חַג שָׁבוּעוֹת

" לקהילת עולם חסד – הכוח הפנימי

עברנו הרבה תהליכים בתוך ארבעים ותשעה יום. עברנו תהליכים של מבנה גן המוות בכול הדרו ויופיו, המשכנו למבנה של המין וחתמנו במבנה של הרוח, אני רוצה לברך את כולנו ביום שאנו מתבודדים מתנתקים מכל המריבות הפנימיות שלנו שהגיעו בגלל צריבות שניצרבנו מהם במסענו כאן ועקב כך כל התהליכים שלא איפשרו לנו התפתחות.

אז לנו קהילה חשובה אני הפשוט מברך אותנו בחג שבועות שמח ומכאן אנחנו מברכים את מאור, את מעיין אודיה, את נועם, את זיו, את טניה ברפואה שלמה גדולה מאחלים קהילת עולם חסד- הכוח הפנימי- וראש תודעתי בהצלחה למי שחושב שהוא יוכל להיות ער בליל שבועות. 

שבועות – חג הַבִּכּוּרִים

"וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'-בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". (במדבר כח:כו)
חג זה נקרא חג השבועות, זה יום סיום ספירת שבעה  שבועות של העומר ולכן הפסוק מכנה את היום: בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם. מה קרה ביום הביכורים, יש שמחה ולכן החג מוזכר כיום הוא חג הַבִּכּוּרִים.
מהם הַבִּכּוּרִים? האדם מביא את הפרי הראשון. השאלה היא מי החשוב, אני או הזולת. מי שמחשיב יותר את הזולת אז למרות שהוא עבד קשה עד שיצא פרי ראשון והוא שמח בפרי הזה מאוד, הוא מביא את הראשית לה'.

האיזכור הראשון לביכורים היה במעשה קין והבל. קין הביא מפרי האדמה ולא נאמר מהמובחר או מהראשית, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. את המובחר והבכור. אצל הבל זה היה טבעי כי הוא היה הבן השני ולכן היה לו תמיד הטבע של להחשיב את הזולת יותר מאשר את עצמו אך אצלינו הדבר שונה ודורש התגברות על יצר הרכושנות האישי ,וה' מבקש את ההתגברות הזו על היצר. ה' נותן את תורתו למי שמסוגל להביא ביכורים כי מצד ה' מתן תורה זה מצב שבו ה' נותן את היקר והמובחר שלו לאדם. זה בדיוק מצב של הבאת ביכורים מצד ה' כך שכאשר ה' מכנה את היום כיום הביכורים זה גם יום מתן תורה מצד ה'.

חג שבועות – מגילת רות בשבועות?
כאשר ניגשים לברר את סיבת הקיום של דבר כלשהו, צריך להתבונן באיזה מישור מדובר – האם מדובר בערך הקשור לפרט-האני האמיתי. האם מדובר .בערך הקשור לכלל-לאומי-נשמת האומה ,או האם מדובר  בערך האוניברסלי-עולם האנושות.
דוגמא לדבר היא מצות הנחת תפילין. הטעם במישור הפרטי הוא ש- "כל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים". (רמב"ם, הלכות תפילין, ד'-כ"ה)
הטעם במישור הלאומי הוא שיש להניח תפילין זכר ליציאת מצרים: ״וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם״. (שמות פרק יג פסוק טז) כלומר, התפילין הן אות למאורע הלאומי שבו עם ישראל יצא מעבדות לחירות. הטעם במישור האוניברסלי הוא: ״וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ״. (דברים  פרק כח פסוק י) וכפי שפירשו חז"ל: "אלו תפילין שבראש". (ברכות דף ו עמוד א)
כלומר, התפילין שבראש גורמות להתפשטות הידיעה של שם שמיים באנושות כולה. המעמיק בסוד התפילין יודע כמה תיקוני שכינה נעשים על ידי הנחת התפילין (הטעם הא-לוהי).

באופן דומה ניתנו כמה טעמים לקריאת מגילת רות בחג השבועות, וכפי שנראה כל הסיבות שניתנו קשורות זו בזו.

הטעם במישור הפרטי
הטעם שחז"ל נתנו לקריאת מגילת רות בשבועות הוא: "התורה כולה חסד רות כולה חסד". (מדרש "לקח טוב" על מגילת רות, בסוף הספר) ולכן נאה לקרוא את מגילת רות ביום מתן תורה.
מגילת רות היא ודאי מדברת על חסד עם החיים ועם המתים, אולם קשה לומר שהתורה כולה סובבת סביב עמוד החסד – הרי יש בתורה גם הדרכות של דין וישנן הדרכות שאינן נוגעות למטרה מוסרית של חסד ומשפט אלא עניינן הוא להשכיל ולידע את ה' או בריאות הגוף וכיו"ב. אלא מידת החסד מקדימה למתן תורה, בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'. אדם הניגש אל התורה בלא נטייה טבעית של חסד – יבין את התורה בצורה עקומה, עד כדי כך שנאמר בתלמוד: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". (בבא מציעא ל-ב) כלומר, דין תורה שאינו על רקע חסד ודרך ארץ.

