נר ראשון של חנוכה התשפ"ד

"היום אנחנו מתחילים את המסע לגילוי אורות שלנו הכלואים באירועים בעלי מרקם טראומטי.

בחג החנוכה אנו נוהגים להדליק נרות בכל יום מימות החג, כדי לפרסם את הנס שנעשה לנו בזמן מלכות יוון. המכבים ניצחו את היוונים כשהגיעו לבית-המקדש וקרה הנס, הספיק פך שמן אחד להדלקת המנורה במשך שמונה ימים.

בחנוכיה אנו מוסיפים בכל יום נר אחד, מלבד הַשַּׁמָּשׁ שזה נר נוסף, שבו אין קדושה ומותר להנות ממנו. ביום הראשון אנו מדליקים נר אחד ועוד שמש, ביום השני שניים ועוד שמש, וכן הלאה עד היום השמיני, שבו מדליקים שמונה נרות ושמש.

השמש צריך להיות נפרד בצורה ניכרת משאר הנרות, כדי שלא נתבלבל ביניהם. הנחת הנרות היא בצד הימני של החנוכיה, אבל מדליקים אותם בסדר הפוך – משמאל לימין. זמן הדלקת נרות חנוכה משעת שקיעת החמה או מצאת הכוכבים, ומי שלא הספיק, יכול להדליק את נרות החנוכה, במשך כל הלילה. הנרות צריכים לדלוק לפחות חצי שעה.

מצוות נר חנוכה, נר איש וביתו, להדליק בפתח הסמוך לרשות הרבים, או חלון הסמוך לרשות הרבים, וזה משום פרסום הנס. אם אין אפשרות אז אפשר להדליק את הנרות ליד פתח הבית. בטפח הסמוך לפתח מצד שמאל, שתהא מזוזה מימין ונר משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצוות. לכתחילה יש להקפיד להניח את החנוכיה למעלה משלושה טפחים, עשרים וארבע ס״מ, מעל הרצפה כדי שיהיה אפשרות לראות דרכה את פרסום הנס. 

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֵד שֵׁם י”ה בְּו”ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הִנְנִי מְכַוֵּן בְּהַדְלָקַת נֵר חֲנוּכָּה לְקַיֵם מִצְוַת בּוֹרְאִי כַּאֲשֶׁר צִוּוּנִי חֲכָמֵינוּ ז”ל לְתַקֵן אֶת שׁוֹרְשָׁה בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן:

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה’ אלוקינו ואלקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא חֲשׁוּבָה וּמְקֻבֶּלֶת וּמְרֻצָּה לְפָנֶיךָ מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר חֲנוּכָּה כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי כָּל הַכַּוָּנוֹת שֶׁכִּוְּנוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי הַשֵׁם בְּעֵת אֲשֶׁר הֶעֱרוּ לַמָּוֶת נַפְשָׁם בִּשְׁבִיל כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עֲלֵיהֶם לְנַצֵּחַ אֶת אוֹיְבֵיהֶם וּלְנַצֵחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה’.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

ובערב הראשון של חג החנוכה, בעת הדלקת נרות חנוכה, מוסיפים את ברכת ״שהחיינו״

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

מדליק את נרות חנוכה, ואומר:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת. שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל מִצְוַת שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה. הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם. וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד. כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ.

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה.
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא.
נָא גִבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם.
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם.
חֲסִין, קָדוֹשׁ, בְּרֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ.
יָחִיד, גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ.
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת.
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי (שם המחבר חתום בראשי החרוזים: "מרדכי חזק")

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ. תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ. לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ. אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כִּלָה. חַיַּי מָרְרוּ בְּקוּשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה. וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה. חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְאֶבֶן בִּמְצוּלָה:

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי. וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי. כִּי זָרִים עָבַדְתִּי. וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי. קֵץ בָּבֶל. זְרֻבָּבֶל. לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָׁעְתִּי:

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא. וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה. רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ. וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ. רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ: 

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים. וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים. וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשֶׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים. בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים: 

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה. נְקֹם נִקְמַת דַם עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה. כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה. וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה. דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעֶה שִׁבְעָה:

