בְּחַג הָעַצְמָאוּת הַצֵּל אֶת עַצְמִיּוּתֵךָ

"מאמר זה נחלק להיום בערב ומחר בערב. המאמר נקלט בתודעתנו יחד עם ארבע סוגי אחריות ודרך ארבע רצונות.

היום בערב המאמר נקלט דרך ארבע סוגי אחריות.

ארבעה מבנים אלו עוזרים לנו בתהליך של ״התיקון-ייעוד״ שאנו חווים דרכם את עולם העשייה. כל ארבעת המבנים הללו מתרוקנים בכ״ט בחודש שזה סוף החודש ומתמלאים מיד בראש חודש שזה א' בחודש. ארבעת המבנים מתמלאים דרך המהות האנרגטית שבו החדש משפיע עלינו.

המבנה הראשון מכונה: "אחריות" שהיא נגזרת מהמילה "אחר".

תהליך הבשלת האחריות והתפתחות מוסרית. בתודעתנו מתחילה דרך ארבע מערכות:

המערכה הראשונה :מלמדת אותנו- על מהות האשמה  שמעשינו נמצאים בשליטתנו ועל ידי לקיחת אחריות אישית מתרוקנת "מהות מהאשמה" שאנחנו מתקיימים דרכה.

המערכה השנייה: מלמדת אותנו שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות אחריות מוסרית.

המערכה השלישית: מלמדת אותנו – שיש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו אחריות קולקטיבית.

המערכה הרביעית: מלמדת אותנו – שהערך והמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש "אדון לעולם–אֲחֵרוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת" יש אפוא סמכות העומדת מעלינו, אנו ממלאים את אחריתנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית אנו מכניסים לתודעתנו את אחריות רוחנית-שמימית.

לסיכום אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגות, שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית ‏responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענות למשהו אחר או למישהו אחר ואז להתחיל להכיל את המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון: מהיותו "עפר הארץ" – עד שיהיה בו את המסוגלות לקחת עליו את האחריות המוסרית שהתורה מכתירה כ"צלם אלוהים".

חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין-חבל על האובדים -המתים ואינם נמצאים עוד-

ערב יום הזיכרון ה'תשפ"ג (2023), מניין חללי מערכות ישראל מאז שנת 1860, המציינת מפנה דרך בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל, עמד על 24,213. מניין זה כולל את כל מי שנהרג או נפטר מכל סיבה שהיא בהיותו בשירות מערכת הביטחון, ולא רק הרוגים בפעילות מבצעית (ולא את האזרחים שנרצחו בפעולות טרור). ד"ר יגיל הנקין מעריך את מספרם של ההרוגים באופן ישיר מפעילות מבצעית בכ-12,000. מניין האזרחים שנרצחו בפעולות האיבה מימי ראשית הציונות עומד ביום הזיכרון 2023 על 4,255, מהכרזת המדינה מניינם עמד על 3,236.

החלל הראשון
מניין הנופלים לחללי מערכות ישראל מתחיל עם נפילתו של החלל הראשון, אהרון הרשלר, אשר נרצח על ידי כנופיית פורעים בירושלים, ב-1 בינואר שנת 1873 בירי של 12 כדורים. הרשלר, תלמיד הכולל "שומרי החומות", התגורר בשכונת משכנות שאננים. באותה שנה ירדו גשמי ברכה רבים באזור, והיהודים אשר נהגו לקנות מים בכפר סילוואן השכן הפסיקו ממנהגם זה. כתוצאה מירידה בהכנסותיהם, החלו הערבים לפשוט על השכונה במטרה לגנוב ולשדוד. ב-31 בדצמבר, פשטה כנופיית שודדים על השכונה, ובראשה אבו עיסא מחברון. כנופייה הגיעה ופרצה לביתו של הרשלר. הרשלר הניס את הפורעים, רדף אחריהם, ועל פי עדות נכדתו, הכה בהם מכות נמרצות. מחשש שמא יזהה אותם ויגרום למאסרם, ירו בו חברי הכנופיה ופצעו אותו קשה. הרשלר נפטר כמה שעות מאוחר יותר מפצעיו. הוא נקבר בבית העלמין הישן שבהר הזיתים, ונחשב כחלל מערכות ישראל הראשון. מניין הנופלים לחללי פעולות האיבה מתחיל ב-1851 עם אברהם שלמה זלמן צורף אשר הותקף בשל עשייתו הרבה למען התפתחות היישוב היהודי בירושלים באותה תקופה.

