פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ - הרב דוד איפרגן

" בפרשת בהעלותך מתקיימים תהליכים בעלי משמעות, רוחנית – רגשית, שחלקם מתקיימים בתודעתנו, וחלקם מוסתרים מתודעתנו. כגון: פרשת כינון וארגון הלוויים-פרשת פסח שני- ההוראה בדבר הכנת שתי חצוצרות-הכסף, לרבות צורות, התקיעה והתרועה בהן לצורך התכנסויות הנשיאים וקריאת העדה- תיאור מפורט של סידור השבטים בארבעה ראשי-מחנות והוראות המסע סביב המשכן- ובעקבותיו הזמנת משה רבינו את חובב בן רעואל להצטרף אל העם בדרכו לארץ היעוד.

אנו נתמקד בארבעה פסוקים הראשונים שפותחים את הפרשה, בתורה נאמר: "בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן-אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה. וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב, עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא: כַּמַּרְאֶה, אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה-כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה". (במדבר פרק ח פסוקים ב-ד) ומיד בהמשך נאמר: ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה, יֹאמַר: שׁוּבָה יְהוָה, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״. (במדבר פרק י פסוקים לה-לו)

חז"ל מלמדים אותנו איך לקשור אירועים בעלי משמעות המתקיימים בתנ״ך, ולהפוך אותם לאירועים בעלי משמעות, שישמשו כלים להתפתחות דרך תהליכים שאנו עוברים עם עצמנו בעולם העשיה. עכשיו כעיקרון בונה תהליכים, את מְּנֹרָת המאור- נשייך לצורך המאמר לעם ישראל. ואת אָרֹן הברית נשייך לצורך המאמר לתורה הקדושה. את שיוך זה אנו למדים דרך שתי פרשות:

הראשונה – היא פרשת תרומה שבה מפורטים כלי המקדש ושם לא מתואר יחס מועדף כלפי המנורה אלא דווקא כלפי ארון הברית.

השניה – זאת פרשת בהעלותך-פרשת השבוע, שכאן ישנו יחס מועדף למעשה המנורה. חז"ל במסכת שבת מלמדים אותנו על המנורה, ומדגישים שיש משהו מיוחד במנורה שאין בארון הברית, ומסבירים, בתורה נאמר על המנורה: ״מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה-תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם״. (ויקרא פרק כד פסוק ג) וכאן חז״ל מקשים, וכי ה' לאורה הוא צריך שיאירו לפניו בלילה? והלא ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של ה' בעמוד האש! אלא הדלקת המנורה עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ושואלים: מאי [מה] עדות זו? אמר רב: זו נר מערבי במנורה שנותן בה שמן בדיוק כמו כמות השמן שהיה נותן בשאר הנרות, ממנה היה מדליק ובה היה מסיים, שהנר המערבי היה ממשיך לבעור במשך כל היממה, בעוד ששאר הנרות דלקו רק בלילה, ובכל ערב היה הכהן הגדול מדליק את שאר הנרות מכוחו של הנר המערבי שאף פעם לא כבה. וזאת כדי להראות שהשכינה שורה בישראל. (מסכת שבת עמוד כב עמוד ב)

לסיכום אפשר לראות בדברים אלו של חז"ל את רצונם ליצור בידול תהליכי בן המבנים הרוחניים-בעלי תכנים גשמיים, כאשר ארון הברית הכולל בתוכו את לוחות הברית מסמל את התורה ואילו המנורה מסמלת את עם ישראל. וכאן מדגישים חז״ל שהתורה ניתנה בשביל עם ישראל. כלומר, המנורה היא סמל לאומי של עם ישראל המבטאת על ידי הדלקתה התדירה את שותפותו של האדם בעבודת הקודש, במנורה יש מעשה של הכהן שצריך לארגן ולהדליק אותה בעצמו. אפשר לראות זאת באמצעות ניצחון המכבים-החשמונאים על היוונים, שבה היתה לנו עצמאות מדינית ניתן לראות עד היכן הגיעה חשיבותה של המנורה, גם בנס פך השמן וגם במטבעות המיוחדים שנתקנו באותה תקופה שעל חלקן הוטבעה צורת המנורה.