תהילים פרק ל

א מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: ב אֲרוֹמִמְךָ יְהוָה כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: ג יְהוָה אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: ד יְהוָה הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר: ה זַמְּרוּ לַיהוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: ו כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה: ז וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם: ח יְהוָה בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל: ט אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן: י מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: יאשְׁמַע יְהוָה וְחָנֵּנִי יְהוָה הֱיֵה עֹזֵר לִי: יבהָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: יג לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְהוָה אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ:

תהילים פרק סז

א לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: באֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה: ג לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: ד יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: ה יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: ו יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: ז אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: ח יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:

נר ראשון של חנוכה

שאלה ראשונה – כידוע היו שני ניסים בחנוכה; האחד ניצחנו את היוונים ועליו נקבע לומר 'הלל' ועל הניסים בתפילה. הנס השני הוא נס פך השמן, שמצאו החשמונאים בחותמו של כהן גדול וממנו הדליקו את המנורה שמונה ימים. נשאלת השאלה, ואם לא היינו מוצאים פך שמן טהור – לא היינו חוגגים את חנוכה? אם היו מוצאים קנקן של יין היינו חוגגים את חג היין? המהר"ל אומר שזהו החג היחידי שנקבע בגלל המצווה שהצליחו החשמונאים לקיים בו – שהדליקו את המנורה מפך השמן במשך שמונה ימים (ולכן שמונת ימי החנוכה לדורות) – ולא בגלל המאורע ההיסטורי, הניצחון על מלכות יוון, שאירע בו. לפי דבריו, השאלה רק מתעצמת – ממתי עושים חג על זה שמישהו קיים מצווה?! 

נשאל זאת בצורה אחרת (שאלה שניה) – בתפילת 'על הניסים' אנו אומרים: "וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל", וצריך להבין – אמרנו שקבעו את חג החנוכה במשך שמונה ימים בגלל שהשמן דלק שמונה ימים, אבל נוסח התפילה אנחנו רואים שחג חנוכה נקבע בכלל בגלל נס הניצחון, ואם אכן כך, היה צריך לקבוע רק יום אחד לומר הלל כי הניצחון היה רק יום אחד ולא שמונה ימים. בכלל, על ניסים גדולים אחרים שקרו לנו בהיסטוריה לא קבעו לנו חגים, למשל על זה שהעמיד יהושע את השמש דום בגבעון – אין חג. אז למה פה כן קבעו חז"ל חג מיוחד?

שאלה שלישית – כשהחשמונאים נכנסו למקדש הם מצאו בו, כידוע, הרבה שמנים, אלא שהם היו טמאים. הם חיפשו וחיפשו עד שמצאו פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול ורק אז הדליקו בו את המנורה. ידוע ומפורסם, אם החשמונאים לא היו מוצאים פך שמן טהור אלא רק שמנים טמאים – היה מותר להם להדליק בשמן טמא לפי הכלל ההלכתי ש"טומאה הותרה בציבור", דהיינו, אם הדבר הינו לצורך הציבור ואין שמן טהור – משתמשים בשמן טמא. ונשאלת השאלה – למה הם לא הדליקו ישר בשמן טמא? מי התיר להם לחפש שמן טהור כל כך הרבה זמן? הרי המנורה צריכה להיות דולקת, וכל הזמן הזה שהם חיפשו פך שמן טהור – הם ביטלו מצות עשה. מאיפה ההיתר לחפש דווקא שמן טהור? 

שאלה רביעית, למה מתכוונים חז"ל בגמרא במסכת שבת כשהם שואלים "מאי חנוכה"? איזו מין שאלה זו? הרי כל ילד יודע מה זה חנוכה! והתשובה של הברייתא גם בעייתית לכאורה – "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו את כל השמנים, וכשגברה מלכות בית חשמונאי בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן טהור וכו'" (מסכת שבת דף כ"א:). ומה עם נס הניצחון על האימפריה העולמית של אותה תקופה? האם לא השחרור מעול מלכות יוון היה העיקר של החג?!

