מַאֲמַר הַחֵרוּת

״קהילה יקרה, את המאמר אני כותב בכוחותיי הרוחניים האחרונים לכן יש בו תכנים לא מסודרים בכוונה אבל מבחינה אנרגטית הם מסודרים.

מאחל לכל הקהילה שלי חג פסח שמח.

מקור

נפתח מפסוק בתהילים שמדבר על מהות כוח המדמה: ״דִּמְיֹנוֹ–כְּאַרְיֵה, יִכְסוֹף לִטְרֹף;  וְכִכְפִיר, יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים״. (תהילים פרק יז פסוק יב)
דוד המלך מסביר את עולמו הפנימי של האדם דרך כוח המדמה. מצד אחד אדם ללא דמיון הוא כאדם ללא כנפיים, מכיוון שיש בכוחו של הדמיון להעיף אותנו גבוה לשמיים, לאפשר לנו לראות את הדברים מזווית רחבה וקצת אחרת כדי שזה יביא אותנו למסוגלות להסתכל על העולם מנקודת מבט עצמאית ומשוחררת, וזה כל עוד שאני המקורי ו- העצמי האותנטי שומרים על שמונים אחוז מהאנרגיה שחלילה לא תלך לכוח המדמה .מפני שברגע שהיא מחליפה את משכנה מעצמי האותנטי לעולמו של כוח המדמה, תהליך זה בונה מבנה המאפשר למחשבות להשתלט עלינו. ועל  זה דוד המלך אומר: ״יְהוָה-יֹדֵעַ, מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי-הֵמָּה הָבֶל״. (תהילים פרק צד פסוק יא)

אז לכבוד חג החירות הבא עלינו לטובה, המסמל התחדשות ובחירות נכונות, אני מאושר להעניק לכל האנשים שעושים איתי תהליך בלילות ובימים, יהי רצון שהתהליך יצליח וכל אחד יקבל כל מה שהוא רוצה הן בתיקון שלו והן בייעוד שלו, בטבע, במרחב התודעתי המאפשר התבוננות פנימה, כזו שתקפל בתוכה סיפוק, יצירה וים של הנאה, שיהיה לנו חג שמח, מלא פריחות, זריחות והתחדשות, אהבה, משפחתיות, חברות וטיולים בלתי נשכחים, ומנה גדושה כמובן של כיף מדברים קטנים כגדולים, לחיי בחירות מוצלחות, והתחלות חדשות.

בכל תנועה של מערכת הרגשית מסתתרים תמיד שלושה גורמים: פחד, חכמה ורצון. התנועה הזו תמיד טומנת בחובה שתי פנים: החלק שתלוי בנו, והחלק שלגביו אין לנו כלל בחירה. כאשר לאורך כל הדרך איכות האחסון-מבנה של מערכת רגשית היא האיכות המאפשרת את התנועה כולה, מהלידה ועד המוות..
"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת:
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק:
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ:
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר:
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם:"
(קהלת פרק ג פסוקים א-ח)

הווה אותנטי הוא מצב בו התודעה שלנו נמצאת ביציבות ובתשומת לב לרגע שבתוכו אנו מתקיימים יש  להבין ש-״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם": זה מצריך הסכמה ועיתוי נכון לביצוע ההסכמה.

״תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא,לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ״. (תהילים פרק מב פסוק ח)

ארצנו היפה ספגה מכה רגשית שהצליחה כמעט לפלג  את העם וכמעט גרמה לתהליך של אל חזור, ועקב הטראומה הנוראה, נוצרה בארץ אנרגיה בעלת תחזיות , שהצליחה ליצור בלבול ולערבב את הכל, במקביל למחוק כל גבולות והגדרות. שלמה המלך מזכיר אמת בסיסית, לפיה לכל דבר יש זמן ועת. יש בחיים זמנים כאלה ויש זמנים אחרים, יש בעולמנו טוב ויש רע, וחשוב לדעת זאת ולהיות ערניים ולראות מה נכון לנו ומתי. זה שיש הסכמה זה לא שווה כלום ללא העיתוי. על זה שלמה המלך מספר לנו דרך ניסיונו שדווקא כדי שכל תחום יכול לצמוח ולפרוח – חשוב להפריד ולהבדיל. והנה חג הפסח מגיע, ומזכיר לנו שיש זמן של קודש זמן של חול המועד.

״שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי״. (איכה פרק ב פסוק יט)

חשיבה-מחשבה אותנטית הוא מצב בו התודעה שלנו נמצאת ביציבות ובתשומת לב לרגע הנוכחי שבתוכו אנו מתקיימים, בחשיבה האותנטית, כל תשומת הלב מתרחשת באופן שאינו ״מפלה-מעדיף״ אף חוויה על פני חוויה אחרת, כלומר ישנה התבוננות סקרנית בחוויות שעולות, ללא ניסיון להימנע או להשתקע בהן.

כאן אולי ננסה להתמקד דווקא במצב הזה בו החשיבה האותנטית מארחת במשכנה אמונות שגויות שגורמות לתודעה שלנו להכניס את הזכרונות-מחשבות-רגשות-תחושות שנצרבו בתוכנו עקב אירוע ולהכניס אותה לתבנית שמניעה את ה-הֲטָיָה-Bias  שלילית- Negative

ועקב כך נוצר מצב שכל תשומת הלב שלנו לאירועים שליליים גבוהה יותר מזו שאנו מקדישים לאירועים חיוביים או ניטרליים, הם משפיעים עלינו חזק יותר והרבה יותר קשה לנו להתעלם מהם. התהליך הזה מתרחשת במקביל ברמת המחשבה המודעת ובתגובות גופניות, כגון רמת עוררות פיזיולוגית גבוהה. דוגמה לתופעה אפשר למצוא במצבים שבהם אנחנו מקבלים מחמאות על תפקודנו, אבל בוחרים להתמקד בנקודה אחת שלילית שצובעת עבורנו את הביקורת כולה באור שלילי. כדי לעשות שינוי בתודעה שלנו עולם האלוהות הוריד לנו אנרגיות בעלות זמנים רוחניים: כגון שבת קודש-ראש השנה – יום כיפור – חג סוכות – שמיני עצרת – חג החנוכה – חג פורים – ראש חודש – חג הפסח. בחג הפסח ניתנת לנו היכולת לבחור בחופש ולנקות את האירוע מהעולמות האנרגטיות בהם אנו מתקיימים וכך להוציא מאיתנו את התודעה שמחזיקה במחשבות בעלות אמונות שגויות שגורמות לנו לחיות תמיד  דרך –הֲטָיָה-Bias שלילית- Negative אז היום בערב מתקיים חג הפסח חג החירות, יש את האפשרות לצאת משם. הינה פרק תהילים הממחיש זאת:
״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם; בֵּית יַעֲקֹב, מֵעַם לֹעֵז.
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ; יִשְׂרָאֵל, מַמְשְׁלוֹתָיו.
הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס; הַיַּרְדֵּן, יִסֹּב לְאָחוֹר.
הֶהָרִים, רָקְדוּ כְאֵילִים; גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן.
מַה-לְּךָ הַיָּם, כִּי תָנוּס; הַיַּרְדֵּן, תִּסֹּב לְאָחוֹר.
הֶהָרִים, תִּרְקְדוּ כְאֵילִים; גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן.
מִלִּפְנֵי אָדוֹן, חוּלִי אָרֶץ; מִלִּפְנֵי, אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם-מָיִם; חַלָּמִישׁ, לְמַעְיְנוֹ-מָיִם."
(תהילים פרק קיד)

