נר שני של חנוכה התשפ"ד

״לאחר שהדלקנו נר שני, לקחנו אתנחתא של חצי שעה ואכלנו סופגניות, נוכל להתבונן במאמר:

מהות חג החנוכה היא לגאול את האורות הכלואים

חג האורות-חנוכה מזהה את התדר הפעיל של האור הכלוא ועושה לו אקטיבציה, הפעלה מחדש, כדי שיוכל להתמזג עם המציאות האותנטית. ״תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ״.(תהילים פרק מה פסוק ח).

דוד המלך מלמד אותנו שמהות הבריאה היא לראות את אי-הסדר שבסדר. הבריאה מתפתחת דרך משברים. השורש הראשי – פראי של המשבר הראשון הוא התוהו ובוהו – שבירת הכלים. ניתן לראות את ראשית ההוויה בפסוק השני בתורה: ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״. (בראשית פרק א פסוק ב). 

זה השורש הראשיתי לכל המשברים שמתרחשים במהלך ההיסטוריה. עם ישראל צריך להתמודד במהלך ההיסטוריה עם משברים נוספים, כלומר עם משברים שהם למעשה העתק, ההשתקפות של השבר הראשיתי שבהוויה הלוא, משבר התוהו ובוהו. מעניין שחז״ל ממשילים את הפסוק: ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״, דרך ארבעת מלכויות.

תֹהוּ – מייצגת את מלכות בבל.
בֹהוּ – מייצגת את מלכות פרס.
חֹשֶׁךְ – מייצגת את מלכות יון, שהחשיכה את עיניהם של ישראל.
תְהוֹם – מייצגת את מלכות רומא.
״וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״ – זוהי רוחו של מלך המשיח. 

כשאנו מתבוננים בסדר של ההיסטוריה, מיד עולה תמיהה, מה הרעיון שהביא את חז״ל , לזהות דווקא את יוון עם החושך? לדעתי, אם אני מסתמך על הרמב״ם בספר מורה נבוכים, אז תפיסת המציאות הזאת היא החשוכה בעיני. 

הרי מבין כל העמים על פני תבל, מלבד עם ישראל, מי שהביא הכי הרבה אור לעולם הם דווקא היוונים. אפשר לפרוט את האור – האסתטיקה, המשטר הדמוקרטי, החשיבה המדעית, הפילוסופיה, מוסר ואתיקה. מיוון צמחו ההוגים הכי גדולים בהיסטוריה, כגון סוקרטס, אפלטון, אריסטו. כל מה שהוא מאיר וטוב בעולם בא מהיוונים. לכן לא מובנים דבריהם הקדושים של חז״ל שאומרים לנו שחֹשֶׁךְ – זאת מלכות יון. הרי ברור לנו שחז״ל מזהים ברוח קדשם, את כל סוגי האורות שמתקיימים ביקום. חז״ל ידעו בבירור, מלכות יון זה אור, והבינו כי האור היווני מחשיך את אור הישראל.

חג החנוכה – אור רוחני מול אור שכלי

כוונת המקורות המדמים את יון לחושך מבטאים את העובדה שאכן יש אור ביוון, ושאור דוחה אור. האור שלהם מתחרה באור שלנו. המפגש בין שני אורות מתחרים, ההתגלות הנבואית מחד, וההגיון הפילוסופי מאידך, יוצר חושך. הכישרון למחשבה אוטונומית על סוד ההויה, שאינה נזקקת לפנייה אל בורא העולם, אוטם את הנפש להקשבה הנבואית. 

בשום פנים ואופן לא מלחמה תודעתית שמייצגת את  החושך אשר נלחם באור. אלא אור מחשיך אור. כמו שני גלים אלקטרומגנטיים המבטלים זה את זה, אז כך גם האור היווני עומד בתחרות עם האור הישראלי ומבחינתנו זאת החשכה. לכן נאמר שיוון החשיכה את עיניהם של ישראל. אבל זה לא חושך ומהותו. הרי גם בתוך החושך נמצא אור. 

