פרשת מַּטּוֹת־מַסְעֵי התשפ"ד - הרב דוד איפרגן

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אני מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

ממעלה שלישית אנו מרכינים ראש ושולחים אור חזק לנשמתה של ד״ר נינה מנדיוק זכרונה לברכה ומברכים אותה שתצלח את המסע שלה, אנו מחזקים ושולחים כוחות השפעה לבעלה של ד״ר נינה מנדיוק, צבי, ולילדיהם אלון ויניב, שהקב״ה יתן להם את הכוח להמשיך במסעם.

מהמעלה הרביעית אנו מברכים את הזמר קובי אפללו שהיום חוגג יום הולדת שמח, שיעלה ויצלח בכל מעשי ידיו.

מטות-מסעי

״פרשת מטות-מסעי מסיימת את ספר במדבר ואת מסעות בני ישראל. מהותם של המסעות היא לזקק את המחשבה ולטהר את התודעה מטומאות מצרים שנצרבו בתודעתם בזמן שהותם בארץ מצרים.

המדבר שעם ישראל התנהלו דרכו ארבעים שנה מלמד אותנו שבכל סיטואציה אנו צריכים להכניס פעולה שמביאה לתכלית בשלושה שלבים: השלב הראשון הוא המקור – פרידה, יציאה סמלית מן המצב הישן המוכר והידוע. השלב האחרון הוא המטרה – השתלבות, כניסה מחודשת לַחֶברה בזהות החדשה. בין שניהם יש את השלב המכריע, המעבר עצמו, בו האדם כבר השיל את זהותו הישנה אך טרם עטה את זו החדשה. זהו שלב של לידה מחודשת, שלב של תמורה, שלב של הימצאות במין שטח הפקר בין הישן לחדש.

כשיש בבית חושך, אנו מדליקים את האור והחושך נעלם. אולם בתוכנו – גם כשהאור דולק, החושך עדיין שורר. מהאור והחושך הללו נובעים כל הסתירות של מעשי האדם. המסקנה מכך, ההבדל בין אדם שנוכח לבין אדם שאינו נוכח הוא מבחינת הפוטנציאל המושהה. קיימים היכולת, הכוח או האפשרות הטמונים בדבר מה או במישהו למימוש דבר מה או להפעלתו, אך טרם יצאו מן הכוח אל הפועל. שאין לא את היכולת להפוך את החושך לאור.

את חווית החושך והיציאה לאור מסמל בבירור המדבר, שהוא המרחב התודעתי בין הפרידה מהמצב הישן המוכר והידוע, למצב של השתלבות, שעוזרת לנו להיכנס לסביבה שלנו בזהות חדשה שמאמצת את ההווה ודוחה את העבר הטראומטי, שלא מאפשר תנועה במרחב המציאותי.

גם דור המדבר לאחר תלאות רבות, ולאחר כמעט ארבעים שנה, עזב את המקור-ארץ מצרים וניצמד למטרה-ארץ ישראל, ואין הם מפקפקים כאבותם, שלא האמינו שיצליחו במשימה שלהם. ביכולתם להילחם ואף, בעזרת ה', לנצח. עכשיו בני ישראל נגמלים מהמדבר ורוכשים זהות חדשה – חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. חברה המסוגלת לקחת אחריות על המילים שהיא מוציאה מהפה.

לאחר שמשה רבינו מבין בתודעתו שעם ישראל מסוגל לקחת אחריות על הדברים היוצאים מפיו, מגיע לסיום המסע המדברי בפרשת מטות-מסעי, משה רבינו פונה לראשי המטות ודן עימם בנושא אחריות על הדיבור היוצא מפיו של האדם: ״אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה״.

אחריות על הדיבור

את האחריות על הדיבור משה רבינו מחלק לשלושה שלבים:

הראשון, המילים נצבעות בשבועה, שמייצגת את המהות אבסטרקטית, ואין בה מימוש בלי שם השם-הקב״ה. בנוסף, היא אינה תופסת ואינה חלה על דבר האסור או על דבר מצוה, אלא רק על דבר רשות, והיא מתייחסת רק לאדם. השבועה נמחקת מהתודעה רק כשהאדם שיחרר את עצמו או את האדם השני שבגללו הוא נשבע ממחשבותיו.

השני שהמילים נצבעות בו הוא הנדר, מייצג את הפוטנציאל המושהה. הוא חל על חפצים ועל כל המעשים, ואין מקום כלל להזכרת שם שמים-הקב״ה. שחרור האדם מנדר מתבצע בנוכחות שלושה אנשים הפועלים כמעין בית דין דתי.