לאור זאת, ברור גם מדוע המנורה אשר מסמלת את עם ישראל עשויה מקשה אחת, שהרי עם ישראל קשורים זה בזה דרך נשמת האומה, ורק אחר כך מתפרט לפרטים.

מדוע עונשם של המתאווים לבשר כה חמור? מדוע משה רבינו לא הצליח בידו להתייצב כנגדם?
זמן קצר לאחר תחילת נסיעתו של הארון אנו נפגשים עם השבר הראשון של משה. משה רבנו נתפס בעיננו עד לאותה שעה כאדם חזק מאוד שאינו מאבד את העשתונות, ואת זה אנו למדים דרך חטא העגל דבר שבא לידי ביטוי במיוחד בעת ירידתו מן הר סיני, כאשר ראה את עם ישראל חוטאים בחטא העגל, ומיד לאחר מכן הפסוקים מתארים לנו כיצד באופן טבעי כמעט שבר את הלוחות, התפלל, מעניש את החוטאים וייצר ניקיון רוחני שכולם מתפעלים ממנו עד היום. דווקא הוא זה שאומר לקב"ה שהוא רוצה למות כפי שהתורה מעידה: ״וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג-אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי״. (במדבר פרק יא פסוק טו) כאשר העם מבקש ממנו בסך הכל בשר, דבר שאיננו אסור מן התורה. זהו דבר תמוה ביותר – כיצד אדם כה גדול מתפורר מול עיננו בגלל ענין שולי לכאורה? המלבי"ם מבאר את אכזבתו של משה רבינו הנובעת דווקא מחוסר הגדלות שבבקשתם, כשהוא מבין שהעם רואה בו מי שאחראי על אספקת הבשר ולא מי שמעלה אותם מבחינה מוסרית ורוחנית, והסיבה היא שהם רצו לתת ביטוי לגסות של הטבע שלהם, וכי שורש רצונם היה שמשה רבינו יתן להם הארה בתוך חוצפתם. למעשה, זוהי מהות תפקידו של המשיח – לגלות את הקדושה שנמצאת בתוך החוצפה של בני ישראל – כפי שרבי אליעזר הגדול אומר לנו: "בעקבות משיחא [המשיח], בסמוך לבואו, חוצפא יסגא [החוצפה תגדל]". (סוטה דף מט עמוד ב) כלומר – כאשר היהודים נוהגים באופן שנראה זול באופן חיצוני, יש למצוא את הנקודה הפנימית הטהורה שבנשמתם, שתאיר את אפלתם. ואילו משה רבינו אמר – אני איני מסוגל לכך, אני נותן התורה ומסוגל אני להתמודד עם בושת פנים, עם יראת שמים, אך לא עם חוצפה. אולי כאן ניתן לראות בחטא זה של העם נקודת מפנה של הנהגת העם; ליתר דיוק ניתן לראות זאת החל מפרשיית הסמוכה לחטא: ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה, יֹאמַר: שׁוּבָה יְהוָה, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״. (במדבר פרק י פסוקים לה-לו) – מרגע שהארון החל לנסוע משהו ביציבותו של העם התערער והחריפו הבעיות והפורענויות. דווקא בנקודה זו, משה רבינו מתגלה כמי שאינו מסוגל לבדו לשאת את משא העם והוא זקוק לשבעים זקנים כדי להמשיך להנהיג את העם. ואז קורה משהו מדהים בעם ישראל, הם מבינים את המושג אחריות רוחנית, ומיד הם מתחילים לקחת את האחריות עליהם. אמנם זה בא מתוך משבר, אך הדבר מגלה גם על תהליך התבגרות שבו האומה מתחילה להתרגל להסתדר ללא משה. עכשיו לאחר שנתנו הסבר מפורט נתחיל לשייך את זה למהלכים שאנו עוברים במסענו בעולם העשיה.

