פרשת בָּלָק התשפ"ד

אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ- יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״
אנחנו מברכים את דניאל גואטה במזל טוב ענק לרגל יום הולדתו, שתצליח בכל מעשי ידיך.

אנחנו מקדמים את האנרגיה של הסדר המוחלט שתתקיים ביום שלישי, י״ז בתמוז.
אנחנו מקדמים את מורנו, האור החיים הקדוש, רבי חיים בין עטר, זכר צדיק לברכה, לרגל יום ההילולה שלו ביום ראשון, ט"ו בתמוז.

פרשת בלק

״בפרשת בלק מובאים שבחם ומעלתם של ישראל, שנאמרו מפי בלעם, שאינו מגיע מהעם היהודי. בלעם ביקש לקלל את עם ישראל, אולם הקדוש ברוך הוא גרם לכך שמפיו יצאו ברכות ודברי שבח, כפי שנאמר במקרא: ״וְלֹא-אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ״.

מבין הפרשנויות הרבות שניתנו לדברי חז"ל, לפיהן קם נביא כמשה רבינו באומות העולם, והוא בלעם בן בעור, בולט במיוחד הסברו העמוק של המהר״ל מפראג, שנוגע בשורשו של עניין: כפי שמשה רבינו הוא לישראל, כלומר, תמצית הנפש של כלל ישראל – כך בלעם הוא לאומות העולם, דהיינו, תמצית האנושות בכל מה שהיא מנוגדת לישראל.

בלק מלך מואב רואה את נצחונותיהם של עם ישראל ומבין שהאויב שניצב מולו מנוהל על ידי השגחה עליונה. לכן הוא פונה לבלעם, שמכיר את השפה העליונה שדרכה עם ישראל מונהג. לאחר דין ודברים בין בלעם לאלוקים, מקבל בלעם רשות ללכת עם בלק. בלעם שהינו אישיות רוחנית, מחפש פריצה כדי לבנות מסך שבנוי מֵעֲבֵרוֹת שבין אדם לחברו שלא מאפשר להשגחה העליונה-השְׁכִינָה, שהיא ההתגלות האלוקית בעולם, להתייחד עם עם ישראל. ולבסוף לצערי נראה שאכן הצליח, כפי שכתוב: ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב״

נדלה מתוך הפרשה שלוש ברכות חיוניות ורלוונטיות לתהליך שאנו חווים מאז ה-7 באוקטובר.

הברכה הראשונה – עבר ועתיד מעניקים כוח להתמודד בהווה

הברכה הראשונה שמברך בלעם את עם ישראל היא: ״כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּו״. בלעם רואה בעיני רוחו כי כוחו הערכי והמוסרי של עם ישראל מגיע מהעבר, מאבותינו אברהם יצחק ויעקב. בנוסף לכך, הוא מבין שגם בעתיד ישנו כוח המגיע מהשְׁכִינָה, שהיא ההתגלות האלוקית בעולם, ואומר ״וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ״, אחרית הימים, גאולה שלמה. כלומר, בלעם רואה את עם ישראל במבט שמקיף את עברו ואת נצחיותו של עם ישראל, הרי רוב העמים המוזכרים בפרשות האחרונות, מהכנעני דרך הגרגשי, האמורי דרך היבוסי, כל אלו לא קיימים היום. בלעם קולט שהאומה הקטנה שהוא רואה תשרוד פה אחרי כולם. הוא מקבל פרספקטיבה ומבין את סוד כוחו של עם ישראל בהווה. עבר ועתיד המאפשרים לעם ישראל לקבל כוחות כדי להתמודד עם ההווה הקיומי שמאזן בין ראשית דבר לאחרית דבר.

הברכה השנייה – חיבור מתוך ייעוד

מראשיתו של עם ישראל ועד היום, אפשר לראות את החוסן הרוחני והנפשי, ואת היכולת להתמודד כמעט עם כל מצב ולצאת ממנו. אותו חוסן נפשי מגיע לביטוי בברכה השניה: ״הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״ – ״גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן״.

זאת האמירה הראשונה המכוננת בכל הקשור ליחסים בין עם ישראל לאומות העולם, שם שוררים יחסי ניכור והיבדלות. אכן, מצוות התורה יוצרות בידול, הקפדה על כשרות ושבת מקשה לאכול אצל מי שאינו יהודי או לבלות עמו ויוצרת תחושת בידול, ולא כל שכן האיסור להתחתן עמו. אפשר להבחין שגם בעברית הארצישראלית המדוברת יש לדבר ביטוי, לא רק בעולם המושגים היהודי, שהרי בלשוננו העולם נחלק לשניים, ׳ארץ ישראל׳ ו׳חוץ לארץ׳.

ייעודו של עם ישראל הוא לחבר את האור האלוקי לכלל האנושות על ידי הקניית תכנים   בעלי ערך ומוסר. אם נתבונן תולדות עם ישראל, מהגעתו של אברהם אבינו לעולם ועד ימינו, נראה שעם ישראל בולט בחיבורו לכלל האנושות. היהודים הביאו לעולם בשורות רבות, ונמצאו תמיד באינטראקציה עם האנושות, אפשר לומר ששררה ביניהם מערכת יחסים של הפריה הדדית. עם ישראל מזרים אור לעולם ומקבל בתמורה ידע.