הלכות התורה ניתנו לאדם אשר נפשו מלאה בחסד, אחרת התורה שיקבל לא תהא תורת אמת. באומרם שהתורה היא כולה חסד חז"ל גילו לנו סוד שהמטרה של מכלול מצוות התורה כולן, כולל אלו הנוגעות אל הדין, היא חסד, ההטבה הכללית (גם כשעושים משפט).

התורה היא לא פורמליזם משפטי הניתן בחלל האוויר והקובע אותו חוק לכל מסגרת שלא תהיה – היא ניתנה לסוג מסוים של נפש אנושית. מכיוון שההתנהגות הבריאה הטבעית של האומה הישראלית היא מידת החסד, דווקא לאומה שכזו הנביא ישעיהו  אומר: ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״. (ישעיהו פרק א פסוק כז)

התורה היא כולה חסד וכל הניגש ללמוד תורה חייב להבין את זה – אחרת הוא יפסוק הלכות באופן פורמליסטי. בפרט, צריך להבחין בין ההלכה לבין ההוראה למעשה, וכפי שאמרו חז"ל פעמים רבות, "הלכה ואין מורין כן". (מסכת  שבת דף יב עמוד ב) משום כך קוראים את מגילת רות בחג השבועות על מנת שנבין מהי המגמה הכוללת של התורה.

הטעם במישור הלאומי
חז"ל אמרו (ירושלמי, מסכת ביצה, פרק ב הלכה ד, ומסכת חגיגה, פרק ב הלכה ג) שדוד המלך נפטר בחג השבועות לכן קוראים ביום זה את מגילת היוחסין שלו. מבחינה היסטורית ייתכן שדוד נפטר בחג השבועות וייתכן שלא (הרי חז"ל בכוונה לא מדברים על מאורעות מבחינה היסטורית אלא מבחינה ערכית), ואפילו נאמר שכן, מכל מקום מדוע חשוב לחז"ל להגיד שדוד המלך נפטר מן העולם דווקא ביום מתן תורה? לכאורה, זה לא כל כך מתקשר – הרי דוד המלך עסק בפוליטיקה ובמלכות, ומה לדמות פוליטית וממלכתית זו ולמתן תורה?!

התשובה היא שחז"ל רצו לעקור מהראש שלנו את הטעות האפשרית שהתורה היא דת הנוגעת אל האדם הפרטי בלבד, ובאו ללמדנו כי התורה היא החוקה המדינית של עם ישראל. התורה לא ניתנה ליהודים הפרטיים אלא לעם ישראל כאומה וכישות פוליטית, ממילא אין כל משמעות לתורה בלא דוד המלך.

הטעם במישור עולם האנושות
רות הייתה גיורת ואנו קוראים את ספרה בשבועות על מנת שנזכור שאבותינו אף הם עברו מעין "גיור קולקטיבי" בהר סיני. אפילו אם הגיור של רות לא ממש דומה למה שקרה לאבותינו בהר סיני, חז"ל, שקבעו את קריאת מגילת רות בשבועות, רצו לומר שאין כל אפשרות לאומה הישראלית לקבל את התורה אם אין לה פתח הפתוח לאנושות כולה. אומנם התורה ניתנה לעם ישראל בלבד – כפי שאנו אומרים בברכת התורה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – אך כדי שלא נטעה לחשוב שבתורה אין מסר אוניברסלי לאנושות כולה, דווקא ביום קבלת התורה עלינו לזכור כי אנו פתוחים לקבל גרים (כאשר ישנה גירות שבה הגוי הופך ליהודי וישנה גירות שבה הגוי הופך ל- 'בן נח', ודבר זה מצריך את הופעתו בפני בית דין).

לכן קודם לתיאור קבלת התורה בהר סיני פרשת "יתרו" פותחת באותו הגוי אשר התגייר והצטרף לעם ישראל, ואלמלי התגיירותו של יתרו לא היינו יכולים לקבל את התורה. מציאות הגירות מהווה תנאי למתן תורה, וחכמי ישראל דאגו במהלך הדורות בפסיקת ההלכה להשאיר אפשרות לקבל גרים: על פי ההלכה, הגירות מצריכה טבילה, מילה: ״וְכִי-יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר-בְּתוֹכְכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם״. (במדבר פרק טו פסוק יד)

לכן אנו קוראים את מגילת רות בחג השבועות כדי לדעת את הטעם האוניברסלי של תורת משה.

הטעם במישור העולמי
התורה לא באה לתקן אך ורק את האדם אלא התורה היא צורך העולם כולו, כפי שאומרת הגמרא: "אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". (מסכת פסחים דף ס"ב עמוד ב)
המותר ואסור שלפעמים הדברים המותרים אסורים ,ולפעמים הדברים האסורים מותרים. לפיכך צריך להבין כיצד מגילת רות מלמדת את השלכות התורה על כל היש כולו.
עולם הטבע נתון במחזוריות שבה הדברים הנמצאים בו, כגון פרחים, הולכים וכלים, הולכים ונעלמים. הבנה זו מזעזעת עלולה לדכא לייאש את האדם ח"ו. לכן התורה באה ללמד אותנו כי "אין ייאוש בעולם כלל". (ליקוטי מוהר"ן, עח).