תפילות יום הזיכרון

יִזְכּוֹר

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
וְאַנְשֵׁי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

אֵל מָלֵא רַחֲמִים

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה,
בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים, טְהוֹרִים וְגִבּוֹרִים, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים.
לְנִשְׁמוֹת הַחַיָּלִים וְהַחַיָּלוֹת שֶׁל צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,
שֶׁנָּפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל בִּפְעֻלּוֹת הֲגָנָה, תַּגְמוּל וּבִטָּחוֹן וּבְעֵת מִלּוּי תַּפְקִידָם וּבְעֵת שֵׁרוּתָם.
וּלְנִשְׁמוֹת כָּל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
וְלִקְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן וְהַמִּשְׁטָרָה, שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם,
וּבְעֶזְרַת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ לִתְקוּמַת הָאֻמָּה וְהַמְּדִינָה וְלִגְאֻלַּת הָאָרֶץ וְעִיר הָאֱלֹהִים.
וּלְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי הַמְּרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.
בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בְּעַד אַזְכָּרוֹת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם.
לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם.
ה' הוּא נַחֲלָתָם, וְיָנוּחוּ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָם, וְיַעַמְדוּ לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַיָּמִין.
וְנֹאמַר אָמֵן.

יְהִי זִיכְרָם בָּרוּךְ

יום הזיכרון מזכיר לי תמיד שכל אלו שמסרו את נפשם למען ארץ ישראל הן בצבא והן ופעולות האיבה הם הערך העליון בשבילי וכמובן שארץ ישראל היא ערך עליון בשבילי.

אז נפתח במילים לשיר אין לי ארץ אחרת ששרה גלי עטרי כתב אהוד מנור זכרונו לברכה והלחינה קורין אלאל

אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
גַּם אִם אַדְמָתִי בּוֹעֶרֶת
רַק מִילָה בְּעִבְרִית חוֹדֶרֶת
אֶל עוֹרְקַי, אֶל נִשְׁמָתִי
בְּגוּף כּוֹאֵב, בְּלֵב רָעָב
כָּאן הוּא בֵּיתִי

לֹא אֶשְׁתֹּק, כִּי אַרְצִי
שִׁינְּתָהּ אֶת פָּנֶיהָ
לֹא אֲוַתֵּר לָהּ,
אַזְכִּיר לָהּ,
וְאָשִׁיר כָּאן בְּאוֹזְנֶיהָ
עַד שֶׁתְּפַקֵּחַ אֶת עֵינֶיהָ

מהות הדמוקרטיה מגיעה לידי ביטוי שאומר, זכות הציבור לדעת.

יש להבין שכל מנגנון שלטוני החושב או המאמין שהוא מסוגל להגשים ערכים אסור לשלטון זה לקבוע לעצמו סמכויות מעבר לסיפוק הצרכים ההכרחיים לקיום החברתי. ואסור לו לקבוע לעצמו את הזכות להגשים ערכים.

מיד עולה שאלה האם הדמוקרטיה היא לא ערך?

יש להבין את המונח ערך, זה אותו דבר שלמענו מותר ואפילו חובה לעשות כל דבר אחר ולהקריב למענו כל דבר אחר.

שלטון הרוב. צריך לקבל את התכונה המקנה יושרה –חכמה -ערכים בין בני אדם ובשום פנים לא יושר פוליטי. זאת הסיבה שיש לדמוקרטיה יתרון אחד עצום על כל משטר שאפשר להעלות על הדעת. והוא שבדמוקרטיה ניתן להחליף את השליטים ולהחליף אותם במסגרת המשטר הדמוקרטי בה בשעה שבכל משטר אחר אפשר להחליף את השלטון רק על ידי מהפכה, על ידי מרד, על ידי מהפכה, זאת אומרת בדרך אלימה.כמובן  שאין שום ערובה שאלה שיבואו במקום אלה שדוחים אותם יהיו טובים יותר. אבל עצם העובדה שגם אותם אפשר להחליף זה היתרון הגדול. אבל גם זה נוגע רק לצד הפורמלי של השלטון,נסביר:

הבחירות מהוות גם אמצעי לפיקוח מצד העם על השלטון ואפשרות להחלפתו בדרכי שלום – ללא אלימות, ובאופן חוקי – לפי כללי הבחירות המוסכמים במדינה. הבחירות הן אמצעי להבטחת אחריות השלטון כלפי הציבור ואמצעי כללי של פיקוח עליו.
בדמוקרטיה יש חשיבות רבה לחילופי שלטון מסודרים ובדרכי שלום, ולכן חשובה מאוד האופוזיציה, אשר תפקידה לבחון את פעולת השלטון ולבקרו, להקפיד על מימוש חירויות הפרט ולהציע חלופה לשלטון.
התוכן הערכי של הדמוקרטיה לשמחתנו מגבילה את סמכות השלטון גם אם השלטון הזה מבטא את רצון הרוב. הגבלת סמכות השלטון זה צריך להיות העיקרון הפוליטי המרכזי ללא תלות בטיב השלטון.

