נר שלישי של חנוכה התשפ"ד

חנוכה, הלל והודאה, הדלקת הנר והברכה 

״הפעם נעסוק בסוגיה הלכתית בסיסית, שאינה קשורה לחנוכה בלבד. הדיון אמנם מתחיל מחנוכה, אך הוא רחב הרבה יותר הרבה יותר ומתייחס לתורה שבעל פה כולה. 

בתלמוד מוזכרים שני חגים שאינם מחגי התורה – פורים וחנוכה. בשניהם אנו אומרים:״וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה״. כידוע, לפורים יש מסכת שלמה – מסכת מגילה, כמו כן מגילה שלמה שהיא מגילת אסתר, וכל זה על נס שקרה מחוץ לגבולות הארץ, בגולה. מה יש לנו לחנוכה? לא מגילה ולא מסכת. לכן אין זה מפליא שהגמרא מגיעה לדון בהלכות חנוכה, ומתחילה עם סיפור המאורעות בשאלה המפורסמת מאי חנוכה?

על כך משיבה הגמרא, שכשנכנסו היוונים להיכל אשר נמצא בבית המקדש, הם טמאו את כל השמנים. כשגברה מלכות בית חשמונאי על היוונים, נכנסו החשמונאים לבית המקדש בכ"ה בכסלו, בדקו, ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

חז"ל, בעקבות נס פך השמן, קבעו לשנים הבאות את חג החנוכה במשך שמונה ימים בקריאת ההלל והודיה לקדוש ברוך הוא , על הניסים שעשה עם עם ישראל. מלימוד זה ניתן להבין שאנו יונקים את האנרגיה הבראשיתית מנס פך השמן. מכיוון שהנס, אשר היה מעל טבע יקומי, ידע לקחת את פך השמן ולמשוך אותו במשך שמונה ימים.

על זה מגיע תודות ענקיות למכבים שידעו להפוך את פך השמן האחד, לרבים – שמונה ימים, ולמשוך את אותו נס דרך אנרגיית הדורות, כלומר, אנרגיות שמונה ימים ללא הפסקה. כדי שנוכל לאגור את מבנה האנרגטית של שמונת הימים, אנו צריכים לעטוף את אותו נס בהלל ובהודאה. התלמוד מדגיש שאין כל זכר לניצחונות על צבאות אדירים על ידי קומץ של חקלאים. אפילו כיבוש ירושלים ושחרורה אינו מוזכר. כמו כן אין אזכור לטיהור המקדש ובניית מזבח חדש, אלא רק  נס אחד – פך השמן. 

אבל כשאנו מספרים על ניצחונות המכבים על היוונים, אנו מכניסים את זה בלב תפילת כל התפילות במשך שמונה ימים. אנו אומרים: ״וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִפְלָאוֹת״, שבה אנו אומרים: "מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ", וכפי שכבר אמרנו, בתפילות הללו לא מוזכר פך השמן. 

מדוע אין זכר לכל הדברים הללו בתלמוד? התשובה פשוטה, בתוכנו ישנם חלקים המונעים רק על ידי פעולות פיזיות-חומריות כדוגמת מלחמת המכבים נגד היוונים.

וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״.(דברים פרק יז פסוק י).

עכשיו נשים לב למשפט האחרון בדברי הרמב"ם לעיל, וחשוב לשים אליו לב: "נמצא עניין הדברים והיסען כך הוא, אשר קדשנו במצוותיו שציווה בהן לשמוע מאלו, שציוונו להדליק נר של חנוכה או לקרוא את המגילה וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים". לפי הרמב"ם, כאשר אני מברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה", אני צריך להתכוון שהקדוש ברוך הוא קידש אותנו במצוות שלו, וחלק מקדושה זו היא לאכול מצה. לעומת זאת, כאשר אני אומר "אשר קדשנו במצוותיו" לפני קיום מצווה מדרבנן, הכוונה היא שהוא קידש אותי במצווה לשמוע לדברי החכמים, והם ציוו אותי להדליק נר של חנוכה, לקרוא מגילה וכיו"ב. כלומר, במצוות שהן דרבנן, לא הנר של חנוכה הוא שמקדש אותי אלא המהות של  המצווה היא לשמוע לדברי חכמים. נחדד – באכילת מצה מה שמקדש אותי, זה עצם אכילת המצה, וכשאני מברך "אשר קדשנו במצוותיו" הכוונה היא לקדושה ספציפית המתווספת ע"י אכילת המצה. לעומת זאת כשאני מברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה", "להדליק נר של חנוכה" או "על נטילת ידיים", בכל אלה אני לא מתכוון לא לנטילת ידיים, לא לנר חנוכה ולא למקרא מגילה, שכן לא בהם הוא קידש אותי. אז במה הקב"ה קידש אותי? במצווה לשמוע לדברי חכמים, שנאמר "אשר יאמרו לך תעשה". זו הבנה מדהימה של הרמב"ם שרצוי להפנים היטב. 

