עשרה בטבת – התחלת הפורענות

״ ביום שישי עשרה בטבת – בסימן אתחלתא דפורענותא – התחלת הפורענות.

יש לדעת שכל דבר שחודר לקיומנו, כולל לנשמתנו, מיד חל עליו מבנה שמתחיל במקור-מעבר-מטרה. כאשר אנו מתבוננים במבנה הרוחני-אנרגטי-גשמי של המקדש, נוכל להבין את המבנה המודולרי של מקור-מעבר-מטרה.

מקור – ראשית החורבן מטילה את צילה על התהליך כולו. עשרה בטבת מציין את תחילת מאורעות חורבן.

מעבר – השלבים השונים של החורבן הם המשכו של תהליך התחלתי זה. 

מטרה – כאשר מגיעה הצרה לשיאה, היא אמנם מכאיבה ומזעזעת מאד, אולם שביב של נחמה יש בה, מכאן ואילך, במבנה האנרגטי של מקור מעבר מטרה יתקיימו כל התכנים של בית המקדש שהומרו לבתי מדרש ובתי כנסת ברמה הגשמית. 

ברמה האנרגטית זאת העבודה על הערכים והתפילות, כפי הנביא הושע אומר לנו: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. (הושע פרק יד פסוק ג). ירמיהו הנביא כתב על כך בקינתו על בית המקדש הראשון שנשרף: ״תַּם-עֲו‍ֹנֵךְ, בַּת-צִיּוֹן–לֹא יוֹסִיף, לְהַגְלוֹתֵךְ; פָּקַד עֲו‍ֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם, גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ״. (איכה פרק ד פסוק כב).

התאריך ״עשרה בטבת״ מציין את היום שבו החל המצור על ירושלים בימי צדקיהו המלך. המצור נמשך כשנתיים וחצי, ובתשעה באב, בשנת אחד עשר למלך צדקיהו, חרב בית המקדש הראשון. ארבעה צומות הוזכרו בנבואתו של זכריה הנביא, שהתנבא בתחילת בית המקדש השני: ״וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי (י״ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג׳ בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ״. (זכריה פרק ח פסוקים י״ח-יט)

ישנם ארבעה צומות, בעקבות החורבן, המבטאים את הראשית של – סדק, חורבן וגלות.
בעשרה בטבת הייתה תופעה של ראשית.
בי"ז בתמוז נעשה סדק בחומות ירושלים ובביטחון האומה.
בתשעה באב נחרב הבית.
בג' בתשרי התרחש החותם של הגלות כשגדליה בן אחיקם נרצח. 

צומות אלו מהווים ארבע שלבים ברעה.

בעשרה בטבת, ביום בו סמך מלך בבל על ירושלים, בעצם לא קרה כלום. אבל ב״לא קרה כלום״ הזה קרה הכל. כפי שאדם מפתח בתוכו את תודעת האדם האחר דרך מערכת שקרים, בזמן אמת, כשמתגלה השקר, החברות עם האדם האחר נהרסת מהיסוד. במילים אחרות, מרגע שהתחיל לשקר, זו כבר ראשיתה של בועה שקרית שסופה להתפוצץ, לכן זה הכל. חשוב להבחין בתהליכים מראשיתם, וטוב עשו החכמים שתיקנו את צום עשרה בטבת, שהוא כמו שסתום, הנקודה שאם שמים לב אליה ומתקנים את מה שצריך, הכל מתנהל רגיל.

כל תהליכי הגאולה מתחילים באתחלתא בלתי מורגשת של הגאולה, ההולכת ומורגשת עד שהיא מתממשת.

ישנן ארבע מלכויות – המעצמות המובילות ששלטו בעולם ובישראל במהלך ההיסטוריה. י' בטבת הוא ראשית הנפילה בידי מלכות בבל, ואח"כ מלכות פרס, מלכות יוון ומלכות רומא. לכל אחת מהמלכויות האלה יש ראשית נפילה. עניינה של בבל זה להוציא את ישראל לגלות (כפי שכותב מהר״ל בספרו ״נר מצווה״), מלכות שעניינה הגלייה, זו דרכה של בבל. הגלייה מכוונת כנגד כוח הנפש שהוא גם בתנועה. לכן ראשית הנפילה זו הסמיכה אשר סמך מלך בבל על ירושלים. ברגע שהוא סומך הוא עומד לתפוס את המקום.

