פרשת אַחֲרֵי מוֹת התשפ"ד

את המאמר אני מקדיש לשני אנשים יקרים שחוגגים את היום הולדת שלהם: הראשונה, אליה פלג שתצליחי בכל מעשי ידיך, והשני הוא משה גואטה שתצליח במסע שלך.

יְגִיעַ כַּפֶּיךָ, כִּי תֹאכֵל; אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ

“פרשת אחרי מות בנויה מחמישה רבדים – עומקים:
הראשו – הסתלקותם ללא עת של בניו של אהרון הכהן נדב ואביהוא.
השני – טקס טיהור המקדש, יום כיפור הוא היום היחיד בשנה בו מותר לכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים.
השלישי – איסור שחוטי חוץ – האיסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש.
הרביעי – מצוות כיסוי הדם אחרי השחיטה.
החמישי – איסורי גילוי עריות שאנו נפגשים איתו ביום כיפור בעלות המנחה.

פרשה ״אחרי מות״ מתרחשת אחרי אירוע טראומתי – מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, בעת ששהו בתוך המשכן. מותם הטראומטי מעלה שאלה נוקבת ביותר: האם יש משמעות למוות או שמא האדם פשוט נעלם מהעולם וזהו? מבחינתנו המוות הוא הֶעְדֵּר – חיסרון גדול שצריך להתמודד איתו, מדובר בלקיחה של חיים, בהיעלמותו של אדם קרוב. למרות צער גדול זה, למוות יש משמעות מעבר לכך. לפעמים אין ביכולתנו להבין בתודעתנו את המשמעות העמוקה של המוות, ואת זה לצערנו חווינו ברובד הכי קשה והכי כואב בששת החודשים האחרונים, כשאנשי כוחות הביטחון ואזרחי המדינה נהרגו על הגנת המולדת במלחמה בחמאס ובכך הצילו את מדינת ישראל. 

מותם הטרגי של נדב ואביהוא

כל ההסבר שניתן עד היום בקשר למותם של נדב ואביהוא לוטה בערפל. רבנו אברהם אבן עזרא, מסביר שישנם דברים, שלנו כבני אדם אין את היכולת להשיג את הרובד הזה בתודעתנו, לכן אנו לוקחים מבנה מסוים ועושים העתק הדבק. חז״ל אומרים במסכת חגיגה דף י״ג עמוד א׳: ״במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות״. 

מותם של נדב ואביהוא בני אהרון – היה ברובד הרוחני – התעסקות במשכן שלא על פי דברי ה', כפי שכתוב במקרא: ״וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ״. הכוונה שהקב״ה לא מאפשר לכל כהן להיכנס למשכן כדי לעשות את עבודת הטהרה לכלל-עם ישראל, עם רגש ורצון אישי הנובע מאירועים-צריבות-צלקות-טראמות, שהוא בעצמו עבר במסע שלו ועדיין לא פתר אותם, והם אלו שמנהלים אותו. וכאשר הוא מביא אותם פנימה לקודש הוא מתחיל להיפגע, מכיוון שאותם אירועים לא פתורים מושכים אליהם אירועים ענקיים שאין ביכולתו לפתור אותם, (והמבין יבין). 

זאת הסיבה שהקב״ה מבקש שכל עבודת הטהרה תיעשה רק על פי הכללים של התורה. מפני שכל אדם שמגיע לעשות עבודה בכלל, אל לו להביא את הרצון הרגשי שלו, וזאת אחת הסיבות שהם מתו בכניסה למשכן. כך למד כל עם ישראל לדורותיו שהמשכן והמקדש הינם בעלי קדושה מיוחדת ואין להסתובב שם ללא רשות או באופן לא ראוי. זוהי המשמעות של מותם הטרגי.