כאן אנו נהיה מסוגלים לראות בעיני רוחנו את האנרגיה ההתפתחותית שתמיד מתקיימת בהסתרה, שפורצת תמיד לאחר אירוע קשה וטראומטי, כשאדם מאבד דבר השייך לו ועקב זה מתחיל לעבד את האירוע בתודעה שלו, וכל התהליכים שהוא עובר תחת הרושם של אותו אירוע זה. וגם כל אירוע שעם ישראל עובר בעצמו כקבוצה, בניגוד לציווי של הקדוש ברוך הוא, שבעקבותיו מתחיל תהליך, שמביא אותנו לעיבוד תהליכים חדשים בנשמת האומה. נחזור על ההסבר למעלה: ״וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ יְהוָה״. (במדבר פרק יא פסוקים א-ג) עם ישראל ההולך במדבר מוקף בענני-כבוד, מונחה ומודרך על ידי עמוד-הענן ביום ועמוד האש בלילה, מזונו מסופק לו אוכל מהשמים בשפע בצורת מָן, ואף על פי כן אין הוא מרוצה והוא רוטן כפי שכתוב: ״וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה״. אנו מכירים את משה רבינו איך הוא פעל והגן על עם ישראל בעשיית עגל הזהב, וגם כאן, משה רבינו משתדל לרכך את חרון אף ה׳ בתפילתו, לאחר שקיעת האש שלקחה עימה הרבה אנשים מעם ישראל, למה זה קורא מפני שעם ישראל נאחזו באנרגיית העבר, שעצם מהות העבר, שוכנת בכוח המדמה, שמאותו כוח מדמה, נבנים מדריכים רוחניים שמשאירים את האדם, בצורת אנוש, כפי שדוד מלך ישראל אומר: "מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם, כִּי תִפְקְדֶנּוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים״. (תהילים פרק ח פסוק ה) ולא מאפשרים להתהוות בהווה האוביקטיבי, כלומר להביא תהליכים לידי מימוש אמיתי. כפי שהתורה כותבת: ״וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים״. (במדבר פרק יא פסוקים ה-ו)

מעניין לראות כל פעם שאנחנו מסרבים להיגאל משעבוד, אנחנו נותנים כוח לעבר שלנו, וגם כאן עם ישראל, נותן כוח לעבר, על ידי שהוא מניח בתוך העבר זיכרונות וכאן הם מגיעים בצורת מה שעם ישראל אכל או האמין שהוא אכל בשהותו בשעבוד במצרים, ועקב היאחזות בעבר, עם ישראל משכיחים מהם את גאולתם מן השעבוד ואת ההנהגה האלוהית לה זכו. עכשיו אנו מתחילים להבין דרך פסוקים אלו, את המציאות הרוחנית הנפשית של העם, על התנהגותם אשר מעידה על מהותם. המונח משבר יזום שאנו כמובן לוקחים אותו מתהילים: ״תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא,לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ״. (תהילים פרק מב פסוק ח) כל משבר משמש כלי התפתחותי במסע של האדם, בעולם העשיה. נמשיך את המהלך שהסברנו אותו בתחילה דרך כגון התביעה לבָשָׂר פרשת קברות התאווה, שאנו יודעים שאלו דברים שהביאו את משה-רבנו כמעט לידי יאוש בכושרו להנהיג את העם המקציף. אולם כפי שהסברנו, את הכוח ההתפתחותי המתפרץ הנולד דווקא מתוך אותה סיטואציה מביכה, ובעקבות אותה סיטואציה, צמח כינון מערכת המנהיגות השיפוטית בישראל, בהוראת ה' למשה רבינו במינוי מועצת שבעים הזקנים, מנין שנקבע בתורה וממנו לאחר מכן השתלשל בהיסטוריה של ישראל המוסד הקבוע של בית הדין הגדול שהוא הסנהדרין.

