פָּרָשַׁת בְּהַר - הרב דוד איפרגן

" ניתן לראות דרך פרשת בהר סיני את ההתפתחותו של עם ישראל הנוהג באורח החיים על פי התורה.
ישנם כמה פרמטרים המתקיימים בפרשת בהר:
הראשונה היא חוקה אַגְרָרִיּוּת הבאה לידי ביטוי בחברה שהחקלאות היא תוכן חייה המקדשת אורח חיים חקלאי ורואה בו דרך לעיצוב ערכים חברתיים כגון חופש, שוויון וצניעות.

השנייה היא החוקה הסוציאלית: כגון-שנת שמיטה– שנת היובל- דיני קרקעות- קנין בתים -וקנין שדות– מניעת העברת בעלותה ההון -וכאן יש לזכור כי ההון באותה תקופה לא היה אלא הקרקע עצמה הוי אומר – למנוע העברת בעלות הקרקע לידי יחידים וכיוצא בזה.

השלישית היא משפט אזרחי– ועיקרו הוא הכיוון הסוציאלי, כגון: מצות צדקה- הענקת מתנות לאביונים- להחזיק בידי המָּך-חוסר מסוגלות לחיות את החיים-לתמוך בעניים-חוסר מסוגלות לחיות את החיים לדאוג לעצמם מועדי וחגי ישראל-לא להונות אנשים מֶקַח וּמִמְכָּר– שחרור העבדים בשנה השביעית-, גאולת הקרקעות-לא לקחת ריבית בהלוואות שהאדם נותן לחברו שנקלע למצוקה–ומכאו ניתן להבין כי הלוואה שלא בריבית פוסקת מלהיות ענין עסקי,אלא נעשית ענין של גמילות חסדים-הלוואות של גמ״ח

שמיטה אצל הר סיני
פרשת בהר סיני פותחת בהטעמה מיוחדת שלא נאמרה בשאר המצוות: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר״. (ויקרא פרק כה פסוק א) בקשר זה ידוע מאמר הלקוח ממדרש סִפרא הוא נקרא גם "תורת כהנים". שהוא מאמר מאוד פופולרי, משום היות רש״י פותח בו את פירושו לפרשה זו, ושואל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? כלומר, למה דווקא בקשר לשמיטה נזכר ענין היותה ניתנת בהר סיני, כאשר ידוע שהתורה כולה ניתנה למשה רבינו בהר סיני? וידועה גם התשובה הניתנת אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אף כל המצוות האחרות כללותיהן ודקדוקיהן מגיעים מהציווי שניתן לעם ישראל בהר סיני.

כלומר, ״ספרא״ ובעקבותיו רש"י רואים בהטעמה זו מעין בנין-אב ופרדיגמה לכל המצוות האחרות, וכשם שפרשת ״בהר״ נותנת פירוט רב לדיני שמיטה ויובל, כך סמכות התורה שבעל-פה לפרש את פירוט המצוות, ניתנה אף היא מסיני.

למרות שאין בידינו ידיעה ברורה, מדוע מכול הפרשיות הכתובות בתורה נבחרה למטרה זו דווקא פרשת ״בהר סיני״ עם מצוות שמיטה. כמה מן הפרשנים כגון הרמב"ן, וכן גם ר' חיים בן-עטר בעל "אור החיים", שואלים שאלה זו, ובהיות שערי הדרוש פתוחות תמיד, נשאר לנו מקום להתגדר בו, אנו רוצים לנסות להסביר את העניין לפי דעתנו.

שמיטה והבטחת הארץ
המצווה האמורה בפתיחת "בהר" קשורה בהבטחת הארץ, ואכן הכתוב אומר במפורש: ״דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם״. (ויקרא פרק כה פסוק ב ) ובעולם ההגות האמונית נעשה נושא זה חשוב מאוד, ובהקשר זה ניתן לומר כי ההטעמה: ״מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

״מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו״
מבחינת ההבנה המעמיקה, אין התורה מכירה כלל באותה הפרדה פופולרית הידועה בציבור: ״מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו״, שהיא למעשה חלוקה פורמלית גרידה. מבחינה המשמעות אין אדם חייב לחברו מאומה, ורק משום שהתורה מטילה על האדם חיובים אלה, הרי הוא מחויב בהם.
לאמיתו של דבר ניתן לומר כי כל אותן המצוות הידועות בציבור כמצוות בין אדם לחברו, הרי הן למעשה בין אדם למקום, והוכחה לדבר זה היא בעובדה, שאנו מגיעים לומר את הווידוי הגדול בתפילת יום-הכיפורים, שעיקר תוכנו רובו ככולו עוסק בדברים שבין אדם לחברו, כמעט שאין בו זכר לאותם דברים שנוהגים לכנות אותם מצוות ריטואליות, נוסח הווידוי לגבי כל העוולות שחטאנו לזולתנו הוא: ״על חטא שחטאנו לפניך״.

״וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה״. (ויקרא פרק כה פסוק ח)

מעניין וגם מדהים לראות שכל תהליך שעולם האלוהות מעביר את העולם האנושות, תמיד זה יהיה דרך תודעות בעלי מרחב-זמן. מקום- ונפש-שם

בוא נבין ונראה לאורך כל הדרך את עניין בריאת העולם עניין קדושת הימים בישראל ברובו תמיד זה ילווה דרך מספרים. כל שבעה ימים אדם נפגש עם שבת. ביציאת מצרים סופרים שבעה שבועות עד לקבלת תורה. לאומה יש שבעה ימים טובים זכר ליציאת מצרים. ולאדמה יש שנת שמיטה לאחר שבע שנים. הכלכלה, שהיא מערכת עוד יותר רחבה, מתאפסת לאחר שבע שמיטות – בשנת היובל. כך כתוב לגבי הבריאה: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״. (בראשית פרק ב פסוקים א-ג)

״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ״. (שמות פרק כ פסוק י) כלומר מתחילת בריאת העולם השם שזר בתוך עולמו את התודעות בעלי מרחב-זמן. מקום -ונפש-שם. אתם יודעים מה ההבדל בין יהודי לבודהיסט זה פשוט שיש בעיה הבודהיסט לא שואל מה ניתן לעשות אלא מה להיות. היהודי שואל: יש בעיה – אז איך נפתור אותה? מבחינת הבודהיסט כל פעם שיש בעיה הוא שואל– איך אני אחווה אותה? הוא לא באמת מעוניין בפתרון הבעיה.

צריך להבין את המגבלות שאנו חווים את האירועים דרכם, אדם יכול לבנות דבר ולחוש כי יש משמעות למה שהוא עושה כי הוא בונה את העולם. לכן כאשר התורה מדברת אתנו היא מדברת על התחום הקרוב אותו אנו מסוגלים לקלוט. לא מדברים על העולם הבא כי אתה לא יכול לקלוט אותו אלא מדברים על אריכות ימים שהיא הדרך לעולם הבא.

חלוקת השביעיות בזמן היא לא תמיד אותו דבר. לעיתים הקדושה היא בתוך השביעייה ולעיתים מחוץ. למשל בכל שבוע יש שישה ימים והיום השביעי הוא הקדוש שבת. לעומת זאת חג השבועות זה שבעה פעמים שבע ויום החמישים הוא מעל. וכן יובל יש שבע שמיטות ורואים שהיובל מגיע אח"כ. עוד דוגמה אדם נולד, שבעה ימים ערל וביום השמיני ימול. מה ההבדל? כל פעם שמדובר על חירות זה מעל. כי לעולם הטבעי יש טבע שלא ניתן לצאת ממנו. ורק שאדם מתחיל לחוות את התהליכים הוא מתחיל לצאת מחוץ לגבולות הטבע-הרגלים שדרכם הוא מהווה את עצמו בעולם הזה. עוד נאמר בתורה: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי״. לא נאמר: ״וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יום השביעי". הסיבה היא מאוד פשוטה כל פעם שאנו נכנסים לתחום המטא פיזי, אותו תחום מתחיל להיות עלום, ורק אם אנו מכניסים בו תהליכים בעלי חיות פיזית אנו יכולים לחוות אותו. אפשר לראות את זה דרך המצוות של חג הסוכות- בניית סוכה, חג הפסח- אכילת מצה, חג השבועות- מדיטציה כל הלילה, חג החנוכה- נרות חנוכה, חג פורים- קרחנה, ראש חודש- סעודת ראש חודש, שבת- שלוש סעודות, ועוד. כי אנו עדיין ביום השביעי, כל המציאות וההיסטוריה היא ביום השביעי. רק במקדש כתוב: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. (ויקרא פרק ט פסוק א) כי המקדש הוא במדרגה אחרת והוא איך יראה העולם במדרגת היום השמיני של ראיית פני ה'. זה מסביר מדוע המקדש נחרב – כי הוא שתל זר בעולמנו ולכן העולם דוחה אותו. לכן זה טבעי שהוא נחרב והזמן בו הוא בנוי זה החריג. לכן במקדש אמרו שם הויה ולא שם אדנות כי הוא במדרגת היום השמיני.

גר או תושב?
״וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. כד וּבְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ״. (ויקרא פרק כה פסוק כג) ההלכה המונעת מכירת קרקע לצמיתות יונקת את הרעיון ומגדירה אותו, דרך מעמדו הקיומי של האדם בעולם. מצד אחד האדם הוא תושב בעולם הזה בתור יציר הטבע: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב״. (בראשית פרק ג פסוק יט) מצד שני הוא גר מצד נשמתו שהיא בת מלך ותמיד מתגעגעת לבית אביה, בעלת צימאון מטאפיזי בלתי ניתן לרוויה.

