פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח

"מאמר זה מתאים לכל אלו שעברו טראומה בזמן -מקום ואין להם יכולת לצאת מזה אז קדימה לעבודה. מעיין שחר תראי מה אמא אסתר ואבא יצחק עושים למענך אני פשוט נדהם ומוקסם מכל האירועים שאנחנו עוברים יחד שדרכם אנחנו רואים את השיפור של המצב שלך, יש לי בקשה השבוע קבלו ממני שלוש אנרגיות את יפית ומאור אנרגיות מטורפות שיש ביכולתם לשחרר את האדם מכוח כבליו ולאפשר לו תנועה חדשה במרחב, אני כבר רוצה לראות אותך בריאה ושלמה ואני אפסיק רק כאשר את תכיני לי כוס קפה נקודה. עד אז נמשיך נמשיך נמשיך את המאבק.

שלום לכולם אם אנחנו חושבים שהעולם האלוקות מוותר לעולם האנושות על תהליכים שצריכים לעבור דרכם כדי לעזור לנו להתפתח תהליכית אז אנחנו מוזמנים (כן גם עבדכם הנאמן והאידיוט שנכנס השבוע לבקר בהיכל החיים, וכמעט נ נ נ  ש ש ש (המבין יבין), אבל ברוך השם עבדכם הנאמן חזר עם רוב הדברים שהוא רצה להשיג, מפני שחז"ל קבעו חוק שאומר "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" לשבת בסלון לקנות פופקורן וקולה ולראות את הסרט של חיינו להבין שאנחנו חיים את חיינו בצורה מעגלית כל עוד לא פתרנו בעיות שמקורם בעולמות רוחניים, כלומר תהליכים שנקבעו לאדם עוד טרם הגיעו להתקיים בלבוש של עולם האנושות.

וכאן אני מכניס ברשותכם את אהוב ליבי בשנת 1995 החזיק את כל הנוער שפויים ואפילו הוא לא מודע לתהליך המדהים שהוא עשה השיר מכונה סוף העולם:

אל תשכחי שאמרתי לך שהכל כבר ידוע מראש אנו כאן להעביר את הזמן אל תכעסי שאהבת אותי שירים שטבולים בשקרים הענקתי לך כמו שושנים זהו סוף העולם סוף העולם זה התחיל כשהפסקנו לחלום כשהפסקנו כבר לקוות.  אין על אביב גפן.

עכשיו ברשותכם נחזור ללב פרשת בוא ונראה בהליך שהתקיים בין פרעה למשה רבינו את חוק שימור האנרגיה:

"וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; מִי וָמִי, הַהֹלְכִים.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ–כִּי חַג-יְהוָה, לָנוּ.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם". (שמות פרק י פסוקים ח-י)

פרעה אומר לעם ישראל  את המילים: "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם". תדעו שאתם יוצאים ממצרים לא תהיה לכם בררה, גם אם תצאו פיזית, ולא תשחררו את מצרים מהתודעה שמתקיימת בתוככם אתם תתקעו רגשית-רוחנית בתוך המצרים שמתקיים בתוככם. ורק שתוציאו את מצרים מלבכם. אתם תהיו חופשיים. ואז מגיע עולם האלוהות שמשויך לעם ישראל ואומר שני דברים שונים שלמעשה הם אותו דבר.

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה". (שמות פרק יב פסוק יב)

עולם האלוהות המתקיים בעולם השייך לעולם היהדות, אומר לבני ישראל אל  תפחדו לשחרר את  ההסכם התת הכרתי-ברית שנחתם עוד בהיותכם תחת השעבוד בארץ מצרים  שאתם שייכים פיזית רגשית מנטלית למצרים ולעולם האלוהות של עולם המצרי. ואז הנה זה מגיע המשפט שלי תבואו מול האירוע עצמו:

״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם:  לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם״. (שמות פרק יד פסוקים א-ב)

"וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן" זה כנגד מה שפרעה אמר לבני ישראל רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם". מכאן אנחנו מבינים שרק שאנחנו מתמודדים מול האירוע שעברנו ומביאים אותו להווה וחיים דרכו, נכון בהתחלה זה יהיה כמו כף הקלע ומיד זה יהיה כמו גיהנום ובסוף זה יזרום בתוך הקבלה העצמית והאירוע יעזוב את גן מחייב המציאות  ויתחבר לאפשר המציאות והמבין יבין. את זה מסכם הרב שלמה ארצי "לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה, וזורקת משפט של הימור: "אתה ,או אני, או אתה?" ואני בתוכי סגור, מילותי כבר אינן יוצאות, וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות.