העקרונות והערכים הדמוקרטיים מבטאים את האידיאל הדמוקרטי.

שלטון החוק בדמוקרטיה

אחד העקרונות הדמוקרטיים החשובים הוא עקרון שלטון החוק. פירושו של עיקרון זה הוא שכולם, האזרחים והשלטון, מחויבים להישמע לחוק וכולם שווים לפני החוק. עיקרון זה מבחין בין משטר דמוקרטי שבו קיימת עליונות החוק, לבין משטר לא דמוקרטי שבו השליט עומד מעל החוק. שלטון החוק פירושו: הדרישה להישמע לחוקים שהתקבלו בדרך דמוקרטית ואינם מנוגדים לעקרונות הדמוקרטיה. במדינה דמוקרטית החוק מחייב את כולם באופן שווה. החוק הדמוקרטי בא להגן על זכויות הפרט, הוא מתקבל בדרך של הכרעת רוב מחייב גם את אלה שהתנגדו לו.

חירויות הפרט
במשטר הדמוקרטי יש לפרט חירויות יסוד: חירות האמונה, המחשבה והדעה; חירות הביטוי והפרסום, חירות הדת והפולחן; חירות האסיפה, ההתארגנות, ההפגנה והשביתה, חירות מפני מעצר שרירותי זכות להגנה משפטית; חירות התנועה; והזכות למידע וחופש העיתונות.

יום העצמאות – הישות שמחזיקה באנרגיית  מדינה
אריסטו (בספרו "פוליטיקה") הגדיר את האדם כמבנה שלא יכול להתקיים ללא מדינה.

בספר של רבי יהודה הלוי הכוזרי נראה את ההסבר שלו בהפרדת האדם מעולמו הבודד: "אָמַר הֶחָבֵר: וּבְדִין הָעִנְיָן הַשִּׂכְלִי הִתְיַחֵד הַמְדַבֵּר מִכָּל הַחַיִּים. וְהִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ תִקּוּן הַמִּדּוֹת וְהַמָּעוֹן וְהַמְּדִינָה וְהָיוּ הַנְהָגוֹת וְנִמּוּסִים מִנְהָגִיִּים". (הכוזרי חלק א סימן לה) אנו רואים שהצורך לחיות בחברה הוא כל כך מהותי לאדם שמעולם לא יעלה על הדעת שום בן אנוש הוגה רציני בעולם להציע לשוב אל המצב הקדם אנושי שבו יחיה האדם לבדו ללא זיקה כלשהי אל החברה, וממילא לביטויה העליון, המדינה.

יום העצמאות – יסודות האמונה
כל תהליך שכלל האנושות או כללות האומה עוברת, אם זה לא בתודעה של אותה אנרגיה כלומר "זה לא עומד במרכז ההכרה של אותה אנרגיה" תהליך זה לא יפעיל אותה גם אם הוא קשור אליה בנימי נשמתה. ישנו מונח ביהדות  אתחלתא דגאולה כלומר כל תהליך שאדם יוצא מדפוס שנעל אותו, ביהדות הוא מכונה אתחלתא דגאולה.
היום  בערב אנו מתחילים לחוות את חג העצמאות דרך האנרגיה שאנו מכנים אתחלתא דגאולה אחד מיסודות האמונה זה להודות לה' על גאולתו והראשית של תחילת הגאולה בנוי על שני תהליכים:

הראשון: לקחת אחריות על מעשינו

השני: עבודה על צורכי העולם שלנו דרך  אנרגיית ההודיה.

עיקר חטאו של אדם הראשון לפי חז"ל, שממנו משתלשלים כל האסונות של האנושות עד היום הזה הוא כפירה בטובה. לכן, החשמונאים ואסתר עסקו ראשית כל הכרת הטוב להקב"ה מתוך אבחנת מצבם כמצב של גאולה. אין דבר מעשי יותר מאשר לדעת מה לחשוב. כשהמחשבה מבולבלת שום עשייה אינה יכולה לעלות יפה.

הרמח"ל פותח כמה מספריו בסוגיית תכלית הבריאה, וגם בדרך ה' מצויה סוגיה זו כבר בפרק :השני בספר: "הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו, יתברך שמו, לזולתו… ואולם גזרה חוכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא. פירוש, מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלווה לו הטוב בדרך מקרה…"   (דרך ה' א חלק א, פרק ב, פסוקים א-ב).
הרמח"ל אוחז בדעה כי העולם נברא כדי להיטיב. אולם עקרון ההטבה אינו מספיק כדי להסביר את האופן שבו העולם נברא, ולכן, כפי שהוא מסביר גם בספרים אחרים בגוונים שונים, הרמח"ל אומר שהאדם צריך להיות בעל הטובה.

"מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה." (תהילים פרק ק פסוקים א-ג)

"טוֹב, לְהֹדוֹת לַיהוָה; וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת." (תהילים פרק צב פסוקים ב-ג)

"עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי" (רבי יהודה הלוי)

התהליכים  שאנו עוברים במסע שלנו על פני האדמה, תמיד נעבור דרך שלושה מהויות שונות אבל מחוברות. אנרגיות הראשונה: מכונה  מקור -השעבוד, השנייה: מעבר -גלות, השלישית: מטרה-הגאולה.

רוב הקיום שלנו מתקיים בגלות או לזכר הגלות כגון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה שחל היום בערב שאנו מגיעים לחוות את היום הזה, תהליך זה יש בכוחו לצייר בתודעתנו יחסים א־סימטריים בין אלוהים לבין עמו. במילים פשוטות, כל הזמן שעם ישראל היה בגלות בגלל  חטאים אז הרישימו של עבד היה צרוב בתוך נשמת האומה. וברוך השם בתאריך ה באייר יום העצמאות חזרנו לארצנו לתמיד. עכשיו בצד תודעת החטא המלווה את עם ישראל, נלווית להן גם ההנחה שאלוהים הוא המלך־השליט ואילו עמו הוא עם עבדים ונתינים שצריכים לסור למרותו. הדימויים ההיסטוריים והפסיביים האלה ביחסי ה' וצאן מרעיתו תקפים, אולי, לאלה המוכנים לקבל ללא ספק והרהור את השפה המסורתית ודימוייה. אולם מה באשר לאלה אשר מסתפקים אם הדימויים הללו אכן נכונים לימינו? האמנם לאחר שאנו ברוך השם מיושבים בארצנו הקדושה, האם גם עכשיו אמונה באלוהי ישראל מחייבת תודעת חטא ושעבוד תוך יצירת תיאוקרטיה אמונית שבה האל הוא מלך ואילו כל מאמיניו הם נתינים שחייבים לציית?

עולם הדימויים הישן של הדת, היינו: האובייקטיפיקציה של האמונה, הוא, למעשה, עולם מת של דימויי האלוהות. לא לשווא המירו חז"ל את שמותיו הפרטיים של ה' לכינוי "הקדוש־ברוך־הוא". אנו נדרשים היום, בעקבות חז"ל, לשוב אל דימויים יותר אנושיים של האלוהות ולהתחבר אליהם מחדש תוך מאמץ להבין ולהגדיר מחדש תארים כמו "מלך" ו-"עבדים", שנדמה שאינם יכולים לשמש עוד את שפת האמונה והתפילה של רבים מאיתנו. שפה חדשה נדרשת לא רק מצד ההתחברות של המאמין לטקסטים; היא נחוצה ברמה התיאולוגית כדי שהמאמין יאמין, הלכה למעשה, במילים ודימויים שהוא נוקט בהם, ולא ממלמלם בחטף, משל הוא מאשרר את המסורת ונחיצותה אך בה בעת מסתלק מן האמונה בה.

אָנָּא עַבְדָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּסְגִידְנָא קָמֵיהּ וּמִקָּמִי דִּיקֶר אוֹרָיְיתהּ, בְּכָל עִידָּן וְעִידָּן …

תרגום לעברית: אני עבדו של הקדוש ברוך הוא, משתחווה לפניו ולפני יוקר תורתו בכל זמן וזמן.

ואז מגיע הבעל שם טוב הקדוש והוא היחידי שהצליח להנגיש את מבנה האלוהות של הקדוש ברוך הוא במושגים רוחניים כגון "רחום- אבא- אין סוף- נשמת העולם- רוח העולם- אור אינסוף ברוך הוא" וכולי, ואותו הנגשה עזרה מאוד לעם ישראל בתיווך שלה, ואותה הנגשה מנטרלת את היחס האדם המשועבד לאלוהים כמלך. והופכת אותו להיות בן של מלך לפיכך, נחוצה הבנה מעמיקה יותר של יחסי אל־אדם ושל מהות האלוהים עצמו. הבנה כזו נעוצה, ראשית, ברעיון, שאומר שהאל שורה ביחסים בין בני־אדם. השיח, השיחה, הלשון, הבעה – כל אלה ודומיהם מחייבים להבין את האלוהות כמצב או כתהליך המתגלה ביחסים אנושיים.

״דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק יט פסוק ב)

אלוהים כמצב או כתהליך משמעו השגת הקדושה בדרכים שאינם כרוכות בנס או במיתוס, וכל שכן בהבל שמחזיק את עולם האלוהות כישות או דמות שמעל הטבע. לעומת זו  החברותא שבתפילה 'מייצרת' את הקדושה האלוהית. הזולת הוא המקום שבו ניתן לגלות את האלוהות בדיאלוג מתמיד. לשון אחר, הבנת האלוהים כמעוגן בתודעה האנושית, והמשגת אלוהי ישראל כמי שמגלם את התודעה הלאומית־הקולקטיבית של העם היהודי לדורותיו, הן בסיס חשוב לשפה דתית חדשה שבה האלוהים אינו מלך אלא קדושה או קודש, אימננטיים לאדם ולעולם, והאדם תר תמיד אחר כל הקדוש והמקודש בעולמו ומוצא את האלוהים בפנומנולוגיה דתית של עבודה על הערכים תיקון מידות שמירת המצוות כל אחד לפי כוחו  ועבודת ה'. שפה כזו אינה מבקשת בהכרח להתנער משפת־העבר או להמציא עולם חדש ושלם של תפילה; אדרבה, היא משתמשת בדימויי העבר ויוצקת לתוכם תוכן חדש יותר ההולם את תודעת המאמין והמתפלל. מעניין שהרמב"ם מתחיל את ראשית ספריו בשיחה קצרה אבל מאוד נוקבת.

״יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי – אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים – הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם. שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמיתותו כאמיתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר: "וה' א-להים אמת", הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתותו. והוא שהתורה אומרת: "אין עוד מלבדו", כלומר – אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

קיים הבדל יסודי מהותי בין מציאות ה' לבין מציאותם של כל שאר הנמצאים – מציאותו של הבורא היא מחויבת המציאות, אין מציאותו תלותית בשום גורם אחר, ואדרבא – מציאותו היא המציאות המקיימת את כל הבריאה. לעומת זאת, מציאותם של שאר הברואים-הנמצאים אינה מחויבת המציאות אלא תלותית בבורא, המקיימים רגע אחר רגע״. (הרמב"ם בריש הלכות יסודי התורה, פרק א משנה א)

אשר על כן, כל תהליך בעל משמעות גלותית אינו מחייב הזדהות עם אלוהים כישות על-טבעית אלא עבודת האל כהוויה של קודש וקדושה הנגישה לאדם הכואב את יום הזיכרון  דימויי העבר מחברים אותנו עם השפה ועולם הדימויים שאחזו בהם אבותינו ואמותינו. הם מאפשרים לנו להשתרש בדברי־הימים של עמנו ובה־בעת ליצוק עולם חדש של משמעויות לדימויים הישנים, הוותיקים והשגורים שבפינו. יום הזיכרון הוא יום התייחדות עם הקדושה והבנת אלוהים כתהליך המשחרר אותנו להתקדם לעולם של גאולה במקום גלות. עולם האלוהות בתהליך המביא את האדם להגשמה  עצמית ולמימוש ייעודו נוכח גם כמצב שבו האדם עצמו נמצא עת השיג חלק ממטרותיו. לכן, הבנה מושגית חדש של האלוהים, לא כמלך ושליט, תורמת גם לתודעת המאמין, שאינו רואה עצמו עבד נשלט כי אם שותף לאלוהות בהנכחת הקדושה והקודש בעולמנו.

ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד. (ליקוטי מוהר"ן נ"ו ג') רבי נחמן מברסלב מפרש את הפסוק: "וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא" (דברים פרק לא פסוק יח)

היום בערב, בתאריך ה' באייר מתקיימת לה אנרגיה ברמות של הסתרה שלא מאפשרת לשום גוף אנרגטי לחדור אליה. שאנו מגיעים לדון באנרגיות שנתהוו עקב אירוע שקורה בימינו .אנו צריכים להחיל עליהם חוקים, שיוכלו להיכנס תחת חגי ישראל אשר שייכים לנשמת האומה.. נתחיל בראשית ונשאל מהי משמעותם הדתית של יום-העצמאות שמתהווה בתאריך ה' באייר-ושל יום-ירושלים שמתהווה בתאריך כ"ח באייר? היש לשוות להם אופי של חגים ומועדים ממש?