מעבר
מהות הסביל לעומת מהות הפעיל 

אנרגיה פעילה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.״ (בראשית פרק יב פסוק א)

אנרגיה משותקת: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות פרק ו פסוקים ו-ט)

 שני ציטוטים-מבנים אלו עוסקים ביציאה מאזור הנוחות, ביציאה אל הלא נודע, ובהתמודדות עם פחד ,אפילו בעבדות של מצרים היתה ודאות ונוחות – והיו רבים מאוד בעם שממש לא רצו לעזוב את בית העבדים הידוע והמוכר ולהחליפו במדבר צחיח, לא מוכר ולא ידוע. מבנים אלו עוסקים ביוזמה של הקב״ה סביב העלייה לארץ, וברצון של אלוהים לראות את בני ישראל מיישבים את הארץ. אבל, יש הבדל גדול עיקרי בין שני מבנים-ציטוטים אלו, שהוא ההבדל הכי מהותי אולי ביחסים של בין האדם לעולם.

מבנה-ציטוט הראשון של ״לך לך״, הקב״ה אומנם יוזם את היציאה לדרך – אבל אלוהים לא לוקח חלק פעיל ביציאה למסע. אברהם שומע את הקול – ואז פועל מיד ויוצא לדרך.

לעומת זאת, בציטוט השני של:״וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם״, היחס לבני ישראל הוא ממש סביל, כאל תינוק חסר ישע כמעט… אפשר לדמות ממש זוג ידיים מוציאות את בני ישראל מן ׳העריסה׳ של מצרים… אין שום חלק פעיל של העם, הקב״ה מוצא שליח שישמש כדובר ומעביר את המסר המילולי לפרעה (ואפילו משה רבינו  השליח נרתע מהמשימה וקורא לעזרה…).  כך יוצא, שהרושם של כל סיפור יציאת מצרים הוא של עם סביל, ואלוהים מאד פעיל, כזה שממש מנווט את כל העלילה ומנהל בעצמו את השח-מט מול פרעה.

אז שני הסיפורים של העלייה לרגל מאד שונים בעצם: באחד האדם קם ועושה מעשה, ובשני הקב״ה מוציא אותו ״ביד חזקה ובזרוע נטויה״ ומשליך אותו ישר ׳למים׳ (למדבר, במקרה הזה).

מה אפשר ללמוד מזה? כמה דברים:

הראשון :׳שלא יעזור בית דין׳, מה שנקרא – האדם חייב כל הזמן להיות במסלול צמיחה, התפתחות, יציאה מאזור הנוחות והתמודדות עם אתגרים חדשים. הקב״ה ידאג שזה יקרה תמיד, בין אם האדם יעשה מעשה ובין לאו.

השני: עדיף לאדם להיות להיות פעיל ולא סביל: ככל שהאדם פחות יוזם ופועל – כך הקב״ה מקשיח את הנסיבות החיצוניות סביבו, על מנת שיעוררו את האדם לפעול.

השלשי: באופן עקרוני מדובר כאן על שתי תפיסות מציאות של כל אדם: כ׳שחקן׳ או כ׳קורבן׳.
השחקן עסוק כל הזמן בשאלות מסוג אחד: ׳מה הצעד הבא שלי׳? ׳מה בשליטתי׳? ׳מה אני כן יכול כדי לשנות את מצבי׳?
הקורבן מצד שני עסוק כל הזמן בשאלות שמחזקות את מעמדו כקורבן: ׳למה זה קורה לי׳? ׳איך יש כזה אי-צדק׳? ׳מי אשם במצב שאליו הגעתי׳? ׳למה אני׳?

הרביעי: ההבדל בין שני הסיפורים והציטוטים יכול גם אולי להסביר את 40 שנות הנדודים שבני ישראל נדרשים לעבור במדבר. בני ישראל נדרשים ׳להחליף דיסק׳ ובמסגרת זו גם להחליף דור… הם נדרשים לעשות את המסע המנטאלי של לעבור מלהיות בתודעה של ׳קורבן׳ לעבר תודעה של ׳שחקן׳ – דרך המסע הפיזי, ברגליים ממש, תוך גילוי תושיה, יוזמה, אומץ וחוסן. בסוף המסע, כאשר בני ישראל כבר יודעים ליזום, לתכנן ולהוציא לפועל תוכניות אסטרטגיות ומעשיות לכיבוש ויישוב הארץ – אז הם ראויים לרשת אותה.

החמישי: והאחרון. מעל הכל מתגלה בסיפור חסדו הבלתי נלאה ואינסופי של הקב״ה לטובת בני ישראל: ״כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו״ (תהילים פרק ק״ג פסוק י״ג)

גם כאשר אלוהים רואה שבני ישראל ׳ירדו מצרימה״ במלוא מובן המילה וירדו לדרגת קורבנות מלאה – שבה הם אפילו אינם ששים להשתחרר מהשעבוד אפילו אז, הוא פועל כגיבור ללא חת עבורם, ומנהל את את כל המערכה עבורם, מראשיתה בנחל היאור, ועד סופה בים סוף. ומשם, לאחר החצייה הוא מתחיל לאט לאט לתת ׳לתינוק׳ ללכת לבד מן ההתחלה…
מכאן אנו למדים שרק אם אנחנו ניקח אחריות על המעשים שלנו  ועל הבחירה שלנו ,נוכל להיות יוזמים ופעילים במסענו לעבר חירותנו הפנימית והחיצונית – ושנזכה גם בחסדי שמים במסע זה.

אז אם הבנו את התהליך שמתבקש מאיתנו בחג הפסח, מיד עולה שאלה, אבל מה זה חופש? חופש ממה? חופש ממי? האם חופש זה אומר: 'לעשות מה שבא לי?' או שאולי ״לעשות מה שבא לי״ זה בעצם עבדות ליצרים ולתשוקות שלא מפסיקים להתחדש?

ואולי בעצם אנחנו מבקשים את החופש מכל היצרים והתשוקות עצמם?

בשבילי ההגדרה המלאה של חופש היא: החופש לבחור במודעות את מעשינו, דיבורנו ומחשבותינו בכל עת. החופש מהמיינדסט הקופצני. החופש מאינספור המחשבות והדאגות. החופש הוא להכיר את טבענו האמיתי ולהכניס בו מודעות ואחריות ואז הוא נהפך לחיות בהרגל של אמת וטוב. זה חופש האמיתי.

ומצד שני, גם בהגדה, וגם במדינה אנחנו מתרכזים בחופש מאויבים. אבל מאיזה אויבים?