תבכי לי עכשיו, תבכי אני אומר, זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר,

תבכי במקומי, אני כבר לא יכול לבכות, אני, תפקידי- לנגב לך את הדמעות.

פרשת "בשלח" ידועה בשם ״שבת שירה״, ויש בה גמר יציאת מצרים והתגלות ה' הגדולה בשִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת– צירוף המביע שינוי יסודי בסדרים הקיימים של מערכות הטבע על ידי הנס הגדול שהוא קריעת ים סוף, המאפשר לעם ישראל  מעבר ביבשה בתוך הים ובעקבותיו שירת הים הנשגבה בזיכרון הדורות, ואכן שירה זו נחוותה בעם ישראל כשירת החירות. שאיפשרה לעם ישראל לפתח בתודעה הקולקטיבית שלהם את המציאות שלאחר הגאולה

פרשת בשלח מורכבת משתי סוגי אחריות: אונטולוגית וקולקטיבית אלו הם שני סוגי האחריות הנפרשים על פני כל הפרשה, אשר מבטאים שני עולמות של מציאות האדם וערכיו, השונים לחלוטין זה מזה.

הראשונה: היא אחריות האונטולוגית. שאותה אנו  פוגשים בתחילת הפרשה בפסוק: "ויהי בשלח פרעה את-העם" (שמות פרק יג פסוק י״ז), ומסתיימת בשירה הגדולה והשלמתה על-ידי מרים הנביאה כפי שאנו קוראים : "וַתִּצֶאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת; וַתַּעַן להם מרים שירוּ לַה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (שמות פרק טו פסוקים כ-כא), הפסוקים הללו מבטאים מעין פלישת עולם האלוהות אל תוך עולם הטבע, והם מציגים בפנינו עולם נסי אשר לא היה כמוהו, בשִׁדּוּד מערכות הטבע לישועת עם-ישראל.

ומתוך הנס אנו רואים שה’ הוא הנלחם לישראל הנגאלים מהשעבוד, ואין ביכולתם לעשות מאומה. אחרי השעבוד הנורה שחוו במצרים, כפי שמדגיש זאת משה רבינו בדבריו אל העם: ״ה' יִלָּחֵם לכם ואתם תחֲרִשׁוּן״ (פרק יד פסוק יד). זוהי ההתגלות הגדולה בה העם תופס, מבין ומכיר את התגלות ה’ בעולמנו, וזאת גם בפעם האחת והיחידה בכל התורה כולה שנאמר כאן על עם-ישראל שהוא האמין בה': ״וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו״ (שמות פרק יד פסוק לא), ומיד לאחר מכן, משה רבינו ועימו  יחד רבבות עם-ישראל שרים פָּה אחד את השירה הנשגבה: ״אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה״, (שמות פרק טו פסוקים א-ב)

האם המפגש בין עולם הניסי לעולם האמוני תורם לנו, בחיזוק האמונה בעולם האלוהות????

את זה נראה נחווה בתוצאות ההתגלות הניסים בקריעת ים-סוף ומעבר בו.

פרשת בשלח מציגה בפנינו אירוע חד פעמי בתולדות עם ישראל והאנושות כולה, ואף על פי שזכרונו חרוט עמוק מאוד בתודעת האומה, ניתן לומר עליו מה שהיה היה.

לכאורה חלק זה מציג לעינינו את הנעלה והנשגב, אלוהים מתגלה בבריאה ובהיסטוריה, אולם בסיפור המקראי זה טמון דבר שחשיבותו גדולה לאין ערוך להבנת הנושא הגדול של האמונה.

המציאות הניסית שקיבלה ביטויה בשירת ההמונים – ״ה' ימלוך לעולם וָעֶד״ אינה מביאה לאמונה. אמנם קוראים אנו על ישראל: ״ויאמינו בה' ובמשה עבדו״. אולם מן ההמשך אנו למדים כי לאחר הנס הגדול שנעשה על ים-סוף, עולמו הפנימי של העם נותר כפי שהיה קודם לכן כאילו לא היתה כאן כל התגלות שכינה של ״יד חזקה וזרוע נטויה״, ולצערנו אותה אמונה החזיקה בדיוק שלושה ימים שנסביר את זה בהמשך.