בעיית עיצוב דמותם של ימים אלה מבחינה דתית העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים ומוסיפה להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. מכיוון שזאת אנרגיה המתקיימת בהסתרה, היא לא תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך מתן תשובה על בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות אלו-ה-באייר-יום העצמאות וכ"ח באייר יום ירושלים. שתי אנרגיות הללו מתקיימות  תחת המשמעות  של הקמת מדינת ישראל הריאלית, כפי שקמה בתש"ח – באופן ובתנאים של הקמתה, במלחמותיה וכיבושיה. רק דרך ההבחנה זו יש לקבוע יחס דתי לימים אלה. אין אנו בני-חורין להיפטר מן האחריות לקביעה כזאת על דעת עצמנו : שהרי בעולם ובדור שבהם לא נראתה ולא הוכרה אצבע-אלוהים ולא נראו עקבות-משיח, בדור של "הסתר-פנים" – הסתר בישראל, הסתר באומות, הסתר בעולם כולו – בדור זה של אפלה גשמית ונפשית, העזנו אנחנו על דעת עצמנו, עם כל מיעוט השגתנו וצדקתנו, לגאול את עצמנו משעבוד-מלכויות. אין לנו קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד, ולא קיבלנו משם אינפורמציה שזוהי "ראשית צמיחת גאולתנו". אם כן יוצא מזה ש-ה' באייר הוא יום-הזיכרון לשחרור האומה משעבוד-מלכויות – ההישג הלאומי-מדיני הגדול ביותר של עם ישראל מיום שניתן בידי המלכויות, ומשמעותו של שחרור האומה אינה נפגמת גם אם רוב בני-האומה מוסיפים להיות שרויים בפזוריהם בין הגויים. כ"ח באייר הוא יום-הזיכרון לשחרור ירושלים מידי השלטון הזר, שבו הייתה נתונה אלפיים שנה. אין לשער ואין להביע במילים את מידת הסיפוק ששני מאורעות היסטוריים עצומים אלה נותנים לתודעתו של כל מי שחש עצמו בן העם היהודי ההיסטורי – לרגש הלאומי הפטריוטי, שהוא משותף למרבית היהודים הדתיים והחפשיים כאחד

ישנו כלל גדול בתורה: ש-"עולם כמנהגו נוהג", כוחו יפה לגבי ההיסטוריה כשם שהוא יפה לגבי הטבע. כשם שתופעות הטבע נובעות מן הכוחות הגלומים בטבע ושלובים זה בזה, אף מאורעות ההיסטוריה האנושית נובעים מן הכוחות השונים והמנוגדים הטבועים בנפש האדם וממאבקיהם של בני-אדם זה עם זה בכוחותיהם אלה על רקעה של מציאות שהם עצמם עיצבוה. כוחות הטבע וכוחות הנפש כאחד הם אלמנטים של הבריאה האלוהית, ולפיכך אף כל תוצאותיהם – יהיו מה שיהיו – הם "מעשי אלוהינו". השולח כוח השפעה לעולם האנושות ולנשמת האומה של עם ישראל. ישנו חוק אוניברסלי שאומר שכול מאורע בהיסטוריה מקבל משמעות דתית אלא אם הוא מבטא תודעה דתית, כלומר: אין משמעות דתית אלא לנעשה לשם שמים.

עכשיו לאחר שהתחלנו להבין את מהות הגלות גאולה, כל הלל שנתקן, בין ביום טוב בין בזמנים אחרים, הינו על גאולה מעבדות לחירות.

ההלל – הודאה על גאולה
"אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה, (שירת הים. שמות פרק טו פסוק יט) משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. ושואלים: והלל זה האמור בתהילים (פרקים קיג – קיח) מי אמרו? ומשיבים: נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, כל זמן שיש בו מקום להלל או על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן הרי הם אומרים דברי בקשה שבהלל. כשנגאלים אומרים אותו על גאולתן שהרי יש נוסח ההלל גם פסוקי בקשה וגם הודאה על הגאולה".

זהו המקור שממנו למדים את החיוב לומר הלל הוא דברי התלמוד במסכת פסחים (דף קיז עמוד  א)

אנו עוברים לחלק השני של המאמר שדרכו אולי נצליח לבנות כלים לעצמנו ולאחרים.

ארבעת הרצונות

אדם עובר ארבעה מצבים ברצון, והם מקבילים לארבע שלבים בהתפתחות נפש האדם:

א) השלב הראשון בהתפתחות נפש האדם מכונה רצון לקבל על מנת לקבל – זהו מצבו של התינוק. אין לו שום כוונה לתת שום דבר פשוט רוצה לקבל נקודה.

ב) השלב השני בהתפתחות נפש האדם הוא שלב שבו התינוק הפך לילד זה כבר לא רצון לקבל על מנת לקבל אלא  רצון להשפיע על מנת לקבל -הנפש מתחילה לעבור עידון. אומרים לו אתה תקבל שעה לראות במסך של הטלוויזיה – רצון לקבל על מנת לקבל. רק לאחר שתסדר את החדר שלך תכין שיעורי בית – רצון להשפיע על מנת לקבל .התהליך שהוא עובר ממצב של אחידות למצב של אחדות זה דורש מהילד לתת מעצמו וליצור שיתוף פעולה עם הזולת יוצא לפי זה שהרצון לקבל על מנת לקבל אצל הילד נשאר אבל עוביו של הרצון עודן.