השלישי, המילים נצבעות במעשים – אִסָּר, מייצג מהות ממשית. אדם מגביל ומצמצם את האִסָּר למהות שניתן להשתמש בה. לעומת נדרים ושבועות שהם חובות שנוצרו במילים, אלו הן התחייבויות לעשות משהו או להימנע מלעשות משהו. השבועה והנדר הם אלו המחייבים, וקושרים, אוסרים אליהם את האדם. זו עיקר משמעותה של המילה איסָר.

מילים מחוללות מציאות

לאחר שהתבוננו במהותם של שבועה, נדר ואיסר, נתבונן במילים עצמן, ונראה כיצד המילים מחוללות מציאות.

כשאנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה, לא כדי לתאר, אלא כדי ליצור עתיד, סדר בתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה. המחייבות את שני הצדדים, בין עם ישראל לקב״ה.

הקב״ה השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי: ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר״, ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שיש למילים כוח של פעולה לחיובי, ולצערי, גם לשלילי, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון.

האמון הוא לחברה הוא מה שהחוקיות היא לטבע, הבסיס לסדר, היפוכו של התוהו. אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד. חברה חופשית תלויה באמון. אמון תלוי במילוי התחייבויות. בדרך זו הולכים בני אדם בדרכי ה', שהשתמש בשפה כדי לחולל מציאות. מילים יוצרות מחויבות מוסרית, ומחויבות מוסרית, הנשמרת מתוך אחריות ואמונים, יוצרת אפשרות לחברה חופשית, ועל זה נאמר: ״שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ״, לכן על האדם להיצמד כמיטב יכולתו למילים שיצאו מפיו, ואם נבצר ממנו לקיים את מה שהבטיח, אז פשוט לומר: ׳נכון, חשבתי שאני יכול לקיים את דברי, אבל המציאות הוכיחה לי שאין לי את המסוגלות לקיים את מה שהבטחתי׳. לכן חשוב להיצמד להצהרות שלנו וגם לדעת להביע חרטה על מעשים קלוקלים.

משה, יתרו, פרעה ומה שביניהם

כדי להבין את הקונפליקט שמשה רבינו שהה בו, נצטרך לחזור אחורה לתקופת השעבוד של בני ישראל בארץ מצרים. למרות שמשה רבינו גדל בבית פרעה הוא היה מודע למוצאו היהודי, כל בוקר היה יוצא על מנת לעקוב מקרוב אחר סבלות אחיו: ״וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ–הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר״.

המפגש בין משה רבינו למדיינים מצטיין באופיו החיובי והחם. משה רבינו התקבל באהדה בבית יתרו כהן מִדְיָן ואף נשא את בתו לאישה: ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה, לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ; וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ, לְמֹשֶׁה״.יתרו שימש למשה רבינו מורה דרך, כדי לשחרר אותו מהאחיזה שנבנתה בזמן שגדל כמצרי בבית פרעה. נראה בהמשך שהשפעת יתרו על משה רבינו הייתה רבה. לאחר הדיאלוג בסנה בין הקב״ה למשה רבינו: ״וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל-וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם״, משה רבינו מקבל את השליחות להוציא את עם ישראל ממצרים.

משה רבינו מבקש את רשותו של יתרו לצאת לשליחות הנועזת, יתרו משחרר אותו למסעו, והוא חוזר עם אשתו ושני ילדיו למצרים. לאחר ממאבקים רוחניים במלבושים של עשר מכות מצרים, בני ישראל יוצאים ביד רמה מארץ מצרים, ומגיעים להר סיני לקבל את התורה. כשיתרו שומע על הניסים שנעשו לאבותנו נולד בו הרצון להיות חלק מבניית עם ישראל: ״וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ-אֶל-מֹשֶׁה: אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם–הַר הָאֱלֹהִים.וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם; וַיָּבֹאוּ, הָאֹהֱלָה״.

לאחר האתנחתא במדבר יתרו מתחיל להבין בתודעתו שהנהגת המשפט של משה רבינו לא תחזיק מעמד והוא מסביר: ״נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ״. יתרו מציע למשה רבינו עזרה לצורך הקמת מערכת משפטית בישראל בראשותו של משה רבינו: ״וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ.וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר״.