המסקנה המתבקשת לדורות: אחריות קולקטיבית

בסיפור זה באה התורה ללמדנו דבר גדול מאוד, שעולם הניסים והנפלאות והאותות והמופתים הריהו חסר משמעות מבחינה דתית ובלתי יעיל מבחינה אמונית, ומכאן המסקנה המתבקשת – שהכרת האדם את עצמו מבחינת מעמדו לפני ה׳, בה גלומים תיקון האדם והעולם, איננה יכולה לבוא על-ידי אִינְטֶרְוֶנְצְיָה -התערבות בענייני הזולת -מן החוץ, אלא היא המשימה הגדולה המוטלת על האדם. 

האמונה איננה ניתנת לביסוס ואין לה קיום על רקע התגלות ניסית, אלא היא דורשת מחייבת את האדם  לְהֵאָבֵק – על הכרה זו, ודווקא בתנאים בהם שקוע האדם בחיי החולין של יום-יום, מה שניתן לכנות הפְּרוֹזָה – של החיים, ללא ניסים, אותות ומופתים וללא שירה, אלא היפוכו של דבר, בעולם המציב בפני האדם קשיים ומכשולים, ובעיות רבות וחמורות.

מפסוק ״וַיָּסַע משה את-ישראל מִיַּם-סוף״ (שמות טו פסוק כב) עד סוף פרשת בשלח, זורק אותנו למציאות הממשית של עולם הפרוזה של החיים, אותה אנו מכירים מיום היות האדם עלי אדמות עד עצם היום הזה. משה רבנו מַסִיע את העם מים-סוף, ובתוך שלושה ימים לאחר ההתגלות ונס קריעת ים-סוף והשירה האדירה, נמצאים אנו בְּעולם אחר, בו נשכח לחלוטין עולם-הנם וכאילו לא משאיר אחריו כל עקבות. בפסוקים אלה מופיעה מילת המפתח החוזרת ונשנית: ״וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע״ (שמות פרק טז פסוק ג)

״וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא״ (שמות פרק י״ז פסוק ג).

״וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה״. (שמות פרק טו פסוק כד)

רואים דרך הפסוקים את ההתניה שעם ישראל שרוי במציאות של מים מָרִים בְּמָרָה, צימאון של חום המדבר ואין מים לשתות העם; יש צורך לספק מים לצמאים, וקיימות גם דאגות פרנסה צריך להמציא מזון לכל העם הרב. העם איננו מרוצה ויש לו טענות והוא מתלונן. צרכים אלה על אף היותם מסופקים בדרך נס, אינם נתפסים כלל כניסים, ולא זו בלבד שאין הם מביאים לאמונה אלא היפוכו של דבר, הם גוררים איתם מסה ומריבה מעוררים ספקות, ומפיות אותם מאמינים אומרי השירה נכרתת האמונה ואובדת, ונשמעים קולות: ״וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה:  עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן״ (שמות פרק יז פסוק ז), ומתקבל הרושם כי עם-ישראל לא נתרשם כלל מכל אותה התגלות ניסית ואנו רואים מה שנאמר בסיום השירה: ״שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן; חִיל  אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  נָמֹגוּ, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן״. (שמות פרק טו פסוקים יד-טו)

ואנחנו מבינים שאין זכר לזה במציאות הממשית שעם ישראל חווה באותה הסיטואציה.

ועמלק כאילו לא יודע כלל שישראל הוא עַם שניסים הם חלק מהתודעה שבה הוא מתקיים. וש-ה' הוא הנלחם להם, ואנו קוראים: ״וַיָּבֹא, עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם״ (שמות פרק יז פסוק ח). מהמשך הפסוק אנו מבינים שמשה-רבנו אינו משליך יהבו על ההבטחה הקודמת: ״יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן״. (שמות פרק יד פסוק יד) כי אם ההיפך, והוא מצווה הפעם ליהושע: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי." (שמות פרק יז פסוק ט).

עינינו הרואות כי ההתגלות וההתעלות שבאו בעקבות ניסים-הנפלאות -תשועות, הן אפיזודה חד-פעמית, שהולכת ונעלמת בלי הַשְׁאר אחריה כל עקבות, ואילו מה שאכן המתמיד בקיומו במציאות, אלה הן בעיות היום-יום.

לכן ייתכן, שדווקא סוג השני של האחריות שמתקיים בקולקטיב יותר חשוב לנו יותר מאשר השגב החד-פעמי של האחריות האונטולוגית, שאנו יכולים לומר עליה שאין היא סתם אחריות, אלא זוהי המציאות ההיסטורית ההולכת ונמשכת, אשר מציגה בפנינו את הקיום המתמיד עד עצם היום.

