נר שמיני של חנוכה התשפ"ד

׳זאת חנוכה׳ – סוד ההיפוך

״יש כמה דברים שמייחדים את חנוכה. ראשית, זהו החג היחיד שחל בחודש טבת. אין בחודש טבת אף יום טוב נוסף, אך חנוכה שמתחיל בכסלו, ממשיך עד ב' ולפעמים גם עד ג' בטבת. זה החג היחיד בכל השנה שמתפרס על פני שני חודשים. בנוסף, חנוכה הוא החג היחיד שמתחיל בסוף חודש, רוב החגים חלים באמצע החודש (פסח, סוכות, פורים), יש שנחגגים בשליש הראשון של החודש (שבועות, יום הכיפורים) ויש חג אחד שאפילו חל בתחילת החודש ממש (ראש השנה – 'בכסה ליום חגנו'), אולם אף חג, חוץ מחנוכה, לא נקבע לסוף החודש. אנחנו יודעים שחגים מסמלים הארה ולכן הם נקבעו כאשר הלבנה במילואה ממש או בתהליך ההתמלאות שלה, אבל לא מצאנו עוד חג שחל כאשר הלבנה בתהליך של נסיגה, ודווקא חנוכה, המכונה 'חג האורות' – מגיע בשיא החושך. 

ישנם שני נושאים הקשורים זה בזה, שמלווים אותנו עד היום הזה. הראשון הוא נס פך השמן, שדנו בו במהלך השיחות שלנו, והשני הוא תורת ישראל, לדעתי שניהם מתקיימים מעל הטבע האנושי ומעל לטבע הקיומי.

מאי חנוכה

הברייתא המפורסמת במסכת שבת מהווה בעצם את המקור המרכזי הראשון לעניינים ההלכתיים של חנוכה ושל הדלקת הנרות: חז"ל שואלים מה היסוד שעליו בנוי חג חנוכה? ומה טעם שמדליקים בחנוכה נרות דווקא? משיבים חכמים במגילת תענית: בכ"ה בכסלו ימי החנוכה שמונה הם, שלא להספיד נפטר בהם ושלא להתענות בהם. כשהיוונים נכנסו להיכל, טמאו במגעם את כל השמנים, וכשגברה מלכות בית חשמונאי על מלכות יון, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח סגור בחותמו של כהן גדול ולא פתחוהו היוונים ולא היה בו שיעור אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת חז"ל קבעו את נס פך השמן, באמירת הלל והודאה מיוחדת, בתפילה ובברכות. (בבלי מסכת שבת, דף כא עמוד א)

הגמרא שואלת, למעלה ממאתיים שנה אחרי נצחון החשמונאים, מה הוא היסוד של חג החנוכה. מפתיע שהגמרא שואלת שאלה זו, הרי עם ישראל כבר קיים את החג, עתה נזכרים חכמי ישראל לשאול מדוע? מפתיעה לא פחות התשובה. חג חנוכה נחגג לא על שום ההכרעה שנפלה לאחר שנים ארוכות עקובות מדם, אלא רק בגלל שנמצא פח אחד של שמן לא טמא, שהיה אמור להספיק ליום אחד ודלק שמונה ימים.

אני חשבתי שאולי צריך להעלות את נס חנוכה לכבוד חנה ושבעת בניה, שנהרגו על קידוש השם, או את יהודית הבת של מתתיהו המכבי, שהיא זאת שנתנה את האות, לאחים שלה ולעם ישראל, להתחיל במאבק נגד היוונים, או אולי יהודה המכבי שנפל שבע שנים לאחר פרוץ המרד בקרב אלעשה, אולי יונתן שהחליפו, אולי שמעון התרסי, אולי יוחנן הורקנוס ואולי עשרות אלפי היהודים שמסרו נפשם נגד גזרות היוונים.

אבל לא, הגיבור של חג החנוכה הוא פח שמן אחד, שניצל בכך שלא נטמא, כלומר יד יווני לא נגעה בו, והצליח לדלוק במשך שמונה ימים. מה היה קורה אם כד השמן לא היה נמצא או אם היה מספיק ליום אחד בלבד? האם העם היהודי לא היה שורד? האם לא ניתן היה לחנוך את המשכן כמה ימים מאוחר יותר? האמת שחז"ל צדקו בהחלטה שלהם, כיוון שראו לנגד עיניהם את הסכנה הרוחנית של השתכחות תורת משה רבינו. מזה 2154 שנים, שנה אחת בדיוק לאחר הניצחון, מדליקים יהודים בכל רחבי העולם בחנוכה את שמונת הנרות לזכר נס פח שמן.