לימוד חשוב זה גנוז ועלום בתורת משה אולם גלוי ומפורש במגילת רות. מגילת רות מספרת לנו על המשפחה של אלימלך שנאבדה לחלוטין: הם יצאו מן הארץ (שזה אחד הדברים הנוראים ביותר, שבו אדם נתלש ממקומו ומצטרף לתרבות הזרה לו לחלוטין), הבנים נשאו גויות, אבי המשפחה מת, שני בניו מתו אחריו. המגילה מספרת כי לאחר מאמצים רבים נוצרה אפשרות לגאול את אותה המשפחה דרך השדה של מחלון (גאולת הדומם שימשה לגאולת חי…). למרות שהמעשה המתואר במגילת רות אינו 'יבום' אלא 'גאולה', בכל זאת אנשי בית לחם הבחינו בדמיון ובקשר הענייני שבין מה שאירע למשפחת אלימלך לבין מה שאירע למשפחת יהודה באומרם לבועז: ״וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים–עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה–מִן-הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן-הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת״. (רות פרק ד פסוקים יא-יב)

גם אצל יהודה נוצר מצב של אבדון ושל ייאוש מוחלט כאשר ער ואונן מתו והבן השלישי של יהודה שלה לא ניתן לתמר, והנה לאחר תחבולות נישאה תמר ליהודה ומתוך כך באה גאולה לישראל ולעולם כולו. היתה זו אף גאולת הרע, שכן משפחתו של יהודה נולדה על ידי מעשה שבאופן גלוי נראה פסול מבחינה הלכתית ומוסרית, אולם רטרואקטיבית התברר שלא היתה בו כל עבירה, ולא עוד אלא שזו אף היתה מצווה.

דבר דומה קרה גם במשפחתו של דוד המלך. לפי מדרש חז"ל (המובא, למשל בספר "תורת מנחה" לרבי יעקב סקילי, תלמידו של רשב"א), אחרי שישי אבא של דוד המלך הוליד שישה בנים, הוא חשש שמא הוא פסול לבוא בקהל כי הוא צאצא של רות המואביה והתורה אמרה: לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה: גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם. (דברים פרק כג פסוק ד)

אם הוא פסול לקהל, זה אומר שהוא אסור לאשתו – לכן ישי פרש מאשתו. אשתו לא חשבה כמותו והתחפשה לשפחתו (שהיתה מותרת לו גם אם הוא פסול לשאת בת ישראל). לאחר זמן ישי ראה כי אשתו הרה וכשנולד דוד ישי היה בטוח כי דוד אינו אלא ממזר, ועל כך אמר דוד: ״מוּזָר, הָיִיתִי לְאֶחָי; וְנָכְרִי, לִבְנֵי אִמִּי״. (תהילים פרק סט פסוק ט) אמנם בסופו של דבר, כששמואל בא לבית ישי למשוח מלך, התברר כי דוד אכן הוא בנו של ישי. זוהי דוגמה לכך שהקודש העליון והגואל לעולם מתגלה בתחילת דרכו כדבר רע וטמא, מדכא ומייאש, אולם סופו שקדושתו וגאולתו מתבררת ומתגלית לעין כל.

חז"ל אומרים (למשל במדרש זוטא על מגילת רות, פרשה ד) כי למחרת, לאחר שהרתה רות לבועז ועובד היה בבטנה, בועז מת. אפשר בקלות לדמיין שהיו אז אנשים שדיברו סרה על בועז – הלא זה דורות רבים נאסר לשאת עמוניות ומואביות, והנה מחלון וכליון מתו אחרי שנשאו נשים מואביות, וכך גם בועז… אף לאחר שדוד חזר ממלחמתו עם גלית פקפקו במוצאו (מסכות  יבמות  דף עו עמוד ב), עד אשר לבסוף בא שמואל הנביא שכתב את מגילת רות והכריעה בה את ההלכה כבועז (בכך גאל את ההלכה שנפסקה על ידי בועז).

האומה המואבית היא אחת האומות שהורחקו מעם ישראל, ולמרות הכל נמצאה הדרך לגאול אותה. אם את האומה המואבית אפשר היה לגאול – ממילא ניתן לגאול כל דבר בעולם. לכן לקריאת מגילת רות בחג השבועות יש השלכה קוסמית אוניברסלית.

שבועות – מתן תורה
מה המהות האמיתית של המונח תורה משמיים שעליה עומדת כל התורה ועולם האימוני של היהדות במידה מסוימת אף כל עולמו של האדם, וכאן עולה לה שאלה פילוסופית, כשאנחנו מדברים על התורה, האם אנחנו מבינים בדיוק על מה מדברים?! ועוד- קשה מאוד לדעת למה אנחנו מתכוונים כשמדברים על "תורה מן השמיים".