פסח שני
״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן–לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ–בְּמֹעֲדוֹ; כְּכָל-חֻקֹּתָיו וּכְכָל-מִשְׁפָּטָיו, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם–בְּמִדְבַּר סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה–כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן–בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם–יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ; כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: כִּי קָרְבַּן יְהוָה, לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ–חֶטְאוֹ יִשָּׂא, הָאִישׁ הַהוּא״. (במדבר פרק ט פסוקים א-יג)

מדוע נצטוו ישראל על פסח שני?
פסח שני הוא באמת עניין תמוה ביותר. הלא לא מצאנו שנאמר ליהודי שחלילה לא צם ביום הכיפורים שיעשה "יום הכיפורים שני", וכן בכל שאר מועדי ישראל. ודווקא בענין פסח מצאנו שאותם אנשים טמאים לנפש משוועים אל משה: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן-בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״? (במדבר פרק ט פסוק ז) ומשה רבינו לא משיב את פניהם ריקם, אלא נועץ בה'. לעניות דעתי יש כאן דבר עמוק ביותר: אותם אנשים טמאים ידעו את מהות עניין עשיית הפסח שהביטוי הוא יציאת מצרים. שאת זה אנו לומדים מרמב"ם שאומר לנו: "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים", (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז, הלכה ו) וכן הם ידעו שחג השבועות קרב ובא, חג שבו אנו מקבלים את התורה. אותם אנשים הבינו שכדי לקבל את התורה מבלי לצאת תחילה ממצרים – דהיינו: הליכה במדבר ללא תכלית, שאותה תכלית מגיעה רק שהאדם עושה עבודה על האירועים שהוא עבר, ומתחיל לעבד אותם לעכל אותם ולמזג אותם בהווה המציאותי האובייקטיבי – כעת ברורה גם הדחיפות של העניין והחרדה שמשתקפת מתוך דבריהם של אותם טמאים, שאמרו: כיצד נקבל תוכן רוחני בלי עיבוד הנתונים, כי ברור אם לא מעבדים אז הם הבינו שההווה שלהם יהפוך להיות עבר? מפני שאנו מודעים לאנרגיות שהתקיימו בחודש ניסן שבו התרחשה היציאה ממצרים שדרך אנרגיות של גאולה, חודש ניסן מסמל את מהות הגאולה הניסית, כאשר הקב"ה גאל אותנו ממצרים בזרוע נטויה. ואילו שאנו פוגשים את פסח שני בחודש אייר, אז כאן האנרגיה משתנה לחלוטין, ומאז ועד היום, חודש אייר, מסמל את הגאולה של עם ישראל בכוחות עצמו, ואפילו משה רבינו עצמו לא ידע מה לעשות כשהגיעו אליו אותם אנשים, כלומר – זה שיא הביטוי של עם ישראל.

מדוע עמודי הענן והאש מלווים את בני ישראל רק במדבר?
רחם נא ה' אלוקינו, על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש, רחם, רחם, רחם.
מה שמעניין במיוחד בעמוד הענן (והאש) הוא העובדה שבסופו של דבר הוא מסתלק. ברגע שעומדים להיכנס לארץ ישראל ואהרן הכהן הלך לעולמו, אין יותר עננים. הענן הוא כמין רחם הבא להגן על האדם מפני קשיי החיים בטרם הוא מוכן להתמודד איתם. וכך, תקופת המדבר כולה שימשה כמין רחם שבה עם ישראל טרם נולד באמת. בשהות במדבר אנו מוקפים בדברים עילאיים – יש השראת שכינה עלינו, מָן יורד מן השמים שזה האוכל שעם ישראל אכל במדבר, ענני הכבוד מקיפים אותנו ועוד הרבה דברים טובים, כאשר השאיפה היא דווקא לצאת מן הענן הזה אל "החיים האמיתיים" שלנו – להיות עם קדוש בארצו. אף על פי כן, כאשר נחנך המשכן במדבר יצאה אש מלפני ה' אשר אכלה את הקרבנות, וכאשר חנך שלמה בית המקדש הראשון – ירדה אש מן השמים וכבוד ה' מלא את הבית, וכן בחניכת בית שני על ידי עזרא – היתה אש אלוהים מתלקחת בקרבן. כל אלו הן ״מחוות״ מצד הקב"ה שבאות להראות לנו את חיבתו כלפינו, במין תזכורת לתקופת לכתנו אחריו במדבר.