הרב יהודה אשכנזי מסביר את הרעיון בצורה הכי יפה לאנשים המתקיימים בעולם הרוחני. אם אתם חשים כגרים בעולם הזה, אתם תושבים עמדי, ואם אתם חשים כתושבים בעולם הזה, אתם גרים עמדי. מאחר והקב"ה הגלה את עצמו כביכול מהמציאות על מנת לאפשר את האוטונומיה של הבריאה, כמו סוד הצמצום שמוסבר בקבלה, הרי שהוא מתנהל בעולמנו כגר. כדי להידבק בו, יש צורך להידמות למידתו זו, ולחוש כגר בעולם הזה. זה הבסיס לאמירה חוזרת ונשנית בתורה שהקדוש ברוך הוא אוהב גר, כי הגר, כביכול, מבין אותו. על כן גם עם ישראל נולד כגר, מחוץ לארצו, ואף כאשר בא התיישב בנחלתו, אינו נאחז בה בשלמות, אלא משאיר פאה בשדה, ואף שומט מעבודת הארץ לשנה שלימה.

עכשיו נראה איך שינוי בחברה משנה חוק בתורה
ישנו פסוק בפרשתנו המאפשר למכור בתים לצמיתות. היכן שישנם ערי חומה, נרמז כאן שיש ביכולתה של התרבות העירונית ליצור מסגרת חיים חדשה, המנותקת מהשעבוד הטבעי, בה אדם יכול לחיות חיים שלמים של שייכות נצחית לקרקע, מבלי לשכוח את ה'. העיר מהווה ארגון מחדש של המרחב לפי מידתו של האדם הנברא בצלם, שבו ניתן לבנות את החיים על ערכים ולא רק על התחרותיות של הטבע. מובן הדבר שמדובר באתגר של החברה העירונית, ולאו דווקא המציאות הגלויה.

בטרם נפלה ירושלים בידי הכשדים, נצטווה ירמיה הנביא לקנות את השדה של חנמאל בן דודו. מעשה סמלי זה, המבוצע ברגעים האחרונים לפני נפילת העיר, הוא אות ליוצאים לגולה שעוד תבוא שיבת ציון: ״כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, בָּאָרֶץ הַזֹּאת״. (ירמיהו פרק לב פסוק טו) הפסוקים המתארים בפרוטרוט את כתיבת השטר והטמנתו בכלי חרס, את העדאת העדים ואת מסירת הכסף מהוים מקור להלכות רבות, וביניהן זו הקובעת שקניין הקידושין נעשה על ידי מסירת כסף או חפץ אחר מהחתן לכלה (מסכת קידושין דף ב עמוד ב). קשירת הלכות בנין ביתו הפרטי של האדם – הקידושין – למעשה הנוגע לאומה כולה – הבטחת שיבת ציון – איננה מקרית. קיומו השלם של היחיד הוא דווקא מתוך שהוא מכוון בבניינו הפרטי לטובת הכלל, שעל כן אמרו שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים.

ירמיהו מבליט גם את ההקשר שבו משתלב תיקון הכלל, שאף הוא פרט לעומת תיקון ההויה כולה: ״אֲהָהּ, אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ, כָּל-דָּבָר״. (ירמיהו פרק לב פסוק יז) חורבן המקדש איננו רק צרת האומה, כי אם חילול השם. בעוד שמשה רבינו כינה את ה' בשמות: ״כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״. (דברים פרק י פסוק יז) ירמיהו מכנה אותו בהפטרת השבוע: ״עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים, וּמְשַׁלֵּם עֲו‍ֹן אָבוֹת, אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ״. (ירמיהו פרק לב פסוק יח) בפסוק זה אנו מבחינים שהנביא ירמיה השמיט בכוונה את המילה "הנורא", על זה הגמרא עונה במסכת יומא כי "גויים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו?" (יומא דף סט עמוד ב). תפילת הנביא מביאה בחשבון את העובדה שהחורבן פוגם בדעת ה' בעולם כולו. בשעה שהוא מזכיר את יציאת מצרים, הוא מבליט את משמעותה האוניברסלית: ״אֲשֶׁר-שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ-מִצְרַיִם, עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וּבְיִשְׂרָאֵל, וּבָאָדָם; וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ שֵׁם, כַּיּוֹם הַזֶּה״. (ירמיהו פרק לב פסוק כ)

המענה הא-לוהי לפנייתו של הנביא כולל אף הוא את הזכרת המימד האוניברסלי של ההשגחה העליונה: ״הִנֵּה אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵי כָּל-בָּשָׂר–הֲמִמֶּנִּי, יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר״. (ירמיהו פרק לב פסוק כז) ומוסיף: ״הֲמִמֶּנִּי, יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר״"? (ירמיהו פרק לב פסוק כז) לאמור מהלכי ההיסטוריה כוללים התהפכויות של מצב האוניברסלי של עם ישראל שיש בכוחם להאיר על עולם האנושות.

זו דרכה של תורה, ללמדנו שהמעשה הפרטי, משתלב ביעוד-תיקון של האומה, והוא עצמו משתלב ביעוד-תיקון מכאן שאל לנו לזלזל ביכולת השפעתו של היחיד על המהלך הכללי, וגם שלא נשכח את מחויבותנו לתיקון הכל, הכל ממש. ״