מוסיף והולך

מדוע מציאת פך השמן נקבעה כנס? התשובה מקופלת במידה מסוימת בויכוח בין בית הלל לבית שמאי על האופן שבו יש להעלות את הנרות. בית שמאי טוענים כי הדרך הנכונה להדליק את החנוכיה היא: ביום הראשון להדליק שמונה נרות, ומכאן בכל יום להפחית נר אחד. ההסבר הגיוני. ביום הראשון הפח היה בעל פוטנציאל להאיר שמונה ימים, ולכן ביום זה אירע עיקר הנס. בכל יום הלך ופחת השמן בכד, וביום האחרון נותר שמן ליום אחד בלבד, ולכן צריך להפוך את סדר ההדלקה. בית שמאי, כדרכם המחמירה, מבקשים לשפוט את הנס על-פי הפוטנציאל הראשוני של הפח.

בית הלל לעומת זאת טוענים, כפי שנהוג, כי ביום הראשון יש להדליק נר אחד, בכל יום להוסיף נר נוסף. ביום השמיני מדליקים שמונה נרות. הסיבה לכך היא שבית הלל סופרים את הימים בפועל, ולא את הפוטנציאל. כל יום הוא נס בפני עצמו המתווסף לקודמו. בכל יום הנס מתרחש מחדש ולכן צריך לציין אותו כאילו ארע זה עתה.

נר ה' נשמת אדם 

להבת הנר מסמלת את נשמת האדם המאירה בגוף גשמי. הנשמה חפצה לחבור למקורה, להתאיין, לצאת מהכבלים הגופניים, אולם אם תעשה כן היא תפסיק להאיר. בית הלל מכירים בכך שבכל אדם יש מאבק פנימי בין כוחות שונים. המשימה של חנוכה היא להאיר באדם נקודה אחת, שתוביל אותו לניצחון אחד. אי אפשר לנצח את החושך בבת אחת. כל נר הוא ניצחון נוסף, המוסיף על קודמו. 

בית שמאי דורשים מהאדם את מלוא המאבק בחושך, את מיצוי הפוטנציאל כבר בערב הראשון. בית הלל מכירים בכך שבהחמרה כזו אף אדם לא יבקש לגלות את האור הפנימי שבתוכו. בית הלל מזמינים תחת השכינה גם את מי שעדיין לא השתכנע בכיעורו של עולם נטול קדושה.

הנר הדולק מסמל את הממד הפנימי המשפיע על ההנהגה החיצונית. בהדלקה, היהודי מכיר בכך שנס חנוכה, הוא לא תוצאה של כוחי ועוצם ידי, אלא חלק מחסד הבורא לעם היהודי. הנרות מלמדים כי התפקיד היהודי הוא לחבר את הנשמה עם הגוף, את הרוחני והגשמי, באופן שהראשון ישפיע ויכוון את השני.

אדון הנפלאות

חג החנוכה נקבע בהלל והודאה רק שנה לאחר הניצחון. מדוע לא קבעו את חנוכה כבר באותה שנה? חגי ישראל הם לא נוסטלגיה וזיכרון לאירועים היסטוריים, כי אם זמנים מיוחדים בעלי משמעות פנימית, הנמשכת בכל שנה ושנה מחדש. בכל חג ישנה, על פי האמונה היהודית, השפעה אחרת היורדת לעולם. בתקופה המדוברת כבר לא הייתה קיימת נבואה בישראל. חכמי הדור לא היו בטוחים אם השורש הפנימי של הניצחון החיצוני אינו בר חלוף. הם לא ידעו להגיד אם הארת החנוכה תאיר גם בשנה הבאה.

בחגים הקבועים בתורה, הקב״ה קובע את ההשפעה הפנימית, את ההארה החוזרת על עצמה בכל שנה ושנה. לאחר הניצחון היה כאמור צורך לוודא שלא מדובר רק באירוע חיצוני רב משמעות שמגמתו הפנימית לא תחזור עוד. מקץ שנה קבעו חכמים כי רישום אור חנוכה מאיר גם כעת, ולכן יאיר בכל שנה. האור שנמשך בחנוכה הוא האור המאפשר לנו להכיר את הקשר בין עולמנו הפנימי לבין ההתרחשויות החיצוניות. זהו אור המקדש את האקזיסטנציאליזם האמוני בקיום האנושי. עוד השפעה, עוד מעשה, עוד פעולה, עוד הסברת פנים אחת, עוד חיוך. יחד הם מגרשים הרבה חושך. מנרות החנוכה נלמדת עבודת האדם. משימת האדם היא לא לגרש את החושך, כי אם להדליק אור. לא להיאבק ברוע, אלא לעשות טוב. לא להאשים אחרים, לעבוד על עצמנו. בכל יום עוד קצת. בסוף זה מצטבר.