שאלה חמישית – המצווה היחידה בחנוכה היא הדלקת הנרות כאשר אסור כמובן להשתמש בהם – "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". בניגוד לנר חנוכה, בנרות שבת דווקא מותר וצריך להשתמש (מבלי לטלטלם), שהרי כל מהות הנרות היא להאיר. לפני שהיה חשמל בעולם, דאגו להדליק מבעוד יום נר כדי שיהיה אור ושלום בבית. לעומת זאת בנר חנוכה – אנחנו מדליקים שמש כדי שאם ח"ו תהיה הפסקת חשמל לא נשתמש באור הנרות אלא רק באור השמש. כלומר הציווי הוא להדליק נר שאסור להשתמש בפונקציונליות שלו. ואם כן, בשביל מה להדליק? ועוד – הדלקת הנרות היא לזכר המנורה שהייתה בבית המקדש, אולם דווקא במקדש תפקיד המנורה היה להאיר את ההיכל, אז למה לנו אסור להשתמש באור החנוכיה? 

שאלה שישית – יש הלכה חשובה בהלכות חנוכה שראוי לכל אחד ובעיקר אחת להקפיד עליה והיא שנשים אסורות לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים, ולכל הפחות בחצי שעה הראשונה להדלקתם. חז"ל אומרים שזה בגלל שעיקר הנס נעשה על ידן – "שאף הן היו באותו הנס", וכפי המסופר בסיפור "מעשה יהודית" המפורסם שממנו רואים שהנס באמת התחיל על ידי אישה ובזכותה, ולכן הן אסורות במלאכה כנ"ל. גם בפסח, אומרים חז"ל, ש"בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (מסכת סוטה,דף י"א), אבל בפסח אין שום מצוה מיוחדת לנשים שגברים פטורים ממנה. מה העניין בזה דווקא בחנוכה?  

שאלה אחרונה – ידוע שמטרת הדלקת נרות החנוכה היא פרסום הנס, "פרסומי ניסא". כשיושבים ברשות הרבים, בבית כנסת, בשיעור, בבר מצווה – מדליקים נרות חנוכה, אבל אין יוצאים בהדלקה זו ידי חובה אלא חייבים להדליק שוב בבית בברכה – "נר איש וביתו" (שבת כ"ב:). עיקר קיום מצוות החנוכה היא בבית. כידוע, אין בחנוכה עניין של סעודת מצווה, בטח שאין חובה להיות במסיבות. חייל אשר  נמצא מבצעית בעזה, – אין לו צורך להדליק שם והוא יוצא ידי חובה בכך שאשתו שנמצאת בבית מדליקה עבורו. מצד שני – אמרנו שכל העניין הוא פרסום הנס, אז איך עובד הפרסום הזה אם הוא בתוך הבית? אם היו שואלים אותנו איך מפרסמים, בטח היינו מציעים קמפיין: שלטי חוצות, כיכרות, מסיבות המוניות, – אבל איך יהודים הדליקו נרות באלף השנים האחרונות בגלות? בבית על השולחן – "מניחו על שולחנו ודיו". אף אחד לא העז להדליק בחלון או בפתח הבית. ברוב השנים מאז שהתרחש נס חנוכה הדליקו היהודים את הנרות בתוך הבית ולא בפתח כלפי רשות הרבים – וזה היה לכתחילה. היום יש תחרות בין הבית הלבן לקרמלין – מי מדליק חנוכיה יותר גדולה ברחבה שלפני המשכן הרשמי, אבל לאורך ההיסטוריה המצב היה אחר לגמרי. אגב, גם היום לא צריך להתרשם יותר מדי מה סימפטיות' הזו שלהם… 

יש סיפורים מחרידים מהשואה על יהודים שמסרו נפשם והדליקו את הנר לדקות ספורות ואף לפחות מזה והנר כבה – "כי הדלקה עושה מצווה" (שם). והנה, הפרסום הזה עובד כבר למעלה מאלפיים ושלוש מאות שנה, ואנחנו ממשיכים וחוגגים את החנוכה ואת המסרים שבו. אז איפה הפרסום פה? איך זה עובד? 