מדוע יש צורך בחצוצרות במקדש?
התורה אומרת לנו: ״וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם–וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (במדבר פרק י פסוק י)
יש שני כלים בהם תוקעים ומריעים בתורה – השופר והחצוצרה. השופר מסופק לנו על ידי הטבע, ואילו החצוצרה היא כלי מלאכותי, אסתטי. השאלה היא האם יש מקום בקודש פנימה ליד האדם המכינה את החצוצרה המלאכותית? אנו רואים שבזמן שבית המקדש קיים אנו תוקעים גם בשופר וגם בחצוצרות, ואילו בזמן שאין בית המקדש קיים אין לנו רשות לתקוע אלא בשופר, מפני שאין לנו היכולת לקדש את האסתטיקה ואת היופי ואנו מצטמצמים לד' אמות של הלכה. השופר מוציא קול תקיעה – ישר, וכן קול תרועה – שבור. תקיעה בשופר מעוררת באדם משהו הרבה יותר ראשוני, שכן יש בה בסך הכל הוצאת אוויר – שזוהי הראשית של כל המוסיקה . אדם התוקע בשופר שב אם כן אל מצב ראשוני יותר, הוא חוזר אל מה שקבוע בו (תקיעה) או אל מה ש-מתנדנד בו (תרועה). לכן, כאשר בני ישראל נאספים אל משה – שהוא מקור הסמכות הבלתי מעורער – תוקעים. כשמתחילים לנסוע, או כאשר יוצאים למלחמה – מריעים. לעומת זאת – מכאן אנו למדים דרך התפתחות רוחנית, המתקיימת בתוך הזמן שבה, אנו יכולים לעשות עבודה ולקבל סיוע אווירי מזמנים מיוחדים. כפי שעברנו את ספירת העומר וקיבלנו עזרה אדירה להשתחרר מדברים שתקעו אותנו בעבר והיום הם לא רלוונטים לגבי החיים שאנו מתקיימים בהם.

מה היה שורש חטאה של מרים?
סיומה של "בהעלותך" הוא אותה פרשה נוקבת וחמורה של ״משה אהרן ומרים והאישה הכושית״, שגם בה מרובה הסתום על הגלוי; ומכל המכלול הזה הטעון הרבה מאוד עיון ודיון, אנו נראה שמרים הנביאה טעתה ולא הבינה את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. (תוספות מסכת שבת דף פז) שואלים שאלה מעניינת: משה רבנו פרש מן האשה מפני שהקב"ה אמר לו זאת במפורש: ״לֵךְ, אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״. (דברים פרק ה פסוקים כו-כז) מרים ידעה זאת, אם כן כיצד היא באה בטענה אל משה רבינו שמילא את דבר ה'? אלא: ״שאמר רב הונא אמר ר' אלעזר: מן התורה אנו למדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה שם מוליכין אותו ומסייעים לו״. (מסכת מכות דף י עמוד ב) אלמלא היתה למשה מלכתחילה נטיה לפרישות יתירה, הוא לא היה מקבל נבואה שכזו. דבר זה היה מה שהטעה את מרים, שלא ידעה שאצל משה הנבואה היתה אובייקטיבית ובלתי תלויה במדרגתו. בסופו של דבר כאמור מרים טעתה ולכן נצטרעה, אך עלינו לראות את היסוד שמאחורי דברי הביקורת שלה, הלא ודאי שאשה במדרגתה של מרים הנביאה לא היתה יוצאת בביקורת שווא אלמלא היתה עמדה אידיאליסטית מאחוריה. שאיפתה היתה שמשה רבינו לא יפרוש מאשתו, והקדושה תתגלה בשלמות החיים. זה רעיון מנחה ביהדות, שאומר תעשה עבודה עם עצמך שתוכל להתקיים בשלמות רוחנית-נפשית-רגשית ואז תוכל לאפשר לחלקים בך להיכנס לתודעה נבואית, ובמקביל, לחיות ולקיים חיי מין-אישות של זכר ונקבה בבת אחת, זוהי מדרגה שעדיין היא קשה להשגה, אבל אפשרית כאשר מפחית האדם עצמו.