במשך אלפי שנים היו היהודים מפוזרים בכל רחבי העולם, ויש הרואים בכך את ייעודו של העם היהודי, כפי שכתוב בישעיה: ״וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם-לְאוֹר גּוֹיִם״. אחד מהתפקידים המשמעותיים של עם ישראל הוא לקיים את שאמר הקב״ה לאברהם אבינו: ״וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.״ כלומר, להכניס דרך האור האלוקי את הקיום של  צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אם כן, מהי הברכה? הפסוק הבא מנמק את הבחירה באברהם: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט-לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו״. הנבואה אכן התממשה, התנ"ך וחלק מערכי היסודי שלו בתחום הצדקה והמשפט, ובכלל זה, קדושת החיים, עקרון האדם שנברא בצלם, עקרון השוויון בין בני האדם, היחס לחלש, הפכו לנכסי צאן ברזל של כלל האנושות.

הבחירה בעם מסוים אין פירושה הזנחה של האנושות. הבחירה בעם פירושה מתן ייעוד לאותו עם, וייעודו נוגע לכלל האנושות. אולם, באופן פרדוקסלי, החיבור לכלל האנושות כרוך בממד כלשהו של היבדלות ממנה. מעמדו הייחודי של עם ישראל נובע למעשה מהייעוד והשליחות שלו בעבור האנושות כולה. כפי שמתוך עם ישראל, בחר הקב״ה את הכהנים, שתפקידם לברך את עם ישראל ולהיות שלוחיו לפני הקדוש ברוך הוא בבית המקדש, ומשום כך הם נבדלים משאר הציבור, כך גם תפקידו של עם ישראל עבור העולם כולו: ״וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ-וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״. בפסוקים אלו מפורש שסגולת ישראל אינה עניין של גזע מיוחד אלא תלויה בעשייה של עם ישראל במסגרת בריתו עם אלוהיו.

״וַתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיוֹן בְּרַחֲמִים״. עד לפני כמה עשרות שנים התנועה של העם היהודי הייתה השתוקקות לארץ הקודש שהגיעה מן החוץ כלפי פנים, מהגלות לארץ ישראל. ברוך השם הצלחנו לממש את השלב הזה והגיענו למקומנו האמיתי, ואנו חיים וגרים בארץ ישראל-ארץ הקודש. השלב הבא הוא לשנות את הכיוון, מן הפנים כלפי חוץ, מקדושת הארץ  כלפי העולם. אמנם דורש הדבר שינוי מנטלי, אך למעשה זה המשך של אותו הדבר, שהרי השיבה לציון אינה ייעוד בפני עצמו, אלא היא תנאי לאפשר את הגשמתו של הייעוד.

רבים בחברה הישראלית צמאים לשותפות בגורל האנושות, ולעתים חשים שהיהדות דווקא חוצצת בינם לבין כלל האנושות. פיתוח היהדות ופיתוח הזיקה בינה ובין מה שמחוצה לה יכול להשיב את אותם אנשים אל חיקה של היהדות: ״וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם״. 

הברכה השלישית – קדושת הפרט

״וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים״. מבאר רש״י את צמד המילים ״שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו״ – כשראה בלעם שכל שבט ושבט מתכנס לתוך עצמו ואינו מפריע לשכניו, ברך ואמר :״מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל״. כלומר, הוא ראה את המבנה של עם ישראל, שבנוי ממרחבים שבתוכם יש גבולות ברורים, מהעולם ממנו בלעם מגיע, הוא לא הכיר מסגרות כאלו של משפחה, קהילה, שבט, הוא גם לא הכיר פרטיות. בעם שלו אין משמעות לרכוש, לגוף, לגבולות. פתאום הוא רואה: ״גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן״, גבול מיוחד של פרטיות ומרחב אישי. הוא מבין שכל אדם מעם ישראל הוא עולם בפני עצמו, יחיד ומיוחד, וכל אחד חווה את המציאות באופן שונה מחברו.

לסיכום:

מתוך כך שבא בלעם לקללנו, הוא מברך אותנו מבלי להתכוון, ומאיר לנו כלים עוצמתיים שנתברכנו בהם:

להסתכל על העבר והעתיד – אנו מתחילים את היום שלנו מתוך שרשרת הדורות עד שמגיעים לאבות והאמהות הקדושים שלנו, ומסיימים את היום בגאולה השלמה, זה מקפיץ את ההווה ומעניק לנו כוחות להתמודד עם היום יום.

לשמור על הייחוד הלאומי – לא להתבולל ולזכור את הייחודיות שלנו.

הפרטיות היא ברכה – הקדושה של האוהלים, גם בקיץ הזה. לחשוב מה פנימי בחיים שלי, לא חייבים לשתף הכל ולפרסם. יש כל כך הרבה כפתורים של ״פרסם״, הלוואי והיה כפתור ״לא לשתף, זה שייך לנו״.

יש לנו סיפור לספר לעולם – סיפור אישי של עוצמה לאומית, ביטחון, סמכות, עוצמה אישית שלנו כהורים, כאנשים, כיהודים. סיפור לאומי שיש לישראל לומר לעולם כולו. זה לא רק "לא להתבולל" אלא גם מה כן, סיפור לאומי גדול שהולך ונמשך.

שנמשיך את הסיפור הזה בעז"ה, שנפגש בקרוב ומקרוב בבריאות. עד אז – קיץ בריא וחופש גדול שפוי 🙂״