טוב אי אפשר בלי זעזוע באמונה. והיום נארח בפינה שלנו את הוד קדושתו הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, שאנו מעיינים בספרו "אורות האמונה", הרב כותב שלפעמים קיים אדם שמאמין שהתורה מן השמיים, אבל הבעיה היא שהשמיים שבהם הוא מאמין הם שמיים נמוכים מאוד; התורה מופיעה בתוך מערכת מאיימת על האדם שתובעת ממנו עבדות ושפלות, התורה הזאת היא משמיים נמוכים, ואולי לא כדאי להאמין בתורה כזאת כשהשמיים האלו ברמה הזאת.

לעומת זה, כותב הרב, יכול להיות אדם, באופן רשמי לא מאמין בתורה מן השמיים והסיבה לזה היא אולי בגלל שהאדם הזה רואה את השמיים הנמוכים של האדם בעל מודעות נמוכה, ולכן הוא חושב שהתורה באה ממקום עליון יותר, מחוכמתו של האדם המוסרי של האדם. הרב קוק אומר שאף על פי שהוא לא הגיע למרכז האמונה, ברור שהוא התקדם יותר אל האמונה האמיתית אף על פי שהוא עוד צריך להבין מה המקור של אותו דבר ה' הנמצא בתורה.

ברור ,שכאשר מדברים על תורה מן השמיים – אנחנו לא מתכוונים רק לעובדה שהופעתה של התורה היא פלאית ובאה במעמד מיוחד עם נבואת משה רבינו, אלא, כוונת הביטוי "תורה מן השמיים" שהתורה היא הגלוי של הרצון הא-להי: "יש מי שאמר והיה העולם, מי שעומד בראשית התוכנית של כל ההוויה כולה והוא מגלה לנו את רצונו דרך התורה שנתן לנו".

הרמב"ם ידע ברוב חוכמתו לתמצת את כל האמונה היהודית בשלוש עשרה עיקרים:
א. שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
ב. שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלוהינו, היה הווה ויהיה.
ג. שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.
ד. שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון.
ה. שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו.
ו. שכל דברי נביאים אמת.
ז. שנבואת משה רבנו עליו השלום היתה אמיתית, ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו.
ח. שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום.
ט. שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו.
י. שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותיהם.
יא. שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו.
יב. בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
יג. שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים.

הרמב"ם ידע לצמצם את היהדות לעיקר אחד בלבד, עיקר מהותי: "תורה מן השמיים". עיקר זה אינו בא להחליף את האחרים. הוא השורש המהותי של כולם. עיקר זה מעמיד את האמונה היהודית באופן דינמי – חוויתי. ע"פ עיקר זה, השם פונה ומדבר אל העם. לעומת, "מציאות השם" – המצב הוא סטטי ואבסטרקטי להבנה.

כתב המהר"ל מפראג הטעם שבגללו לא מוזכר בכתוב שחג השבועות בא לכבוד מתן תורה, אלא רק שהוא יום הביכורים, הוא משום שאין מקום לעשות יום טוב על דבר שבא בכפיה, כי אף על פי שאנו יודעים בוודאות שתורת ה' היא טוב מוחלט, אין טבעו של אדם לשמוח על מה שלא בחר בו, למרות טובו. מזה יש לנו ללמוד שבכל שנה ושנה עלינו להשלים את מה שהחסיר מתן תורה, על ידי שנוסיף לבחור בתורה מרצון ומאהבה, ללא זכר לכפיה כלשהי בנפש. הדורות האחרונים, שבהם פשטה החילוניות בקרב האומה, נתונים במצב של מתן הזדמנות יחידה במינה בתולדותינו. קיימת זהות יהודית המכירה את עצמה בתור יהודיות, ללא זיקה הכרחית לתורה ולמצוות. זהו מצב חדש המאפשר לבחור מחדש בתורה מתוך הכרה ורצון חופשיים לגמרי, כדברי הנביא ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם". (ירמיהו פרק לא פסוקים ל-לב)