אויבי המדינה החיצוניים? פעם פרעה ועכשיו איראן וחמאס? או שאולי אויבי המדינה הפנימיים? פלגים מסוימים בחברה? הקרע בעם? או שאולי האויבים זה בעצם התחושות שיש לנו כלפי אותם פלגים בחברה? בוז, פחד ושנאה?

ואם נפטר מכל ״האויבים״ האלה: האם נהיה בחופש בהגדרתו המלאה?
נישאר אז עם אויבינו האישיים, האנושיים: בני האדם בסביבתו שאיתם אנחנו "לא מסתדרים".

ואם נשתחרר גם מאלה? מכל האנשים שאותם אנחנו מזהים אותם כאויבים? אז מה? אז נישאר כנראה רק אויבינו הפנימיים, בתוך הגוף והנפש ממש: אגו, כעס, גאווה, תאווה, חמדנות, היצמדות. מהם נבקש שחרור ופרידה לטובה – ואז נדע (כנראה) את טעמה של חירות מלאה.

״וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת״. (זכריה פרק ב פסוק ו)

חג הפסח מסמל תהליכים שבסוף מביאים את הפרט-אני מקורי או את הכלל -נשמת האומה. לחירות רוחנית.

נתמקד במאמר במונח תקווה, ונראה איך בני ישראל שהיו עבדים לאימפריה הכי גדולה בעולם הקדום, הצליחה להשתחרר, ולבטל לעולמים את כוח הרוחני של אותו אימפריה. ומצד שני זהו סיפור מהפכני על הכוח העליון המתערב בהיסטוריה כדי לשחרר את הנמצאים בתחתית פירמידת הכוח. זהו סיפור ניצחונו של האפשרי על הסביר. הוא מגדיר מהו להיות יהודי: סמל חי של תקווה.

דרך שחרור עם ישראל מארץ מצרים, אנו רואים ומבינים, שכוחה של אומה אינו טמון בסוסים ובמרכבות, לא בצבא כנשק, לא בפסלים אדירים ובבנייני מידות, לא בשום מפגן גלוי של עוצמה ועושר. הוא תלוי בדברים פשוטים יותר: ענווה בפני אלוהי הבריאה, אמון באלוהי הגאולה, והכרה בקדושתם חסרת הפשרות של חיי האדם שאלוהים ברא בצלמו – אפילו חייו של עבד או של ילד שעוד אינו יודע לשאול. חג הפסח הוא ביקורת מתמדת על הכוח שבני אדם מפעילים לניצול ולגימוד של בני אדם אחרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם״. (שמות פרק יג פסוק ח)

בפסח אנו מצווים בהגדת לבנך. האם אנו מעבירים מסורת? מהם הכלים? מה הוא הצורך ומה המשמעות? נדון גם  בחוסר הרצון והבחירה שלא להמשיך במסירה. נשאל על מציאות בה המסורת עוברת מדור לדור, וכשאיננה? מה קורה אז? שאלת מקומה של המסירה מדור לדור. מקומה של יציאת מצריים, חוויה מכוננת מרכזית בזכרון הלאומי – תרבותי, של עם ישראל, בה העם יוצא מעבדות לחירות, תוך התגבשותו סביב חוקים ומצוות.

מדוע חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? האם חג הפסח הוא מסורת פרטית? לאומית?  איך היא עוברת? – אילו מאמצים צריך האדם לעשות כדי להרגיש כך?  מהי התכלית בשימור הזיכרון הפרטי והקולקטיבי?

אנו רואים לפי ההיסטוריה יציאת מצרים זהו סיפור שהורים מנחילים לילדיהם בשלשלת המונה כבר יותר ממאה דורות, כאשר אנו מצטרפים אליהם, אנו חווים את היותנו עם ההיסטוריה, אשר נישא בתודעה החיה, את היותנו עם שכבר אלפי שנים, יותר מכל עם אחר, נאמן לעברו ולעתידו, ומעיד בכך מה גדול כוחה של רוח האדם באשר היא נפתחת אל כוח גדול, עַם הקורא לעַמּים כולם לקיים עולם של חופש, אחריות וכבוד אדם. חג הפסח הוא יותר מעוד מועד בין המועדים בלוח היהודי. הוא אפילו יותר מיום הולדתו של עם ישראל כעם חופשי יוצא למסע אל ארצו המובטחת.

בעזרת עולם האלוהות אנו נַחֲוֶוה -את חג הפסח בארבע דרכים ,ורק אז נבין מדוע -חג הפסח הוא המאורע שרוב מהותה של היהדות סובבת סביבו.

ראשית, בחינה קפדנית של סיפורי האבות בספר בראשית מלמדת שלפנינו סדרה של סימנים מטרימים לספר שמות, המכינה אותנו למה שיתרחש בימי משה של אח ומגבירה את ציפיותינו. שנית, הזכירה כי ״עבדים היינו במצרים״ היא הטעם השכיח ביותר בתורה למצוות. יציאת מצרים לא הייתה רק מאורע היסטורי – אף כי אכן הייתה מאורע היסטורי. היא גם נדבך מהותי בהיגיון של מערכת המצוות.

שלישית, יסודות מרכזיים בהלכה ובאמונת ישראל הם מחאה נגד מצרים הפרעונית וחלופה למה שהיא מסמלת – אף כי התורה אינה מכריזה על כך במפורש. העמקת הידע על העולם הקדום תספק לנו תובנות חדשות על עיצובה של היהדות.

רביעית, התבוננות מעמיקה בניגוד בין החברה המצרית לבין החברה שבני ישראל נועדו לכונן חושפת הכרעה עקרונית שכל ציוויליזציה עומדת בפניה, בימים ההם ובימינו שלנו. חג הפסח מעלה סוגיות שלא התיישנו בשום אופן: עבדות, חופש, כוח, מדינה, חברה, כבוד האדם ואחריות. 

״כל היסוד של יציאת מצרים הוא להילחם בטבע הגס של החיים״ ולכן האדם נדרש ליצור שינוי תמידי בתוך האני המקורי.

יציאת מצרים היא דינמיות תמידית. להילחם בטבע הגס של החיים, הרגל-טבע החיים אומר: מה שהיה הוא שיהיה, לא ניתן לשנות בתוכנו שום חלק, ממהות השעבוד של הרגל-טבע החיים, זה ושאנו לא יוצרים שינוי בתוכנו, אז אנחנו חוזרים לעבר ומתחילים להגיד סבא רבה שלי היה בהרגל מסויים וסבא שלי היה בהרגל מסויים ואבא שלי מתקיים באותו הרגל מסויים כך שגם אני אתקיים ואכניס סטגנציה לחיי כדי ליצור השתוות הצורה עם הרגל-טבע החיים, שבין כה לא מאפשר כל התפתחות. וברור שאני לא יכול להוות השראה. מפני שבשבילי השראה זה מצרים=עבדות, שעובדת את היצרים הכי נמוכים של האדם, ודווקא התורה נלחמת בהם. פרשת יתרו מופיעים עשרת הדברות. הדיבר הראשון שבני ישראל שמעו בהר סיני הוא :״אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑͏ים׃ לֹֽ֣א־יִהְיֶ֥͏ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗͏ַי״. (שמות פרק כ פסוק ב)

אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם נקראת בֵּ֣ית עֲבָדִ֑͏ים׃ אז מי היה העבד? המצרים? הבית שלהם היה בית של עבדות וכל מי שהיה איתם היה עבד. תפיסת עולמם הייתה שיעבוד אחד גדול לטבע. הסטטיות הייתה אמונתם. אי אפשר להתחדש ואי אפשר לפרוץ גבולות אנושיים. אבל אם אתה מבין את המהות של: ״אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ״. שאני מעורב – אתה כבר יוצא מבית עבדים. זו לא יציאה פיזית ממקום למקום אלא יציאה תודעתית – פסח הוא חג עכשווי.

