פרשת בְּהַר התשפ"ד

״את המאמר אני מקדיש למורנו ורבינו ועטרת ראשנו האיש שארץ ישראל היא כל הוויתו  הראי״ה הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

פרשת בהר בסימן שחרור האחריות שכבר לא שייכת לנו, אך למרות הסיטואציה עדיין קיימת בתודעתנו ומדברת איתנו דרך הרגש: ״דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה”. 

התורה מלמדת אותנו את מהות השחרור – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, פעם בשבע שנים אנו צריכים לשמוט את השליטה הבלתי פוסקת שלנו במציאות למשך שנה שלמה. ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר״. באמצעות השמיטה אנו משחררים את כל התחומים שאנו נאחזים בהם בגלל סִיטוּאַצְיָה (אירוע שנחווה בתודעתנו ויש לו את היכולת להשפיע על אופן התגובה שלנו בדרכים מגוונות). שחרור זה מביא לניקוי עמוק בתודעתנו, בכדי לאפשר לנו תנועה במרחבים, התפתחות ממשית בתחומים החסרים לנו כשאנו מרפים ממהומת החיים הרגילה. 

אל לנו לשכוח כי מהות החיים עוברת דרך המסלול הגשמי, ״שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ״, עלינו לזרוע ולחרוש, לפעול בדרכי הטבע, ולא חלילה לשכוח את המהות הרוחנית, מכיוון שאם  נתנזר מהעולם ונעסוק רק בהתבוננות פנימית, כדוגמת תפילה, צ׳י קונג, או מדיטציה, לא יצמחו לנו פירות. אז, מצד שני, התורה משנה תודעה ואומרת: אחת לשבע שנים, עלינו להתנתק מחיי החול ולעשות שנת שבתון רוחנית, שנה שתוקדש לתפילה לימוד גמרא, צ׳י קונג ומדיטציות, שמביאים אותנו להנות ממעשים טובים. 

אני מבין שזה לא פשוט, עלינו לחיות בעולם הזה ובכל זאת להישאר מעליו. מצד אחד  לעשות הכל בדרכי הטבע, ומצד שני לדעת שברכת הבורא היא שתסייע לנו למעלה מהטבע. את הכוח לחיים האלה אנחנו מקבלים מהשנה השביעית שבה עושים פסק זמן. שיש ביכולתו להביא אותנו להתחדשות: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״. תכלית הרוחניות – גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

הגעה לתודעה זו מצריכה מאיתנו להפוך את הרצון לקבל לעצמי – אגואיזם, לרצון לתת לאחר -אלטרואיזם. מהות הטבע האנושי היא הרצון לקבל, רצון זה טבוע בכל בני האדם ומניע אותם לעשות ה-כ-ו-ל כדי לספק את הדרישה, גם כאשר הדבר בא על חשבון אחרים. למעשה, כל פעולה שמבצע האדם, מהקטנה והפשוטה ביותר ועד הגדולה והמורכבת ביותר, נועדה אך ורק כדי להגביר את ההנאה שהוא חש, או לחלופין, להמעיט את סבלו.

מצד שני בתוך הרצון לקבל לעצמו טמונה קנאה שעוזרת לנו להתפתח כפי שנאמר בתלמוד: ״קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה״. הרצון לקבל – האגו, הוא שמניע את גלגלי ההתפתחות של האנושות לכל אורך ההיסטוריה. הרצון הגָדֵל של האדם לקבל לעצמו הוא זה שגורם לו לרוץ ללא הרף  ולחפש דרכים חדשות לספק את עצמו.

הרצון לידע ולהשכלה, שהחל להתפתח בעקבות הרצונות לעושר, כבוד ושליטה, דחף אותנו לפתח את המדע, את מערכות ההשכלה, את החינוך ואת התרבות, הותיר את רשמיו המשמעותיים ביותר מתקופת הרנסנס ועד ימינו. לכן ברגע שנתחיל להכיר את ערכנו האמיתי – מהותנו הפנימית, נוכל לעשות את העבודה האמיתית שלשמה הגענו לעולם הזה. שנזכה ללמוד לשלב בין החיים הגשמיים לחיים הרוחניים ו״להוריד״ רוחניות לגשמיות. כל אדם מעם ישראל נולד עם תכונה בעלת ממד רוחני.

בשל אותה תכונה נולדת בתוכו שאיפה טבעית לחיות חיים רוחניים בגוונים שונים, אולם חיי החול שאותם אנו חיים אין ביכולתם להוציא את הרוחניות שבתוכנו מן הכוח אל הפועל. לכן חיים אלה במהותם המעשית מסתירים את כוח ההשפעה הרוחני שבתוכנו ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר הישר לתוך המציאות היום יומיומית . מכיוון שהמציאות היום יומית  מכריחה אותנו לעסוק בצרכים גופניים וכלכליים. חיים גופניים אלה מעיבים גם על האמונה הצרופה. אנו רואים תמיד את הניגוד הזה מול עיננו בכל סיטואציה או בכל מעשה, והשאלה כיצד אפוא ניתן לפתור את הניגוד הזה שבין השאיפה לרוחניות לבין כורח המציאות? ישנן כמה דרכים לכך:

הראשון – להפסיק לקחת אחריות לחלוטין. ויתור כללי על אחד ממרכיבי הקונפליקט. פתרון זה אינו קביל, שכן ויתור על חיים רוחניים נוגד את רצון ה' ואת טבע הנפש הטהורה, ומצד שני, ויתור על החיים החומריים אינו מציאותי.