יהיה רצון שהקדוש ברוך יאמר די לצרותנו ויפסיק את רוע הגזירה וישחרר את עם ישראל מהפיגועים הקשיים שחווינו לצערנו השבוע.

בסוף פרשת בשלח מופיעים פסוקים מהתורה שהתודעה של טבע נשמת האומה לא מכירה אותם, מה שאין כך את שעבוד מצרים התודעה של טבע נשמת האומה ממש מכירה ומתעבת אז בואו נראה איך זה עובד באמת.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ "ה' נִסִּי". וַיֹּאמֶר, "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, יד-טז).

זוהי הכרזה משונה מאוד, העומדת בניגוד מובהק לדרך דיבורה של התורה על המצרים. בכל ימי חייו של משה רבנו, העמלקים תקפו את בני ישראל רק פעם אחת. המצרים, לעומת זאת, שִעבדו את בני ישראל לאורך תקופה ארוכה, רדו בהם והעבידום בפרך ואף החלו ברצח-עם איטי כשציוו להרוג כל יילוד זכר בבני ישראל. לכאורה, סיפור יציאת מצרים כולו מודיענו שאם יש אומה אחת המגלמת את הרוע, הרי זו מצרים. אך ההפך התגלה כנכון. בספר דברים מצווה התורה, "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח). סמוך לאחר מכן משה  רבנו חוזר על מצוות מחיית עמלק, ואף מוסיף פרט חשוב:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים. … תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח!" (דברים כה, יז-יט)

נצטווינו לא לשנוא מצרים, אך לא לשכוח לעולם את עמלק. מה פשר ההבדל? התשובה הפשוטה נמצאת בדברי רבותינו (פרקי אבות פרק ה משנה  טז):

"כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר, בָּטֵל דָּבָר-בְּטֵלָה אַהֲבָה; וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם".

בדיוק אותו דבר זה עובד לכיוון השנאה. אם היא תלויה בסיבה מסוימת, כשהסיבה נעלמת בטלה השנאה; אבל שנאה חסרת סיבה, חסרת בסיס, נמשכת לעד.

המצרים שיעבדו את בני ישראל כי נבהלו מהם; כדברי פרעה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ."(שמות פרק א פסוקים ח-י) זו הייתה שנאה מתוך פחד. היא לא הייתה שנאה אי-רציונלית. מצרים כבר הותקפה ונכבשה קודם לכן בידי שבט זר, ההיקסוס, וזיכרונה של תקופה זו עוד היה חד ומכאיב. העמלקים, לעומת זאת, לא היו מאוימים בידי בני ישראל. הם תקפו עם שהיה "עָיֵף וְיָגֵעַ", ובתוכו התמקדו דווקא בכל "הַנֶּחֱשָׁלִים" מאחור. בקצרה: המצרים פחדו מבני ישראל כי בני ישראל היו חזקים. העמלקים תקפו את בני ישראל כי בני ישראל היו חלשים.

במינוח של ימינו, המצרים היו שחקנים רציונליים, והעמלקים לא. עם שחקנים רציונליים אפשר לשאת ולתת על שלום. אנשים המצויים בסכסוך תופסים לבסוף שהם הורסים לא רק את אויביהם אלא גם את עצמם. ממש כך אמרו לפרעה עבדיו לאחר שבע המכות.

תכנון הוויה אסטרטגית

״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.  וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״. ( בראשית פרק ב פסוקים א-ג)

 שבת-קודש  זאת מהות אנרגטית  המתנהלת מעל הטבע ודרכה הטבע האנושי נטען כל פעם מחדש. בפרשתנו אנו פוגשים את המימוש של התכנון שהתקיים בתחילת פרק בראשית

מצוות השבת נזכרת לראשונה בפרשתנו. השבת היא מן המוסדות החשובים שהעולם ידע אי פעם. היא שינתה את תפיסת הזמן של האנושות. לפני הולדת היהדות מדדו אנשים את הזמן על פי השמש – שנת החמה בת שלוש מאות שישים וחמישה ימים, ועונות השנה הסדורות בה -ואז הגיעה זמן  המימוש של היהדות :״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. (שמות פרק יב פסוקים א-ב)