שאלנו הרבה שאלות נעשה מאמץ לתת תשובות עליהן במהלך אחד שיחבר את הכל. כשחז"ל שאלו 'מאי חנוכה' הם התכוונו "על איזה נס קבעוה" כמו שמפרש שם רש"י. הרי גם הם ידעו שכשחזקיה ניצח את צבא אשור בשערי ירושלים ומאה שמונים אלף חיילי צבא אשור נפלו מתים בלילה אחד – על זה לא קבעו שום חג, אין שום אזכור, ואשור לא היתה אימפריה פחותה מיוון. יש עוד המון ניצחונות בהיסטוריה שלא נקבע לזכרם חגים. ברור היה לחז"ל שלא על הניצחון קבעו את החג והם ניסו להבין על מה כן. 

מעשה יהודית 

חז"ל במדרש 'מעשה יהודית', מספרים שיהודית הייתה בתו של מתתיהו הכהן הגדול, האחות של המכבים. היא הגיעה לפרקה ועמדה להינשא. הבעיה הייתה שכבר שלוש שנים ושמונה חודשים הייתה קיימת גזרה של השלטון היווני, כל בתולה הנישאת – בליל כלולותיה, דבר ראשון היא צריכה להיבעל ע"י ההגמון. אח"כ היא יכולה ללכת לבעלה. דבר כזה רק 'הראש האינטלקטואלי' של היוונים יכול לומר. בתחילה נמנעו כל הבתולות מלהינשא, אבל לאחר זמן ראו שזה גורם שממילא לא נולדים תינוקות יהודים ועם ישראל ח"ו יכול להיעלם, אז לאט לאט עיכלו את הגזרה, והרבנים של אז  פסקו שיש פה עניין של פיקוח נפש, ויש היתר הלכתי כי זה "לא מתכוון", ו-"קרקע עולם" וכיו"ב, סוגיות שלמות. 

מה עשתה יהודית? באותם הימים, מנהג היה שהכלה מגיעה בכרכרה מקושטת לבושה 'פורפירון' (מין שמלת כלולות מפוארת), החתן היה מחכה באולם עם הגברים שהיא הייתה מגיעה הוא יוצא לקראתה. צריך לזכור שאצל יהודית זו היתה חתונה חשובה – בתו של הכהן הגדול. כל 'המי ומי' היו שם, המדרש מציין שאף הביאו לשם מאתיים פרחי כהונה וכו'. 'חתונת המאה' ממש. יהודית עוצרת את הכרכרה בפתח, עומדת מול כל המוזמנים החשובים וקורעת בפניהם את בגדיה – "ועמדה בפניהם כשהיא עירומה". כולם היו בהלם, אחיה מתחילים לצעוק עליה ואף קוראים להוציאה לשריפה. ואז היא מתחילה לדבר אל אחיה – 'למה אתם בהלם? כי אני עירומה עכשיו? עשיתי לכם פדיחה, מה? הרי לא עשיתי כלום, אני בסה"כ עומדת פה. זה מפריע לכם, אבל זה שבעוד כמה שעות אני  נאלצת להיבעל להגמון הטמא – זה כן בסדר בעיניכם? אתם תמשיכו לאכול בורקס ורבע עוף, אולי אפילו תגידו דברי תורה ותשירו  עם ישראל חי' – הכל יהיה בסדר, אבל עכשיו לא נעים לכם, מה?'. אנשים חשבו שהיא השתגעה. והיא ממשיכה ואומרת – 'דינה הבת של יעקב אבינו ,נטמאה לנסיך שכם בן חמור, קמו שני אחיה, שמעון ולוי, הרגו עיר שלמה כדי שלא תטמא אחותם, והם לא היו אלא שניים, אבל אתם חמישה! מה זה חמישה מול יוון? וחוץ מזה יש פה מאתיים פרחי כהונה – בשביל מה הם פה?'. כולם פרצו בבכי. 