משה רבינו עוד לא השיג את המדרגה של השתוות הטבע עם הנשמה, ולכן פרש מאשתו, ותוך כדי הוא מלמד אותנו, שאם נדע לעשות הפרדות מוחלטות, בתוך החלקים שבהם אנו מתקיימים, אז כמובן שנוכל גם לעשות מדיטציה ברמה עמוקה וגם להיכנס לתהליכים, בעלי איכות מינית. באופן כללי, היהדות אמנם לא רוצה פרישות בדרך של קבע, אבל נצרכת היא בדרך ארעי. כשם שיש סכנות בפרישות, יש גם סכנה בחוסר פרישות כאשר הדבר נצרך. דרך האמצע היא הדרך המוסרית האמיתית, כפי שאומר הרמב"ם בשם אריסטו. בסופו של דבר, הפרישות המתונה היא זו שמובילה את האדם לכך שצד אחד הוא מספק את צרכי הנפש והגוף ומצד שני הוא מדבק את נפשו לא-לוהים. בין אוהבים אי אפשר כל הזמן להיות קשורים, היהדות מחנכת אותנו למעגל של קירוב וריחוק ("הריחוק המקרב"), יש חינוך לאדם שלא להתמכר לשום דבר. אהבה אמיתית צריכה להיות כזוֹ שמרוממת את בני הזוג ולא כזוֹ שמשעבדת אותם לקליפה הטבעית שלהם. פעמים רבות יש מין בהמי זכר ונקבה ללא איש ואישה אנושיות וללא אדם וחוה -רוחניות מנטל -שכל. שדבק בקשר הזוגי ואז אותו הזוג, הם זקוקים לעידון. הפרישות המתונה היא סוג של זרז לאהבה, והיא היוצרת את האהבה האמיתית, מכיוון שהיא מייסדת את האהבה על יסוד אידיאליסטי ולא על יסוד חומרי. הפרישות הזו אין מטרתה להפוך את האהבה למענגת יותר מבחינה חומרית, אלא להגיע לעונג עליון שבו יש טהרה של הקשר הזוגי מן השפלות הטבעית שדבקה בו על ידי שמכניסים למין ,אנושיות וגם תהליכים מנטליים רוחניים, וגם כאן יש סכנה, שהאדם יתבלבל כפי שזה קורה בהרבה משפחות לצערי, והזוג מתנזר מהנאות המיניות שבורא עולם נטע בתוכנו, ובורחים לרוח, חברה אין כניסה ללא זכר ונקבה, תתמודדו נכון אני בעיקר צריך להתמודד עם תהליך זה, כי אדם שלמד חמש שנים להתבודד במנזר, וחמש שנים בצפת עיר הקודש, הוא מיד מאמין, שזה לא טוב, להיות בזכר ונקבה ועוד מלא בישין מרעין.