בלב החג הזה נמצאת חוויה היסטורית ממשית. בני ישראל, כמתואר בתורה, היו קבוצה מפוררת של עבדים בעלי מוצא משותף, אחת מכמה וכמה קבוצות כמותה שהגיעו למצרים מצפון מתוך משיכה לעושר ולעוצמה ועם הזמן מצאו את עצמן משועבדות לה. יציאת מצרים אירעה שהאימפריה הייתה בשיא כוחה וחלשה על רוב העולם הקדום.

ברובד מסויים זה סיפור על נסים ונפלאות, אבל המסר המתבקש של פסח עמוק יותר. הוא חושף אותנו לתפיסה פורצת דרך בדבר אופייה של חברה שהריבון היחיד הוא הוא הקדוש ברוך הוא.

ביטול העצמי

למערכת הרגשית-אלמנט המים יש את הנטייה לקבל את צורת הכלי שבו היא מתקיימת. אדם עם מערכת רגשית מאוזנת, יכול, מבלי לחוות את הסביבה כמאיימת להמשיך וללכת לעבר הדברים שהוא רוצה. הוא לא צריך להוכיח דבר, יש לו את הדרך שלו והוא הולך בה. אם הוא מוצא מכשול, הוא מוצא דרך לעבור אותו. כמו נחל שתמיד מוצא דרך להמשיך לזרום במסלול שלו.

ולצערי שברגע המערכת הרגשית נתונה למערכת מחשבתית בלבד משמקורא בכוח המדמה מתחילים להתקיים בנו הרבה פחדים צצים שבאופן אוטומטי שולחים אותנו להיות נחבאים אל הכלים. כשיש הרבה פחד לאדם קשה להתבלט. במקרה כזה, אדם כזה יבטל את הרצונות שלו, או שיהיה לו קשה לדעת מה הרצונות שלו. אנשים כאלה לפעמים לא יתווכחו עם הסביבה אלא פשוט יקבלו את הדעות של האחר.

בכל תנועה מסתתרים תמיד שלושה גורמים: פחד, חכמה ורצון. התנועה הזו תמיד טומנת בחובה שתי פנים: החלק שתלוי בנו, והחלק שלגביו אין לנו כלל בחירה. והמעבר בין שתי מהתנועות הוא זה שמביא לריפוי לאדם.

כוח רצון
כוח רצון הוא היכולת לרכז את תשומת הלב והאנרגיה בכיוון מטרה מסוימת. אנשים עם כוח רצון מאוזן מסוגלים לנוע לעבר הדברים החשובים להם בחיים. אנשים אלו יש בהם את הכוח הרצון כדי לדחוף אותם. אספקט נוסף של כוח רצון, הוא היכולת להתמיד לצד קשיים ומכשולים, וללכת כברת דרך בכיוון מסוים. כשיש לאדם תחושה פנימית של כוח, הדבר מספק את הקרקע לסבלנות. היכולת לראות את המטרה וללכת אליה, לאורך זמן.

חוכמה
החכמה והפחד נובעים מאותו מקור – לשניהם מערכת יחסים קרובה עם הבלתי ידוע. יש להבין שכל חוויה בעלת מבנה חומרית הופכת לחכמה – חכמה שמסוגלת להכיל ולקבל את הלא ידוע. ואז, בזכות החכמה שנצברה מהחוויות שעברנו לאורך החיים, נוכל להמשיך ולפעול אל מול הפחד.

מטרה

כאן אני שולח כוחות של רפואה אמיתית למאור הבן של פיני ועדי.
כאן אני שולח רפואה למעיין אודיה בת אסתר ויצחק
וכאן אני מברך בהצלחה ורפואה שלמה את עמית הבת של משה ושרון.

מהות העבדות בימינו

עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

״עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם  וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָ"

העבדות המודרנית היא המחשבה שהאדם "מרוכז בתוך עצמו-רצון לקבל על מנת לקבל". האדם אינו רואה את עצמו כהופעה של מכלול חיים גדול מישותו הפרטית. אין דבר שקיים באמת עבורו מחוץ לו. לא הבורא ולא חברו ולא החברה. אדם כזה, הסגור בתוך עצמו, איננו מסוגל לאהבה אמיתית, משום שאין בעולמו אלא עצמו בלבד. משום כך התחללה האהבה בימינו היא מזוהה עם סיפוק היצרים, הפונה אל עצמו במקום אל זולתו. בגלל מחשבה זו, המשעבדת את האדם אל הטבע הראשוני שלו, אין האדם מסוגל להתעלות מעל יצריו. הוא רואה בהתעלות זו ויתור ודיכוי בעוד שמצד האמת מדובר בשחרור של כוח נשמתו, החירותית, התובעת את מלוא התגלותה. בגלל המחשבה המנתקת את האדם מכל מה שחוץ לו, מופנית כל דאגתו של האדם לעבר מימושו העצמי האגואיסטי, בין שמדובר באגואיזם רוחני ובין שמדובר באגואיזם חומרני. הרדיפה הבלתי ניתנת לסיפוק אחרי ההנאות והרכוש הופכת להיות אורח חיים של קבע. הוא הפך לעבד מרצון. בגלל מחשבה זו, נוצר המושג של "זכויות האדם" במנותק מ-"חובות האדם", עם כל הזיופים המוסריים שבאו בעקבותיו. הרעיון של זכויות האדם, עם כל מעלותיו העצומות, הרגיל את האדם לחשוב שהוא בא לעולם כדי לקבל, מתוך עמדה של "מגיע לי", ולא מתוך "מה עלי לעשות?" בעולם שכזה אין אפשרות להיות מאושר משום שהאדם מצפה למילוי אינסופי ובלתי ניתן למימוש של מאוויים. כבר אמר על זה הלל הזקן :"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי"

(מסכת אבות פרק א פסוק יד) וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי?", כלומר שעמידתי בפני עצמי הופכת אותי מאישיות המסוגלת לדיאלוג ולפתיחות כלפי הזולת, לאובייקט, מחוסר זהות ואומלל.

