״. ( שמות פרק י״ג פסוק ח)

משה רבינו  מדבר לא על מחר, אלא על העתיד הרחוק. הוא איננו חוגג את רגע השחרור, אלא מבקש להבטיח שהשחרור זה ייחרט בזכרונו של העם עד קץ הימים. הוא רוצה שכל דור ינחיל את הסיפור לדור שאחריו. הוא רוצה שההורים הישראלים יהיו מחנכים, ושילדי ישראל ישמרו על העבר למען העתיד.

אך לא רק לכך התכוון משה רבינו . הוא רצה שנלַמד את ילדינו דבר מסוים: סיפור. הוא רצה שאנו נעזור לילדינו להבין מי הם, מאין באו, איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות על־ידי כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות. היהודים לא נבחרו להיות אומה של אינטלקטואלים; הם נבחרו להיות ממובילי הגאולה, עַם שאלוקים מזמין אותו להביא ברכה לָעולם באמצעות אורַח חיים ובאמצעות קידוש החיים.

חשיבות הטמעת הרוחניות אצל הילד בתוך משפחתו, מאפשרת את המעבר דרך הרוחניות לחירות.

ילדים הם רוחניים בטבעם. הם משתאים לנוכח גודלו של העולם ותוהים על מקומנו בו. ילדים אוהבים סיפורים, שירים וטקסים, ואת המבנה והצורה שהם מקנים לַזמן, ליחסים בין־אישיים והחיים המוסריים. יש להבין הסתכלותו של הילד על המציאות היא רוחנית-אמונית באופן אינסטינקטיבי ואינטואיטיבי. ברגע שנלקחת מהילד תפיסת המציאות ״הילדותית" הזו – כלומר אין יותר אמונה, אין יותר טקסים, ומה שיש זה רק הישגים לימודיים והצלחה חיצונית – ברגע זה לקחתם ממנו כמה מאבות־המזון לרווחתו הרגשית והנפשית.

המסע הארוך אל החירות, רומזת פרשתנו, אינו רק עניין של היסטוריה ופוליטיקה, ודאי לא רק סדרה של ניסים. הוא כרוך ביחסים שבין הורים וילדים. הוא עובר בסיפור־סיפורים, בהנחלת הסיפור הלאומי מדור לדור. הוא מסע אל הרגשת נוכחותו של אלוקים בחיינו. הוא דורש מאתנו לפנות בחיינו מקום לשֶׂגב, לפליאה, להכרת תודה, לענווה, לאמפתיה, לאהבה, לסליחה ולחמלה – והטקס, השיר והתפילה עוזרים לנו לעשות זאת. על־ידי כך אנו מקנים לילדים ביטחון עצמי, אמון ותקווה, כמו גם זהות, השתייכות תחושה של הליכה טבעית בעולם. "