שיבת השכינה לציון
ההפטרה פותחת בשיבת השכינה לציון ובהשלכותיה על האנושות: ״רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָֽׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָֽה׃ וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָֽׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּֽי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃ (זכריה פרק ב פסוקים יד-טו) סיומה של ההפטרה מתאר את השכינה בדמות מנורת זהב מעין זו שבמקדש. צמידות עניינים מהווה ראיה לדברי חז"ל בענין המנורה במקדש. מה שהזכיר הכתוב: ״צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה–תָּמִיד: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם״. (ויקרא פרק כד פסוקים ב-ג) לשון ״הָעֵדֻת״ הרי זה בא להורות כי הדלקה זו עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. (מסכת מנחות דף פו עמוד ב) אמנם מוצבת המנורה מחוץ לקודש הקודשים, כך שלכאורה נראה שקדושתה פחותה מזו של ארון הברית שבו מונחת התורה. הבנה זו תואמת את המחשבה שעם ישראל, ובכלל זה השראת השכינה בקרבו, הינו משני לעומת התורה. אבל הרב קוק מבאר שכל זה הוא רק מצד חיצוניותם של דברים, ושאדרבה בפנימיות, מכיון ש-התורה בשביל ישראל ניתנה ,וישראל קדמו לה, עולה קדושתה של המנורה על הקדושה של ארון הברית: "המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקודש הקודשים, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ גם כן".

עולה מכאן שקדושת האומה הינה בהכרח בעלת הקרנה אוניברסלית. באופן שטחי ניתן לחשוב שקיים דירוג בין קדושתה העצמית של האומה כלפי עצמה לעומת הקרנתה האוניברסלית, ושההשפעה כלפי אומות העולם אינה כי אם סרח עודף של קדושת ישראל. ולא היא, ההבדלות של האומה נועדה לשרת טוב יותר את המטרה של: ״וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״. (בראשית פרק כג פסוק ג) אני מביא קטע ממסכת ברכות שנותן לנו אור על ההפטרה: ״וכן מסופר שר' יוחנן עצמו חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אצלו] ר' חנינא לביקור חולים. אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' יוחנן: האם חביבין עליך יסורין? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא הן ולא שכרן. אמר ליה [לו] ר' חנינא: הב [תן] לי ידך. יהב ליה ידיה, ואוקמיה [נתן לו ר' חנינא את ידו, והעמידו], ר' חנינא, וחזר ר' יוחנן לבריאותו.

ואולם שואלים: אמאי [מדוע] הוזקק ר' יוחנן לחכות עד שיבוא ר' חנינא וירפאנו, לוקים [יעמיד] ר' יוחנן לנפשיה [את עצמו], שהרי ראינו שגדול היה כוחו לרפא את תלמידו,

על כך אמרי [אומרים]: כלל הוא אין חבוש (אסיר) מתיר עצמו מבית האסורים, אלא זקוק הוא שאדם מן החוץ יתיר את כבליו״. (ברכות דף ה עמוד ב) מכאן אנו למדים את הצורך שהגואל את חברו יהיה נבדל ממנו. זה היסוד לנבדלות של עם ישראל מהאומות.

בהפטרה מופיע עם ישראל כמי שמהווה דגם לחיקוי לשאר העמים. אנו העם הראשון בהיסטוריה שהגיע למעלת "עם ישראל שייך לקדוש ברוך הוא", וממנו לומדים שאר העמים, כמו שהאחים לומדים מהבכור. את זה אנו למדים מהפסוק: ״וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל-יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ–וְיָדַעַתְּ, כִּי-יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ״. (זכריה פרק ב פסוק יד) במהלך ההיסטוריה, רק עם ישראל זכה לקדושה קולקטיבית, השוכנת בתוך נשמת האומה. אצל שאר העמים מצאנו רק קדושת הפרט, המוסרית והדתית, אך בעתיד אף הם יזכו לקדושת הכלל.

דווקא אנו למדים שעיקר הצלחת המשימה האוניברסלית היא זו שמעלה את עם ישראל למעלות גבוהות יותר, ככהני האומות כפי שאני למדים מפסוקים אלו: ״רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן–כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם-יְהוָה.וְנָחַל יְהוָה אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם. הַס כָּל-בָּשָׂר, מִפְּנֵי יְהוָה–כִּי נֵעוֹר, מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ״. (זכריה פרק ב פסוקים יד-טז) "