אנרגיית  דורות-מסירה בין דורית. בפסח אנו מצווים בהגדת לבנך. כפי שנאמר במקרא: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״. (שמות פרק יג פסוק ח)

האם דרך משפט זה אנו מעבירים מסורת? מהם הכלים-רצונות? מה הוא הצורך ומה המשמעות? נדון גם בחוסר הרצון והבחירה שלא להמשיך במסירה. נשאל על מציאות בה המסורת עוברת מדור לדור, וכשאיננה, מה קורה אז?

מה מהות האנרגיה של המסירה העוברת מדור לדור. יציאת מצריים, היא חוויה מכוננת מרכזית בזיכרון הלאומי, של עם ישראל, בה עם ישראל יוצא מעבדות לחירות, תוך התגבשותו סביב חוקים ומצוות. נאמר בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

חכמינו למדו זאת מארבעה פעמים שמוזכר בתורה הגדה לבנים, ובכל פעם בסגנון אחר. מכאן למדו שיש לענות לכל בן לפי חכמתו ולפי רצונו לדעת, "חנוך לנער לפי דרכו". 

בפרשה שלנו אנו מוצאים שלוש פעמים הגדה לבנים, וחז"ל מצאו בהן רמז לשלושה בנים: רשע שאינו יודע לשאול ותם, נראה את המקורות בתורה ונשווה אותם למה שנאמר בהגדה של פסח.

א. שאלת הבן הרשע. מתקיימת בתוך הפסוק: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות פרק יב פסוק כה)

ב. הבן שאינו יודע לשאול מתקיימת בתוך הפסוק: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״. (שמות פרק יג פסוק ח)

ג. שאלת הבן התם "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת:  וְאָמַרְתָּ אֵלָיו–בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים". (שמות פרק יג פסוק יד)

ד. שאלת הבן החכם אינה מופיעה כאן, תופיע רק בספר דברים, נראה שכאן ביציאת מצרים עם ישראל עדיין התקיימו דרך הערך -מנטל נמוך בבחינת קטנות של מוחין הכוונה שעם ישראל לא למדו תהליכים רוחניים בעלי מבנה ערכי. ורק לקראת סוף המדבר עם ישראל רכש ידע בעלי תהליכים רוחניים בעלי תכונות רגשיות.

לאחר ארבעים שנה במדבר שלמדו תורה מפי משה רבינו, ועמדו על דעת רבם, כפי שנאמר: ״וְלֹֽא־נָתַן֩ יְהוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״ (דברים פרק כט פסוק ד)

ארבעת הבנים כנגד ארבעה לשונות של גאולה

נראה לומר שארבעת הבנים מסמלים את ארבעת שלבי הגאולה הרמוזים בארבע לשונות של גאולה שנאמרו למשה לפני יציאת מצרים "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי". ארבעת הלשונות הנ"ל מסמלות את ארבעת שלבי הגאולה, וכפי התפתחות הגאולה כן מחכים הבן, בתחילה הוא רשע ומתריס כנגד בשורת הגאולה, ואח"כ הוא מוכן לאמונה אלא שאינו יודע לשאול, בהמשך הדרך הוא תם ששואל ומתעניין כקטן שאינו יודע דבר, ולבסוף נעשה החכם שיודע שרוצה להחכים יותר בטעמי תורה ומצוותיה.

נתאר את שלבי הגאולה לפי ארבע לשונות של גאולה:
הלשון הראשונה של גאולה "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" התקיימה בתחילת הופעת משה רבינו עם בשורת הגאולה לישראל והתחלת המכות, המשימה הראשונה של משה רבינו היתה מופנית כלפי בני ישראל שירצו לצאת ממצרים.

הלשון השניה של גאולה "והצלתי אתכם מעבודתם" התקיימה במכת בכורות, וכך משמע בפסוק "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל", הצלת בני ישראל היתה במכת בכורות שפסח על בתי בני ישראל. הצלה זו באה אתערותא דלעילא, שנגלה עליהם ה' בכבודו ובעצמו "אני ולא מלאך" והבחין  הקדוש ברוך הוא בין בכורי ישראל לבכורי מצרים ולכן היו ישראל אז בבחינת הבן שאינו יודע לשאול.

הלשון השלישית של גאולה "וגאלתי אתם ביד חזקה ובזרוע נטויה" התקיימה בקריעת ים סוף, שם הם נגאלו לגמרי ממצרים, לאחר שהמצרים טבעו בים סוף, ושם הם ראו את היד החזקה והזרוע הנטויה, "ויראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", ואז ישראל היו בבחינת הבן התם השואל "מה זאת", כפי שהם אמרו על הים "זה א-לי ואנוהו" שהצביעו באצבע על השכינה. חז"ל השוו אותם לבן קטן שאביו מקרא לו את ההלל, כך משה  רבינו אמר שירה על הים וישראל חזרו אחריו מילה במילה.

הלשון הרביעית של גאולה היא "ולקחתי אתכם לי לעם" שהתקיימה במתן תורה, ואז היו ישראל בבחינת הבן החכם שיש בתוכו מבנה שיכול להכיל את השינוי לערך גבוהה.

ספירת העומר היא מצוות עשה לספור את הימים ממחרת היום הראשון של פסח, יום הבאת מנחת העומר, ועד חג השבועות.

מקור המצווה 

מצוות ספירת העומר נכתבה בתורה בשני מקומות, פרשת אמור ופרשת ראה:

״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'״ (ויקרא פרק כג, פסוקים טו-טז)

״שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת״ (דברים פרק  טז פסוק ט). במסכות מנחות דף סה מסבירים חז״ל את חובתו של כל יחיד  בעם ישראל לספור את הימים, החל מיום חמישי בערב ט"ז בניסן, יום הנפת מנחת העומר – (היא מנחה מקרבנות הציבור, עשוייה משעורים ומוקרבת בבית המקדש בט"ז בניסן) ועד ל-ו' בסיון חג השבועות,  ארבעים ותשעה יום שהם שבע שבועות תמימות.

מצוה זו נקראת ״ספירת העומר״, על שם מנחת העומר שהקריבו בבית המקדש בט"ז בניסן.

המהות של ספירת העומר לטהר את המבנים הרוחניים שהתקלקלו במסע של האני המקורי בעולם העשיה, ואת זה אפשר ללמוד, מגדול התנאים רבי עקיבא בן יוסף
״אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, (שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל פרק  לו פסוק כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם), וְאוֹמֵר (ירמיה פרק  יז פסוק יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל״. (משנה יומא פרק ח משנה ט)

אהבה תהליכית
מה בין אהבה תהליכית לאהבה רגשית?
רבים ניסו לתת הגדרה למושג אהבה אך האם ניתן לתקף חוויה זו בהגדרה?
ככלל אהבה הינו ביטוי לרגש חיובי המתעורר מחשיפה לאינטראקציה עם אדם או פעולה כלשהי

אהבה רגשית היא כזו שמתעוררת כאשר יש חיבור גשמי עם אדם נוסף. אהבה תהליכית לעומת זו מתעוררת או נבנית כאשר הרגש מונח בתוך המסע והגילויים שבו אין לו גוף ולא דמות הגוף והיא למעשה מתלבשת על המבנה הפיזי התנהגותי. אם ננסה להבין את התנועה של אהבה תהליכית נראה שהיא דומה למבנה האטום בו הנויטרונים והפרוטון שוכנים במרכז האטום (הם למעשה המבנה החומרי והרגשי השלובים ביחד) וסביבם נע האלקטרון (זוהי האהבה התהליכית) לה יש תנועה מדויקת וברורה שהיא עוטפת את המבנה ומניעה את האנרגיה התהליכית ברגע שתהיה תזוזה של אחד מהחלקיקים מהמסלול שלהם תהיה שבירה של האנרגיה ולכן אם האדם חושב שהמבנה של אהבה זו יבוא לידי ביטוי בהמשכיות פיזית הוא שוגה בתהליך דמיוני ויוצא מהמסלול האנרגטי התקין

קל להתבלבל בין האהבות האלו כיוון שרוב רובם חייבים לשים מבנה של חומר בתוך האהבה על מנת לחוש אותה או לנסות להגדיר אותה.