ג) שלב השלישי מביא עימו את  המהפך ברצון להשפיע על מנת להשפיע. שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו. השאלה מה לימד אותו לרצות לתת? תשובה, זאת הנשמה שלו. הנשמה שלו מבחינת יש מיש מאירה יותר ויותר על הגוף שלו שכל כולו הוא  רצון לקבל על מנת לקבל ואז נוצר תהליך בתוכו שהרצון לתת על מנת לתת גובר על הרצון לקבל על מנת לקבל עד שהאדם מגיע לבגרותו המוסרית אם הוא מצליח כמובן הוא עובר מיד לשלב הרביעי שהוא רצון  לקבל על מנת להשפיע.

ד) שלב רביעי – רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב בגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנום ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל נשאר עדין , ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

עכשיו אנחנו נכנסים לבעיה מפני שאנחנו יכולים לראות שתי אפשרויות של חיים ששניהם גם מקבלים וגם נותנים ,האחד נותן על מנת לקבל והשני מקבל על מנת לתת. אלה שנותנים על מנת לקבל חושבים ש-האידיאליסטים משקרים לדוגמה אתה מספר שזה בשביל האידיאל בטוח אתה מקבל מזה משהו, ואז הם לא מסוגלים להאמין באהבה ,האהבה היא הראיה שאפשר לקבל על מנת לתת, ולאט לאט האדם חווה דרך ארבעת הרצונות את מהות האהבה.

מכיוון שהזכות שניתנה לנו בתאריך ה' באייר – יום העצמאות, בתאריך כ"ח באייר – יום שחרור ירושלים, אנו מקיימים במדינתנו החופשית תהליכים רוחניים וגם דתיים מכל הנ"ל מתחייב, שהצורה הנאותה של חגיגת ה' באייר וכ"ח באייר, או של אחד מהם בלבד, נחלקת לחלק החוויתי שזו צורת חגיגה עממית-לאומית: הנפת הדגל, תהלוכות וטיולים, משתה ושמחה. ולחלק הרוחני אין אומרים תחנון בתפילה – כדין כל יום שיש בו שמחה גומרים את ההלל בברכה שנמצא (תהילים פרקים קיג-קיח).

יש לדעת  שאין נישואין ברוחניות

יש לדעת שאין כפיה ברוחניות

ניתן לכפות אדם להישגים, אך לא ניתן לכפות אותו להשגות.

ניתן לכפות אדם לידע, אך לא ניתן לכפות אותו למודעות.

כשאתה נבחן על דבר, הוא הופך להיות חומר. זה כבר לא עניין רוחני.

אפשר להכריח אדם להשיג הישגים ולדעת הרבה, אך אי אפשר להכריח אותו להגיע להשגות רוחניות, שהלימוד ירומם אותו ויעלה אותו במדרגתו הרוחנית.

הרצון של האדם הוא העושה אותו לכלי קיבול. אם אין רצון לאדם, והוא עושה מעשים כי הוא מוכרח לעשותם, אין הוא כלי לקבל את השפע השופע מהמעשים הללו. המעשים נשארים מחוץ לאדם, כי הוא איננו כלי לקבל. רק כשיש לאדם רצון – הוא הופך לכלי, ואז כל מה שהוא עושה, שומע ולומד – נכנס לתוך הכלי. זה בדיוק כמו שאדם נכנס בו רצון לאכול .

הרצון – הוא הכלי שאליו נכנס השפע הרוחני שמקבל האדם. ללא רצון – אין כלי ואין מקום קיבול לשפע.
אדם ללא רצון יכול ללמוד חומר ולהצליח במבחן עליו, אבל לא תהיה לכך כל השפעה עליו. הלימוד לא ירומם אותו, לא יביא אותו להשגות עליונות ולדבקות בה’. אולם אם הוא רוצה ללמוד – הרי שהדברים שהוא לומד מביאים אותו להשגות עליונות, למודעות פנימית, ולא רק להישגים ולידע.

בנין הרצון הוא אחד הדברים הקשים, משום שזה דבר אישי לחלוטין. לרצון מצורף פתק: "הרצון הוא אישי ואינו ניתן להעברה". ניתן להעביר לאדם אחר ידע, אך לא רצון. את הרצון צריך לבנות האדם בעצמו. ניתן ליצור אקלים שמעודד את האדם לרצות, אך את הרצון – על האדם למצוא בעצמו.

איך עושים זאת? איך בונים את הרצון?