על כוח ההשפעה של יום כיפור נאמר במקרא: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ״. יום כיפור מסייע לנו להחלים ממצבים שהכנסנו את עצמנו ביודעין ובלא יודעין וששלטו בנו במשך כל השנה. פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה, נכנס הכהן הגדול למקום הקדוש ביותר, לקודש הקודשים בתוך בית המקדש. מטרת כניסתו של הכהן הגדול לעבודתו המיוחדת ביום הכיפורים הינה לכפר על כלל עם ישראל מחטאיו במהלך השנה החולפת. 

כחלק מתיאור עבודתו בתוך קודש הקודשים, כותבת התורה: ״וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ״. מפסוק זה עולה תְּמִיהָה גדולה, למה התורה בכלל מכניסה את הפרט של הכהן שזה בֵּיתוֹ? הרי הכהן בא להתפלל על העם כולו ולא רק על משפחתו? מפרש רבי שמשון רפאל הירש, שהכהן הגדול מבטא עבור העם אידיאל מוסרי, המשמש דוגמה להתנהגות הוגנת, ולכן התורה לא מאפשרת לכהן גדול להיות חסר בית – חסר נישואין – חסר אישה. על הכהן הגדול להוות דוגמא ומודל לחיקוי לחיי משפחה שקטים, רגועים וערכיים. לכן מדגישה התורה שכהן גדול למרות הכול גם לו יש בית ומשפחה כפי שראוי למנהיג בישראל.

החלק החשוב של יום כיפור מקבל ביטוי דרך תיאור של שעיר המשתלח: ״וְלָקַח, אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם; וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת-גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה; וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו-לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה״. 

לפני הכהן הגדול עומדים שני שעירים, הכהן הגדול משתמש במבנה האקראי-גורל. שעיר אחד נכנס פנימה לקודש הקודשים. והשעיר האחר הולך המדברה לעזאזל – זז מהדרך הישר. הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל מסמל את החלקים בתוכנו שמסרבים לקחת אחריות על חיינו ועקב כך אנו מסרבים לבחור בפרט – העצמי שלנו, ובכלל – עם ישראל, בסופו של דבר נגיע למקום שאין בו עתיד, המדבר הפנימי שלנו, שם שוכנות כל האמונות, הרצונות והמחשבות השגויות.

האם באמת יש לנו יכולת לבחור איך נחיה את חיינו? ואם כן, מה נבחר להשאיר אצלנו בזיכרון, ומה נשמח לזרוק לעזאזל מקרבנו? ואיך הגבולות שמציבה לנו התורה קשורים לכך? תמיד לצערי כל הרעיונות הנשגבים נשארים על הנייר כל עוד אין הם מתורגמים להרגלים של מעשה, שמטבעם נעשים להרגלי הלב. שני השעירים מסמלים את הדרך שלנו בתוך החיים, הם נראים אותו הדבר מכל הבחינות. אנחנו יכולים לבחור באמונות רצונות מחשבות שגויות שמביאים אותנו לדרך ללא מוצא, שהיא עצמה מחייבת אותנו לעשות חישוב מסלול מחדש, או לבחור בעצמך ובכלל ישראל, ולהתחיל להתבונן באירועים שאנחנו עוברים בחיינו דרך הבחירה החופשית השוכנת בנשמתנו, שעוזרת לנו לבחור בטוב ולשחרר את הרע מקרבנו כפי שכתוב: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״.

יום כיפור מכפר על ההחלטות השגויות שלקחנו בגלל מבנה של קנאה באדם אחר. אתן דוגמה, אנשים מסתכלים על אחרים שהתקדמו מאוד בחייהם, ומקנאים להם, וזה מחליש אותם. אנחנו צריכים להבין שלא באמת חשוב היכן אנחנו ממוקמים במרחב הפרטי והחברתי, מה שחשוב באמת זה לקחת החלטה ולבחור בדרך שמתאימה לאיפה שאנחנו נמצאים ברגע זה. אם אנחנו מפסיקים לבחור בעצמנו או בכלל ישראל, אז אנחנו מצטרפים לאלו שכל הזמן משמיעים את המילים ״לך לעזאזל״, או במילים פשוטות אלו שהפסיקו לבחור בחיים המציאותיים ואז האקראיות – גורל בוחרת את הדרך עבורם.