אהבה תהליכית מתעוררת כאשר יש מסע רוחני לתיקון והתפתחות. האדם שמסייע רואה ברוחו את מבנה התהליך ושולח אליו רגשות חיוביים על מנת לצאת לתוכו של המסע ( מסע של תיקון הוא קשה וכואב ועל כן חייב להלביש אותו ברגש חיובי על מנת להצליח בו) ואילו מנגד האדם שעובר את התיקון עצמו חיי בתוך חווית כאב ועל כן האהבה שמתפתחת אצלו היא לרוב אל מורה הדרך שיוצא איתו למסע ומראה לו את הדרך ושם הבלבול הגדול אם האדם יבין שברגע שהוא יטע רגשות חיוביים כלפי המקומות הכי פגועים שלו שם הוא יאהב את עצמו ויתמיר את השלילי לחיובי ואז למעשה כבר האהבה תתלבש על התהליך עצמו (המסע לתיקון) ולא על מורה הדרך

באהבה תהליכית אין מגע בכלל התנועה נעה סביב תחושת רוממות הרוח באה מהניקיון שהיא מביאה לאדם תחושת היכולת שהיא מעניקה לו כדי לשחרר מבנים שגויים.

בתהליך ההורות אנחנו גם פוגשים כל הזמן את האהבה התהליכית והיא תכלית ההורות למעשה כי שההורה מתאהב בתהליך ההתפתחות והלמידה של ילדו הוא מהווה עבורו רוח גבית ואבן שואבת ומראה לו שהוא יכול לקיים את החיים בצורתם היפה והטובה להתמודד עם האתגרים שהחיים מזמנים לו.

ספירת העומר זאת אנרגיה תהליכית שיש ביכולתה לסייע לנו לנקות את האהבה התהליכית שנטמאה בגלל הוויתור העצמי. במשך ארבעים ותשעה הימים שלאחר הפסח, אנו חייבים לדאוג לכך שניפטר מכל ההשפעות השליליות בכל תחום של חיינו. לאחר הפסח, אנו מתחילים לצפות לשבועות, החג הבא, שהוא במהותו הסיום והסיכום של פסח. פסח היה חיבור חופשי. העומר הוא עבודה שאנו עושים כדי להרוויח את האור של פסח ושל שבועות. אנו מטהרים את עצמנו באמצעות ספירת ימי העומר עד בוא שבועות. העומר נספר מהלילה השני של פסח ועד ללילה שלפני שבועות. הטוב ביותר הוא לספור את העומר עם רדת הלילה; אבל אפשר לספור בכל זמן במהלך הלילה.

 אהבת הטוב – השפעת הטוב, נתינה. האהבה היא המרכיב החיוני בעל העוצמה הרבה ביותר בחיים. האהבה היא המקור והיסוד לכל יחסי אנוש והיא כוללת נתינה וקבלה כאחד. האהבה מאפשרת לנו להתעלות אל מעבר לעצמנו, לחוות את השני ולאפשר לו לחוות אותנו. האהבה היא מכשיר באמצעותו אנו למדים לחוות את המציאות הגבוהה ביותר – אלוקים.

לכל אחד ניתנה היכולת לאהוב. השאלה היא האם וכיצד אנו מיישמים ומבטאים זאת.

בחנו את אופן ביטוי אהבתכם ואת מידת עוצמתה.

מהי מידת יכולתי לאהוב אדם אחר? האם אני נתקל בקושי לתת? האם אני קמצן או אנוכי? האם אני מתקשה להכניס אדם נוסף לחיי? האם יש לי בתוכי מקום לאדם אחר? האם אני מפנה מקום לאדם אחר? האם אני חושש להיפתח ובכך להיות פגיע יותר?

כיצד אני מביע את אהבתי?
האם אני מסוגל להעביר את רגשותיי האמיתיים? האם אני שומר את רגשותיי מחשש לתגובות אנשים אחרים? אולי ההפך הוא הנכון? האם אני מבטא יותר מידי ומוקדם מידי? האם אחרים טועים בפענוח רגשותיי?

את מי אני אוהב?
האם אני אוהב רק את אלו הקרובים אלי? האם ביכולתי לאהוב אדם זר, להגיש עזרה גם למי שאיני מכיר? האם אני מבטא את אהבתי רק כשנוח לי? מדוע אני נתקל בבעיה ביחס לאהבה שלי ומה ניתן לעשות בעניין זה? האם כוללת אהבתי גם את יתר שש הבחינות שבחסד, שבלעדיהן תהיה האהבה מעוותת ולא ממומשת באופן אמיתי?

והנה לכם אתגר לספירת העומר ביומה הראשון (שיחל ביום חמישי בערב):
חסד שבחסד – אהבת הטוב שבאהבת הטוב
מצאו דרך חדשה להביע את אהבתכם, דווקא בשעת משבר עם אדם שיקר לכם.

תיקון ספירת חסד-חסד לכל: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״. (ישעיה פרק נו פסוק ז)

מידת החסד במצבה הבריא הנה תוצאה ישירה של מידת האהבה. וכשם ש"האהבה צריכה להיות מלאה בלב ונחלקת לאדם וחוה-לבבך –איש ואישה-נפשך זכר ונקבה -מאודך" כך גם בקשת עשיית החסד מתפשטת היא על הכל.

נפש האומה: המזדהה עם המגמה המוסרית הכוללת אינה יכולה להישאר אדישה לטובת כל הנבראים, וכל שכן לטובת כל אדם: ושלושת האהבות הללו ,הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם ולעשות להם טובה ולגרום להם עילוי.
דווקא עמדה מוסרית עליונה זאת, היא התובעת מאתנו את ההגבלה של חסד המעשי, לא מתוך שוויון נפש לטובת הכלל, אלא מתוך האחריות לשלמות עילוים של מקבלי החסד.

״כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת יְהוָה לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ״. (תהילים פרק קיז פסוק ב)

פסוק זה מגיע דרך  תהליכים רוחניים, ואותו פסוק מסביר לנו  שכל  ההופעה המעשית של החסד מוכרחת לעבור דרך מידת הדין:

המטרה הפנימית של הווית האדם הלא היא התעלותו המוסרית-ערכית, שבשביל כך זקוקה מידת הדין להיות מלווה ביסוד ההנהגה, וגם היא באמת ראשית המחשבה של ההנהגה הכללית, יש לדעת שמהות החסד הנצחי הוא יסוד הכל, כי גם האושר של טהרת האדם המוסרית הוא חסד גדול הלא, ולא עוד אלא שהוא החסד היותר עליון.

ומכאן לאזהרה הכללית, המותחת קו ברור בין חסד המגיע מהביטול העצמי- חסד-ויתור ובין החסד הבונה של תורת משה חסד – משפט. ועל זה אומר הנביא ישעיה: ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״. (ישעיה פרק א  פסוק כז)

אותו רגש הטוב ,כמובן  לפי גדלו, היקפו ועמקו, כך צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה למען דעת איך להוציאו אל הפועל בכל גווניו. לשם כך, זקוקים אנו להנהגה מדינית המבססת את החסד על היסוד היותר חזק בחיי האדם, המדינה:

החסד, בתור המידה הראשונית של המוסר, מבליט במיוחד את התעלותו של האדם לעומת הטבע. אכן, בטבע שולטים קנאה ותחרות. בעוד שהאדם מסוגל להתעלות מעל החשבונות הקטנוניים של רדיפת הקיום, ולהיות אדרבה למקור השפעה. מקורה של יכולת זו אינה יכולה להיות הטבע, כי אין לנותן אלא מה שיש בו. כך שהיכולת המוסרית של האדם מהווה עדות למקור העל-טבעי של נפשו. עם כל זאת, אי אפשר שלא לשים לב שאכן קיים באדם יסוד טבעי הניזון מהדטרמיניזם העולמי. כך שהאדם הינו יצירה מורכבת, החיה במתח בין שני מוקדים ״עפר מן האדמה לעומת זאת ויפח בו נשמת חיים".

ארבע מידות

המהותיות של ההבחנה שהבאנו לעיל התבררה היטב במשנתו של בעל הסולם, מוהרי"ל אשלג זצ"ל, המבאר את הנתינה והקבלה בתור המסכים ("שינוי צורה") המהותיים המבדילים את הנברא מהבורא. לעומת עולם הפילוסופיה המאבחן את האלהות בעיקר בתור "סיבה ראשונה" להתהוות המציאות, ואת העולם "כמסובב", מכירה הנבואה את ה' בתוך הבורא, כלומר נותן המציאות, כלומר בעל החסד המוחלט, ואת העולם בתור הנברא, כלומר מי שכל עניינו לקבל מציאות מזולתו. ההפכיות הזו, המוסרית, המבדילה באופן מוחלט בין הנברא לבורא מונעת את הדבקות, ומותירה את האדם בעולם אבסורדי, בלא מפגש עם האינסוף. התיקון יכול לבוא על ידי שיתהפך הרצון לקבל לרצון להשפיע, וזאת בארבעה שלבים:

א. רצון לקבל על מנת לקבל – זהו מצבו של התינוק. אמנם, אין בכך כל רע, משום שתפקידו של האדם בשלב זה של חייו הוא לבנות את כלי הקבלה. אך אצל מבוגר, התנהגות זו מאפיינת דווקא את הרשע.

ב. רצון להשפיע על מנת לקבל – זהו מצב הילד המתפתח. התניית הקבלה בנתינה היא פרי החינוך. התנהגות זו, הרצויה אצל הילד, מאפיינת אצל המבוגר את הצבוע, העושה מעשה חסד למען עצמו.

ג. רצון להשפיע על מנת להשפיע – שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו, המלווה בסכנות רבות בשל הייאוש העשוי לתקוף את הצעיר כשהוא מתוודע לכך שהוא מוכרח בעל כרחו לקבל. התנהגות זו, שראוי לה להימשך לזמן קצר בחיי האדם, מאפיינת אצל המבוגרים את המשוגע, הסבור בסתר לבו שהוא אלוה, שכן, אינו זקוק לאדם.

ד. רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב הבגרות המוסרית והנפשית כאחד המהוה את האידאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים ההופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהינום ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה רוחנית, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

מכאן אנו באים לדון בכשרותן של כוונות נלוות אל מעשה החסד. הכוונה להשיג רווח כלשהו ממעשה החסד עשויה לפגום בערכו, או אדרבה להוות תפארת לו, בהראותו כיצד יש לחסד תולדות לא רק בעצם המעשה אלא גם מחוץ לו.

העולה מדברינו, שמידת החסד הינה חכמה שלמה, הדורשת עיון רב לשם הגשמתה הנכונה לשם תיקון העולם. היא מהוה גם מבחן למידת התכוונותו של האדם לדעת הבורא שרצה שעולם חסד יבנה.

ספירת העומר

תפקיד הספירה ליצור קשר בין חג הפסח למתן תורה בחג השבועות. מטרתה להציב תכלית ויעד לחירות שזכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים.

כפי שכתבנו בתחילה, התורה ציוותה לספור חמישים יום, כנאמר: ״וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות״ (ויקרא פרק כ"ג פסוק ט"ו), חכמינו בארו שמתחילים לספור ממחרת יום-טוב ראשון של פסח, ט"ו בניסן. לכן אנו סופרים את העומר מדי ערב אחרי צאת הכוכבים, מליל שני של חג הפסח ועד לליל ערב חג השבועות. במידה ושכחתם לספור את ספירת העומר בלילה, תוכלו לספור גם ביום, אך ללא הברכה. ובלילות הבאים תוכלו להמשיך לספור עם הברכה. במידה ושכחתם לספור גם במשך היום (לאחר ששכחתם לספור בלילה), תוכלו להמשיך לספור בלילות לאחר-מכן אך ללא ברכה.

ספירת העומר מתחילה ביום חמישי בערב, ט״ז בניסן תשפ״ג, 6 באפריל 2023 – אחד יום לעומר 

האנרגיה של יום זה היא של חסד שבחסד. רק היום, והיום בלבד (חמישי בערב ועד שישי בערב), בטאו את החסד הזה באמצעות חיוך בלתי פוסק כל היום, ולא משנה מה.

ספירת חסד, הטובה שבספירות, מייצגת רחמים, ויושבת מתחת לחכמה בקו הימני. חסד מייצגת אנרגיה חיובית טהורה, אוצרת בחובה את הזרע הבלתי ממוין עדיין של כל מה שהתרחש בין הספירות העליונות, ומאחר והיא מייצגת את הרצון המוחלט לתת, היא יכולה להיות נדיבה עד כדי חיסרון. כולנו ראינו חסד שיוצא משליטה. זה אדם שבוכה יותר על הפושע מאשר על קרבנו; זה אדם עני שזוכה בלוטו ונותן כל פרוטה מהונו החדש לצדקה, ומשאיר את משפחתו רעבה ללחם וחסרת כל. כשספירת חסד אינה מאוזנת ומרוסנת, יש בה נתינה כואבת – כמעט לכל אחד.