מעניין שעם ישראל שחרר מעצמו את קבלת התורה בכפיה ,רק אחרי הרבה דורות בחג פורים שבעומק יסודו יש יותר מזיכרון חיצוני של מאורעות שאירעו בעבר בתולדות עם ישראל. כאשר באים ימי החגים חוזרת ומתעוררת הארתו של כל חג, אנו עוברים שוב את המשמעות הפנימית של החג. ולפיכך, האורות והגילויים העליונים שהיו באותם הימים שבהם נקבע החג או הימים שבהם ארע הנס לראשונה חוזרים ומתגלים בכל שנה ושנה, ובכל נפש מישראל, כדי להבין היטב את עומק משמעותה של ההארה העליונה שהאירה ומאירה בימי הפורים, יש להשוותה עם ההתגלות של "גאולה ראשונה", כאשר נגאלו אבותינו בימי יציאת מצרים. הגילוי האלוקי של יציאת מצרים, עשרת המכות, גילוי האלוקות הגדול והנורא קריעת ים סוף, עד לסיומם של ימי ההתגלות הללו בגילוי הגדול והנעלה מכל – במתן תורה על הר סיני, כל אלה היו גילויים נשגבים שהיו נעלים שלא בערך ביחס למצבו הרוחני של עם ישראל באותה תקופה. שהרי "מצרים" לא היתה רק גלות חומרית שבה התענה גופו של עם ישראל, אלא מצרים היתה מיצר ומצוק רוחני, שאז היו ישראל בדרגה נמוכה ביותר, עד ששקעו בני ישראל במ"ט שערי טומאה, וכמעט רגע שקעו גם בשער החמישים. והיו דומים למצריים כמעט בכל דבר, וכדברי חז"ל "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". וכל מה שהיו ישראל מצויינים בו לא היה אלא בנקודה יסודית ותמציתית אך חבויה ומוסתרת מאוד – של האמונה העמוקה, האמונה בלי גבול, שירשנו מאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב אמונה זו לא היתה מתוך הכרה שכלית וכדומה, וגם לא הגיעה לכלל הכרה. איש ישראל היה יכול להיות מאמין מצד אחד, בלי שהדבר יסתור בתוכו את ה"עבודה זרה" מן הצד האחר שבו.

אך היתה אז היכולת לקבל את השפע מלמעלה כאשר יבוא. ואז בא השפע, כאשר התעוררה זכות אבות, כאשר עלה ברצונו של השי"ת להקדים את ימי הגאולה, ולהוציא את עמו ממצרים. היתה זו שעת הארה וגילוי בכל הרבדים העמוקים, אבל דבר אחד חסר בגילוי זה, הוא הרצון לקבל בחזרה את תורת-מלכות ישראל וכאן עם ישראל סירב במתן תורה לקבל גילוי זה.. פירוש הדברים שהקב"ה ירד להוציא את עמו ממצרים – האור האלוקי, שאי־אפשר להשיגו או להעריכו, התגלה אז בתוך הארץ, ועל כן לא היו נסי מצרים בדרך הטבע, שהרי הטבע כולו נמס, בורח ונסוג, כמו שכתוב "מלפני אדון חולי ארץ". הגילויים הם עצומים, שלא לפי ערכם של המקבלים ושלא לפי הבנתם והשגתם. ומתן תורה הרי הוא תכלית שלימות כל הגילויים, כאשר ה' יורד ומתגלה לכל העם, כאשר כל אדם שהיה שם זוכה להגיע למדרגת הנבואה.

 "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"הר של אהבה. (שמות פרק יט פסוק ב) הגמרא מספרת על פסוק זה, הקב"ה כפה על עם ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה. "כפיית הר כגיגית". כלומר, ה"הר" הזה הוא שפע האהבה והקירוב מלמעלה, הגילוי העליון עצמו, ש"נכפה" על ישראל  ואף שבני ישראל שהיו מצויים אז בתוך תוכו של חזון עליון שלא היה ולא יהיה שני לו, קבלו ברצון ובאהבה את מלכות ה' ואת מצוותיו, אף־על־פי־כן הרי זו "כפיה". כי מי הוא זה אשר יוכל להיות קרוב כל־כך אל ההתגלות האלקית – ולא יקבל ברצון? מי יכול לראות אלקים חיים מתוך האש – ולא להתבטל ממציאותו, ולבטל את כל תכונותיו, את כל עצמו, בתוך הדבקות האלוקית? כפיה היא זו – אך כפיה מתוך אהבה, כפיה מתוך גילוי, כאשר "הר" של אהבה נכפה עלינו.

ולפי האמור לעיל מובן מדוע היה צורך בכפיה זו – שכן ללא כפיה, בדרך ישרה, ללא התקדמות ועליה לאט לאט מדרגא לדרגא, לא היו ישראל יכולים להגיע לאותם גילויים עליונים. היה צורך ביד ה' שתישא את ישראל, שתעלה אותם מעל דרגתם אל מצב עליון ונעלה.

ואולם, כל זה היה רק כל זמן שהיתה קיימת הכפיה שבגלוי. אך כאשר פחת קימעא הגילוי הזה, לא יכלו אנשי אותו הדור להישאר עומדים במעלה זו, ונפילתם באה מיד אחר כך, בחטא העגל, שהוא החטא שעליו נאמר "וביום פקדי ופקדתי". ומכאן הוכחה ניצחת כי אף שיכולים לבוא גילויים עליונים מלמעלה, ואפילו כאשר בני אדם מתעוררים מההארה העליונה, עדיין אין זו ההתקשרות והדביקות האמיתית באלקות, עדיין לא הגיע הקשר לידי יציבות ושלמות, והכל תלוי בהמשך של שפע מלמעלה [ומאחר שיסודו של עולם הוא ההעלם דווקא, עולם לשון העלם, הרי אין גילויים אלה יכולים להיות נמשכים עד אין קץ, ולאחרי האור בא החושך, ועם החושך יכולה לבוא נפילה. וזאת הסיבה האמיתית להישארותנו ערים בליל שבועות מרצון כדי להגיד למודע שלנו אני מקבל את התורה מרצוני החופשי. ולכן אנו מוסיפים לימוד תורה בליל שבועות, שלא מתוך חיוב, כי אם מתוך אהבה, ומשלימים את מתן התורה על ידי קבלת התורה.