הרמח״ל מדבר על כך שיש שפע שבא מהעולם העליון לעולם התחתון. לפעמים ה' משפיע הרבה ולפעמים קצת. בזמן שבית המקדש היה קיים, והייתה נבואה, היה בא שפע גדול לעולם דרך שער גדול, וישראל היו מול השער הזה. אבל בזמן הגלות נסתם השער, העולם מתקיים דרך חלונות, יש חלונות קטנים שדרכם מגיע השפע לעולם, ועל זה נאמר: ״משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים״ (שיר השירים,פרק  ב' פסוק ט'). אומנם בזמן גלות ישראל מצב העולם די גרוע, אבל עדיין יש השפעה, יש שפע קטן, העולם מתקיים איכשהו בלי קורבנות ונבואה. הרמח׳ל אומר כשהקב״ה רוצה לגאול הוא פותח את השער, אבל כדי לפתוח את השער צריך קודם לסגור את החלונות, בגלל ש״אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה״. (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל״ח). ברגע שנסתם החלון האחרון מיד נפתח השער, כי העולם לא יכול להתקיים, אפילו לרגע אחד, בלי פתיחת השפע. ככל שהגאולה מתקדמת נסתמים החלונות אחד אחרי השני ואז יש מגיע זמן של חשכה גדולה. 

הגמרא במסכת סוכה אומרת שסדק של אור בסכך זה הרבה אור למטה, אז גם התחלה של צל למעלה זה הרבה צל למטה. מכאן החשיבות של זיהוי מוקדם של תהליכי ראשית. זה קורה בעולם העליון, לא בעולם שלנו. בעולם שלנו יש את גורם הזמן, המעבר מהנהגה אחת לשנייה מורגש כזמן של העדר הנהגה, הפקר גמור. כשיעמוד השער להיפתח יהיה רגע אחד של חושך גדול והוא לא יעמוד הרבה. עליו אמר דוד המלך: ״לָמָה יְהוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה״. (תהילים פרק י פסוק א), פסוק זה מראה על הסתר פנים – לקות מאורות שגם היא מגיעה לקצת זמן, אבל הנזק הוא תיקון להרבה זמן.

מהות הצום

כאשר אנו מתבוננים בעיצומו של יום עולה לעתים השאלה – מהי משמעותו של צום זה? ניתן לדבר על שלושה מוקדים עיקריים:

התהליך הראשון: התענית באה על רקע היסטורי, כחלק מארבעת הצומות (שעליהם נוספה תענית אסתר). תענית זו דורשת את חישוק וחידוד זיכרון העבר. למודעות היסטורית זו משמעות עמוקה ביותר: ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״. (דברים פרק לב פסוק ז). עצם יכולת התבוננות אל עברנו מאפשרת לנו למידה והפקת לקחים לטובת הווה האותנטי והעתיד. ישנם בזיכרון ההיסטוריה גם יסודות המחזקים את הקשר לכנסת ישראל. אנו רואים את ההיסטוריה בעיניים דרמטיות. ישנם מאורעות המשנים פרקי בראשית, ויש כמובן רמה של מעורבות אלוהית במעגלי גלגולי ההיסטוריה. ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם״. זו גם צורת הסתכלות על מערכת נעה שיש לה משמעות הן לשעתה והן לנצח. ובייחוד בצום זה, אשר הוא חלק ממערכת המציינת את תהליכי הגלות והגאולה של עם ישראל.