סֵדֶר סְפִירַת הָעומֶר

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, לְיַחֲד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיְיָ: וִִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר.

הַיּוֹם יוֹם אֶחָד לְעֹמֶר

הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר לָנוּ עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה.

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ, סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַרְכֶּךָ, בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים, כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר, וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ, יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים, וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:

אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה.
קַבֵּל רִנַּת, עַמֶּךָ. שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ נוֹרָא.
נָא גִבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ, כְּבָבַת שָׁמְרֵם.
בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ, תָּמִיד גָּמְלֵם.
חָסִין קָדוֹשׁ, בְּרֹב טוּבְךָ, נַהֵל עֲדָתֶךָ.
יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ.
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

( בלחש: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: )

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר, כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְּלִפּוֹתֵינוּ וּמִטֻּמְאוֹתֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. כְּדֵי שֶׁיּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם. וְּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם, יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה

חסד שבחסד

וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה, וַעל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, וְרוּחוֹתֵינוּ, וְנִשְׁמוֹתֵינוּ, מִכָּל סִיג וּפְגַם, וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה, אָמֵן סֶלָה.

להמשך ברכת העומר בימים הבאים:

ספירת העומר יום שישי בערב שני ימים לעומר, 7 באפריל
האנרגיה של היום היא גבורה שבחסד, ולכן רק היום החליפו כל מחשבה ביקורתית במחשבה של הערכה.

ספירת העומר יום שבת בערב יח בניסן שלושה ימים לעומר, 8 באפריל
האנרגיה של היום היא תפארת שבחסד. רק היום הבחינו ביופי השוכן סביבכם.

 ספירת העומר יום  ראשון  בערב יט בניסן ארבעה ימים לעומר 9 באפריל,
האנרגיה של היום היא נצח שבחסד. רק היום בואו נדחוף את עצמנו לעשות למישהו אחר משהו שאנו רוצים לעשות רק עבור עצמנו.

 ספירת העומר יום שני כ בניסן, חמישה ימים לעומר, 10 באפריל
האנרגיה של היום היא הוד שבחסד. רק היום עקבו אחר מישהו במקום להוביל. ראו איך זה מרגיש לעשות משהו שמישהו אחר חושב לנכון.

ספירת העומר יום שלישי כא בניסן, שישה ימים לעומר, 11 באפריל
האנרגיה של היום היא יסוד שבחסד. רק היום עשו משהו עם מישהו שאתם בדרך כלל לא עובדים אתו או מתחברים אליו.

ספירת העומר יום  רביעי כב בניסן, שבעה ימים לעומר, 12 באפריל
האנרגיה של היום היא מלכות שבחסד. רק היום התמקדו בדברים שאתם אוהבים לעשות ועשו אותם עבור מישהו אחר.

לכבוד אמיתי יקותיאל, הי"ד זכרון צדיק לברכה

פרק א

א אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: ג וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: ד לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: ה עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים: ו כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

פרק י

א לָמָה יְהוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: ב בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ: ג כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה: ד רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו: ה יָחִילוּ דְרָכָיו בְּכָל עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם: ו אָמַר בְּלִבּוֹ בַּל אֶמּוֹט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא בְרָע: ז אָלָה פִּיהוּ מָלֵא וּמִרְמוֹת וָתֹךְ תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן: ח יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ: ט יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ: י יִדְכֶּה יָשֹׁחַ וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו חֵיל כָּאִים: יא אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח: יב קוּמָה יְהוָה אֵל נְשָׂא יָדֶךָ אַל תִּשְׁכַּח עֲנָוִים: יג עַל מֶה נִאֵץ רָשָׁע אֱלֹהִים אָמַר בְּלִבּוֹ לֹא תִּדְרֹשׁ: יד רָאִתָה כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֶכָה יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר: טו שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ בַל תִּמְצָא: טז יְהוָה מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ: יז תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְהוָה תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ: יח לִשְׁפֹּט יָתוֹם וָדָךְ בַּל יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ מִן הָאָרֶץ:

פרק כ

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: ב יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: ג יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ: ד יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה: ה יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא: ו נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְהוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ: ז עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ: ח אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר: ט הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: י יְהוָה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:

פרק מ

א לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר: ב קַוֹּה קִוִּיתִי יְהוָה וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי: ג וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי: ד וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּיהוָה: ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְהוָֹה מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב: ו רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר: ז זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ: ח אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי: ט לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי: י בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא יְהוָה אַתָּה יָדָעְתָּ: יא צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב: יב אַתָּה יְהוָה לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי: יג כִּי אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר הִשִּׂיגוּנִי עֲוֹנֹתַי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי וְלִבִּי עֲזָבָנִי: יד רְצֵה יְהוָה לְהַצִּילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה: טו יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי: טז יָשֹׁמּוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם הָאֹמְרִים לִי הֶאָח הֶאָח: יז יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְהוָה אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ: יח וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר:

פרק נ

א מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְהוָה דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ: ב מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ: ג יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד: ד יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ: ה אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח: ו וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה: ז שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי: ח לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד: ט לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים: י כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף: יא יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי: יב אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ: יג הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה: יד זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: טו וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי: טז וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ: יז וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ: יח אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ: יט פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה: כ תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי: כא אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ: כב בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל: כג זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים:

פרק ס

א לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: ב בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף: ג אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ: ד הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה: ה הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה: ו נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה: ז לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: ח אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד: ט לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי: י מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי: יא מִי יֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם: יב הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: יג הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: יד בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ:

פרק ע

א לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד לְהַזְכִּיר: ב אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה: ג יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי: ד יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם הָאֹמְרִים הֶאָח הֶאָח: ה יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל אֱלֹהִים אֹהֲבֵי יְשׁוּעָתֶךָ: ו וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֱלֹהִים חוּשָׁה לִּי עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה יְהוָה אַל תְּאַחַר:

פרק פ

א לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: ב רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: ג לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: ד אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: ה יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: ו הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ: ז תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ: ח אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: ט גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: י פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: יא כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: יב תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: יג לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: יד יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: טו אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: טז וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: יז שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: יח תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: יט וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: כ יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה:

פרק צ

א תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר: ב בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: ג תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם: ד כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה: ה זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף: ו בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ: ז כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ וּבַחֲמָתְךָ נִבְהָלְנוּ: ח שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ: ט כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה: י יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה: יא מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ: יב לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה: יג שׁוּבָה יְהוָה עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: יד שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ: טו שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה: טז יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם: יז וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

פרק ק

א מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ: ב עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: ג דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: ד בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ: ה כִּי טוֹב יְהוָֹה לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:

תבורך צור ילדי היקר״