את נרות חנוכה ניתן להדליק בכל סוג של שמן, אבל מהדרין שבמהדרין, מדליקים בשמן זית. לשמן כמה תכונות. הוא מופק על ידי ביטוש הזית ומהווה התמצית של הזית. כתמצית הוא לא מתערבב, נשאר עצמו, אך חודר בכל סדק. נרות חנוכה המהודרים ביותר מודלקים על ידי ביטוש האני, ביטוש תחושת הישות ממנה מופק תמצית, נקודת העצמות, שאינה מושפעת מדבר אך חודרת לכל מקום. מההתמודדות והקושי מופק האור המהודר ביותר, המאיר גם את הסביבה. פח אחד של שמן מסמל את האמונה היהודית. גילוי ושימור האמונה הזאת הם לא דבר מובן מאליו, על פי בית הלל זהו בחזקת נס.

כל עניין החנוכה זה להאיר "מתחת לעשרה טפחים" (עיין שו"ע, או"ח, תרע"א, ו'), בתוך העולם הגשמי, כאשר השיא של חנוכה, כך מובא בספרים, הוא יום ׳זאת חנוכה׳ – שמלמד כי הכל יכול להתהפך ולהתעלות  מעל לטבעו. האדמו"ר רבי דוד מטאלנא נכד הבעל שם טוב זיע״א היה אומר שכל לילה בחנוכה הוא כנגד אחת מהפעולות שמופיעות בברכת ׳יוצר המאורות׳: 

כי הוא לבדו מרום וקדוש: פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות – המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית… (תפילת שחרית)

אומר האדמו״ר מטולנא: היום הראשון של חנוכה הוא כנגד ״פועל גבורות״ – הכל מתחיל בגבורה וצמצומים. הנר השני הוא כנגד ״עושה חדשות״, וכן הלאה לשאר הימים. הנר השמיני זה ׳אדון הנפלאות׳ – אדנות על הפלא, על ההיפוך. מה הכוונה? בתחילת חודש טבת ישנם שלושה ימים קשים לעם ישראל, שירד בהם חושך לעולם, מצד שני, יום ״זאת חנוכה״ אף הוא חל בחודש טבת ולכן הוא מהווה את ההיפוך של טבת, שבכוחו להפוך את הטבע של חודש טבת – כי כל מהות עניין שמונת ימי החנוכה, מחוץ לטבע, מעל לטבע, מתבטא ביום זה (מהר"ל  'אור חדש' ). אדון הנפלאות. 

להשכיחם תורתך – מביא את החושך לעולם

בסוף מגילת תענית: ״בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלשת ימים״. נהוג לציין את האירוע המרכזי בעשרה בטבת כיום בו החל המצור על ירושלים, והחשיכה בעולם הגיעה לשיאה. הסיבה לאותו חושך נוראי שמתחילה בח׳ בטבת, באירוע שנראה כחיובי.

בשמונה בטבת, בימי תלמי המלך, תורגמה התורה ליוונית והחושך בא לעולם שלושה ימים. תרגום התורה ליונית היה צורך שנבע מכך שהעם היהודי התפזר בעולם, ורובם לא ידעו עברית. תרגום התורה ליוונית איפשר ליהדות התפוצות לשמור על יהדותה. צורך אקטואלי שקיים גם בימינו. בכל זאת, אף אחד לא מתאבל כשמתרגמים ספרי יהדות לאנגלית או לשפות נוספות. אלא שאנחנו מגיבים למציאות קיימת, בה העירוב התרבותי הינו עובדה מוגמרת, וההשפעה ההדדית פגעה ביכולת לחוות את נקודת המבט היהודית בלי עבודת התבוננות קשה וארוכה, וגם אז, כולי האי ואולי.