שקבעו את אורח חייהם על פי היָרֵחַ, והיֶרַח בן כשלושים הימים, מציין את המחזור הימלאו ויחסרו. לשנה יש אפוא בסיס טבעי ולחודש יש בסיס ערכי יהודי .  השבוע, לעומת זאת, אינו קשור לשום מחזור בטבע וביקום. יחידת הזמן בת שבעת הימים היא פרי רוחה של התורה, והיא נפוצה בעולם כולו ואפשר לראות ברוח טובה איך הנצרות והאסלאם ששאבו אותה ממנה ורק הזיזו את יום המנוחה. ולצערי עולם הבודהיזם שאני מוקיר ומעריך לא זוכה לכך שזמן שמטעין את טבע האנושות, עולם הבודהיזם ייהנה ממנו.

השבת מחוללת בחיינו ובחברה שאנו חיים בה חלל שבתחומיו אנחנו חופשיים באמת. חופשיים מלחצי העבודה; חופשיים מדרישותיהם של מעסיקים תובעניים; חופשיים מייללות הסירנה של החברה הצרכנית שמדרבנת אותנו לרַצֵף בכסף את דרכנו אל האושר; חופשיים להיות אנו עצמנו בקרב יקירינו. היום האחד הזה הצליח להגיש משמעות רעננה בכל דור ודור, למרות התמורות הכלכליות והתעשייתיות מרחיקות הלכת. בימי משה רבנו , פירושו היה חופש מעבדות פרעה. בימינו, זה יום של חופש מהדוא"ל, מהטלפון החכם על רשתותיו וקווצותיו, והציפייה שנהיה זמינים מסביב לשעון.

השבת היא תופעה חסרת תקדים לא רק מבחינה תרבותית, אלא גם מבחינה מושגית. השבת היא אוטופיה עכשווית. אנו יוצרים בה, למשך עשרים וחמש שעות בשבוע, עולם שאין בו היררכיות. לא מעסיקים מול מועסקים, לא קונים מול מוכרים, לא חוסר־שוויון בהון או בכוח, לא ייצור ולא תחבורה ולא רעש החרושת ולא המולת השוק. השבת היא "נְקוּדַת הַדְּמָמָה שֶׁל הָעוֹלָם הַמִּסְתּוֹבֵב"; היא השקט שבין שני פרקים בסימפוניה; היא השעיה של מרוץ השעות. השבת היא אוטופיה – אך לא בקץ הימים, אלא כאן ועכשיו ושוב ושוב. באמצע העולם ובאמצע הזמנים.

יום שבת שהוא חלק ממעשה בריאה. והוא מטעין את טבע האנושות כי אלמלא מנוחת הגוף, ושלוות הנפש, רגיעת הנשמה וריענון קשרי הזהות והאהבה שלנו, תהליך היצירה היה דועך ומתנוון. אנשים ועמים כפופים לעקרון האנטרופיה, העיקרון הקובע שכל מערכת מאבדת אנרגיה לאורך הזמן. עם ישראל לא איבד את האנרגיה שלו לאורך הזמן, ונשאר חיוני ויצירתי כפי שהיה תמיד. הסיבה לכך היא השבת, משאב האנרגיה־המתחדשת הגדול ביותר של האנושות.

מהות תפקיד המן בזמננו:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם:  אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר.  וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה.  וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.   וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה–שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר:  אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר.  וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה:  הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.  כו שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ.  (שמות פרק טו)

מפסוקים אלה אפשר להבין ולראות שהעולם הרוחני יש בו את המסוגלות להבריא אנשים שתקועים באנרגיית "זמן-מקום-מרחב תודעתי". אנו רואים זאת שהקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל תראו אותו מהלך שאתם עושים ללא אנרגיה אז הטבע שולט בו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם:  אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר.  וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ", לכן אל תשחקו עם עצמכם ותקשיבו לטבע המציאותי ואז מגיע השבת וכאן הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל ,שמכוון ששבת זאת אנרגיה מעל הטבע אז: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.   וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה–שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר:  אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר.  וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה" ופתאום אותו המן שהבאיש ביום חול מקבל הטענת אנרגיה מעולם האלוהות ולא מבאיש. מכאן נלמד שאפשר ורצוי להיעזר בעולם האלוהות. ניקח את מעיין שחר שעם ישראל התגייס לקרוא את התהילים שקודדו במיוחד לאנרגיה של מעיין שחר וברוך השם זה עובד לכן לא נכון לנו להפסיק לקרוא תהילים."