חג החנוכה מזמן רק אנשים שמסוגלים לגאול את האורות הכלואים בחושך, בגלל הצריבות-צלקות, מאירועים טראומטיים שהשתרשו בתודעתם. אותם אנשים, יש ביכולתם לזהות את התדר הפעיל של האור הכלוא והם עושים לו אקטיבציה -הפעלה מחדש, כדי שיוכל להתמזג עם המציאות האותנטית. 

מכאן אנו למדים שבתוך החושך יש פוטנציאל עצום של אור. ברור שמלכות יוון גילתה את האורות שלה ולכן אי אפשר לומר שהיא חושך במובן הסתמי של המילה, אלא שזה אור שמחשיך אור. וכאן צריך לברר מה בדיוק היחס בין שני האורות.

המפגש בין מלכות יון  לתורת ישראל מהווה עבורם שוק תרבותי של הערצה, והם שאלו את עצמם, כיצד תורת ישראל לא שייכת לנו.

מפגש בין הנבואה-שמעון הצדיק, לפילוסופיה-אריסטו

שמעון הצדיק הינו דמות יסוד בהשתלשלות התורה שבעל פה בעם ישראל. הוא היה אחד ממייסדי תקופת התנאים – תקופת המשנה. שמעון הצדיק מהווה חוליית קשר בין העולם העתיק – הזמן שבו עדיין שרתה שכינה בישראל, לבין העולם החדש – זמן שבו האדם עומד לבדו ללא מפגש ישיר עם הא-לוהות. זהו המעבר מן הנבואה אל הפילוסופיה. 

יש להבין משמעות מעבר זה: בזמן שהשכינה שורה בעולם, לא רק עם ישראל מרגיש בנוכחותה, אלא גם אומות העולם. זו הסיבה שנוצרו אצלם סיפורי המיתולוגיה, סיפורים המעידים על האופן שבו קלטו אותה השראת השכינה. כאשר השכינה מסתלקת, האדם – בין בישראל בין באומות העולם – מוצא את עצמו לבדו ללא התגלות. בעקבות העדר התגלות זו, נוצרו שתי עמדות ביחס לעולם הקדום: הראשונה, בה נקטו אומות העולם ובמיוחד היוונים, היא לומר שאבותינו היו נתונים תחת עול הדמיון ועתה הגיע זמנו של השכל הטהור והנקי: הפילוסופיה. ומכאן ואילך, אין כבר צורך בסיפורי אבותינו. לעומתם, עם ישראל נקט בעמדה הפוכה והיא לומר: אבותינו חוו חוויה אמיתית ועמוקה ואנחנו צריכים לדעת לתרגם את אותה חוויה במונחים של שכל – אינטלקטואל.

ניתן לראות את הפער בין שתי הגישות על ידי עדותו של קליארכוס – תלמידו של אריסטו, גדול הפילוסופים ורבו של אלכסנדר מוקדון – שמספר על מפגש שנערך בין רבו אריסטו לבין חכם יהודי בשם ״שמעון״. ככל הנראה מדובר בשמעון הצדיק. אריסטו מאוד התפעל מחכמתו וידיעותיו של אותו שמעון, עד כדי כך שאמר ׳שנראה היה כאילו אותו שמעון היה מן היוונים׳. כלומר היוונים אינם מסוגלים להבין מה היא החכמה שמקורה בנבואה, והם רואים בשמעון הצדיק סתם פילוסוף, בעוד המשנה באבות אומרת עליו: ״שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים״. (משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה ב )

על אלו יסודות העולם החברתי אמור לעמוד?