מלאכת התרגום הינה מלאכה בלתי אפשרית שבמקרה המצוי משנה את משמעות הטקסט, ובמקרה הטוב רק מאבד משמעויות וניואנסים פנימיים. כלומר האשליה שניתן ללמוד תורה ביוונית בעצם יצרה תורה חלופית אשר התיימרה להיות זהה, אבל היתה שונה לחלוטין. תורה חדשה זו יצרה זהות חדשה וביטלה את התורה העברית הקדומה ועצם החשיכה את האור שבה. לכן כשתורגמה התורה, חושך בא לעולם. 

כל המוסיף גורע – שבעים פנים, לא שבעים ואחת 

המילה המאפיינת את ספרות המדרשים היא ״דבר אחר״, כלומר אמת נוספת הנובעת מאותו הפסוק. היסוד העומד מאחורי הביטוי ״דבר אחר״ הוא שניתן להוציא מתוך לשון הכתוב שפע רעיונות ופירושים שונים, הנובעים ומתחדשים בכל תקופה בהתאם לרוחה. אין לנו אפילו תיבה קטנה שאין בה סודות עמוקות וצירופים שלא נשיג אותם, ואין לנו בתורה אפילו אות אחת ללא צורך ולא לתפארת הקריאה ולא בפה רפה בלשון ישמעאל: ״כאשר חשבו רבים ושים תמיד כלל זה נגד עיניך ותצליח ואני ערב״. (שו״ת רדב״ז).

בניגוד לזה, תרגום הינו תהליך של בחירת משמעות אחת משלל אפשרויות ודקויות. התרגום מאבד את משחקי מילים, כפלי משמעות וניואנסים של שפה כמו מצלול מבנה ומשחקי תחביר. לכן מהרגע בו ישנו תרגום, ישנה משמעות אחת נוקשה שמוציאה מהתוכן את כל העומק, הניואנסים. מהרגע בו התורה תורגמה היא הפסיקה להיות תורת חיים הנובעת מתוך המפגש בין האמת האלוקית לאדם, הפכה לדת, חוק. לאמת נוקשה כפי שנוסחה באותו הדור ובאותה התקופה.

לאחר אותם שלושת ימי התרגום, בהם בא חושך לעולם, נפגמה היכולת ללמוד את תורת ישראל. וככל שהמשיכה והעמיקה הזליגה התרבותית בין התורה העברית, היושבת מעברו השני של העולם לתרגום השבעים, החל תהליך בו מיזוג תורת ישראל  מצד אחד העשיר את העולם, ומצד שני אבדה היכולת לחוות את המציאות האלוהית כפי שהיא, כלומר הלכה ונגנזה הנבואה.

שיאו של תהליך זה, בו כור ההיתוך התרבותי שנבע מהתרגום החניק את תורת ישראל, מגיע לאחר שסיימו את התרגום, שלושה ימים לאחר ח׳ בטבת, בעשרה בטבת, ביום בו החל המצור על ירושלים. מצור פיזי, אבל בעיקר מצור תרבותי בו השיח הפנימי מתכתב עם תרבויות זרות במקום עם האמת האלוהית ברום טהרתה. 

לסיכום עצם תרגום התורה ליוונית החכמה, שמכחישה את הנבואה,  שמכחישה את החכמה האלוקית, חכמה המכחישה את הביטול של מה שלמעלה מהשכל. התרגום התורה ליוונית עורר חשש שהדבר ינוצל לעניין הפוך לגמרי ממתן תורה. במקום שהתורה תוסיף בחיבור עם הקב״ה, הרי שתרגום זה יחליש, חס וחלילה, את הקשר עם הקב״ה.

מצד שני, יום "זאת חנוכה" אף הוא חל בחודש טבת ולכן הוא מהווה את ההיפוך של טבת, שבכוחו להפוך את הטבע של חודש טבת – כי כל מהות עניין שמונת ימי החנוכה, מחוץ לטבע, מעל לטבע, מתבטא ביום זה (עיין במהר״ל ב-אור חדש'). אדון הנפלאות. 

הלל בחנוכה על שום מה? 

נאמר בתיקוני הזהר: פָּתַח אֵלִיָּהוּוְ אָמַר: רִבּון עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חָד וְלָא בְּחֻשְׁבָּן. אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל. (הקדמה שניה, תיקוני זוהר). פתח אליהו ואמר: ריבון העולמים, שאתה הוא אחד ולא בחשבון. אתה הוא עליון על כל העליונים, סתום על כל סתומים, אין מחשבה תופסת בך כלל.