הקשר ההדוק בין יתרו כהן מִדְיָן לבין משה רבינו ובני ישראל בא לידי ביטוי גם בבקשתו של משה רבינו מחותנו להצטרף אל המסע של ישראל במדבר, ולשמש כמורה דרך בנתיביו: ״נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם. וְהָיָה, כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ–וְהֵטַבְנוּ לָךְ״. משה רבינו מדבר על הטוב הצפוי ליתרו וקהילתו אם יאות להוביל את בני ישראל לארץ המובטחת. ניתן היה להניח כי מי שסייע לעם ישראל להיחלץ משעבוד מצרים ואף בירך על כך, ייאות בכל ליבו להשלים את המשימה ולסייע להם להגיע אל היעד הסופי.

לאחר חילוף השילטון כאשר בלעם מחליף את יתרו, הכול מתהפך והאמת מתחילה להתגלות כאשר הגיעו משה רבינו ועם ישראל אל מפתן הארץ המובטחת: ״וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ״, ותקלו במשוכה בלתי צפויה מצד אנשי מִדְיָן שעשו כל שביכולתם למנוע מעם ישראל להיכנס לארץ ישראל.

לאחר הניסיון הכושל של בלעם לקלל את עם ישראל, הוא מצליח להפיל אותם דרך מערכת הרגשית-מינית שלא הייתה מפותחת מספיק בתודעתם, שהביאה לכך שרבים מעם ישראל נגררו בעל כורחם לזנות עם בנות מואב ומדיין: ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן״.ואז מגיע הפיתוי מיני-רוחני:״וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל- זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית-כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, לְעֵינֵי מֹשֶׁה רבינו, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל״.

לא בכדי נאמר שהמדיינית שבאה במגע מיני עם הישראלי היא:״כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן״. יש לתת את הדעת לכך שאיננו שומעים עוד על יתרו, שכפי שהזכרנו, את מקומו בהנהגת מִדְיָן תפס בלעם, כשלצידו מנהיגות מדינית המכונה ״מַלְכֵי מִדְיָן״. בלעם מבין בתודעתו שצריך לעשות הכול כדי לפרק את החיבור הרוחני בין עם ישראל לארץ ישראל עד כדי השמדתם.

לאחר שהקב”ה מעניש את החוטאים בעם ישראל, הוא מתפנה להעניש את כל אלו שגרמו לעם ישראל לחטא: ״צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם״. נשים לב שבתוך מהלך זה ישנה הפרדה ברורה בין: ״דְּבַר-פְּעוֹר״ לבין:״דְּבַר כָּזְבִּי״. ״דְּבַר-פְּעוֹר״ הוא פשע דתי כלפי ה' ואילו ״דְּבַר כָּזְבִּי״,הוא פשע מיני רוחני ,כלפי עם ישראל ומנהיגו משה רבינו.

לאחר סיום המלחמה עם מדיי, משה רבינו מפנה את מקומו ומסמיך את יהושוע בן נון לעמוד בראש צבא ישראל: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו״, הווי אומר, למנות מצביא אשר ימשיך את הפעולות המלחמתיות לכיבוש הארץ. משה רבינו אשר התחנך הן בבית פרעה מלך מצרים והן בבית יתרו כהן מדיין מתנתק בתהליך איטי משתי תרבויות אלה על מנת להציב במקומן את הדת החדשה המכונה ״תורת משה״.

בראשית המסע במדבר חווה משה רבינו ואיתו כל עם ישראל, את אובדן המצרים על ים סוף: ״וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד״, ובסוף המסע למדו משה רבינו ועם וישראל להתנתק מהתרבות המדיינית באמצעות השמדת המדיינים: ״נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ״. אפשר לראות כיצד משה רבינו, שגדל על ברכי ארץ מצרים וארץ מדיין, משתחרר מהאחיזה שלהם ומשתייך לקב״ה ובונה דת חדשה תורת משה: ״וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר – עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל-הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ.וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״. רוצה לומר, בְּבַעַל פְּעוֹר מסמל חידלון-מוות לעומת זאת הַדְּבֵקִים בַּיהוָה מעירים את כוח החַיּוּת שבתוך החיים. לאחר כל מהלך הגאולה משה רבינו מת :״וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב–עַל-פִּי יְהוָה. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר״

משה רבינו נפטר מהעולם ונקבר מול המקום המסמל מוות – בֵּית פְּעוֹר, אך משאיר אחריו תורת חיים לאלו שזכו להיכנס לארץ״.