עשרת הדברות
״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה–אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ:  אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם–כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד, אֱלִיעֶזֶר–כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ–אֶל-מֹשֶׁה: אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם–הַר הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ–וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם; וַיָּבֹאוּ, הָאֹהֱלָה״. (שמות פרק יט פסוקים א-ז)

מתוך פסוקים אלו אנו מבינים שההגעה של יתרו למחנה ישראל יש עמה שינו טוטאלי בתודעת האחריות הקולקטיבית של משה רבינו, ואת זה אנו נראה בפסוק הבא: ״וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם–מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב״. (שמות פרק יט פסוק יד)

דרך מגילת איכה מתאר הנביא ירמיהו את מצבו של עם ישראל לאחר חורבן הבית: ״טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ; מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה–גַּם-נְבִיאֶיהָ, לֹא-מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהוָה״. (מגילת איכה פרק ב פסוק ט) לצערנו הגדול לאחר חורבן בית המקדש הראשון עם ישראל הוגלה לבבל וחיי תחת שלטון הבבלים ללא מנהיג רוחני השייך לעם ישראל כתוצאה לפיכך לא הייתה הנהגה רוחנית -תורנית בעם ישראל  ואפילו נביאים ששומעים את דבר ה' ומעבירים אותו לעם כבר אינם בנמצא.

דרך פסוק זה ״מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה״. מלמדים אותנו חז״ל – אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים אתה יכול להאמין לי, אבל אם אומר לנו אדם  יש תורה בגוים – אל תאמן, דכתיב: ״מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה״.  (מדרש איכה רבה פרשה ב סימן יג)

התורה ניתנה לעם ישראל בלבד והיא שייכת רק לו. עם ישראל הוא המקשר בין האנושות לבין בורא העולם. הדרך להגיע לקשר זה לא ניתנת להבנה האנושית, צריך הדרכה אלוקית כדי ללכת בה. לכן, "בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה" – לא ניתן להבין את התורה בשכל אנושי – מדובר במדרג נבואי השייך רק לעם ישראל.

מצד שני, חכמה אנושית שכלית וניסיון חיים הם דברים שיכולים להיות לכל אדם מכל אומה ולשון.

מסופר בגמ' שרבי יוחנן היה נוהג לקום מפני זקני הגויים בגלל ניסיון החיים הרב שצברו במהלך חייהם (מסכת קידושין דף לג עמוד א בסוף). הרמב"ם בתחילת הקדמתו למסכת אבות ("שמונה פרקים") כותב: "ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים… הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים (חכמי ישראל)… ומדברי הפילוסופים גם כן ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה". על הפילוסוף היווני אריסטו כותב הרמב"ם: "הוא אשר לימד לבני אדם את דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה". (מורה הנבוכים חלק ב פרק טו)

התורה שייכת רק לנו, לעם ישראל. החכמה האנושית, כשמה כן היא, שייכת לכל המין האנושי וכדאי ללמוד אותה מכל אחד שיש לו משהו ממנה.

יתרו מגיע ונותן עצות למשה. מהי סברתו של יתרו? יתרו סובר שעצותיו ניתנות מדעתו בלבד. דעתו היא מפותחת ביותר, שכן בסופו של דבר דבריו התקבלו ע"י הקב"ה ודבריו נכנסו לתורה. יש ליתרו מקום למחשבה שכך כל התורה כולה – שהתורה באה בתחילה מסברה של האדם, ורק לאחר שהסברה של האדם הצליחה יש סיעתא דשמיא ויש הסכמה מלמעלה לדבריו. יוצא שהשותפות של הקב"ה במעשה האדם היא איננה שותפות של גורם חיצוני אלא של גורם פנימי. יתרו איננו יודע שהא-לוה נבדל מן המציאות.

בספר הכוזרי (מאמר ראשון, פסקה פ"ז) מובאת את סברת בנ"י לפני מעמד הר סיני: "אם כי האמין העם אחר המופתים האלה בכל אשר הודיעם משה עליו השלום, עוד נשאר ספק בליבם: האמנם ידבר הא-לוה עם בשר ודם? אולי אין התורה באה בראשיתה כי אם מדעתו של אדם וממחשבתו, ורק אח"כ באים הסברה והסיוע מהא-לוה?". כלומר, לפני שה' התגלה אל העם לראשונה – היתה סברה הגורסת שאין במה שבא מלמעלה יותר מאשר במה שבא מלמטה – אלא לכל היותר תהיה הסכמה להתעוררות של הדברים הבאים מלמטה (מבני האדם). דוגמא לדבר נמצאת בדברי יתרו: "אם את הדבר הזה תעשה, וציווך א-לוהים ויכולת עמוד". כלומר, רק אחרי שתעשה את דברי שלי, ה' יסכים לכך ואז "ויכולת עמוד".