המשנה שלפנינו עסוקה בהיבט הרוחני – ערכי של קיום העולם. תשובת שמעון הצדיק, מאחרוני כנסת הגדולה, מציעה מעין משולש שקודקודיו מתקיימים דרך שלושה ממדים של הקיום האנושי: הפן האינטלקטואלי [תורה], הפן הדתי [עבודה] והפן החברתי [גמילות חסדים]. כל קודקוד מעמיד גורם אחר במרכזו, בהתאמה: האדם (הלומד והמפתח את אישיותו בעזרת הלימוד), הקדוש ברוך הוא מסייע לו ברמה הרוחנית,  והזולת/החברה. שהוא היה "משיירי כנסת הגדולה", המוסד שבו ישבו עדיין אחרוני הנביאים. 

משימת דורו של שמעון הצדיק, דור המעבר אל התקופה ההלניסטית, הייתה לייסד סגנון חדש לתורה שבעל פה, זו שכבר איננה מקבלת סיוע מגילוי שכינה ממשי. אף על פי שעדיין היתה עדות למעט נוכחות שכינה בישראל: כל ימי שמעון הצדיק, נר המערבי במנורה לא היה כבה. במפגש הפסגה שהיה בין אריסטו לשמעון הצדיק, אריסטו כל כך התפעל משמעון הצדיק, שהיה מלומד מאוד בכל חוכמות, ואמר עליו , ׳עד כדי כך האיש הזה היה חכם שניתן היה לחשוב שהוא אחד היוונים׳. כלומר המדד של החוכמה- הוא המדד היווני. 

המתח הבנוי על השקה בין שני גופים

הנקודות המשיקות בין מלכות יוון ומלכות ישראל בזמן הכיבוש ההלניסטי היה מפעל תרגום התורה ליוונית. והפוטנציאל הטמון במפעל תרגום התורה לאומות מבחינתם היווה מבחינתם שלב בתוכנית כוללת להפוך את התורה לחוכמה כפי כל החוכמות, תוך ניתוק הקשר המיוחד בין עם ישראל לבין הקב"ה ותורתו. הדבר השפיע על אופי תרגום השבעים, שתורגם "ברובד הכי נמוך של החכמה", 

אבל התורה היא דבר השם, זה הדיבור של מישהו אל מישהו. כשאני לומד חוכמה, אין זה משנה מי הלומד, העיקר שהבנת. כי התוכן הזה אוניברסלי, שתיים ועוד שתיים שווה ארבע בכל השפות ובכל התרבויות. אבל אם זה דיבור, אז ההבנה של הנאמר משתנה לפי השומע, למי נועד הדיבור, אם אני דיברתי אתך, אז לא דיברתי אתו ואם דיברתי אתך בנוכחותו של השני, כוונתי כלפי השומע וכלפי השומע מהצד היא איננה אותה כוונה. ולכן אם התורה היא באמת דבר השם, היא נועדה לזהות אנושית נתונה, ישראל. 

״וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק״.(שמות פרק כ פסוק יד)

לעם ישראל התווסף חוש סמוי מוסתר בגוף האזוטרי של נשמת האומה שהוא החוש הנבואי. אבל זה בדיוק מה שניסו היוונים לעשות, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם  מִתּוֹרָתָךְ, וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ – פשט, לקחת את התורה ולהשכיח את ישראל ממנה. כלומר התורה תעמוד ללא ישראל. הכוונה היוונית הייתה בעצם החשכת עיניהם של ישראל, כי העיניים שלנו אינן סתם עיני חוכמה, אלא עיניים שחזו את ההתגלות האלוהית בסיני. ולכן אפשר לומר שדווקא יחסם החיובי של היוונים אל תורת ישראל היה שורש ההחשכה של עיניי ישראל.

הטענה היוונית, שבסופו של דבר התורה אינה אלא סוג של חוכמה, טענה כזאת לא  הייתה יכולה להישמע בעולם בתקופה של הנבואה. כשהייתה נבואה היה ברור מאוד איפה השכינה שורה, עם מי הקדוש ברוך הוא מדבר. לא יעלה על הדעת של אף אחד לומר שהוא מדבר עם ישראל הוא מדבר עם יוון, ברור שלא. 

בעזרת השם את התשובות נביא במשך השבוע.״