"סתום מכל סתום" משמעו שלא רק לי זה סתום ואני לא מבין כלום – זה פשוט – החידוש הוא שאפילו למשה רבנו זה סתום. גם למי שכבר קלט את הכל ונמצא במדרגה הרוחנית הכי גבוהה – גם אצלו זה מעבר להשגה. גם אם אתה ראש הישיבה הגדול וגם אם אתה הדוקטור החשוב, אתה באמת יודע הרבה, ואפילו כתבת על זה מחקר ודוקטורט, אתה עדיין 'סתום' – כי אתה מקובע ולא מבין שהכל יכול להתהפך. לא בעתיד הרחוק, אלא שעכשיו, ממש הרגע – הכל יכול להתהפך. לא אחרי הבחירות. כל מה שנדמה לך שהוא קבוע, כל מה שאתה סומך עליו – מערכות, קיבעונות, סדרי עולם – הכל יכול להתהפך, ועכשיו. זה משיח. 

היום השמיני של חנוכה, כפי שאמרנו, הוא כבר חודש טבת, זה השבוע בו הוכינו שלש פעמים: עזרא הסופר מת, תורגמה התורה ליוונית והחל המצור על ירושלים, אבל ההיפוך של כל הצרות הללו הוא בנר השמיני, היום שמגלה את הנקודה הפנימית, שלמעלה מכל – זהו הביטוי הגמור של נס חנוכה. 

אנחנו יודעים שההלל בחנוכה נקבע על נס ניצחון החשמונאים על היוונים – אבל מסתבר שלא בטוח שזה נכון והוא דווקא לא נקבע עליו, כי אם הוא באמת היה נקבע על הניצחון במלחמה אז היינו אומרים הלל רק ביום הראשון של חנוכה, כ"ה בכסלו שאז התחולל קרב הניצחון. חז"ל קבעו את אמירת ההלל בכל שמונת

הימים, ואם נדקדק בלשון של נוסח ״על הנסים״, נבחין שכתוב שם: ״לשנה אחרת קבעום בהלל והודאה״ – דהיינו, וזאת דעה שמופיעה בראשונים, שבאותה שנה שבה ניצחו את היוונים, באמת אמרו הלל יום אחד בלבד, בכ"ה כסלו על הניצחון, אבל אחר כך, לשנה אחרת, כשראו שהקב"ה הסכים על הנס ועשה שהנרות דלקו מפך השמן האחד שמונה ימים, קבעו לומר הלל בכל שמונת ימי החנוכה, כי הם הבינו שהניצחון הוא לא טבעי, שזה נס שלא בדרך הטבע – שהטבע התהפך.

במאמר מוסגר, נשים לב שאם הניצחון באמת היה ביום כ"ד – יוצא שבכלל לא אומרים הלל ביום הניצחון. יום הניצחון הוא הנס שעל פי הטבע, שבתוך הטבע, וזוהי האמונה בביאת משיח, אבל לצפות לביאתו – זה מעל הטבע, זה שהכל יכול להתהפך. 

מאמין או מחכה? 

הרמב״ם כותב: תפקיד המשיח הוא לגלות את התורה של משה רבינו בעולם, להחזיר את כל ישראל לאביהם בשמים, לתקן את העולם, ולאפשר לאומות העולם, ללמוד את המתיקות של תורת משה רבינו. (הלכות מלכים ומלחמות, י״א, א'-ב'). מהותו של המשיח היא להסביר שכל המציאות יכולה להשתנות, להתהפך. אנחנו לא מדברים עכשיו על 'עקבתא דמשיחא', על התהליך, אלא על המשיח עצמו. אנו מאמינים, כפי שמובא בי״ג עיקרי האמונה לרמב״ם: ״אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ

וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא״. דהיינו, למרות שלפי הטבע קשה לראות שמשיח מגיע, אנו מאמינים שהכל יכול להתהפך ברגע אחד ומשיח יכול לבוא בכל רגע ורגע. אם עכשיו יבוא משיח – הכל יתהפך, זו האמונה של כל יהודי.  

רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה

עכשיו הזמן להפסיק לעבוד על עצמנו. להאמין במשיח זה החלק הקל – ברור שאנחנו מאמינים שיבוא משיח, שיכולים להתרחש דברים גדולים, עצומים ובעיקר רחוקים, שלא נוגעים לנו בטווח המיידי. השאלה האמיתית ונוקבת היא האם אנחנו מצפים, בכל רגע ורגע, שהוא, המשיח, מגיע עכשיו ממש? 