השני – קידוש החיים החומריים עד שיעלם הניגוד ביניהם לבין החיים הרוחניים. דבר זה אינו קל לביצוע, ולפעמים אף מאכזב.

השלישי – מגיע מרבינו אריק איינשטיין שאומר: ״לקחת פסק זמן ולא לחשוב לשבת מול הים ולא לדאוג לתת לראש לנוח מהפיצוצים לתת ללב לנוח מהלחצים״. במילותינו אנו, הפסקה זמנית – נתינת-רווח, הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה. פסק-זמן כזה אמור לפעול הן עבור הפרט והן עבור הכלל.

מצוות השבת באה לספק את הצורך בהפסקה זמנית בפעילות הכלכלית, לאפשר לכל אחד להתנתק ליממה אחת מהחיים החומריים ולהטעין את העצמי בתכנים בעלי מבנים רוחניים. הפסקה של יום אחד אינה גורמת נזק משמעותי לחיים הכלכליים, ומצד שני, טעינת אנרגיה זו מעניקה לנפש  את המזון הרוחני שהיא זקוקה במשך השבוע.

גם בשנת שמיטה מדובר בהפסקה זמנית של החיים הכלכליים, ומאותן הסיבות, אלא שהפסקה זו היא ארוכה יותר – שנה שלמה ולא יום אחד בלבד, ושנה זו מטילה עלינו רק איסור עבודת האדמה וביטול החובות. (הזיקה הבולטת שבין מצוות השמיטה לבין ארץ ישראל היא מקור הקשר שבין מצוות שמיטה לבין עם ישראל – הרב קוק).

בתורה נאמר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל: ״וַיהוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם–צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה. טו כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם״, לכן איסור זמני וכללי לעבוד את אדמת ארץ ישראל בשנת שמיטה הוא יסוד ההויה. 

לפי דעתי אנו צריכים להבין שעם ישראל ביסודו הוא עם חקלאי שמתלבש במלבושים ססגוניים כדוגמת הייטק, מחשבים ועוד מליון דברים. כפי שאני, במהותי מרוקאי ומתלבש במלבושים ססגוניים, אבל בשעת האמת כשמתגלה המרוקאי, פתאום כולם בשוק. לכן יש לזכור אנו עם חקלאי והקרקע מהווה את בסיס החיים. עיסוקינו בתעשייה ומסחר הוא כורח מציאות מסוימת.

כל חגי ישראל קשורים לחקלאות, בכל אחד ואחד משלושת הרגלים:
בפסח, חודש האביב, התבואה עדיין אינה בשלה, כי בשלב זה אין יודעים בוודאות אם התבואה תצמח כראוי.
בשבועות, חג הקציר, התבואה כבר מוכנה לקצירה אך עדיין אין היא שלמה, שכן התבואה נמצאת בשדה ועדיין אי אפשר ליהנות ממנה.
דווקא בחג הסוכות, חג האסיף, היבול כבר אסוף בבית ואפשר ליהנות ממנו, ולכן השמחה שלמה.

תבואה רוחנית

התורה היא נצחית וענייניה שייכים לכל יהודי, בכל מצב ובכל זמן. שלושה שלבים אלה קיימים לא רק אצל החקלאים אלא גם בעבודתו הרוחנית של כל אדם מישראל. חג הפסח מציין את השלב הראשון, חג השבועות מציין את השלב השני ובחג הסוכות מגיעה העבודה בשלמותה.

חג הפסח הוא הזמן של יציאת מצרים, שבו התחולל בעם ישראל עניין האמונה: ״וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״. האמונה היא היסוד של עבודת ה’, אבל עם זאת אין היא אלא יסוד בלבד. יכול אדם להאמין ולנהוג שלא על-פי האמונה, שכן האמונה היא כוח כללי ועליון מכדי לנתב את החיים בפועל.

השלב השני הוא חג השבועות, ״זמן מתן תורתנו״. כאן עבודת ה’ עובדת לפסים מעשיים של קיום תורה עבודה על הערכים ועשיית חסד. הקב״ה נותן לנו את תורתו ואנו, מצידנו, מכריזים ״נעשה ונשמע״. שלב זה נמשל לקציר התבואה – היא כבר נקצרה ומוכנה, אבל עדיין לא הוכנסה לפנים הבית. כך בני-ישראל מקבלים עליהם את התורה והמצוות, אבל עדיין לא קיימו בפועל.

השלב השלישי והשלם הוא חג הסוכות. מחג השבועות ועד חג הסוכות עסקנו בקיום תורה עבודה על הערכים ועשיית חסד בפועל, ועל-כן עכשיו אפשר ״להכניס הביתה״ את היבול הרוחני של העשייה של עבודה על הערכים ועשיית חסד. היהודי כבר הגיע לשלב השלישי של קיום התורה בפועל ממש, ועכשיו הוא יכול להכיל את דרגתו הרוחנית. לסיום אנו עם חקלאי, כך הוא המצב האידיאלי. ההתרחקות מן החיים הקרובים לטבע מזיקה לאדם לכן כדאי להתחיל לעשות מדיטציות בטבע.״