יהודה המכבי, אחיה, מזועזע כולו, מפנים את מה שהיא בעצם אומרת, ניגש אליה ואז הם מתחילים לרקום את כל התוכנית. הוא הולך אל הקיסר בעצמו ואומר לו – 'תשמע, אחותנו מתחתנת, ואנחנו לא סתם משפחה אלא משפחת אצולה, וזה כבוד גדול בשבילנו שהיא תיבעל להגמון, אבל בגלל שאנחנו בני מתתיהו, משפחה מכובדת, זה לא מתאים שיהיה זה סתם הגמון מקומי. היא צריכה מינימום את הקיסר בעצמו'. הקיסר, מסיבות השמורות עמו, נעתר לבקשה – ואז כשהיא מגיעה אליו לארמון, היא משקה אותו חלב ועוד כמה דברים, כורתת את ראשו, ועם גופו המת מתחיל המרד שניהל יהודה המכבי. מפה מתחיל כל החנוכה. וזה "עיקר הנס נעשה על ידן". 

 יהודית אומרת לאחיה – 'אתם בעצמכם כבר נכבשתם ע"י היוונים. אתם בוחנים את המציאות בעיניים פונקציונליות, 'ריאליות'. לא מעניין אותי בכלל אם זה ריאלי או לא, לא מעניין אותי כמה גדולה וחזקה יוון – כי יוון זו לא אימפריה ששולטת בעולם, אלא זו השקפה שכבר הצליחה להשתלט עליכם מבפנים'. ההתיוונות היא אצלנו בפנים. גלות יוון הייתה בירושלים, לא באתונה – כי המלחמה היא על הנפש היהודית. 

זו הסיבה לציווי המיוחד לנשים בחנוכה – שנשים לא עושות מלאכה בחצי שעה הראשונה בה דולקים הנרות שאף הם לא עושים מלאכה, נרות ללא פונקציונליות, שכל תכליתם היא רק להופיע את האור הגנוז ולהראות שבפנים בפנים יש אור כזה שלא כבה לעולם, שלא נטמא לעולם. 

כתוב פה דבר מדהים – עומדת פה יהודית ואומרת דברים שנשמעים כלא ריאליים, הזויים. אבל הנקודה המרכזית בדבריה היא – האם אנחנו מתיישרים מול העולם או שאין עולם. ואל תשקרו את עצמכם, היא אומרת לאחיה, אין אפשרות שלישית! 

כלומר לפי ההלכה זה נכון שמותר להדליק עם שמן טמא – אבל אי אפשר לנצח את יוון עם שמן טמא. כדי למגר את יוון צריך שמן טהור.

הניצחון המהותי הוא לא בקרב שהתחולל מול היוונים ביום הראשון, אלא זה שהשמן דלק שמונה ימים, כי בזה הקב"ה הראה שפעלנו נכון כשחיפשנו טהרה, שחיפשנו את השמן הטהור. 

יוון לא רוצה להחריב את בית המקדש – הרי יש שם אדריכלות מדהימה – כל כוונתם היא רק להכניס לשם צלם. 'אין בעיה שתלמדו תורה – רק אל תגידו שזו תורת ה'. שכל אנושי? בוודאי, את זה אנחנו מאוד מעודדים'. 

אתם שמים לב? זה הכי קרוב לאור – וזה הכי חושך שיש. חושך זה לא רק העדר אור אלא זה ניתוק ממקור האור. חושך אמיתי זה אור מדומיין. לכן קבעו את חנוכה ואת אמירת ההלל בו במשך שמונה ימים – במקביל לימים שבהם דלק האור היהודי הפנימי. 

כששאלו חז"ל "מאי חנוכה" הם התכוונו – מה המהות? נס או ניצחון? על זה הם ענו שחנוכה זו ההבנה שכשנכנסו החשמונאים להיכל לטהרו – הם מצאו עמוק בנפש היהודית שלנו פך שמן שמונח בחותמו של כהן גדול שאי אפשר לטמא גם אם מבחוץ הכל טמא.  

בחנוכה נכנסו למקדש אנשים שהאמינו שאפשר לעורר את השחר. לכן הם לא הסכימו להדליק בשמן טמא, לכן הם לא התעניינו מה קורה מבחינה מדינית, דמוגרפית וגיאו-פוליטית עם יוון. הדבר היחיד שעניין אותם היה מה אני יכול לעורר ואם אני מאמין שהקב"ה נתן לי את העבודה הזו ולכן אז ב-כ"ה יש לי כח להופיע את האור הזה בעולם.

יהי רצון שנזכה להאיר אורות גדולים, אור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה ממש לאורו."