עבודת ה’ הכללית נועדה לרומם את החומר האנושי ולהחזיר אותו למצב תודעתי רוחני הקודם לחטא העגל וחטא האדם הראשון, שני החטאים הללו מקבילים זה לזה, החומר בדרגתו הגבוהה אמור להיות עוד גילוי של ה’ יתברך ולא מסך המפריד מאור ה’. שילוח השעיר לעזאזל נועד לקשר את החומר האנושי לקב״ה. השעיר מתחבר לכוחות המחלישים  אותנו כדי להחזיר את השורש הרוחני אל המציאות האנושית , והגילוי נעשה ביום כיפור, לכן אנו אומרים בערב יום כיפור: ״בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה -עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא- וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה- אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין״.

מכאן אנו למדים שיש מקום גם לכוחות הטומאה להיכלל. גם הם בסופו של דבר עושים רצונו של מקום בכך ש-ה’ ברא אותם בתכונתם, וגם הם חלק ממהלך עולמי כללי ש-ה’ יתברך מוביל. בודאי שאין הם עושים רצונו של מקום במסגרת עבודה על הערכים – קיום מצוות התורה ועשיית חסד. הדרגה הזו של החיים איננה הגילוי היחידי של טוב ה’, אלא רק הדרגה אליה אנו רגילים. ולכן בשבילנו השורש הרוחני של המציאות כולל את כל הברואים, מתוך מגמה כללית של גילוי שם ה’ בעולם לפי התוכנית האלוהית, כפי שכתובה במקרא: ״וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת-הַשָּׂעִיר, לַעֲזָאזֵל–יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם; וְאַחֲרֵי-כֵן, יָבוֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה״.

המשלח נטמא מאותה הסיבה. גם שם העיסוק בקישור כלל הברואים לאור האלוקי, הכולל גם את אלה הגרועים שבתוכם, ״מלכלך רוחנית״ את העוסק בכך. המגע עם כוחות הרע גורם נזק בעצם העיסוק בו, הגם שהכוונה טובה. ברוח הדברים לעיל, נראה כי ניתן להסביר כך: לאחר שאדם כשל, מעד, חטא לה' או פגע בזולתו, עליו להשקיע את כל המאמצים כדי לתקן את המעוות, לחזור בתשובה, לבקש סליחה לכפר על מעשיו. מאמץ זה מסומל על ידי השעיר הראשון, שעיר שעליו עושים עבודת יום הכיפורים. אבל לעתים הפגיעה היא כזאת שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה באופן מוחלט, הכתם הוא כזה שלא יורד לגמרי בכביסה, גם אם מתאמצים. השעיר השני משולח למדבר, למקום בו אין חיי אדם, באזור בו האדם לא שולט. כביכול אומר הקב"ה: אם עשית מאמץ כנה לתקן את החטא, גם אם לא הצלחת – זה בסדר, לא על הכל יש לך שליטה, תשובתך מתקבלת!

כל אחד אמור להיאחז בעולם התורה, ערכים, מידות, ועשיית חסד. וכל אחד עושה רק מה שנכון לו. ולכן עלינו לקבל את הנורמה הזאת: כיחידים וכחברה, עלינו לצפות מאנשים שנכשלו שיכירו בטעותם ויתאמצו לתקן את דרכם. אבל משלב מסוים, עלינו להבין שלא את הכל יוכלו לתקן, צריך לדעת לשחרר ולפתוח להם דרך תשובה. אין כאן בריחה מאחריות, הטלת אשמה על מישהו אחר. אלא יש כאן דרישה מאנשים שיהיו אחראים על מעשיהם מחד ומאידך, משעשו מאמץ כן לתקן – יש כאן סליחה ומחילה, ראשיתֶ מהקב״ה, שנית מאלה שפגענו בהם והכי חשוב לסלוח לעצמנו״.