כל הנ"ל מתייחס ליתרו עד פסוק ז'. אך בפסוק ח' יש מהפך – כאשר משה מספר ליתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל. ואז: ״וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם״. (שמות פרק יח פסוק ט)

אפשר להבין את מילת "מכל" בתור מילת יחס, ואפשר להבין זאת בתור מ' המקור: מנין יתרו יודע שה' גדול? תשובה – "מכל האלוהים". ואת זאת איך הוא למד? מכך שהמצרים נענשו מידה כנגד מידה בקריעת ים סוף, וכיוון שיש מידה כנגד מידה – יש כאן צדק, כלומר שיש כוח נבדל ששולט על הכוחות כולם, וזה חידוש ליתרו, שיש נבדל לטבע.

״וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב״. (שמות פרק יח פסוק יד) לכאורה, טענת יתרו נכונה לחלוטין – וכי משה שגדל במצרים בתור הממונה על בית פרעה לא יודע שחייבים מערכת אדמיניסטרטיבית למשפט? ועוד יותר קשה, שהרי בסופו של דבר משה מקבל את דעת יתרו, כלומר – משה ידע שלא תהיה ברירה אלא להקים מערכת משפט, אז מדוע הוא חיכה ליתרו שיגיע לייעץ לו?

תשובת משה רבינו: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים״. (שמות פרק יח פסוק טו)

משה רבינו אומר: כאשר אני שופט, אני מגלה את הקב"ה. מאחר ואני האיש שדרכו הדיבור עובר אל העם, לכן בתחילת הדרך חייב להיות ברור שהמשפט הוא א-לוהי. כלומר, על אך שמשה רבינו ידע שאין הדבר מעשי לדורות, אבל עצם זה שהמשפט מתחיל ממשה, יגרום לכל העם להבין שהמשפט הוא דבר אלוקי, שדווקא הדבר הכי חומרי ואנושי הוא דיבור ה'.

 ״וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת״. (שמות פרק יח פסוק כא)

״וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת״. (שמות פרק יח פסוק כה)

אלו הקצאות שיש בהם את היכולת להיות כלי הנהגה כדי לקלוט את השפע של השרים. אז איך עושים, נראה לכם שאני אלמד את זה לא לשכוח אני מרוקאי למרות שאף אחד לא מאמין לי וחושב שאני אשכנזי אז אתם מוזמנים לחיות לצידי ואז תראו אש ותמרון עשן, טוב בסדר אגלה……..

ישנם שלוש אנרגיות שדרכם המבנה הרוחני יכול לקלוט את אותם האנרגיות: הַנְהָגָה, הַדְרָגָה, דַּרְגָּה.

הנהגה יודעת לקחת את מבנה של השרים ,ולהוריד אותו רמה להדרגה שם מתבצעת עבודת הבירורים הקשורה במהויות שלא קשורות לאדם התודעתי כגון מזל גורל ועל ידי עבודה של מבנה אימוני האדם מקבל לא את מה שמגיע לו אלא את מה שהוא יכול להכיל ולזה אנו קוראים דרגה. ורק אז אדם שעשה עבודת בירורים יכול להתחיל ליהנות מיגיע כפיו כפי שדוד המלך אומר בתהילים: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ״. (תהילים פרק קכח פסוק ב)

״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה״. (שמות פרק יט פסוק טז) לכאורה מה הצורך בכל התפאורה הזו, הרי זה בדיוק ההפך ממה שביקש העם – שכן הם צפו במספיק ניסים עד כה שלא עשו עליהם מספיק רושם! לכאורה הניסים לא מוסיפים כאן דבר, אלא רק להיפך. אומר על כך ריה"ל במאמר ראשון, פסקה פ"ז, שמתוך כך שדבר ה' נשמע מתוך הקולות והברקים – הדבר מבליט עד כמה דבר ה' הוא שונה וחריג מהרגיל, ומכך העם יתרשם. דבר דומה מצאנו באליהו הנביא שהגיע אל הר חורב, יוצא מן המערה ושומע את הרוח, את הרעש ואת האש ובסוף – קול דממה דקה, ואז ה' מדבר אליו. כלומר, כל יתר הקולות היו רקע מנוגד לדבר ה' שהגיע בסופו של דבר.