התהליך השני:בצום זה אין זיקה לניצחון אלא דווקא לטרום חורבן. בתענית אנו אכן זוכרים את החורבן ודורשים בו. אך כיצד אפשר לבכות את החורבן ללא דרישה ולמידה של המציאות טרם החורבן. גם בתענית קיים מימד של התחברות לערכים של עולם שבו בית המקדש עומד על תילו וירושלים בבניינה, היא לב האומה ברמה התודעתית, מקום המקדש ומחנה ישראל גם יחד. צום גדליה מסמל את הפן הלאומי, וממילא פן זה שזור גם בשאר הצומות, למן הצום המציין את תחילת המצור. אך בשאר הצומות מועלה גם הפן של זיקתנו לירושלים ולכנסת ישראל. עלינו לזכור את העברֿ אך מתוך זיכרון זה עלינו לעורר כיסופים אל העתיד, אל מלכות ישראל במלוא תפארתה ושלוותה, ואל עולם של עבודת ה' ושל בניין המקדש.

התהליך השלישי:הרמב״ם מקשר את יסוד התשובה על כל חלקיו לתעניות הקבועות.

שלושה תחומים שונים על האדם להקיף ביום התענית. ותחומים אלה מתקשרים זה לזה. כאשר הרמב״ם מדבר על תשובת העוונות ייזכר האדם גם בבית ראשון ובגורמים לחורבנו, ייזכר בשנאת החינם וכוחנות של בית שני, וממילא נתחיל לבנות בתוכנו את תודעת הערך. ומתוך זיכרונו יפשפש האדם בתוכו ובסביבתו – באיזו מידה הושמטו תופעות הרסניות אלה כליל, ובאיזו מידה הן עדיין קיימות. מהותה של תענית היא שהאדם מתגבר על נטיותיו האגואיסטיות. דברים אלה ידועים מתוך דברי הנביא ישעיהו הנקראים ביום הכיפורים: ״הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ״ – ״הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם״. (ישעיה פרק נח פסוקים ו-ז). ישעיהו מדבר על ״סור מרע – פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע״, אך גם על עשה טוב: ״כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ״. על יציאת האדם מתחומיו הצרים של עצמו ותבוננות על סביבתו, עשייה זו בתוך המרחב החברתי שבו האדם נמצא מתחזקת עם הראייה הכוללת ומסוגלת להתגבר על השאיפה האישית.

בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. בכל שנה בתקופה הזו הופך העיסוק בשנאת חינם להיות פופולרי מאוד ולכן אנו נתקלים סלוגנים כדוגמת ״לשון הרע לא מדבר אלי״. נכתבו מאמרים בנושא זה למכביר, הדנים בעיקר בהשלכותיו על החברה הישראלית בימינו. אבל לא כולם זוכרים שהיה עוד בית מקדש אחד, בית המקדש הראשון, שנחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לא רק מריבות וסכסוכים בין אדם לחברו יכולים להביא חורבן – גם חטאים שבין אדם למקום יכולים לעשות זאת.

״חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה״. (איכה פרק א פסוק ח)

״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה״. (מסכת תענית דף ל עמוד ב). 

הכלל הראשון לתיקון המעשים, הוא ההכרה שמאורעות אינם מתרחשים במקרה, וכל הנעשה תחת השמש נגזר על ידי ההשגחה העליונה מתוך מטרות מכוונות היטב. כל צרה חייבת לדרבן לפקיחת עיניים ולחשבון נפש נוקב במטרה לשפר את המעשים. רק בדרך זו ניתן להעביר את רוע הגזירה.

גם כיום אנו מצווים להמשיך ולהתאבל על ירושלים, כי הגורמים שהביאו לחורבן עדיין קיימים. מטרת עונש החורבן לא תושג אם נהיה עם ככל העמים. גם הפסקת ההטרדות והגזירות מצד האומות, לא תצביע על סופה של הגלות. לא למען מטרה זו אנו אבלים על חורבן ירושלים, ולא זו השמחה האמיתית שאנו מצפים לה מזה שנות אלפיים. אין אנו אבלים על אבידת מעמדנו כישות עצמאית בין האומות, אלא על כך שאנו במו ידינו הרחקנו את השכינה מקרבנו.

כאשר נכיר במהותה של האבידה שאיבדנו, באוצרות שהיו לנו ועתה אינם, נזכה לראות שהשכינה עדיין שוכנת בתוכנו. הקשר הנצחי בין עם ישראל לאביהם שבשמים לא נותק ואינו יכול להתנתק לעולם. אמנם הוא רופף בגלל חטאינו, אולם הוא קיים ובידינו לחזקו! ״