ההתחדשות – טעם החיים 

ה'משך חכמה', ר' מאיר שמחה מדווינסק נותן הסבר על הבידול בין אכילת מצה לבין נר חנוכה? – אומר המשך חכמה – אכילת מצה היא נצחית, הקדוש ברוך הוא קבע אותה, ואילו נטילת ידיים היא 'רק' תקנה של חכמים. מה כן נצחי בנטילת ידיים? החובה לשמוע לדברי חכמים. אבל עצם נטילת ידיים אינה נצחית. צריך להבין את החילוק הזה לאט, שכן זה הדבר המהותי ביותר להבנת העניין כולו.

צריך לזכור, שה'משך חכמה' הוא אותו מחבר שחיבר את ה'אור שמח' על הרמב"ם, ואת ההסבר הרעיוני שהוא נותן להבדל שבין מצוות דרבנן למצוות דאורייתא, הוא פוסק פעמים רבות מאוד להלכה. למשל, בשאלה האם מי שעבר על מצווה דרבנן יהיה מחויב להביא קרבן בזמן שהמקדש קיים, בעזרת השם במהרה בימינו, הוא פוסק שלא צריך להביא. למה? כי אם אדם עבר בשוגג על מצווה דרבנן, הוא בעצם לא עבר על המצווה דרבנן כלל. נסביר – הרי המצווה היא לשמוע לדברי חכמים, ולכן אם אותו אדם עשה בשוגג, הוא בעצם רוצה לשמוע דברי חכמים, רק ששגג. זה אור שמח גאוני! אם הוא היה עובר בשוגג ולא אוכל מצה, אז הנצח נפגם, ולכן הוא צריך להביא קורבן, אבל לא יכולה להיות סיטואציה של לא לשמוע דברי חכמים בשוגג, כי העברה של לא לשמוע לדברי חכמים תתכן רק במזיד. 

בשולי הדברים אומר המשך חכמה שהמהפכה הזו היא בכלל לא שלו אלא שראה את זה מפורש ברמב"ם שלמדנו לעיל: מה שחשוב שנשים לב אליו הוא שעל פי המשך החכמה, אותו הרמב"ם שמקנה לדברי החכמים ערך של דאורייתא, בא וקובע כשהקדוש ברוך הוא נתן תורה שבעל-פה ואמר לחכמים לפסוק, הכוונה היתה שהוא רוצה שתהיה כאן תורה של חיים, לא תורה קפואה. לכן גם אם מתקנים היום תקנה – בעוד חמישים שנה אם הציבור לא יוכל לעמוד בה, אפשר וצריך לבטל אותה. אם בעתיד יוכיח בית-דין גדול שנסמך על-ידי בית-הדין הקודם אחרת, שהתקנה איננה רלוונטית – אפשר יהיה לבטל את התקנה. זה לא פטנט רפורמי חס ושלום, זו כוחה של התורה שבעל פה. גם בביטול דברי הבית דין הקודם יש המשכת המסורת של 'משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לנביאים ונביאים לזקנים וכו". אם היינו אומרים שנטילת ידיים היא נצחית מפני שרבותינו קבעו כך, אז לא היה נשאר מקום בשבילנו בתורה שבעל- פה, לא היינו יכולים אנחנו להופיע את תורתנו. 

מסורת מול התחדשות 

מה שראינו עד עכשיו זו תפיסת עולם שלמה. צריך להבין שהתוקף של מצוות דרבנן הוא בעצם כאילו הקדוש ברוך הוא אמר שאין עולם בלי חכמים. אין עולם שלא עוברת בו סמיכה מדור לדור. יש לזה שתי השלכות – האחת היא שתמיד אתה קשור אל המקור, והשניה – שתמיד המקור קשור אל המציאות, ולמציאות יש מקום בעולם הזה כאשר היא קשורה אל המקור שלה. אם תחשוב שאתה חדשן בלי מקור, ובכל פעם תמציא המצאה חדשה – אז לא תהיה רלוונטי. אבל כשהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה שבעל-פה הוא כביכול אמר: 'מעכשיו אתם תקבעו, נתתי לכם את הכח לקבוע'. בלשון חריפה יותר – 'עם מה שאתם תקבעו', אומר הקב"ה, 'אני בעצמי לא יכול להתווכח'. אם למשל בית-דין החליט לקדש את החודש ביום מסוים, אפילו אם הוא טעה, אי אפשר לשנות, כי בית-דין החליט. 'אני לא יכול להתווכח עם מה שאתם תקבעו, אבל הילדים שלכם כן יוכלו להתווכח ולחלוק על זה, ולא רק ילדים או תלמידים יוכלו להתווכח, אלא גם נינים רחוקים'. 