האם אנחנו מסוגלים להפנים שהנס של חנוכה, פך השמן, לא היה רק אז במקדש – אלא גם כאן ועכשיו, בלב של כל אחד ואחת מאתנו, שגם המשיח הוא פה באותו מקום – ״רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה״ (איכה פרק  ד', פסוק כ'), והיום כמו אז, אנחנו מאמינים שאפשר להפוך כל מציאות, להפוך כל אחד את עצמו ברגע אחד? האם אני מאמין שאפשר לשנות תכונת אופי אחת אצלי? דוגרי, לא במילים מפוצצות – האם אני מצפה לביאתו ומבין שהכל הכל הפיך, כולל אני עצמי? זו האמונה העמוקה המתעוררת בימים אלו.

זהו נס החנוכה – שיש לנו כלים להכיל את האור העצום הזה. פעם, לפני בריאת העולם, היה העולם שאני מבין שיכול היה להביא בו משיח. זה נקרא 'עולם התהו', עולם שלמעלה מהעולמות. העיקרון של עולם התהו הוא ש'האורות מרובים מהכלים'. אבל אנחנו חיים בעולם התיקון, בעולם התחתון שלנו, עולם ש'הכלים בו מרובים מהאורות' – ובגלל 'הנעלמות' המובנית שבו, גדל הבילבול ובהחלט אפשר לטעות ולא להאמין באורות, כלומר להאמין באופן כללי שזה מתי שהוא יבוא, שזה במילים אחרות – לא באמת להאמין.

אפשר ללמוד על תנועת המשיח מהרב הגאון הרב שלום חנוך, בשיר מתוך חתונה לבנה: ״משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן״? חשבתי לעצמי, ברוך השם שהוא לא מטלפן. אוי ואבוי אם הוא היה מצלצל. משיח לא צריך לטלפן, הוא צריך לבוא מתוכנו, מבפנים. ״רוח אפינו – משיח ה״. אם הוא מצלצל אצלך סימן שיש לך קוצב לב… אתה מחכה שמשיח יצלצל? אז איך הוא יבוא? הוא צריך לבוא מתוכך! 

מה כן יהיה לעתיד לבוא? השמש יתכן ותפסיק, הירח אולי יפסיק, ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, אבל האור הגנוז? הוא דולק כל הזמן, רק שהוא עדיין לא יצא מתוכך החוצה. זה הסיפור של חנוכה. משנים את התפישה. שמש וירח הם המאורות של היום הרביעי, והם יכולים להפסיק יום אחד. שמש זה לשון שימוש, שָמָש, כי כל העולם עובד לשֶמש. לעומת זאת, יהודי כשהוא רוצה להתפלל, רואה את השֶמש, את הנץ, ואומר לה – את שָמש, את באמת חשובה מאוד אבל בסה"כ שָמש, נבראת לשמש את הבורא, לשמש אותי לעבוד את הבורא. עם השנים אנשים התחילו לקדש את השמשים הללו (עי' רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א'). 

גם הזמן הוא שָמש. הא, אומרים היום ש"הזמן הוא כסף"? – גם הכסף הוא שָמש. העולם נהיה הפוך – במקום שהשמש תשמש אותי, את האור הגנוז שבי – אני הופך להיות השָמָש של השמש. הקב"ה ברא את השמש ביום הרביעי ונתן לעולם אפשרות לטעות – הירח מקבל מאור השמש ולכן הוא שָמש של השֶמש וכו' – ואנחנו מתבלבלים. 

יש אור אחד בלבד שמאיר בפועל – 'זאת חנוכה', היום היחיד שהוא יום שמיני של חג (ושמיני עצרת – רגל בפני עצמו הוא). מעל הטבע. הכלים ביום זה מגיעים לשיא היכולת לקבל ולהכיל את האורות. כתוב בספרים שזה היום הכי גדול, הרגעים הכי גדולים לתפילות, לבקשות. בחסידות כתוב ('בני יששכר', מאמרי חודש כסלו-טבת, מאמר י"ב, ואצל רבים נוספים), שזה יום חיתום הדין האחרון ואף דרשו על הפסוק: "בזאת יכופר עון יעקב" (ישעיהו כ"ב, ט') – ב'זאת חנוכה' יכופרו עוונות של עם ישראל. 

'אדון הנפלאות' זה כנגד 'זאת חנוכה' – זו הפלאיות של היכולת שלנו להפך הכל. זו האמונה האמיתית באור הגנוז שנמצא בתוכנו, הציפיה העמוקה למשיח, שנזכה כולנו במהרה לאורו.״