אחרי כל מה שהסברנו – לכאורה הקב"ה היה צריך לדבר עם העם בעניין שליחות משה ובזה לסיים את ההתגלות הפומבית. בפועל, בעשרת הדברות לא נאמר דבר על נאמנותו של משה – ולכאורה כל מטרת ה"שידור" פוספסה? נמשיך אל תוך עשרת הדברות ומתוכם ננסה לפתור את הקושיה: ״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״. (שמות פרק כ פסוק א-ב)

מתי יש צורך לאדם להציג עצמו בפני אחר בצורה כזו? כאשר האדם שמולו כבר נפגש עימו, ואז הוא מזכיר לו שכבר נפגשו בעבר והיתה לאחר סיבה לחשוב שלא מדובר באותו אדם. כלומר, כאן ה' מתיר את הספק הראשון שהיה לעם – אולי לא מדובר באותו א-לוה שהוציא אותם ממצרים.

יש מושג בעולם הרוחני שמכונה מראה רוחני. ״וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר״. (שמות פרק כד פסוק י) על זה אומר הקדוש ברוך הוא לישראל הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״. (שמות פרק כ פסוק א-ב)

לפי ההסבר שהראנו, לכאורה מספיק הדיבר הראשון, שכן עכשיו ברור לנו שמשה דובר אמת. יש באמת דעה בתנאים שאת שתי הדברות הראשונות אמר הקב"ה (שכן הן כתובות בגוף ראשון) והיתר משה. אך גם לדעה זו, בסופו של דבר כל עשרת הדברות כתובים על הלוחות ומכאן שיש להם מעמד מיוחד.

אם כך מדוע ישנן עוד תשע דברות מלבד הדיבר הראשון?
תשובה: הבירור לא היה רק שמשה רבינו אמת ונבואתו אמת, אלא גם מדוע דווקא בו בחר ה' לתת את התורה דרכו. התשובה לשאלה זו נמצאת בתשע הדברות הללו. נתבונן בתוכן הדברות:

הדיבר השני, השלישי והרביעי עוסקים בעניינים שבין אדם למקום (לא יהיה לך, לא תשא, זכור את יום השבת).
״לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי״.

״לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא״.

״זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ״. (שמות פרק כ פסוקים ב-ט)

שלושת הדברות הבאים עוסקים בעניינים שבין אדם לחברו (כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף). ״כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״. -לֹא תִרְצָח, -לֹא תִנְאָף״. (שמות פרק כ פסוקים יא-יב)

שלושת הדברות האחרונים עוסקים בעניינים שבין אדם לעצמו (לא תגנוב, לא תענה ולא תחמוד). ״לֹא תִגְנֹב,לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. "לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ״. (שמות פרק כ פסוק יב-יג)

נביט בשלשה הראשונה ונראה שאף היא בעצמה מתחלקת לשלושה:
"לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״  – בין אדם למקום שבין אדם למקום.

״לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא״  – בין אדם לעצמו שבין אדם למקום.

״זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ״ – בין אדם לחברו שבין אדם למקום (כיוון שיש מצוות חברתיות סביב השבת, ״לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ״. (דברים פרק ה פסוק יג)

וכך גם: ״כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ-״ – בין אדם למקום שבין אדם לחברו אמרו חז"ל: "שלושה שותפים יש ביצירת האדם: הקב"ה, אביו ואמו."

האב והאם שותפים ביצירת הגוף הגשמי: כאשר האב אחראי ל"לֹבֶן" שבגוף בנו – ממנו נוצרים כל חלקי הגוף הבהירים: העצמות, הגידים, הציפורניים, המוח והלבן שבעין. והאם אחראית ל"אֹדֶם" שבגוף בנה – ממנו נוצרים כל חלקי הגוף הכהים: העור, הבשר, הדם, השערות והשחור שבעין. ואילו הקב"ה אחראי ליצירת החלק הרוחני שבאדם, הכולל את הנשמה האלוהית, את רוח החיים, קלסתר הפנים, הדעת, יכולת הראייה, השמיעה והדיבור.

"לא תרצח" – בין אדם לחברו שבין אדם לחברו, "לא תנאף" – בין אדם לעצמו שבין אדם לחברו (שהרי בניאוף יש טומאת עצמו של אדם).

"לא תגנוב" – בין אדם למקום שבין אדם לעצמו, הגניבה נעשית בסתר.

״לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״ – בין אדם לחברו שבין אדם לעצמו.

״לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ״. – בין אדם לעצמו שבין אדם לעצמו (בגלל שאדם שחומד ראשית זה מתקיים בלב).

״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה' ״ – בין אדם לחברו, "כמוך" – בין אדם לעצמו, "אני ה'" – בין אדם למקום. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ היא מצוות עשה מהתורה, ולדעת התנא רבי עקיבא, הוא גם מושג יסוד בתורה. משמעות מצווה זו, היא שעל האדם לאהוב את רעהו כפי שהוא אוהב את עצמו. כאשר המשמעות המרכזית לכך היא: מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך. מכלל זה נגזרות דרכי התנהגות רבות, שבעטיין רבי עקיבא התייחס אליו כאל כלל מרכזי וחשוב בתורה. "