עכשיו אנחנו מבינים מה זה נצח ישראל, מהי כוחה של העברת המסורת מדור לדור. עכשיו אנחנו מבינים עד כמה אין סתירה בין מסורת לבין התחדשות, ובתנאי שהיא נובעת מהמקור הערכי שלה ולא מאיזה פטפוט חסר ערך. עכשיו אנחנו מבינים עד כמה המסורת חייבת להכיל את יכולת ההתחדשות. הרצון להתחדש הוא טבע האדם ובלעדיו היינו תקועים, בלי יכולת להתקדם מדעית, אינטלקטואלית ואף תורנית. 

יוון ורומי 

חנוכה זו התקנה הראשונה מדרבנן, של תורה שבעל-פה, אחרי חתימת התנ"ך. אמנם גם פורים זה דרבנן, אבל חנוכה כבר לא נכנס לכ"ד כתבי הקודש. מעבר לכך יש בחנוכה עוד מהפכה עצומה. הסיפור של חנוכה הוא מדהים, סיבת השמחה – חיות האומה. נס חנוכה הוא נס של חכמים. חכמים הם אלה שמעבירים את ההיסטוריה היהודית הלאה. הם שדאגו לכך שזיכרון הנס בתודעה ההיסטורית של העם יועבר אל השמן, אל בית-המקדש ואל קודש הקודשים. היוונים גזרו ש-"כתבו לכם על קרן השור, שאין לכם חלק באלוהי ישראל". מופיע בגמרא במסכת ראש השנה (י"ח): שתיקנו בית הדין של חשמונאי לאחר שניצחו, שעל כל שטר שעורכים בין צדדים יהיה כתוב למעלה שם ה', כדי שיבינו הכל ששם ה' שייך גם לשטרות, לעניינים גשמיים לכאורה. הגמרא מספרת שבשנה שלאחר מכן מצאו שטר מוטל באשפה. מישהו כנראה סיים להשתמש בשטר, וזרק אותו לאשפה – עם שם ה'. עמדו בית-דין של חשמונאי וביטלו את התקנה. זה היה ב-ג' בתשרי, ועשאוהו יום-טוב. וצריך להבין – למה קבעו יום-טוב כשביטלו את התקנה, למה לא עשו יום-טוב כשתיקנו, הרי היה גם ערך לתקנה?

לעניות דעתי, היום-טוב נקבע על שום שגילו מה זו תורה שבעל-פה: בית הדין הקודם תיקן, כי הוא הבין שצריך לתקן. עכשיו בית הדין הנוכחי מבינים שצריך לבטל – ועל זה קובעים יום-טוב. יום טוב משום שהאומה חיה, שאנו לא שבויים ותקועים בקיבעונות שתוקנו על ידי דורות קודמים והיו רלוונטיים אז אך לא רלוונטיים היום. הפיל והחרב והנצחון של החשמונאים בקרב מגלים שהאומה חיה, אבל לא שנותנים לה את החיות שלה אלא להפך – בית-הדין של חשמונאי הוא הנותן משמעות לפיל ולחרב. 

הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים

נסיים בדבריו של הרמב"ם:
מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק. (הל' חנוכה, ד', י"ב) 

הייתה לרמב"ם איזו 'סימפטיה' מיוחדת לחנוכה – "חביבה היא עד מאוד", והוא מחדש עוד חידוש שלא מופיע באף מקום: "אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". פרשני הרמב"ם דנים, מה יהיה אם אדם רוצה להקפיד על מהדרין מן המהדרין כשאין לו כסף, האם מותר לו למכור כסותו עבור זה? ובכלל מאיפה הרמב"ם לקח את זה? יש שניסו להסביר שהוא למד את זה כמו ארבע כוסות של ליל הסדר, אבל זה לא נאמר פה. ומי קבע שנר חנוכה היא חביבה עד מאוד? למה לא נאמר את זה על כל מצווה? 

מקורו של הרמב"ם לפי ה'מגיד משנה' שם הוא בגמרא: "אמר רב הונא הרגיל בנר [חנוכה] הויין לו בנים תלמידי חכמים" (שבת כ"ג:). המימרא הזו לא נאמרה במצוות אחרות. למה באמת נר חנוכה שייך לבנים תלמידי חכמים? זה משום שכל עניינו של נר חנוכה, זהו הרעיון של בנים תלמידי חכמים שממשיכים אותך, את התורה שלך. זהו עומק התשובה לשאלה של "והיכן ציוונו". הרעיון שמצווה לשמוע לדברי חכמים. חנוכה מבטא את הרעיון של בית-דין שמתקן תקנה במגמה שלבית-הדין הבא יש זכות וסמכות מלאה לבטל אותה! 

אתם מבינים למה רבי יהודה בן בבא מת? כדי לסמוך את רבי שמעון שיוכל לחלוק עליו, בשביל זה הוא נהרג. כי אם הוא מקבל את הכוח מרבי יהודה בן בבא, שקיבל את הכוח מרבו, שקיבל את הכח ממשה רבנו, אז גם כשהוא חולק עליו זה נובע מאותו כח. על זה רבי יהודה בן בבא מוכן להיהרג. זהו "והיכן ציוונו", זה נר חנוכה, וכשמעמיקים זהו גם כל עניינה של תורה שבעל פה.״