השלב הראשון בדרך לבנין הרצון הוא להיות אדם שולט. להיות בן חורין. זו מלאכה לא קלה, כי התאוות והרצונות הנמוכים מושכים את האדם אליהם, ולא נותנים לו חירות לעשות את חפץ לבו העמוק.

אחר שנבנה הרצון, יש לשאול: מה אני רוצה?

כך אומרת המשנה (אבות פ”ב מ”ד):
הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו.
עשה מרצון את מה שאתה חייב לעשות על פי החוקים.

אדם יכול לכוון את רצונו. אם הוא מבין שהחוקים נוצרו לטובתו – הוא רוצה בהם.
יכול אדם כל הזמן להתלונן – כל רמזור אדום, תמרור עצור או עבודות בכביש מוציאות ממנו תלונה.
אולם אדם יכול לבחור לרצות בחוקים. לשמוח בכך שהתנועה מסודרת, ואין תאונות דרכים, והכבישים הולכים ומתפתחים.

המשנה מרוממת את האמירה הזו למדרגה עליונה יותר.
לקב”ה יש רצון. הרצון הזה מופיע בתורה. עשה שרצונו של הקב”ה יהיה הרצון שלך. כשהרצון שלך מכוון לרצון האלוקי – אז גם רצונך הוא כרצונו – גם כשאתה רוצה דברים של רשות, זה רצונו של הקב”ה. כשאתה רוצה אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים, זה בא כדי להרחיב את דעתך, וזה דבר טוב. הרי אתה עוסק בעבודה יום יומית תוך כדי עבודה אדם עושה עבודת המידות דרך הערכים,שמביאים אותו לתורה ולמעשים טובים ואז האדם עושה את רצונו של ה’, אז גם רצונותיך האישיים חשובים ומשמעותיים, והקב”ה יתן לך כרצונך.

השלב השני – לפתח את הרצון שיהיה לדברים שקשורים לעצמי של האדם ולנשמת האומה שהיא  כללות ישראל.
הקב”ה נתן לנו רצון, כדי שנרצה, וכשנרצה ונעשה דברים מ רצוננו – נהיה מרוצים. רצונו של הקב”ה הוא שנהיה מרוצים. הדרך לכך היא על ידי בנין הרצון.

השלב השלישי של בניין הרצון – יש צורך שהרצון יהיה "משוכלל בטהרתו על ידי בניית ערכים".
אדם רוצה, וחשוב שירצה דברים גדולים, שיהיו לאדם שאיפות גדולות. מגיע אדם להחכים בכל חוכמה רוחנית-אנרגטית  אותו אדם חשוב מאוד שיגדיר לעצמו מה הוא רוצה – לדעת כמה עבודה על המידות וכמה עבודה על האמונה דרך כל הספרים שעוזרים לו , לתקן את מידותיו, לבנות השקפת עולם ועוד ועוד. השאיפות הגדולות מגדילות את הכלי ואת הבנין של האישיות.

אולם, לפעמים השאיפות הגדולות אינן נקיות. מעורב בהן האגו של האדם – כבוד, עוצמה. אדם  לומד "על מנת שיוכל לומר שהוא מטפל דגול".
לכן יש צורך לטהר ולנקות את הרצון. דבר זה נעשה על ידי עבודה על המידות . כשאדם עושה עבודה על הערך ומתחיל ללמוד תלמוד הרמב״ם – זה עוזר לנקות  את השאיפות. חשוב להגדיר את השאיפות, וחשוב לנקות אותן יותר ויותר, על ידי התבוננות בשאיפה עצמה.

נמצא אם כן, שישנם שלושה שלבים בבניין הרצון:
א. עצם הרצון.
ב. כיוון הרצון למבנה של רוחניות.
ג. ניקיון הרצון.

בשלושת השלבים הללו מעורבים כל האמונות השגויות ששולטים בעממי של האדם ומונעים ממנו את הרצון. אחר שבנה האדם את רצונו, הוא צריך להילחם נגד סך כל האמונות השגויות כדי לכוון את הרצון לטוהר המידות. ולבסוף אותם אמונות שגויות יעשו הכול כדי להתערב בתהליך הרצון  ולזהם אותו, לכן האדם צריך להיות איתן וחדור מטרה כדי שיוכל לנקות את הרצון.

על כך אמרו (קידושין ל’ ע”ב): "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין". שלושת השלבים הללו נעשים על ידי בירור הרצונות עבודה על עולם הערכים  התחלת לימוד תלמוד-גמרא, שמסמנת את היעד מבררת את הערכים – לאן צריך לשאוף וכיצד צועדים לשם?
(מידות ראי”ה הרב קוק רצון, ב’)
(בעל הסולם הרב יהודה לייב הלוי אשלג) "